הממשלה החליטה לבצע את התכנית לייצוב המשק לאחר שהגיעה למסקנה, כי השיטה של ריבוי שערים אינה פועלת עוד לשיפור מאזן התשלומים וכי במסגרת אותה שיטה מיצינו את האפשרויות הסבירות להכונת הייצור והפיתוח. סידורים של פרמיות, אשר נקבעו תחילה לגבי מוצרים או ענפים יוצאים־מן־הכלל, הפכו בהדרגה לנחלת הכלל. מן ההכרח היה להטיל היטלים על היבוא ברובו המכריע, ואפילו על ציוד, כדי למנוע הוזלת־יתר של היבוא. משקיעים נזקקו לכל מיני סידורים מיוחדים כדי לקבל תמורה נאותה, וכן נאלצנו לקבוע תמיכות מיוחדות למקבלי פיצויים, לתיירים ולממירי־מטבע אחרים. הנהגת הסדרים אינדיבידואליים שונים הפכה את הממשלה לכתובת לדרישת הטבות ותמיכות בצורות שונות על־ידי מפעלים, ודבר זה בודאי לא היוה תמריץ להנהגת משטר של ייעול והגברת פריון. בין יצרנים פה ושם נשתררה בודאי הרגשה ש“הפרמיה והסובסידיה יענו על הכל”.
הממשלה הגיעה למסקנה ברורה, שיש להנהיג שער אחיד ויציב למטבע. הנהגת מטבע אחיד נעשתה תנאי הכרחי להסרת פגמים ולקידום עצמאותנו הכלכלית.
1952 לעומת 1962 🔗
הבוחן את התפתחות המשק הישראלי יגיע למסקנה, כי גם הפיחות שנעשה בשנת 1952 – אם כי בוצע בתנאים קשים בהרבה מן הפיחות הנוכחי – תרם תרומה רבת־משקל לקידום המשק. לפני הפיחות של 1952, ריחפה על ישראל סכנה של שואה כלכלית. עקב גורמים אובייקטיביים – עליה עצומה ונטל בטחוני כבד – נידלדל אז מלאי הסחורות ומטבע־החוץ. האספקה של מזון חיוני ביותר היתה “מן האניה אל הפה”. לא היה מנוס מפיקוח ומקיצוב חמוּרים. הפיחות של 1952 עצר בעד גידול היבוא והחיש גידולו של היצוא. בעוד שבשנת 1951 הגיע הגרעון המסחרי ל־333 מיליון דולר, הרי בשנת 1952 הוא פחת ל־277 מיליון דולר וב־1953 ל־223 מיליון דולר והוא הוסיף ופחת ל־198 מיליון דולר ב־1954. הקטנת הגרעון חלה למרות הגידול הניכר באוכלוסיה ובתוצר הלאומי.
מצבנו היום שונה, לשמחתנו, תכלית שינוי. דוגמה אחת דיה להבליט את ההבדל העצום: בעוד שבאותה תקופה התחנן שר־האוצר לפני החקלאים: “יהודים, גדלו עוד עגבניה, הבו עוד תוצרת”, הרי כיום אנו תרים אחרי שוקים חדשים ומצפים למיליון השלישי שיקלוט את העודפים של תוצרת הגן, השדה, הלול והרפת, שאנו מייצרים ומסוגלים עוד לייצר יותר. כיום בידינו יתרות מטבע־חוץ של יותר מ־300 מיליון דולר, וסכום זה יוסיף ויגדל בשנה־שנתים הקרובות. אנו נהנים עתה מאמונו של העולם הפיננסי והכלכלי.
ועוד יצוין: הפיחות של 1952 בוצע בתקופה של אבטלה, שהיתה אולי בלתי־נמנעת בעצם ימי העליה ההמונית. לא היה מנוס מגידול־יתר במספר המובטלים הרשומים בלשכות העבודה, שהגיע ל־7.2 אחוזים מכלל כוח־העבודה. בשנת 1953 עלה שיעור האבטלה ל־11.3 אחוזים. כיום המצב שונה לחלוטין. מספר המובטלים הוא זעום ואינו עולה על 0.7 אחוזים מכוח־העבודה. בענפים רבים שורר מחסור בעובדים. יכולנו לבצע את התכנית לייצוב המשק ללא חשש שהדבר יגרור אבטלה. הכל הסכימו, כי ביום מן הימים ניאָלץ להעמיד את המטבע על בסיס של שער אחיד. לא מן הנמנע שאילו דחינו את הדבר, היינו נאלצים לעשות זאת בתקופה של אבטלה. טוב שעלה בידינו לעשות זאת עתה, בתקופה בה שוררת תעסוקה מלאה. באופן זה יכולים אנו למנוע את האפשרות של פגיעה בשכבות החלשות על־ידי גידול האבטלה.
מנינו שורה של הבדלים בתנאי המשק בין התקופה של 1952 לבין התקופה של היום. אם הפיחות דאז הביא לתוצאות חיוביות – על אחת כמה וכמה שהפיחות הנוכחי יביא לתוצאות חיוביות. מה גם שפיחות זה מהוה חלק מתכנית של מדיניות כלכלית כוללת לקידום המשק.
הפיחות אינו “פטנט” ישראלי 🔗
הפיחות1 אינו “פטנט” ישראלי מקורי, ובודאי לא של הממשלה הזאת דוקא. מאז מלחמת העולם השניה בוצע פיחות בשורה ארוכה של מדינות: נורבגיה, בלגיה, דנמרק, שבדיה, צרפת, גרמניה, אוסטריה, יון, איטליה, ספרד, פורטוגל, ברית־המועצות, פולין, טורקיה, יפן, בורמה, הודו, מכסיקו, ארגנטינה, ברזיל וקולומביה. מדינות מתוקנות מבחינת משטרן הדמוקרטי ודאגתן לעניני המוני העם, כאנגליה (בתקופת הלייבור) וכהולנד הסוציאליסטית, גם בהן בוצע פיחות. נזכיר גם את יוגוסלביה, אשר עברה לפני כשנה ממשטר מסובך של ריבוי שערים למשטר של שער אחד.
בין הדוגמאות הבולטות של השנים האחרונות נזכיר את צרפת. פיחות הפרנק בשנת 1958 והמדיניות הכלכלית שנתלוותה אליו היוו, לדעת הכל, שלב מכריע בחיזוק המשק הצרפתי ובשילובו המלא בשוק המשותף. אם כי גם בצרפת נתלוו לפיחות פה ושם תופעות של בהלה, הרי לאחר זמן קצר נכנסו הענינים למסלולם, והוברר כי ההתיקרות היתה קטנה. לאחר הרפורמה הזו גילה המשק הצרפתי כושר התחרות רב, היצוא גדל בקצב מהיר וגידול היבוא נבלם למרות הליברליזציה בו. יתרות מטבע־חוץ של צרפת גדלו מאד. הפרנק הצרפתי הוא עתה אחד המטבעות החזקים והיציבים ביותר בעולם.
התכנית והכנתה 🔗
הממשלה עסקה בבדיקת תכנית זו במשך למעלה משנה. קוימו התיעצויות עם טובי המומחים בעולם במסכת זו של מטבע וכספים – “רבני־פיחות” בינלאומיים. קויה של התכנית, כפי שהובאה לציבור, נבחנו בהקפדה, בהתיעצות עם מומחים של קרן המטבע הבינלאומית. למדנו גם מן הנסיון בארצות אחרות, בהן הונהגו רפורמות בעניני מטבע. מובן, שאי־אפשר היה להכניס בסוד הענין הזה רבים מבין המומחים ויודעי־דבר בארץ. אפשר לומר כי התכנית בקויה העיקריים הוכנה בקפידה ובתנאים של שמירת סודיות, ההכרחית לביצוע ענין מסוג זה.
הממשלה חזתה בעיות מספר מראש, ובכונה נמנעה מלקבוע לגביהן הלכה מפורטת לפני־כן. למשל, שאלת ההצמדה לגבי משתכנים. לכאורה אפשר היה לקבוע, בד ובד עם ההודעה על הנהגת התכנית החדשה, הֶסדר של החלפת ההצמדה משער הדולר לאינדכס. אולם ניתן לתאר, מה היו אומרים אילו שר־האוצר היה מודיע מראש על הסדר כזה על דעתו הוא, ואפילו על דעת הממשלה אשר לא היתה יכולה לדון על כך אלא ברגע האחרון ממש. בודאי היו טוענים – ובמידה לא מועטה של צדק – כי שר־האוצר הרשה לו, בקלות־ראש וללא דיון של ממש, לקבוע הסדרים, אשר משלמי המסים בהוֹוה ובעתיד יצטרכו אולי לשאת בהם, בסכומים של עשרות מיליוני ל"י. משום כך הוחלט רק לסמן את הבעיה תוך ידיעה שנצטרך לתור אחרי פתרון מתאים.
התכנית לא היתה אימפרוביזציה והיא לא הוכנה ברגע האחרון; היא עובדה במשך זמן ניכר בקפדנות תוך ראיה כוללת ומקיפה של עניני המשק וההשפעה הנובעת מכך על תחומי הכלכלה השונים.
השער וגבהו 🔗
בקביעת גובה השער החדש היתה כונה להשיג שני דברים:
א. לבטל את השיטה של ריבוי שערים ולחסל את הפרמיות על היצוא ואת ההיטלים על היבוא, ששימשו תחליף לשער המציאותי;
ב. לתת עידוד נוסף להגברת היצוא ולהחלפת יבוא בתוצרת מקומית.
השער החדש עשוי להשיג את המטרות הללו.
אילו קבענו שער גבוה יותר – וענין זה נבחן פעמים רבות – היתה נשקפת סכנה של הזרמת כסף רב מדי למשק, בעיקר כתוצאה מהמרת מטבע־חוץ בשער גבוה, שהיתה מביאה לעליית־מחירים רבה.
גורם שני, אשר התחשבו בו בקביעת השער החדש, הוא ההכרח להגביר את פריון הייצור ולייעל את המפעלים והשירותים. אילו נקבע שער גבוה יותר, הרי בשוליה הרחבים של תוספת ההכנסה למפעלים, במיוחד למפעלי יצוא, ניתן היה לחפות על העדר יעילות והוצאות מנופחות. אפשר שהדבר היה גורר גם דרישות יתירות להגדלת השכר בכל ענפי העבודה והשירותים, וכן היה מגביר את התשוקה להגדלת רוחים. כיון שהשער החדש אין בו תוספת הכנסה גדולה מדי ליצואנים – הרי שהדבר יכפה עליהם ועל כל שותפי הייצור מאמצים רציניים להגדלת הפריון, לייעול הייצור ולהוזלתו.
גורם שלישי היה החשש להתיקרות תלולה, שהנה תוצאה הכרחית של קביעת שער גבוה יותר.
מטרות השער החדש 🔗
הענין המרכזי העומד בפנינו הוא הגברת כושר ההתחרות של המשק. מנקודת מבחן זו יהיה עלינו, בעזרת הציבור, לגזור דינם של ענינים רבים. קיימת תקוה, שהעמדת ערך הלירה על הבסיס החדש תורגש בקרוב בהגברת היצוא בענפים שונים. השער החדש נותן ליצואנים, בדרך כלל, תוספת של תמורה כספית עבור היצוא, ואנו מצפים שדבר זה לכשעצמו יגביר היקפו. נוסף לכך אנו מצפים לתרומה רצינית מצד כל הגורמים להגדלת היעילות ופריון הייצור, לשם הוזלת תוצרתנו גם בשוקי־חוץ וגם בשוק המקומי. הדברים אמורים לגבי בעלי המפעלים והמנהלים, לגבי השירותים השונים, לגבי הפועלים ולגבי כל יתר גורמי הייצור.
הממשלה מקיימת דיונים עם ההסתדרות, עם התאחדות בעלי התעשיה ועם אנשי המרכז החקלאי על הדרכים הממשיות להגברת הייעול והפריון; זהו האתגר המרכזי. אל נחמיץ שעת־כושר לפעולה רבת היקף וערך בכיוון זה.
השער החדש עתיד לפעול גם להחלפת יבוא בייצור מקומי. אמנם, במצב הנוכחי ישנם ענפי־ייצור הנהנים מהגנת־יתר. לעומתם ישנם ענפים אשר עד עתה עמדו בפני התחרות של יבוא כמעט ללא הגנה, והשער החדש עשוי לעודד הרחבתם. למשל, ענף ייצור הציוד. אנו מייבאם עתה מחוץ־לארץ ציוד בהיקף של קרוב ל־150 מיליון דולר. יבוא זה נעשה קודם לכן ללא כל היטלים, ולאחרונה בהיטל קטן של 20 אחוז. במצב זה, לא קל היה לתעשיה המקומית של הציוד לעמוד בפני התחרות היבוא ולפתח ייצורה.
על בסיס השער החדש יש לצפות, שהתעשיה המקומית תוכל להגדיל את ייצור הציוד ועל־ידי כך נחסוך סכומים ניכרים של מטבע־חוץ ונרחיב את התעסוקה והידע בארץ. זוהי אולי הדוגמה הבולטת ביותר, אך בודאי לא היחידה, לחסכון הצפוי ביבוא.
חיזוק כושר ההתחרות של תוצרתנו והוזלת מחיריה הן בשוקי־חוץ והן בשוק הפנימי הם תמיד כורח המציאות, ובמיוחד בעת ההכרח להשתלב בשוק העולמי. מאמצנו להגיע להסדר עם השוק האירופי המשותף היה בין הנימוקים החשובים להתויית התכנית לייצוב המשק. תכנית זו היא “התקנת עצמנו בפרוזדור” בטרם נתדפק על שערי הטרקלין של “השוק האירופי המשותף”.
ההתיקרות 🔗
הפיחות נועד לשנות את המחירים היחסיים – לייקר את היבוא ולהוזיל יחסית את הייצור המקומי. זהו הא"ב של תורת הפיחות. משום כך לא זו בלבד שאין מנוס מהתיקרות מסוימת של מוצרי יבוא בעקבות הפיחות, אלא שייקור זה של היבוא הוא במידת־מה המטרה של שינוי השער.
ברור, שאיחוד השערים והעמדת השער על שלוש ל"י לדולר חייבו העלאות במחירים של מוצרים מסוימים. באותם המוצרים אשר השער האֶפקטיבי ליבואם (דהיינו: השער הקודם בתוספת ההיטלים) היה קודם לכן נמוך מן השער החדש – מחייב איחוד השערים התאמת מחיריהם על בסיס השער החדש. אילו נשארו מחיריהם של מוצרים אלו על בסיסם הקודם, היה בכך מתן סובסידיה ברורה לאותם מוצרים. סובסידיות מסוג זה גוררות בהכרח עיווּתים, המתבטאים בשימוש־יתר במוצרים המוזלים, דבר שממנו אנו רוצים להיגמל.
אולם יש להדגיש, כי שיעור הייקור של היבוא קטן בהרבה משיעור השינוי של השער, וכמה סיבות לכך: ראשית, היטלים שהיו קודם בבחינת הפרשי שער – בוטלו. שיעורי המכס לגבי מוצרים רבים הורדו. ההפחתות נספגו בשער החדש. בהתאם לכך נהגה הממשלה בצוי המכס, שפורסמו בינתים. שנית, חלק מהתוספת יוכל להיספג על־ידי הקטנת מתח הרוחים של היבואנים והיצרנים ועל־ידי הגברת הייעול.
גם לאחר שמובא בחשבון ייקור היבוא, הרי שההשפעה הנודעת מכך על רמת המחירים הכללית במשק היא קטנה ביחס. משקלו של היבוא לצרכי המשק המקומי (פרט ליבוא לשם יצוא) בכלל המקורות העומדים לרשות המשק – היינו, כל סל המוצרים והשירותים העומדים לרשות המשק – מגיע ל־25 אחוזים לערך (המספרים המוחלטים לשנת 1961 הם: ערך היבוא, כולל היטלים ומכָסים, היה 1,534 מיליון ל“י וסך־הכל המקורות – 6,136 מיליון ל”י). ייקור היבוא, הנובע משינוי השער ושינויי המכסים, מגיע ל־25 אחוזים בממוצע, ובהתאם לכך יש בסיס מכסימלי לעליית מחירים בשיעור של כ־6 אחוזים, וזאת רק לאחר השלב בו נתמצה מלוא הסיבוב של השפעת הפיחות על מוצרי יבוא. בינתים נעשו גם הסדרים לדחיית מועדי התיקרות של מוצרים תעשייתים, עד לאחר שיתרוקן המלאי הנוכחי של חמרי־גלם מיובאים, כך שהתיקרות תהיה הדרגתית בלבד. כיון שחלק מעליית מחירי־היבוא יימנע על־ידי סובסידיות – במוצרי חקלאות, למשל – וחלק אחר על־ידי ייעול והקטנת מתח־רוחים, הרי שעליית־המחירים הצפויה בסיום השלב הזה היא אף קטנה יותר. כאשר הדבר יביא להגדלת תוספת היוקר – ויש לקוות שההתיקרות תהיה כזו שלא יהא צורך בכך לפני המועד הקבוע של יולי – עלולה להיות עליית־מחירים קטנה נוספת. הובא בחשבון, שגם לאחר מכן עלול להיות סיבוב נוסף של עליית־מחירים קטנה, אך אין להפריז בגדלה.
זהו החשבון של עליית־המחירים, העלולה לנבוע משינוי השער. אל ניחפז להוציא משפט על התיקרות יתירה הצפויה לנו ובל נצייר “שדים על הקירות”.
מניעת עודף ביקוש 🔗
קיימת כמובן גם אפשרות של היוָצרות עודף ביקוש. ההשפעה העיקרית על הביקוש עשויה לנבוע כמובן מהוצאה נחפזת של פקדונות במטבע־חוץ. נקבעו מראש אמצעים שונים, כדי לעודד בעלי הפיצויים – לטובתם ולטובת הציבור – להימנע מהמרה נחפזת; הריבית על פז“ק2 הוגדלה ל־7 אחוזים נטו. כן אופשר להוסיף ולהפקיד בחשבונות מטבע־חוץ ממש – חשבון תמ”ם3 – 25 אחוזים מכלל הפקדונות. הממשלה גם ביקשה מן הבנקים, כי הפקדונות לזמנים קצובים ישוחררו רק עם תום מועד ההפקדה. כל הענינים הללו נדונו, מיד לאחר שינוי השער, עם נציגי הארגונים של מקבלי הפיצויים. הם גילו יחס של הבנה ושיתוף פעולה מלא.
בין י"ח הסעיפים שהובאו בשידור שר־האוצר, הושם גם הדגש על הגבלת גידול האשראי לציבור בשיעור שאינו עולה על שיעור הגידול בתוצר הריאלי. בנק ישראל יקפיד על עקרון זה ויפעל למניעת אינפלציה־של־ביקוש.
הכספים אשר יתקבלו כפרעון מוקדם של הלואות צמודות עתידים לסייע לספיגת כוח־הקניה מידי הציבור.
הממשלה תעשה הכל להבטחת איזון מלא של תקציבה. בכל האמצעים הללו נפעל למניעת היוָצרות עודף ביקוש במשק.
שאלות ההצמדה 🔗
הסחף המתמיד של ערך המטבע בעבר, חייב להנהיג הצמדה של מלוות. עם העמדת המטבע על בסיס חדש – נתעוררה בכל חריפותה השאלה של סידורי פרעון החובות הצמודים. הממשלה חזתה קשיים העלולים להתעורר ביחס לחובות של ההתישבות ושל המשתכנים. בינתים נקבעו הסדרים, לאחר התיעצות עם ההסתדרות ועם גורמים אחרים, ביחס להלואות צמודות לשער הדולר, שמשתכנים קיבלו במסגרת מפעל השיכון של אגף השיכון. בעיה זו מצאה את פתרונה.
לגבי החקלאות, קוימו בירורים עם ראשי המרכז החקלאי ועם נציגי כל הגושים ההתישבותיים – הקבוצה, הקיבוץ והמושב. תוך הסכמה הדדית נתמנתה ועדה אשר תעבד הצעות, המבוססות על ההנחיות הבאות: ההצמדה לשער הדולר תבוטל ותוּמר בהצמדה למדד; עומס התשלומים השנתיים, הנובע מפרעון חובות של ההתישבות, לא יוגדל בשנים הקרובות; כמו כן הוסכם עם נציגי החקלאות, שמחירי התוצרת החקלאית לא יועלו בתקופה הקרובה, מתוך הנחה שמחירי התשומה לא יועלו.
נקבעו הסדרים למניעת פגיעה בקבוצות הסוציאליות החלשות ביותר. רבבות משפחות של מקבלי סעד וקיצבה יקבלו תמיכה מוגדלת בהתאם לעליית הוצאות המחיה.
אשר לתכניות החסכון המאושרות בבנקים – שר האוצר ונגיד בנק ישראל ניהלו בענין זה שיחות רבות עם נציגי הבנקים. ניתן לומר עתה, כי הבנקים, המפעילים תכניות־חסכון מאושרות, יתנו פיצוי לחסכים, במידה שימשיכו בחסכון, ובמידה שהבנקים השקיעו את החסכונות בניירות־ערך צמודים. הממשלה מטפלת במכלול הבעיות, הנובעות בהכרח מן התכנית החדשה ומקביעת שער אחיד.
בהקשר זה יש לציין, כי הממשלה קיבלה מן הציבור הישראלי הלואות בסכומים של מאות מיליוני ל“י, צמודות לשער הדולר. מובן מאליו שהממשלה תעמוד בכל ההתחייבויות הנובעות מכך. חלק לא מועט מבין הנכסים @הללו הוא בידי שדרות הציבור הרחבות. אגרות־חוב צמודות לשער הדולר או למדד יוקר המחיה בסכום של מאות מיליוני ל”י מצויות בידי קופות תגמולים ומוסדות פנסיה. כספים אלה הם כספי פועלים ושכירים.
על ההתעשרות 🔗
כיצד אפשרית התעשרות בעקבות פיחות? היא תיתכן כאשר אנשים שבידיהם נכסים או חמרים שערכם עולה – מוכרים אותו במחיר החדש ומכניסים לכיסיהם את הרוחים הנובעים מכך. החמרים שערכם עשוי לעלות, הם מוצרי־יבוא מסוימים או מוצרים מקומיים, בהם יש משקל לחומר־גלם מיובא. כדי למנוע אפשרות של התעשרות – הוחלט מראש להטיל מס־יתר והפרשי־שער, על מנת לספוג רוחים כאלה. עוד לפני פתיחת המחסנים והחנויות ביום א' שלאחר הפיחות, פורסמו מאות צוי מכס, ומיד יצאו מאות אנשי מכס וביצעו רישום כללי של המלאי. הסדר זה של הטלת מסי־יתר נקבע לגבי כל השלבים של השיווק והייצור. כן נקבע שהמס יחול על חמרי־גלם ומוצרים – על אלה שבדרך, על אלה שבנמל ואף על אלה שבמחסנים.
מכלל מס זה הוצאו הקמעונאים והצרכניות הקמעונאיות. דומה שאיש לא יציע לכלול אף אותם בין חייבי מס־יתר, הן מטעמים עקרוניים והן מהטעם של העדר אפשרות גביה, למעשה. יש לזכור, כי מלאי מסוים מצוי גם בישובים חקלאיים ובבתי־מלאכה קטנים. גם ממנו אין כונה לגבות מסי־יתר.
על אף הלחץ של היבואנים – הודענו כי מסי־היתר ייגבו, ואף ננקטו אמצעים כדי להוציא מן הנמל סחורות, שהיבואנים יסרבו להוציאן כאמצעי להפעלת לחץ. מובן שהעלמה של מלאי אפשרית פה ושם על אף אמצעים שננקטו. דבר זה עלול לקרות אחרי הפיחות, כמו גם לפני הפיחות.
היצרנים בתעשיה הציעו לעכב העלאת־מחירים, הנובעת משינוי השער, אם תימנע גביית מס על המלאי שבמחסנים. לאחר שנרשם המלאי, בחנה הממשלה את הענין ובאה לידי מסקנה, שבאותם המקרים בהם ניתן למנוע התיקרות במשך חדשים אחדים לפחות – כדאי הדבר למשק. לפי ההסדר, שהוסכם עליו עקרונית, יידרשו התעשיינים להביא בחשבון, בעת קביעת המחירים החדשים, כי חלק מן המלאי שברשותם מומן על־ידי הלואות לא־צמודות, שקיבלו מן הבנקים ומן הממשלה. גם מן היתרה הם יספגו חלק בעצמם ויימנעו מהעלאת־מחירים מלאה. כל עוד לא יועלו מחירי התוצרת – נימנע מגביית מס־יתר. מובן שבאותם מקרים בהם יגדלו רווחי התעשיה על־ידי עליית ערך המלאי – ייגבה על כך מס־הכנסה כדין וכחוק. גם הסדר זה יפעל, איפוא, למניעת התעשרות. ביחס לבנקים, קבענו כלל כי על מטבע־החוץ שברשותם יהיה עליהם לשלם הפרשי־שער.
נשוב ונבחון, מי עוד עשוי ליהנות משינוי השער? מקבלי הפיצויים יקבלו תמורה גבוהה יותר עבור מטבע־החוץ שלהם, ויש בכך מתן תמורה נאותה לאנשים נפגעי רכוש וגוף, אשר בעבר התרעמו רבות על כך שהתמורה למטבע־החוץ שלהם היתה נמוכה מדי. מקבלי הפיצויים מקיפים יותר מ־200 אלף נפש, והם שייכים ברובם המכריע לשדרות העם הרחבות. חלק מהם נמצא גם בקיבוצים ובישובים חקלאים.
גם בעלי אגרות־החוב צמודות־השער עשויים לקבל עתה תמורה גבוהה יותר. חלק גדול של אגרות אלו הן בידי קופות תגמולים ומוסדות פנסיה, השומרים בדרך זו על ערך כספי ציבור העובדים. כספים אלו הושקעו בפיתוח ענפי היסוד של המשק או ניתנו כהלואות למפעלים יצרניים בחקלאות ובתעשיה, במקום שיוצאו להגדלת התצרוכת ולרכישת מוצרי מותרות.
בעלי הפרדסים (אגב, כמחצית שטח הפרדסים בארץ הוא בידי ההתישבות העובדת עם גוניה השונים) יקבלו תמורה גבוהה יותר. האם נתלונן על היצואנים בתעשיה ובענפים אחרים, אשר להם ניתנה תוספת הכנסה מסוימת כדי לסייע בהגברת היצוא?
אשר לקבלנים או לבעלי מגרשים: מחירי הדירות לא הועלו ואין גם סיבה שהם יועלו, כל עוד לא התיקרו מחירי החמרים והשכר. אין גם להניח שמחירי המגרשים יעלו, שהרי מחיריהם עלו כבר לגבהי־שחקים עוד לפני הפיחות.
אכן, היו בשנים האחרונות במדינת ישראל תופעות של התעשרות בלתי־מוצדקות. אם יש בידי מישהו פטנט כיצד להפסיק לחלוטין מקרים כאלה – יבוא ויציע. הממשלה תרה אחר דרכים לכך, ובהתמדה פועלת לסתימת הפרצות בדרכים פיסקליות ואחרות. המשטר של ריבוי שערים היה קרקע פוריה יותר להתעשרות בלתי־מוצדקת, מאשר עלול להיות משטר של שאר אחיד.
הפיקוח על מטבע־חוץ 🔗
הממשלה מצאה כי טרם הגיעה השעה לבטל את המסגרת של הפיקוח על מטבע־חוץ. עם זאת ניתן להכניס בתכנו של הפיקוח הקלות מרחיקות־לכת.
מן ההכרח לקיים עוד את הפיקוח על מטבע־חוץ כדי למנוע הוצאת־הון מן הארץ. פיקוח כזה קיים עדיין כמעט בכל מדינה, פרט לשלוש־ארבע, כגון: שוייץ, ארצות־הברית וגרמניה. במצבנו הבטחוני דבר זה הוא הכרח־המציאות.
גם בעניני היבוא עלינו לקיים עוד את מסגרת הפיקוח. חלק ניכר ממקורות מטבע החוץ שלנו אינם כספים חפשיים, אלא מה שמכנים בשם מקורות כבולים, שניתן לנצלם רק אם נקנה בארצות מסוימות. כך הדבר לגבי מלוות שונים של ממשלת ארצות־הברית, וכך הדבר גם לגבי שילומים מגרמניה המערבית. ברור, כי ברצוננו לנצל מקורות אלו תחילה. לצורך הכונה זו מן ההכרח לקיים את מסגרת הפיקוח על היבוא.
עם זאת, מאפשר השער החדש הפשרה מרחיקה לכת של הפיקוח הן לגבי מהותו והן לגבי ההליכים המינהליים הכרוכים בו. להלן השינויים העיקריים:
1. תהליך הליברליזציה של היבוא יוחש במידה רבה ויש להניח כי מרבית היבוא תיכלל במסגרת זו;
2. לגבי חלק מן היבוא יבוטל הצורך בקבלת רשיון־יבוא בכלל. מרבית חמרי־הגלם והמזון וכן חלק מן הציוד ניתן לייבא ללא צורך ברשיון־יבוא;
3. הצורך ברשיונות־יצוא יבוטל כליל;
4. הצורך בחישוב הערך המוסף לגבי כל אחד ממוצרי היצוא לשם תשלום הפרמיה יבוטל, וכתוצאה מכך יהיה פישוט מרחיק־לכת בקבלת התמורה על יבוא;
5. החשבונות החסומים של כספי תושבי־חוץ יבוטלו וניתן יהיה למכור את החשבונות הקיימים במסגרת השוק החפשי לניירות־ערך זרים;
6. לנסיעות לחוץ־לארץ מקציבים אנו בשער הרשמי לפי שעה סכום של 150 דולר לנפש לשנה – ובעתיד ייבחן גובה הסכום החדש;
7. יקוים שוק חפשי לניירות־ערך זרים, לא רק למקבלי פיצויים אלא גם לתושבי ישראל, שיוכלו לסחור בהם, אם כי לא נוכל להרשות להוציאם לחוץ־לארץ.
אלו הן ההפשרות הרבות שכבר הוחלט עליהן, ובבוא המועד תיבחן האפשרות להקלות נוספות.
סיכויים ומשימות 🔗
במסגרת התכנית לייצוב המשק אישרה הממשלה עקרונות מספר, אשר ניתן היה לקבוע אותם רק באופן כללי. בזמן הקרוב יהיה צורך לקבוע הלכות מפורטות לביצוע עקרונות אלה.
בעניני הגנה על תוצרת הארץ נצטרך לקבוע מהו הגבול המכּסימלי בו תינתן הגנה כזו. כן יהיה עלינו לקבוע לגבי ענפים יוצאים־מן־הכלל את אורך תקופת המעבר, שתינתן להם לשם הסתגלות להסדרים החדשים.
לגבי מדיניות השכר, נצטרך לקבוע, יחד עם ההסתדרות, את השיטות לפיהן נבחון את גידול התפוקה הלאומית הנקיה ואת תרומת העובדים לה. המסקנות מכך תהוינה בסיס למדיניות־שכר כללית במשק. כן נבחון את האפשרות לקביעת עקרונות מדיניות־השכר בענפים ובמקצועות שונים.
בתחום החסכון, ייבחנו מחדש התכניות השונות לעידוד החסכון ויוצעו לציבור תכניות חדשות, המותאמות לתנאים שנוצרו עם קביעת שער אחיד.
בדומה לכך, ייבחנו תחומים אחרים של המדיניות הכלכלית, הפיסקלית והמוניטרית, כדי להבטיח את תרומתם המלאה לקידום המשק.
בעקבות הפיחות של 1952 חלה עליית־מחירים עצומה ומדד המחירים לצרכן עלה ביותר מ־60% במשך שנת 1952. במצב זה, הוגדלה אז תוספת היוקר, לעתים מדי חודש. העליה הצפויה ברמת המחירים קטנה הפעם לאין ערוך וללא השוָאה. במצב זה לא יעלה על דעת איש בעל אחריות לדרוש הגדלה תכופה של תוספת היוקר, המחישה את גלי האינפלציה ופועלת לרעת ציבור העובדים. לא נאומים דמגוגיים ולא ארגון של שביתות ספּונטניות נחוצים לציבור העובדים, אלא אמצעים ממשיים לייצוב מחירים. לכן אנו מפעילים עתה מיטב מאמצינו בכיוון זה.
ריסון והתאפקות בתביעות להגדלה תכופה של תוספת היוקר יתרמו תרומה חשובה ליציבות מחירים ולהגנה על האינטרסים של ציבור העובדים.
התכנית לייצוב המשק מטילה חובה של התאפקות וריסון בהעלאת רמת־החיים של כל שדרות הציבור. לשמחתנו, אין חובה לתבוע הורדה של רמת החיים. נוכל להסתפק בהאטת קצב הגידול בה. עד עתה גדלה הצריכה הפרטית בשיעור של 5% – 6% לנפש מדי שנה – שיעור שהוא בין הגבוהים בעולם כולו. אם נַפנה מחצית מייצורנו הנוסף להעלאת הצריכה ומחצית נקדיש לצמצום הפער במאזן התשלומים – דיינו.
לפנינו הזדמנות להגדלת כושר ההתחרות שלנו. זוהי הנקודה המרכזית. השער החדש הוא בסיס נאמן לייצוב המשק ולקידום העצמאות הכלכלית. אנו נכנסים עתה לתקופה של מאבק רצוף ומתמיד לחיזוק יסודות משקנו ולכיבוש מקומנו בשוקי העולם. זהו העיקר, ואידך זיל גמוֹר. לשם כך ניאלץ לחשוף את תוצרתנו בהדרגה לאתגר של התחרות עם תוצרת־חוץ, וזאת לא רק בשוקי יצוא, אלא גם בשוק המקומי. לשם כך נפעל להגדלת היעילות ולהגברת הפריון של כל גורמי הייצור.
אנו מאמינים, כי הדאגה לביצור המשק תגבר על הנוחות והשמרנות שבשמירה על מסגרות ישנות. יש תקופות המחייבות לחרוג מן המסגרות הקפואות ולצקת מסגרות חדשות בחיי המשק והחברה. לתקופה כזו אנו נכנסים עתה, ויש לצפות להשתתפות של שדרות העם הרחבות במאמץ לאומי כולל לקידום המשק.
פברואר 1962
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.