שלטון התחביב    🔗

א    🔗

הריני מוסר מודעה, שאני מחבב תחביבים. התחביב, אם איננו מגופי חיים, מתבליני החיים ודאי הוא. התחביב הוא עיסוק במקצוע צדדי בשעות־הפנאי להנאתו של העוסק ולרווחתו הנפשית. אין לו שום תכלית מעשית. שכר תחביב – תחביב. כשהאדם עייף מזעפו של יום, מעבודת־חובה ומעסקי־פרנסה, הריהו פורש למנוחה ולנופש. אך רבים וכן טובים אינם אוהבים מנוחה של בטלה, אלא מרגוע תוך פעילות קלילה, פעילות לשמה. הם ממלאים את זמנם הפנוי במשחקים, בניסויים, בפתירת חידות, בציד, במלאכת־מחשבת, באיסופי עצמים שונים, כגון בולים, צעצועים, עיטוּרים, מטבעות ועוד. על־ידי כך הם מתבדרים, מחליפים כוח, וחוזרים לזיוום. סימני־ההיכר של תחביב הם: עבודה־של־רשות ולא של חובה, חירות ההתחלה והגמר, חוסר־התחרות, חופש מאימת הכשלון סימן־היכר אחר: התחביב הוא טפל לעיסוק העיקרי, לאומנות, למקצוע, לעבודה המפרנסת והמשעבדת כאחד. ואפילו המהדרין הסבורים, שהתחביב הוא שימוש בפנאי בדרך של יצירה, כלומר, רואים אותו כבעל מדרגה, גם הם מודים, שזוהי פעילות אגבית, אביזר, פרפראות, קינוח סעודה.

באמר אמרו: כל אחד ראוי לו שיהא כרוך אחרי תחביב, שממנו מרגוֹע ועונג, מאור־פנים וגיוון־החיים. במידה שמלאכת־יומו של אדם בולעת את שעתו ואת דעתו ואינה נותנת סיפוק בידו לטפל בנטיות ובמאוויים שונים שבו, ובמידה שעבודתו הרגילה משקעת אותו בתחום אחד ויחיד בלבד ומקצצת את ענפי־עניינו או כנפי־דמיונו או מאפירה את הווייתו – בה־במידה נחשב תפקידו של תחביב. הוא משלים את החסר, משחיל חוט, ומחבר עשיות שונות ואיכויות שונותף הוא נותן שהות לבעליו להרהר בעניין אחר או במעשה אחר, ולמצות מהם סיפוק הגוף או הנפש. כל מה שרחש בו ונכבש, כל שהיה כפוף בו ומשועבד, כל שזנח ונעלב, באים לידי פיצוי, מקצתם או רובם, בתחביב, בעיסוק־שמרצון, ומתאזנים. על דרך זו יש לומר, ששיווי־המשקל הנפשי מעוּיין יותר אצל בעלי־תחביב.

אולם לעולם אל תשכח, שהתחביב הוא טפל ולא עיקר, לפתן ללפת בו את הפת, ולא הפת עצמה, נוֹבלוֹת־מלאכה ולא מלאכה, תשלום־דגש ולא האות עצמה, חוֹלוֹ של מועד ולא המועד גופו. יוצאים מכלל זה מקרים מופלגים, כגון עבדוּת או אנגריה וכדומה לאלה השיעבודים הגמורים, העושים חיי אדם כמין גיהינום־של־מטה ומכוונים את ליבו תמיד כלפי אותה שעת־נופש קצרה או שעת־עיסוק חופשית ומצומצמת. אך אלה אינם עניין לכאן, שכן הדברים אמורים בחברה של תרבות, שעם כל ריבוי האיסורים והחובות והכבלים, שזו מטילה על חבריה, הריהי משיירת לו שהות ניכרת וחירות־תנועה די־צרכו. ולא עוד אלא שאף העבודה היומיומית, המקצועית, השגוּרה, המפרנסת את בעליה, גורמת בדרך־כלל חדווה וסיפוק לעובד וממלאת את מוחו ונפשו תוכן, ואינה בחינת עונש, פרי קללת־בראשית.

ב    🔗

התיקונים הסוציאליים, שהונהגו בחברתן של רוב מדינות העולם, חוללו תמורה גדולה בתפיסתו של בן־זמננו. מאבקו לקיצורו של יום־העבודה והצלחתו של מאבק זה, נטעו בו הכרה ברורה או עמומה, שככל שיקצר יום־עבודה כן ייטב לעובד. המיכון, השרוי עדיין בעיצומו של התהליך, סייע במידה יתירה להתגבשותה של אותה הכרה, משום שייתר עבודת־ידיים וחסך כמות עצומה של מרץ וזמן. והבריות הסיקו מכך – ולא בלי השפעתם של חזונות חברתיים נכבדים – שהגיעה השעה לצמצם את זמן־העבודה עד קצה הגבול. והדברים ידועים. על דרך זו הועתקה נקודת־הכובד מזמן העבודה אל הפנאי, אל השעות שלאחר גמר התפקיד הרשמי כפועל, כפקיד או כמהנדס. הרבה קולמוסין נשתברו על סוגיה זו, ששמה ריבוי הפנאי של ההמונים, שנתגלה פתאום כפורענות שלא היתה צפויה, הואיל והוברר שקל יותר להעסיק אנשים שעות רבות בעבודה פשוטה מאשר להעסיקם כראוי וכנכון בשעות הפנויות בלא להביא נזק להם ולחברה כולה. ולא ניכנס כאן בעוביה של קורה זו. אולם עניין התחביבים מחובר לטבורה של בעיית הזמן הפנוי. אם אין פנאי, אין תחביב. ולפי שיש פנאי הרבה, הולכת ומתפתחת בקרב הרבים־המרובים נטיה לראות בזמן הפנוי עיקר, ובתחביב עיקר־העיקרים. אין סדר־יומו של אדם סובל ריקוּת. שמונה שעות־עבודה הן שלישו של יום, ומצויות עבודות שבהן שעות־העבודה אף פחותות מזה. חלל רב כל־כך מן המחוּייב שיתמלא במשהו, כדי שלא יתפקקו חוליות המקום והזמן ולא ייחרב עולמם של הבריות. אותו “משהו”, אותו “חומר־מילואים”, שונה הוא, כמובן, אצל כל אחד, והכל לפי מדרגתו, חינוכו, חוג־התעניינותו ורצונו להתקדם. אבל בעיית החלל הריק אינה פוסחת על כל מי שהתנאים החדשים צימצמו את זמן־עבודתו ושיירוּ לו פנאי רב.

כך נוצרה התחביביות, כלומר, התחביב כהשקפת־עולם, כהלך־נפש, כתנאי יסודי לקיומו של אדם, כאספקלריה להוויית היחיד והציבור.

דבר הלמד מאליו, שביקוש חיוני גדול כל־כך חולל היצע כיוצא בו. ולפיכך רבגונית היא מסכת התחביבים, המוכנים לפני כל אחד, ורב המבחר עד מאוד. הושט ידך – ותיטול מה שליבך חפץ. ממש כמו שנאמר: מקרני־ראמים ועד ביצי־כינים. אך הצד השווה שבכולם, שהם תולדות ולא אבות, מלאכת־אגב, על דרך־ההזדמן, גנובתי־יום וגנובתי־לילה, אך לא שורש ועיקר.

ג    🔗

בעצמו של דבר, נחלקים נושאי־התחביבים לשניים: סוג אחד ראוי לכנותו פאסיבי, וסוג אחר – אקטיבי. בראשון כלולים איסופים שונים כגון אגירת ספרים, בולים, תמונות, כלי־קודש וחפצים אחרים. האספן הוא סדרן, קובץ על יד, ונהנה ממעשהו ואף מביא תועלת לחברה ולתרבות האנושית. לולא ה“משוגעים” הללו לא היה נשאר זכר לספרים רבים ויקרי־מציאות, ולא לכתבי־יד או לדברי־אמנות נדירים וחשובים. אך האספן עצמו אינו יוצר כל נכס חדש. תחביבו מעסיקו באגירה, בכינוס מה שישנו בעין, אף־על־פי שהוא מכוסה מן העין ומפוזר על־פני שבעים ארצות, והבאתו לכפיפה אחת עולה בדמים מרובים. דווקא אותו פיזור ואותו יוקר־המציאות ואותם מאמצים, הנתבעים ממנו כדי לאוספם, קוסמים לתחביבאי. אף־על־פי שחזיון נפרץ הוא שמלקט הספרים המשלם כסף־תועפות בעד אֶכּזמפלארים ביביליופיליים, הוא עצמו אינו מעיין בהם ונהנה מעצם מציאותם… לפיכך אחת ברורה: הצלה ושמירה מפני אבידה יש כאן, אך יצירה אין כאן.

ואילו הסוג השני כולל עיסוקים או מלאכות שונים, כגון: רקימה, ציד, לימוד, זימרה, נגינה, ציור, כתיבה, צילום, גילוף, כריכת ספרים, וכיוצא באלה. כאן כבר מורגש לפעמים ריח של יצירה, תוספת־ערכין. התחביבאי, הרוקם או המכייר או הכותב, עשוי להתקין משהו חשוב כשלעצמו, אם בתחום החומרי ואם בתחום הרוחני. פעמים שאותו משהו נעשה לאחר לידתו חטיבה שלמה בפני עצמה, הניתקת מן המקרה שחולל אותה ומשתלבת במסכת הנכסים או הערכים. אך גם במדרגותיה הבינוניות חשובה תחביבאות זו לא לבעליה בלבד, אלא לחברה כולה, ולפעמים לתרבות כולה. היא מציגה מלאכת־מחשבת לפני הקהל, ומביאה לידי מחזור חדש דברי־יצירה שנעלמו או נתמעטו. וכמה אמצאות וכמה תגליות הוענקו לאנושות על־ידי תחביבאים.

פתיחת בתי־הספר התיכוניים והגבוהים לפני כל שיכבות העם, לא זו בלבד שביערה את האנאלפבתיות מן העולם, אלא אף העלתה את רמת ההשכלה והחדירה ראשית־דעת של מקצועות רבים ושונים בקרב האוכלוסיה. על־ידי כך ניתנה האפשרות להמונים לקבוע את נטיותיהם לאומנויות ולאמנויות שונות ולבחור להם לא רק מקצוע קבוע לכלכלת עצמם ומשפחתם, אלא גם תחביב מתאים, כגון ציור, ספורט, משחק־במה, גידול פרחים, ליקוט חפצי־אמנות וכו'. מטעם זה נתרבו כל־כך התחביבים, שלא ידענום בדורות הקודמים, ועל כל פנים לא היו נפוצים ולא היו נחלת ההמונים, כבימינו. מובן מאליו, שאין תחביבאים וירטוּאוזים אלא בחינת יוצאים מן הכלל ואינם באים ללמד על הכלל כולו, שכּן רוב מניינם של אלה הם בינוניים ואף למטה מזה, הפולטים בפשטות מה שקלטו ואינם מוסיפים נופך מקורי משלהם, ולפעמים אף ממעטים את דיוקן־המופת שלהם. בהם באות לידי הגשמה מידות כגון זכירה, חריצות, זריזות־ידיים, רצון להצטיין במשהו, ונטיה לפעילות ולעשיה של ממש, וצורך להסיח את הדעת מתלאות היום ומקשיי העבודה הרגילה.

דמוקראטיזציה זו של ההשכלה והדעת, עם שהיא כורח־חיים חברתי ומוסרי, סכנת ההשטחה כרוכה בה. התחביב משמש אחד הצינורות לאותה השטחה. מבחינת חינוך העם ושימוש נבון בזמנו הפנוי – אין לך דבר נאה מתחביב; ועל דרך זו ניתנה רשות לומר: מי יתן ויהיה כל העם תחביבאים. אך אם הנושאים הם כתיבה, פיוט, זימרה, ציור, נגינה וכו', או־אז מתקפחים הם על־ידי כך, שכּן הבית והעולם מתמלאים תחליפים, נובלות, יצירות שהן בבחינת “כמו” או “במקום”. ולפי שהרבים אינם מבחינים בין אמיתי למדומה, בין בינוני למעולה, בין מקורי לגנוּב, נמצא שהתחומים מיטשטשים והשכר יוצא בהפסדו. במידה שהפצתן של השכלה ודעת גרמו כושר־הנאה להמונים מאוצרות אמנות וספרות, הריהי גדולה; אך במידה שעוררה בהם את “תאוות היצירה” והם אוחזים בקולמוס, במכחול, בקשתית או במפסלת, כדי “ליצור”, היא גרמה רעה גדולה, שתוצאותיה השליליות עדיין לא נתגלו עד תומן, ועתידים להתגלות בימים הבאים בדמות נפלי־ספרות וסנדלי־אמנות, ריפרופי־דעת וסירוסי מדע.

 

שירה אסופית    🔗

אפשר שעיון זה בבעיית התחביב ישמש אספקלריה מאירה, ויסייע בידנו להבין כמה חזיונות קשים בשדה היצירה הספרותית המצויים בעולם ואצלנו. אין קנה־מידה זה יחיד, אך הוא חשוב בייחודו.

בדורות הקודמים היו המדקדקים סבורים, שהואיל והם יודעים יפה את כל דרכי הנטיה של הפעלים והשמות, ואף את החריגים ואת הסוטים מן הכלל, ממילא הוכשרו לכתוב שירים. ואמנם, ב“שירים” אלה היו מכניסים צורות ובניינים ונטיות זרים ומוזרים, המצויים פעם אחת במקרא, כדי לשוות לשירתם הוד פיוטי, כביכול. לפיכך מתגלגלים בעיתוניה של התקופה ההיא ובכתבי־עיתיה פגרי־שיר רבים, שריחם הרע לא התנדף אפילו במרוצת השנים הרבות.

אמת היא, שקשה לאומרה, כי גם בזמננו רווחת אותה תופעה. צעירים, שלמדו ספרות באוניברסיטה ובקיאים בתורת הספרות, במשקליה ובמיקצביה השונים; צעירים, שהתבשמו מן השירה המודרנית בעולם וטעמו מאוֹדן, מדילן תומאס, מרילקה ומאֶליוט, משלים את עצמם להאמין, שהואיל והם יודעים את המהלך המודרני וכמה מדרכי צירופיה והלכותיה, ממילא הוכשרו לחבר שירים כמתכונתם. ואמנם לא־אחד מחבר שירים כאלה בלשון העברית חדשים לבקרים במין עוויה־של־ביטול כלפי כל מי שקדם לו, בבחינת ממני תראו וכן תעשו, ממני ייצא גזע המשוררים, ממני יהא הדור ניזון. אני אבן־השתיה למקדש־השירה של העתיד.

ודאי, מצויים בקרב אלה משוררים אמיתיים, שגם כותב הטורים האלה יציין להלן כמה מהם. אולם על אלה אפשר לומר מה שנאמר על המשוררים המעוּלים של ימי־הביניים: הם הצליחו והיטיבו לשורר על־אף העובדה שהכניסו את עצמם ואת לשונם העברית בסד המשקל של השירה העברית, ובעול היתידות והתנועות והצלעות. גם הטובים במשוררינו הצעירים מוסיפים נופך משלהם לשירה העברית, ויוצאים בשלום על־אף החיקוי המודרניסטי ועל־אף הכלים והמיקצבים והלהטוטים השאוּלים. אולם השפע הרב של שירים בעיתונות ושל ספרי־שירה מכונסים, היוצאים לאור בדרכים שונות, מביא מהומה לעולמנו ומערבב את תחומי האמיתי והכוזב, המחוּקה והעצמיי. שוויון השורות הקצובות, הניקוד, הנייר הטוב, העיטורים, הכריכה ההדורה, הכותרות המסוגננות, מתעתעים לא־אחת לפני הקורא התמים ועושים עליו רושם כאילו פיוט אמיתי כאן.

ביסודו של חזיון זה אתה מוצא קלקלה אחת, ותחביב שמה. זה התחביב, שבדרך־כלל הוא כלי מלא טוב וחיוב להמונים, בהעניקו להם הנאה תוך בילוי זמן יפה, מפסיד במקרה דלעיל מערכו ונהפך למקור של פגעים. אילו היו ה“משוררים” וה“מסאים” וה“מסַפרים” מכירים במעמדם כתחביבאים ולא היו מתפרצים להיכנס לשער הספרות ולהתעטר בעטרת סופרים ויוצרים, היתה, אולי, ברכה גם בניסויים ספרותיים אלה; אולם הואיל ואינם מסתפקים בתפקיד הצנוע הזה, של חובבים או חקאים – סכנה בהם. שכּן הם עלולים לקלקל את טעם הקהל ולבלבל את כושר־הבחנתו, בהציעם לו גבב של תוצרת זיבורית כיצירה ספרותית.

ואם ישאל השואל: במה מבדילים ואיך מבחינים בין מעשה־תחביב לאמנות של יוצר? אף אתה השב לו: גרעינם של ההבחנה והטעם הטוב נתון, אולי, באדם מלידתו, אך אפשר גם לפתחו ולחנכו בימי הילדוּת והבחרוּת. ולא עוד אלא שיכול אתה ליתן בהם כמה סימנים מובהקים:

המשורר־התחביבאי ניכר קודם־כל במודרניזם המופלג שלו. הוא קולט מן האוויר ומן הספרים את האופנה המהלכת ואת הגינונים המקובלים, ומסגלם לעצמו על כל פרטיהם ודיקדוקיהם. חס לו לאבד איזה תג או קוץ, שראה אותם או שמע עליהם מרחוק. הוא מסלסל פיאותיו של כל חידוש ונוקט תמיד לשון אחרון שבאחרונים, נוסחה בתרייתא, חתוּמה בגושפנקה דמלכות המודרן. ולפי ששום מסורת אינה מזוגה בדמו ושום חוקים אימאננטיים אינם מכוונים אותו, הריהו יכול להתנכר לאבות־השירה שלו ולהתקלס בהישגי קודמיו. בהיותו קל כנוצה, מסוגל הוא לנוע מ“איזם” ל“איזם” ומאסכולה לאסכולה ולהופיע תמיד כמתנוצץ בחידושו.

סימן שני לו – היותו אספן. כחברו המלקט עצמים ומציגם בשורה, כך מלקט הוא מלים ודימויים, השאלות והגשמות, וחורזם בשירה. אין בין עיסוק זה לעיסוק זה אלא הבדל חומר ונושא. כאן עצמים וכאן מלים. כאן הסדרה וכאן החרזה. ואין הוא מתאמץ לאגור את אוצרות הביטוי והדימוי שבשירת עמו. מלאכה זו נראית לו שלא לפי כבודו וכדבר של בטלה. מי הם אלה, שהיו לפניו, שכדאי לטרוח עליהם? הלוא עברה שעתם וכבה אורם. אך הוא שוקד לקבוץ על־יד על־יד, מתוך רישום בזכרון או מתוך רישום על הנייר, כל מיני תמונות יוצאות־דופן וכל מיני צורות יוצאות־זנב שקרא בשירת העולם, כדי להדהים את הבריות בכוחו הגדול, ובעיקר ב“עדכניותו”. אך כל הטועם משירה ליקוטית זו, עומד מיד על השעטנז שבה ועל הרכבת מין בשאינו מינו, כל מלה “מזכירה לו” מה שקרה במקום אחר, וכל דימוי מורגש כאילו נעקר ממקום אחר וננעץ כאן ביד חזקה ובזרוע נטויה, והוא שותת דם ושרוי בעלבונו. מי האיש שקרא בשירה מודרנית כזו ולא חש בצערם של דימויים, שכשלעצמם חשובים ונאים, אך הם הובאו ממרחקים והשיר הזה הוא להם כארץ־גזירה!

וסימן שלישי – העדר חותם אישי. כל תחביבאי וכל אספן בורר לו מן הקיים ועומד את שמתאים לתצוגתו. טעמו הפרטי וייחודו אינם ניכרים אלא בבחירת הנושא, בשקידתו, בכוח הצבירה והצירוף, בכושר סידורו ובאדריכלותו. הגדרה זו כוחה יפה גם למשורר־התחביבאי. אין בו משלו הרבה. הוא קולט מוכשר, שאזנו פתוחה לריתמוס החדש ודמיונו למעשי־מרכבה חדשים. ויש שהוא מפליא מבחינה זו. לפיכך אפשר לומר עליו, שיש לו כוח־הרעשה, שבו ירעיש את הקורא והשומע. מובן שבת־קולה של כל הרעשה היא בת־חלוף, ומקומה יורשת דממת האכזבה. האיך תיתכן כאן צורה אישית או יצירה אישית? יכול אתה בקלות יתירה להחליף את שמות המחברים של כמה משיריהם של משוררים שונים, ולא תחוש שנפלה כאן טעות. מפני שאין להם תעודת־זהות. אי־אתה יכול בשום פנים ואופן לייחס חרוז משל ביאליק לשניאור או לטשרניחובסקי, או חרוז של אורי צבי גרינברג ליעקב פיכמן או ליעקב שטיינברג. כי במזלות שונים נולדו. ואף־על־פי שכמה מביניהם היו בני אותו דור וספגו אותן ההשפעות עצמן, הרי עיכולן והצטרפותן ל“לוז” שלהם, למקורם העצמיי, נתרחשו בדרך־המסתורין, שהיא דרך־גידולו של כל יוצר נחשב. אבל אתה יכול למצוא את עיקבותיהם של ספרים וסופרים דומים בשיריהם של משורר לא־אחד, מן הסוג הנדון כאן. כל־כך מגושמים הם רישומי השפעות, וכל־כך מזדקרים הם לעין בצורתם ובתוכנם. וסיבה פשוטה לדבר: בשעה שהכוח המטמיע והממזג של הראשונים היה עצום, וכל חומר וצורה קלוטי־חוץ היו נהפכים לחלק מן האוצר הפנימי; שכּן על החומר החדש היו מסתערים חומרי־דורות ומצרפים אותו אליהם, והצורה הלשונית והתמונות החדשות היו מתגלגלות, מיד או לאחר שׂהייה, בלבושים עבריים עתיקין וחדתין – אין רוב הצעירים הללו יכולים לעשות כך, מפני שחסר להם אותו מלאי נפשי ואותה תרבות מקורית, כדי לעכּל את הנקלט ולשפוך עליו את ממשלתם הפיוטית והלשונית. הם מגיירים, כביכול, ילדי־נכרים, והללו קשים לפעמים לישראל כספחת. וככל שמשפיע גדול, כן ניכר יותר חוסר־העיכול. באופן כזה צפות גולגלות שלמות בים־שירתם, שנכרתו מגופים אחרים, זרים ורחוקים, ולא פעם ניבט מעיניהן המתות־החיות משהו מבעית. זה אצל המוּשפעים, ואילו אצל דלי־ההשכלה אתה מוצא על־פי־רוב קליפות ריקות, שלפעמים הן זורחות מאורו של המקור הבלתי־מעוכל, אך הן ללא גרעין, בחינת רימון שאין לו תוֹך.

ב“שער החסידות” לא. שטיינמן מצאתי משל חסידי כזה:

איש אחד למד אצל צורף מלאכת הצריפה. אחרי שלימדוֹ אומנות זו רשם לו חלקי המלאכה וסדריהם, על כל פרטיהם ודיקדוקיהם. רק דבר אחד שכח ללמדו: כי צריך לשים גחלת של אש בתחילת המלאכה, כי בזה עיקר הצריפה. והמורה חשב, שזה דבר מובן מאליו ואין צורך להזכירו. אולם זאת היתה טעותו, שכּן בלי הניצוץ ובלי האש אין ערך לשאר פרטי המלאכה.

בנקודה אחת פוסקת ההשוואה לתחביב. בעוד שהתחביבאי־האספן מודה בפה מלא שהוא צבר את חומרו מכל קצווי עולם ואף מתגאה בשקידתו הגדולה, שפריה הוא תערוכה נאה או תצוגה מגוונת או אוסף רב־עניין, הרי המשורר־התחביבאי איננו מודה שהוא מלקט מרשויותיהם של אחרים, אלא מפריח מנשרים אידיאולוגיים ואמנותיים וזועק שהכל משלו, ואין צורך לומר שמבטל את אוצרות העבר ואת בעליהם, שמהם נטל, אם מעט ואם הרבה. בושה היא לו להסתמך על אבותיו, ובמקומם הוא מעלה אובות וידעוֹנים. הדיבור המתחיל הוא תמיד בגוף ראשון: אנכי… או בלשון הצברים: “יחי אני!”.

אין לומר, ששירה זו היא מקרה. לא. אף היא פרי צורך הדור ומצבו. כשם שגם דילדולה של המסורת הפיוטית בנפש המשוררים החדשים ונטייתם לחקות הם חזיונות, הנעוצים במעמקי התקופה. מבחינה זו ראויה אותה שירה לעיון מדוקדק. אך השאלה היא, מה היא נותנת לדור והאם הוא זקוק לה. שהרי יצירה שאין בת־קולה מנהמת בנפש הדור, כולו או מקצתו, היא מלאכה לבטלה, וכל גופה צריך בדיקה. היא דומה לקול שאין לו הד, לפטר שלומיאל שאיבד את צילו. שירה, שאינה נענית ואין עונים לעומתה, מתה תיכף ללידתה. רק זחוחי־דעת, ואנשים שאין תוכם כברם, יוצאים ומכריזים שאין להם צורך בקהל ולא בשום חיבור עימו, אינם זקוקים לא לאזניו ולא לליבו, אלא משוררים הם, העושים את כל ימיהם כיומא אריכא, עטרותיהם בראשיהם, כותבים ונהנים מזיו שירתם בעצמם, והם דיים לעצמם. זוהי התפארות־שווא. אליבא דאמת, הם צמאים מאוד מאוד לקורא, למבקר, לעידוד מן החוץ. שהרי בלעדי אלה הם כתוקעים לתוך הדוּת. והדיבור המבהיל הלזה אינו בא אלא לחפות על המציק ועל החסר להם. ה“קומוניקאציה” היא, איפוא, כורח־חיים למשורר ולשירתו.

אולם עובדה היא, שרק מעטים, ואף אלה לא תמיד, זוכים להאזנה. יש כותבי־שירים רבים, אך קוראי־שירים מעטים הם. ואפילו נניח, שמיעוט הקריאה בדורנו גורם, עדיין לא מיצית את הסיבה, שכּן אף הקוראים הוותיקים אינם להוטים לקרוא אותה שירה חדשה, והנוער בכלל זה. על־כרחך, אתה חוזר ואומר, היא איננה מעוררת בו שום תעודה. היא עקרה. ואם תשים לב למדובר כאן, אי־אפשר שזו תשפיע עליו. היא מעשה־תחביב. היא נכתבה ביד זריזה ובלב כהה. ואין הכהה מאיר, ולא הצונן מחמם, ולא הסוּמא מורה דרך.

 

איבוד ערכים מדעת    🔗

ברם, לא התחביביות בלבד מקלקלת את השירה; יש לזו בת־לוויה נאמנה, ופריקת־עול שמה, כלומר, שלילת החיוב וחיוב השלילה, אמירת־לאו לערכי חיים וחברה ואמירת־הן ללאווין שונים. אין ספר־שירה ספר־יריאים, אך הוא גם אינו צריך להיות ילקוט של ניבוּל־פה. תאוות שונות רותחות באדם, אך השירה צורפתן בכוּר המסתורי שלה. לכך אנו קוראים זהב־השיר. צווחות־פרא שונות מצווחות בקרב כל אדם עד לאימים, אך השירה מטילה עליהן פסקי־טעמים ותווי־זימרה ומעלה אותן להיכל־הנגינה. נחשי־יאוש מפעפעים באדם ונושכים אותו, אך השירה מסירה את ארסם ומוסכת חיים ביאוש. זה הכלל: קוקוריקו של שכווי איננו שירה, וקריאת הגבר מתוך אביונה המציקה לו איננה יצירה פיוטית. ואפילו אנו מאמינים שצווחות אלו יוצאות מן הלב, אינן נכנסות לליבנו וצורמות את אזננו. כך צעקו אנשי־בראשית ביערות־עד ובהררי־אל ריבוא־רבבות שנים – ולא הנחילו לנו כל שירה. כי שירה, כתרבות בכלל, משמעה כיבוש עצמי, ריסון, ברירת מלים וצירופן, לחן מרומם, גיבוש הצער והיאוש. המשורר הוא גיבור הכובש את עצמו. אבוקה המאירה את נפשו. ביצירתו טמונה הוראת־דרך בכוח, אם לא בפועל.

במה דברים אמורים? כשהמשורר יונק ממסכת ערכין ומיניק בהם את שירתו. אותה שעה יש בו כוח בורא, מסדיר ומכוון. אמונתו וחזונו, אפילו הם נקובי ספיקות, עדיין עסיסים בהם, ובלבד שלא יהיה ערום מכל מצוות, ומכל תקוות ומכל אמת. המאמין באלוהים יאמין, אך ערכי דת ואמונה הם תחילת־פסוק ולא סוף־פסוק. ערכי אדם ועם, וערכי מוסר אנושי, אף הם נצחיים כנצחיותו של המין האנושי. הם יחסיים בעיני איש־הדת, אך מוחלטים בעיני מחייב־העולם, המוקיר חיי־אדם. קיום החיים ורציפותם הם אידיאל עליון, שאינם זקוקים לשום סיוע. תורת המידות, יהי מקורה מה שיהיה, היא צורך הקיום, והשאלה בדבר מוצאה האלוהי או האנושי אינה מעלה ואינה מורידה. השוֹאה באירופה והכבשנים רוקנו את ליבם של מאמינים רבים במציאותו של אל טוב ומיטיב. השכל האנושי איננו תופס חטא כזה, שרצח שישה מיליונים יהודים יהיה העונש המתאים לו. והפסוק “הן יקטלני לו אייחל” איננו אלא נחלת מעטים מאוד, ולא יהיה לעולם הוראת־דרך לעם. על־כרחנו ולרצוננו אנו גורסים תורת־אדם, מוסר אנושי, ערכי טוב ורע, בניין חברה וכיוצא בזה. לאלה נחתור. הם ינחונו במעגלי־צדק. ושירה, שאינה ניזונית מהם ושום תקוות־עם־ואדם אינה מובלעת באבריהם והיא כולה חושך וצלמוות, ותאוות אפלות וניבול־פה – אפילו ירדה לעולם בקול־תרועה, לא תחיה ולא תשפיע. מן התוהו באה ולבוהו תחזור. לא יעברו ימים מועטים, ותישכח כמת מלב. לכך יש לנו זכר וראיה.

האמונה, שהאֶסתטיציזם, פולחן הצורה והריתמוס, יציל שירה זו וינסוֹך לתוכה חיוּת וקיום, היא אמונה תפלה. המַגיה של המלים, או נעימותן של הברות ותיבות שקולות ומצלצלות, שהן בלי ספק נפשה של שירה, אינן יכולות להתקיים זמן רב בלא תוכן, בלא נושא, בלא משמעות, אף־על־פי שהם שונים בתכלית מן התוכן והנושא של פרוזה או של מדע. שירה גדולה “פותרת” איזו חידה ונותנת בידנו “מפתח” לשערי התעלומה; אך אם היא עצמה כולה חידה ותשבצים ותעלומה, הריהי נהפכת לעיסוק בשעת־הפנאי, עניין לתחביבאים. ההתפעלות ממלאכת־המחשבת של הפייטן ומכוח קסמיו המילוליים והריתמיים, עם כל חשיבותה, מעמעמת לא פעם את אור השירה. אפילו נניח, שכל שיר הוא בניין סגור בתוכו, כעין מלכות בפני עצמה, לא יצוייר שחללו יהיה מלא ריקנות, או ששעירים ירקדו בו; אלא באומרנו שכל שיר הוא עולם שלם, ממילא נכלל בו תוכן, ויש לו לוז מוסרי, חיים ומשמעות פיוטיים. לולא חששתי מפני אי־הבנה הייתי אומר, שאיזו מזוזה שהיא מן הדין שתהיה קבועה על דלתי בית־השיר. השגייה ביופינות ערטילאית מתגלית עד־מהרה כחזון־שרב המוליך אל האין, אשר שום דבר, לא חלום ולא מציאות, אינם נקבעים ממנו. רק ערכים, שיש בהם כדי לברוא חלום, המחיה את החיים, הממתיק את צער ההוויה ונותן לו טעם – הם הכוח המעמיד של שירה אמיתית. ולא איכפת לנו שדתיים ותיקים וחדשים מכנים אותם בשם “ערכים יחסיים”. דווקא אומה עתיקה אינה צריכה לחשוש שמא יינתקו לגמרי הערכים ממקורם. כל עוד יהיו ערכים, הם יהיו יהודיים בצביונם ובדיוקנם. הסכנה היא באפס־ערכים, בציניזם ובניהיליזם, ולא בהבחנת מושגים פילוסופיים. הערכין החיוביים משפיעים גם על מבנה השירה וצורתה. הם מרסנים את הפריעוּת, בכל תחום. החריזה הצולעת והלשון השׂרועה, הרימוזים הנבובים והדימויים הפראיים, הם תולדה של חירות־יתר, של התרת הרצועה, של התפוררות ערכין, ובעיקר של העדר כוח עוצר. ודע, שכוח יוצר זקוק לכוח עוצר, שבלעדיו הוא עלול להתדרדר לתהומות. שירה, שערכים ארוגים בה כחוטי־זהב, היא מזיגה של יצירה ועצירה, של כיבוש וגיבוש.

 

במזל זריחה והתבהרות    🔗

מן המיותר להדגים אותם ספרי־שירה מרוּבים, השייכים לסוג התחביבים. הם הומים בראש חוצות ובכל המוספים הספרותיים, ולא נגזים אם נאמר שכל יומיים מופיע ספר כזה, ויכול אתה לראותם בחלונות־הראווה ובידי המפיצים. הם יורדים עלינו בשפע מדהים. סכנתם בריבוים, בהיותם מציעים עצמם למכירה בכל קרן־זווית, אך כל משכיל בינוני יבחין בחוסר־ערכם ויתרחק מהם. ואילו אמרנו להביא כאן אפילו מקצתם, לא היינו מספיקים, כל־כך רבים הם. נסתפק, איפוא, בסימני־ההיכר שניתנו לעיל.

וכך אין מענייני להעריך במסכת זו משוררים ומסַפרים, בני המשמרת הקודמת, שדמות דיוקנם הפיוטית כבר עוצבה בספרות ובהכרתנו, כגון חיים גורי, בנימין גלאי, נתן יונתן, ט. כרמי, שלמה טנאי, יצחק שלו, יחיאל מר, טביב, יזהר, א. מגד, שמיר, נתן שחם ואחרים. לא שאין צורך לבדוק מפקידה לפקידה את טיב יצירתם ודרכם, אלא שעליהם כבר נאמר העיקר ורק מרחק־זמן או איזה גילוי־יצירה חדש ושרשי יחייב את הביקורת לחזור ולטפל בהם.

אולם מחובתה של הביקורת להסב תשומת־לב אל השירה הצעירה, שהטוב והטפל עדיין משמשים בה בעירבוביה, ולהעמידה על טעויותיה ונליזותה. היא אמנם נוצרת ברשות־היחיד ובסוד־הייחוד, אך לאחר שיצאה לרשות־הרבים פקעה בעלותו הלבדיית של המשורר על יצירתו וכל ישראל יש להם חלק בה. ואל תרפה ידנו ההטחה שמטיחים כלפי הביקורת. אמנם היא חוטאת לא־אחת ביודעים ובלא־יודעים, בזדון ובשגגה, בצרות־עין ובקלות־ראש ואף ברכילות, אך תעודתה חיה וקיימת. ולא עוד אלא שהללו, הקובלים בגלוי עליה ושוללים את זכותה או את ערכה, מצפים אף הם בסתר־ליבם למוצא־פיה. שכּן בלעדיה תגדל העירבוביה ותתפשט ההפקרות ויתטשטשו התחומין בין טוב לרע, כשר ופסול. לפיכך ראוי לה לביקורת לטפל במשוררים, שכשרונם ודאי ותקווה לספרות מהם, אלא שהם מעבטים לפעמים את אורחותם, וחובה לעורר את דעתם על כך, אף־על־פי שעם זה היא תעורר גם את חמתם. טבע הוא באדם, שאינו שומע דברי־כיבושין ואינו מודה בהם לעולם, או רק לאחר זמן.

ונפתח בחשוב שבהם, ביהודה עמיחי. הוא כבש את לב הדור בשיטתו המיוחדת, שעל דרך הקיצור נעמיד אותה על שני דברים, שהם לכאורה שני הפכים. הוא נוטל צורות ודפוסי־לשון ותמונות מסורתיים, המעוּגנים יפה־יפה בלב כל הדורות, ויוצק בהם תוכן חדש ומפרפר, בן־זמננו, ועל־ידי כך הוא מביא את שירתו – ועימה את השירה כולה – בברית חדשה עם קדמונים ועם אבות־הספרות. ואילו מצד שני הוא שולף מלים ומונחים וציורים ונוסחאות מן העיתונות היומית ומשפת הדיבור, ומערה אל קרבם תוכן ישן והלך־רוח אנושי־נצחי. ההווה מושיט ידו לעבר, ושניהם יוצאים במחולות־מחניים. הוא מעלה את המלים והביטויים שירדו לשוק־החיים, מוסיף מן הקודש על החול, מרחיב את תחומי ההבעה ומעשיר את תשמישי הפיוט ודימוייו.

מזיגה חדשה בשירה, שאליה הכל כמהים, אף־על־פי שעדיין לא נעשתה על־ידי עמיחי בשלימות הראויה, הריהי נרמזת באותות ברורים וחותכים, ולכן מרובים קוראיו מבין חוגי העם השונים. במובן מסויים הביא עמיחי הרחבת־גבול לשירה העברית.

אולם עליו אפשר לומר, שפעמים העושר שמור לרעתו. שתי סכנות אורבות לו, לצערם של מעריכיו: סכנת הנוסח, וסכנת השפע. אין לך דבר קל מאשר לחקות את שירת עמיחי. ואמנם כבר קפצו עליה מחקים. ואי־אפשר שלא לומר בפניו, שהחקאות אינה באה רק מבחוץ, על־ידי זרים, אלא גם מביתו שלו, על־ידי בעל־הנוסח עצמו. שפע כתיבתו ופירסומו מביאים אותו לידי חזרות, שהן לפעמים מילוליות. בקימוץ ובחסכון לא הצטיין מימיו, אלא כל זמן שסאתו היתה גדושה חידושים משלו, סלחנו לו על הגודש, מה שאין כן עכשיו, כשהזכרון והנוסח משמשים אותו יתר על המידה. נתרופף כוח הגירוי, ושירתו, שהיתה כוח־בראשית, טבע ראשון, נעשתה לו מתוך הרגל טבע שני. ודאות היא בנו, שעמיחי מסוגל לעצור את עצמו וליתן שליטה כלשהי לפוּרה, שר־של־שיכחה, כדי שזה יפחית קצת את פוריותו וישכיח מליבו את שיטתו שלו.

נתן זך הוא מן המשוררים הוודאיים. לאט־לאט הוא מצטלל והולך, ועולמו הפיוטי מסתמן לעינינו. עדיין הוא פרוץ לכמה רוחות לא־טובות, אך הוא מתחיל לעוג עוגה סביבן ולרסנן. ייתכן שזה יקפח קצת את הכרזתו: “אני אזרח העולם”, ויצמיד אותו יותר למקומו ולזמנו, ולא “יחשוב לכל מקום”. אך הצימצום הזה הוא תמיד סוד היצירה האורגנית. קראתי בהנאה רבים משיריו הראשונים והאחרונים, אך דווקא במשורר טוב אין להסתפק בהנאה משיריו, החשובה כשלעצמה, אלא שיש לתבוע ממנו אופק בהיר, ואף אנו רשאים לשאלו: שיננא, מאין באת ולאן אתה הולך או מוליך אותנו? אם אין תשובה לכך, אם העולם שבו חי המשורר הוא אטום ואין לו חלונות, יכולה שירתו ליהפך לאשליה בלבד. הנאה והונאה קרובות זו לזו.

אולם על צד אחד בשירתו יש חובה לעמוד, הואיל וקלקלה בה, וכבר ראינו סיעה של תלמידים מחקים אותו. הכוונה לשיריו האֶרוטיים. בתחום זה יש צורך בכשרון־ביטוי דק ובתרבות פנימית מעודנת, כדי להלביש חוויות אֶרוטיות לבוש שירי. סכנת־המעידה גדולה כאן מאוד מאוד. נתן זך אינו מקבל על עצמו כל עול של כיבוש עצמו, ולכן הוא נכשל. אילו היה הוא כותב את הסיפור על רות ובועז, היה משפיע עלינו תיאורים על מה שאירע בגורן בלילה ובבוקר, ואז היתה יוצא מתחת ידיו מגילה זרה. אולם היוצר האלוהי לא נהג כך. הוא רמז, וברמיזתו כלול הכל, ודורות מפרנסים את דמיונם מרמיזות אלו.

וכך כתוב בספרו “שירים אחרונים”:

נַעֲרָתִי אִשָּׁה קְטַנָּה וְנוֹאֶשֶׁת.

כְּשֶׁאֲנִי מְחַבֵּק אוֹתָהּ הִיא כְּמוֹ בְתוֹךְ

רֶשֶׁת שֶׁל נְכָלַי.

כְּשֶׁאֲנִי רוֹאֶה אוֹתָהּ בִּבְגָדֶיהָ

אֲנִי חוֹשֵׁב עַל דָּבָר אֶחָד בִּלְבַד

וְהִיא יוֹדַעַת. תְּחִלָּה קְצָת מִתְבַּיֶּשֶׁת,

אַחַר כָּךְ גּוֹעֶשֶׁת.

חבל שגם המשורר לא “התבייש קצת” לספר לנו על הדבר האחד שהוא חושב עליו במעמד נערתו. העבודה! יושבי־קרנות מנסחים “הרגשה” זו מול פני נערה בבגדיה ביתר חריפות “פיוטית”. מה היה חסר הספר, אילו השמיט המשורר מתוכו שיר זה ודומים לו?

דויד אבידן כבר קנה לו שביתה בהכרתם של קוראים רבים. קוראים שיריו מתוך סקרנות, וגם מתוך הנאה. אך אפשר, שהוא המשורר המעורר יותר קושיות מאחרים. משום שהוא נוטל רשות לעצמו לעשות בשיריו כל מה שליבו חפץ: לדבר בסלאֶנג, להכניס מונחים טכניים, לשלב טורים שלמים באנגלית, לזווג זיווג חרוזים מין בשאינו מינו, ולחבר תיבות מספר לתיבה אחת – הכל שרוי לו. והוא עושה בכשרון ניכר, המכפר, כידוע, על חטאים. אולם אם כוחו רב בתיאור הלכי־רוח ומצבים שונים, בביטוי וידויי־נפשו ובקריאת שמות מפורשים לכל דבר – הרי כוחו מועט לפתוח איזו מגופה בחבית־העולם הסגורה. הכל דחוּס ומעוּבה. כמה זמן יכול אדם לשהות באווירה זו? כל הזמנים מתערבבים במעון צר וחמים זה, ולא בכדי הוא שואל לא פעם: “מה השעה? יש עוד זמן. האם עוד קיץ? האם עוד לילה?” אי־אפשר ימים רבים “להתעות את המוות”. אם נושאים תמיד את אווירת המבוי הסתום, היאוש והחדלון – שום “מערכת מורכבת של אלטרנטיבות” לא תועיל. “האסון המאוחר” בוא יבוא. אלא אבידן עצמו רואה סיכוי מעציב זה ומביעו בפשטות:

שְׁמֹר עַל הָרְצִינוּת. אָסוּר לִצְחֹק

בִּנְסִבּוֹת כָּאֵלּוּ. אֵלּוּ, אֵלּוּ

הַשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת. עֲשֵׂה תוֹעֵבוֹת וּזְכֹר,

שֶׁהַמָּוֶת מַמְתִּין לְךָ לְיַד הַפֶּתַח. הוּא כְבָר סִמֵּן לְךָ שֶׁטַח

פְּעֻלָּה. הִיא תִהְיֶה מְעֻלָּה מִכָּל הַנָּשִׁים — — —

אם אמרנו לעיל שיש כאן גיור ילדי־נכרים, מן הצורך להוסיף כאן, שאלה הם גרי־עריות. אבידן חייב לזכור, שהכשרון בלבד אינו מספיק. הוא עיוור ומגיע עד־מהרה לקצה דרכו. הוא זקוק לפנס אשר יאיר לפניו את נתיבו, ולמסכת ערכים המשמשים לו מקור יניקה. כבר היה מי שקדם לו באומרו “אכול ושתה כי מחר נמות”, ולא עלתה בידו.

אי־אפשר לי להביא כאן את כל ספרי השירה, הראויים לכך, הדבר עוד ייעשה בהזדמנות אחרת. אך עוד משורר צעיר אחד ייזכר בהקשר זה, הלוא הוא יוסף בן־גל, שספרו “עקב הדממה” איננו בלי עניין למעיין בשירתנו החדישה. אף בו מצויים נושאים שונים, אך אי־אפשר שלא לצטט את הלקח שבן־גל מוציא מהסתכלותו בחיים:

מַאי נַפְקָא מִינָהּ?

אִם עֶצֶב, כַּעַס אוֹ רִנָּה,

וּבִלְבַד נַפְקָה

זֹאת אוֹ אַחֶרֶת,

אֵיזוֹ שֶׁהִיא גְּבֶרֶת

לִׁשְׁעַת סָרָה

שורות אלו לקוחות מאחד השירים האחרונים שבספר, שהוא כעין חתימה ואחרית־חכמה. הבאמת סבור בן־גל, שמשורר, אשר מסקנתו היא נפקתו, יש בו בנותן־עניין לדור ולספרות העברית? ולפי שגם יסודות אחרים מצויים בשירתו, אם כי הם עדיין במצב היולי, מן הדין שיתרחק משירה בלתי־נקיה זו. הן כמה שירים ליריים וכמה טורים בתוך שירים אחרים מעידים, שאיננו זקוק לתבלינים פסולים אלה.

עם דורם, ובכל זאת בספירה אחרת, ניצבת דליה רביקוביץ. שירתה נחצבה מעולם האצילוּת. היא כולה תרבות ביטוי ולשון מיוחסת. היא, כביכול, חדשה ביושנה. נושאים אלה ותוכנם, המקופלים בשירתה, עדיין לא העזה אשה עבריה לשיר עליהם, אך היא ירשה באורח־פלא את סוד לשונה של הקבלה וסמליה. לפיכך היא מפשילה וילונות מעל־פני אירועים וחוויות בלי שיבולע להם על־ידי גילוי־יתר, ובלי שנרגיש שמץ של פרהסיה שלא במקומה. זוהי שירה אֶרוטית נסערת ובכי על גורל האשה־האדם, אך הם נכבשו וגובשו בחרוזים חגיגיים, ספיריים, שקופים־אטומים.

העושה חשבונה של היצירה הספרותית בישראל ביושר־לבב – לא יתאכזב. מצויים בה נכסי־ודאי, המעידים על רציפות הדורות ועל מזיגה של ישן וחדש. בכל התחומים, בשירה, בסיפור במסה ובביקורת, פעילים כוחות יוצרים והוגים, שפירותיהם הבשלים נראים לעינינו וראויים לברכת־הנהנין. לאוצר הנכסים האלה תרמו ותיקים וצעירים, איש־איש כפי אשר חננוֹ אלוהים. בצידם מצויים נכסי־דמאי, שקשה לקבוע בהם סימני־זהות, שפעמים דומה עליך שהם כך ופעמים דומה שאינם כך. אלה הם שירים או סיפורים, שהרצון לחדש ולהדהים גדול בהם מן הכוח היוצר של מחברם, על־כן מוּמם שמלידה מאפיל על צלמם, וכל מבקר עומד לא פעם ותוהה ובוהה: כלום אמנות בהם, או שמא אינם אלא אוּמנות, פרי הרכבוֹת ורקיחוֹת. לעיתים מתבררת טעות המבקרים, אך לעיתים קרובות יותר מתגלית הזיוֹפת שביצירות אלו. חובת הזהירות היא חובה, ויש צורך לבדוק ולהשהות את פסק־הדין, אך קיימת גם מצוות־האזהרה, שאינם פחותה ממצוות־הזהירות: לפני עיוור לא תיתן מכשול.

רציפותה של הספרות העברית מחוּורת וברורה בתכלית. וכל המדבר על ניתוק או על חוסר־המשך רואה לעיניים, ולא ללבב הספרות. כשם שהלשון העברית שבפינו ושבקולמוסנו אינה נתוקה מן הקדמונית, אלא היא חוליה בשלשלת, כך אין הספרות תלושה, אלא מחוברת לטבורם של דורות קודמים. ודאי, רציפות זו איננה באה בקו ישר, אלא תוך מעלות ומורדות, פסיקות והתחלות, שמיטת־נושאים וחידוש־נושאים, ריפוי־דגשים ודיגוש־רפוּיים. אולם ביסודה אחת היא ספרות ישראל, ויהיו צבעיה שונים בדור זה כמה שיהיו. גם בתקופות, שהכל בטוחים בקיומה של רציפות, לא היתה זו פשוטה כל־כך ולא קשה למצוא הבדלים ניכרים ואפילו ניגודים בין אחת לחברתה. אולם, עצם ההנחה בדבר הרציפות אינה זזה משום כך ממקומה.

הרציפות היא פרי היאבקות של זרמים ותפיסות, ולא פרי שמרנות וקפיאה. השמרנות מצמקת את הספרות, והקנאוּת לתוכן חדגוני קדום נוקבת את הגרעין החי ומתליעה אותו. כך הווה וכך יהיה. אולם דווקא נפתולים אלה, שכל דור מתנסה בהם, טעונים הכוונה. יש שההיאבקות מעלה אבק המכסה את עֵין האופק. הראוּת לקויה, וגילויי אֶפר מתראים כפאֶר. אז מגיעה שעתה של הביקורת הדעתנית ואנינת־הטעם, השופטת והמדריכה מתוך בינה באמנות ובתנאי הדור כאחד. היא מסייעת למיזרה הזמן להבר ולזרות, לצרף את הטוב ולחשל חוליה חלשה בשלשלת הרצופה של היצירה העברית. היא מגשרת על־פני הפערים.

תשרי תשכ"ג