א 🔗
שני דברים קיבצו אותנו היום למחיצת הנשיא: רחשי־הערכה ליצירתו של הסופר דב סדן ורחשי־חיבה לאדם דב סדן. שתי העובדות נושקות בו זו לזו ומנעימות לנו את השהייה בצוותא חדא עמו, את הדיבור עליו ואת השתיקה עליו. שכן רבים הדברים מכדי שיוכלו להיאמר במסיבה אחת. אומנם טעם התכנסותנו הוא בהופעת ספרו החדש “ארחות ושבילים” מספרי־היסוד של סדן שהוא גם כעין קול המבשר את בואם של ספרים נוספים. ולפי הרגשתי, הייתי ממעיט את הדמות אילו צימצמתי עצמי במסיבה זו בהערכת הספר הזה בלבד. הוא משמש לי איפוא כמין פתחון־פה. ואומנם פותח הספר את הלב לחבב את מחברו, ואת הפה לומר עליו דברי הערכה, ולוא על דרך הנוטריקון. אך מי יכול לנתק ספר אחד, ויהא חשוב ככל שיהיה, מאוצר־הספרים שסדן כבר הביא לעולם? קל וחומר איש כמוני, ידיד־נעוריו, שמאז קרא את ספר־הבכורה שלו, “צלילים”, ספק אם נשמט מראייתו משהו שכתב מברודי ועד הנה, ושלא קראתי אותו. הן טבעי הוא, שגם ספר זה, לאחר שקראתי אותו, מובלע ועומד בי בתוך שאר ספריו ונעשו קנין מקניני נפשי. יתרה מזו: השם “ארחות ושבילים” נראה לי מוצלח לא רק בשביל הספר הזה, אלא אני מרגיש בו שם־תואר לכל מעשה־יצירתו. ושמא ראוי לומר, שהוא משמש לנו מפתח להבנת יצירתו של סדן.
כל ימיו הלך סדן באורחות, כלומר, בדרכים ראשיות, ובשבילים, כלומר בדרכים צדדיות.
סדן הלך בדרך הראשית של מחבר סיפורים. הוא חיבר סיפורים יפים, שחומרם נשאב מקרוב, מבית אבא, כגון “במחוז הילדות”, או “ממעגל הנעורים”, וכן כתב סיפורים שחומרם נשאב מן הסביבה הרחוקה יותר, כגון ספרו “באלכסון”. כל סיפור הוא הווייה רוטטת, רבת־נפשות ועלילות, יהודית ושאינה יהודית. ביחוד רותח בהם עולם הילדים, הנהנים והמקופחים, שגורלם לא שפר עליהם. ואף־על־פי שיש בסיפוריו זילופי פיוט והומור, הריהם בוערים באי־שקט, ברעש־העולם. אימי הפרעות ואימי מלחמת־העולם הראשונה מחלחלים בהם ומרעידים את הקורא. סדן הוא מספר מובהק, שהואיל ולא נקט ב“פואטיקה” השגורה בפי כל בר־בי רב, לא תמיד זכה לתואר השלם. אולם הרואים ללב הדברים קשרו לו מזמן חוט־השני של מספר מחונן.
והוא הלך באורחא דמהימינותא של מבקר. בתחום זה הגדיל לעשות. שלוש מגמות בביקורת שלו: ראשונה – לעמוד על טיבו של הסופר, על מקורות יניקתו, כוחו ורוחו היוצרת. לפיכך נתן דעתו תמיד על הצד הביוגראפי שלו, על בית אבותיו, שורשיו ומסורתו וחינוכו, לא התעלם אפילו מפכים קטנים שבתולדותיו, שיש בהם לגלות חצי־טפח מאישיותו המכוסה. בספרו “בלשון מדבר בעדו” כתב סדן: ידעתי כי דרכם של מעריכי סופרים בימינו הוא על דרך השיטה הטכסטואלית. – – – עם זאת תרשוני לומר, כי עם כל האדיקות בבחינה הטכסטואלית של הסופר, לא יזיק קורטוב ידיעה בבחינתו הביוגראפית. וביותר אם הקורטוב הזה הוא עולם ומלואו".
מגמה שניה – להגיע להבנת היצירה המבוקרת בשלמות האפשרית. שכן סדן מאמין שיש בה לא רק צדדים גלויים, הטעונים לימוד וחקר מדוקדקים, אלא בכל יצירה מצויים מיסתורין, שלא תמיד ידועים אפילו למחבר, ויש צורך לחפור ולחשוף הטמון והחבוש. וסדן חפר באת־פלאים, את חד ומבריק, היודע לנקוב סלעי־מכשול. הוא ידע את ערך השיטה, שיטת הלימוד והמחקר. בתחילה נראתה לו שיטת הפסיכואנאליזה הולמת ביותר, המטפלת בבלתי־מודע ובמה שנצטבר במרתפים האפלים של הנפש הפועלת. והוא מיצה שיטה זו בעקביות, בבקיאות, ובזריזות ובהצלחה מרובה. בתקופה זו זכה לכך יוסף חיים ברנר. הוא ראה בגיבוריו בבואות או גילגולים של ברנר עצמו, שבאמצעותם הגשים את עצמו והביא לידי ביטוי את גנזי חייו ומישאלותיו, התנגשויותיו ופצעיו השותתים דם. הוא היה חלוץ הביקורת הזאת, שלא רבים הבינוה, משום שהיא היתה חידוש בקרית־הספרות שלנו ויוצאת דופן מן המקובל. בדרך־כלל, אין סופרים מחבבים את המבקרים החושפים מניעיהם הטמירים ורואים בכך פגיעה בקדושת חיי הפרט ואף רכילות. אולם סדן לא שם ליבו ליחס והמשיך, עד שניתוחיו הדקים כבר היו למשל. וחברו של סדן, דניאל לייבל ז"ל, אף חיבר הלצה עליו ביידיש בדרך החרוז: “שטאקל, שטעלט זיך אפ אויף יעדן ודוק’ל” (שטוק, עומד על כל ודוק). אני נוטל רשות לעצמי לציין ששיטת־סדן זו הביאה תוצאות מבורכות. אין לומר, שזכות־הקיום יש רק לשיטה זו, או רק לאחרת. כל הגורס מוניזם טועה ומטעה. האמת מונחת על קרקע הבאר העמוקה, ולפעמים היא חבויה בתת קרקעיתה של הבאר, או בתהום, ולכן אין לדלות אותה בכד אחד או בצורת־שאיבה אחת, כי בתחבולות תוציא את האמת לאור העולם. בורא העולם לא העניק את סוד האמת לברואו כמתנת־לידה. לפיכך, המידרש שלנו והנוצרי יונג אומרים, כל אחד בלשונו, שבמעי אמו יודע הוולד את כל התורה כולה, ורק עם לידתו בא מלאך וסוטרו על פיו ודוחקה אל הבלתי־מודע. מכאן ואילך על האדם ללמוד את כל האמת כולה. זוהי משימה קשה, אך זוהי תעודת־כבוד לאדם. ואי־אפשר להשיג את האמת בבת־אחת ולא בכלי אחד. יש לשאוב אותה ממעמקים, פעם בדלי פשוט, פעם באנטיליה ופעם בכוח החשמל או בכל מכשיר מתוחכם אחר. ואם דב סדן נטש אחר־כך שיטת פרויד, ודאי היתה לו עילה לכך. אולם את האמת לא חדל לבקש. והביקוש הזה הוא העיקר. מכאן ואילך חתר אל הראייה הכוללת, העשוייה להימצא לנו בשיטה מקובצת, ממוזגת, סינתטית.
ומגמה שלישית – לתהות על יצירתו של סופר ולעקוב אחרי צומת־ההשפעות, שספרות העולם הקליטה בו, אם מדעת או שלא מדעת. בקיאותו הגדולה בכמה ספרויות כלליות הכשירה אותו למצוא את השוני והדומי ביצירתו המיוחדת של הסופר העברי ועל־ידי כך לקבוע ביתר הקפדה ואחריות את ערכה. זוהי, בקיצור, דרכו של סדן בביקורת. וכך העשיר סדן את אוצרנו בספרים רבים, המנחילים לקוראים אור ההבנה ולמבוקריו חיי־עולם. שכן, יתכן שרבים מאלה שהוא דן בהם לא היו זוכים להיוודע בקהל אילמלא עטו של סדן, ששירטט קוויהם והעלה אותם למדרגת אישים הראויים לשימת לב. רושם הוא בי, שבתחום זה, שבו פקד סדן נידחים ונשכחים, בולטת במיוחד מידתו המוסרית משום שאין רבותא בכך, שמבקר כותב על סופרים וחכמים מפורסמים, שהכל מתכבדים בכבודם, אבל יש גודל־נפש בכך, שסופר מנער את אבק השיכחה מעל בני־אדם, שהגורל קיפחם ולא הגיעו כראוי לידיעת הציבור. בזכות עצם הטיפול, שהקדיש להם סדן, מובטח להם עולם־הבא.
לא יעלה על דעתי אפילו לנסות ולסכם את הרכוש הגדול שרכש סדן באחוזת־הביקורת שלו. נסיון כזה מחייב מחזור שלם של הרצאות. נכסי־צאן־ברזל נתן לנו בספריו על ביאליק, עגנון, טשרניחובסקי, פיכמן, אורי צבי גרינברג, ברנר, שופמן, ר' בנימין, הזז, צמח, שלונסקי, אלתרמן, לאה גולדברג, ורבים אחרים, שכמה מהם נפקדים גם בספרו החדש “ארחות ושבילים”. ואני רואה חובה נעימה לציין את מבואו החדש של סדן לתרגום כתבי עגנון ליידיש. זוהי תרומה רבת־ערך, יפה ומקורית בחידושיה לתחום זה של יצירת עגנון, שראויה לברכה ולתודה. וסדן לא גדר עצמו בבני דורו בלבד, אלא ביקורתו כבשה חלקות־יצירה ניכרות של הספרות החדשה, הצעירה, שמקצתה עדיין לא נבחנה עד הסוף, וסדן החונן ונותן, העניק לה אשראי בידו הפתוחה. והרחבה.
ב 🔗
סדן הלך בארחות המחקר של לשון יידיש וספרותה. הוא סלל דרך־המלך לרבים, גם לאלה בגולה, שהישלו את עצמם, שכל התורה הזאת היא בבני־מעיהם. עם כל חשיבותם, לא ידעו, כי שני חסרונות מנעו מהם להשיג את שהשיג סדן: פעמים האידיאולוגיה האידישיסטית הכשילה אותם, שהקדימה מסקנות למחקר, ולעיתים קרובות אי־הידיעה בספרות העברית של הדורות וחוסר בקיאותם בהתחדשותה של הלשון והספרות; ולפעמים נצטרפו שני החסרונות כאחד לרעתם. עד שקם סדן, שהוא מגזע תרשישים עברים, מאמין בעתיד העם ולשונו בארץ־ישראל, יודע את גנזי היהדות ואוהב עברית ויידיש כאחת – הוא נעץ קנה בים זה, והעלה כרכים של יידיש, עברה ועתידה, ערכיה והישגיה, נשכחותיה וחריגיה, כשרונה בלקיחה ונדיבותה בנתינה, מעמדה כיום וסיכוייה להבא. רק מי שיודע חוכמת־ישראל יכול היה לחבר כמוהו חוכמת יידיש, ואומנם ניתנה רשות לומר, שדב סדן הפך את מחקר־היידיש לחוכמת־ישראל חדשה. ואיך הגיע סדן לכך? בארחות ובשבילים, במסעות גדולים והרפתקניים, תעה על פני ארצות, עמים, לשונות וספרויות; חקר עלים בלים ועגות נובלות, הישווה ניבים, פיתגמים ומטבעות־לשון, ובדק שימושים שונים בתקופות רחוקות וקרובות, ובאקלימים שונים, הוציא את הבר מן התבן, עד שהעמיד הנוסחאות על אמיתתן. ולא עשה זאת דרך אגב, כמי שמצא לו נושא מעניין והריהו מטפל בו, אלא מתוך דאגה לשלמות תרבותנו, מתוך הסתכלותו בעולם היהודי ומתוך נאמנות לרוח העם. הוא דן ברותחין את ההתעלמות מחזיונות שונים בהיסטוריה שלנו, אם מתוך אידיאולוגיה ואם מתוך זלזול. בשנת 1951, עם פתיחת הקתדרה ליידיש באוניברסיטה העברית בירושלים, שסדן טיפח וריבה אותה כעשרים שנה, גער במדלגים על היידיש, בחינת “ודילוגם עלי לא־אהבה”. הוא ראה בהם המשך לחזיון נפסד בתולדותינו, וכך אמר:
“דרישות הפסיחה מרובות ביותר. לפני שלשום נדרשה פסיחה על התלמוד, שלשום נדרשה מחיקה של הקבלה, אתמול נדרשה מחיקה של החסידות וכיוצא באלה. הצד השווה שבדרישות האלה הוא התכחשות להיסטוריה שלנו כפי שהיתה – ודינה של הפסיחה על היידיש כדינה של כל פסיחה אחרת, וביחוד שוחר דעת יראנה פגיעה בחובה הראשונה והראשית שלו, חובת האמת”.
ומלשון יידיש לספרות יידיש. בספריו, במאמריו ובהרצאותיו הצביע סדן על ספרות יידיש כפינת־יצירה חשובה, שהיא אחד המקורות לביטוי חיי העם בתקופות מסוימות. כי ספרות ישראל מקפלת בתוכה גם אותו חלק שנוצר ביידיש, ובלעדיו היא חסרה. בספרו “בצאתך ובאהלך” כתוב: “המבקש לבוא בסודה של ספרותנו בדורות האחרונים וסודותיה, אי־אפשר לו כי יצא ידי חובת חיקורו, אם יראנה בדולה ולא יתחקה על המעגל הרחב, מעגלה של הספרות הישראלית רבת הלשונות – – – ועיקרה המשולש הגדול: מקרא (עברית), תרגום (יידיש), לעז (עמ' 24).” סוגיה זו בירר סדן במסת־המבוא שלו, שיצאה עוד בשנת תש“י, אם כי במרוצת הזמן חלו בביטויו קצת שינויים קלים. תמציתה של שיטתו היא שהספרות העברית נתהוותה משלושה זרמים” החסידות, המתנגדות וההשכלה. צימצום מקורה של הספרות החדשה בזרם ההשכלה בלבד הוא, לדעתו, טעות גדולה. אך סדן לא רק הטיף לשיטתו בהרצאות, אלא חידש בעצמו את כתיבתו ביידיש, ועד כה יצאו, כמדומה לי, שבעה ספרים ביידיש, שבהם הוא מעביר לפנינו כמעט כל סופרי יידיש בדור האחרון, תוך הערכתם הספרותית והאמנותית. ויש להדגיש, שבספריו העבריים, שבהם הוא מייחד את הדיבור על סופרי היידיש ולשון יידיש, מילא תפקיד יחודי, שכן הוא היחיד בספרותנו, עד כה, שהקדיש עצמו בשיעור גדול ובעוצמה רוחנית רבה לקרב את יוצריה של ספרות יידיש לקורא העברי, וניתנה רשות לומר: אף לסופר העברי בן זמננו.
בכוונה לא הזכרתי כאן את ריב־הלשונות שהיה ונגרר פה ושם גם היום. כדרך שלא הזכרתי את המעל אשר מעלו אלה בברית־המועצות, כשהיה נדמה להם, שהולך ונוצר שם מרכז ליידיש. המימרה “מגלגלים זכות על־ידי זכאי וחובה על־ידי חייב”, יש לה, אולי, מגע כלשהו עם האידיאולוגיה היידישיסטית. אולם זוהי פרשה בפני עצמה, שסדן היה בין ראשי הנאבקים עם חזיון־עיוועים זה, וייתכן שחש את הצרבת שזו צורבת בבשרנו רב־יתר, דווקא משום שהיה שושבין מלכותי להכנסת יידיש לחופה כשרה וטהורה למישפחת הרוח בישראל. לפיכך אי־אפשר לי שלא לציין את התרשמותי מהמיכתב רב־התוכן של סדן, ששלח עם ביקורו האחרון בחוץ־לארץ, לקבוצת נוער יהודי בלונדון בענין מעמדה של יידיש. במיכתב זה ניסח ניסוח־אמת, ניסוח למופת, את עמדתו למערכה זו בבית ובחוץ, שרק מי שעוסק בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו בנושא זה משכיל להגיע לידי סיכום תמציתי כזה. (בעיתון “פאלק און ציון”).
על כל פנים, בביוגראפיה הרוחנית והציבורית של סדן יתנוסס מדור של תיפארת, שיסופרו בו מיפעלות סדן להעלאת לשון יידיש וספרות יידיש כלימודים חיים במסכת־הוריות שלנו, ולא רק מטעמי־מדע בלבד, אלא כענין, כבנין וכקנין של עולמנו. ודאי לא היה יחיד בכך, אך הכל נקרא על שם יוזמו ומבצעו בכל נפשו ומאודו.
וסדן הלך בארחות־תרגום. הביקורת קיפחה את סדן בתחום זה קיפוח חמור ביותר. אולם הוא לא רק הירבה, אלא גם הפליא לעשות בו. לא אמנה כאן מיספר לתרגומי סדן, אף לא אפרוש בשמותיהם של כל גדולי המספרים והוגי־הדעות, שזכו להיכל בספרות ישראל בזכות תרגומיו, כגון מאכס נורדאו, היינה, מאכס ברוד, אמיל לודוויג, בורוכוב, סירקין, הרצל, אופטושו, דער נסתר, ועוד ועוד, מיידיש, מגרמנית ומפולנית – בכולם שיקע כוח ומוח, חוכמה וחידושים. הוא אמן התרגום. והיפה שבדבר, שהוא נאמן לשניהם, הן למקור המתורגם והן לעברית המתרגמת. הנאמנות הכפולה, שבכמה תחומים אחרים רואים בה פסול, כשרה כאן למהדרין; ולא עוד אלא שהיא מעידה על שאר־רוח ועל כוח־עיכול פנימי, המפליא לעשות. לא פעם חשבתי, שאחת המשימות התרבותיות והספרותיות הנכבדות היא לחפש בכל חדרי תרגומיו של סדן ולחרוז אחד לאחד את כל חידושיו וצירופיו וצימודיו ושעשועי לשונו. עבודה כזו היתה מראה לא רק את גודל רוחו ומפעלו של סדן, אלא, מה שחשוב מזה, היתה נותנת בידינו מילון סגולי של תרגומים ומקבילים, שהיה מצעיד קדימה את עצם מלאכת התרגום שלנו. כי זה הכלל: אין תרגום של סדן בלא חידוש. ועל מישקל השתפכותו של חסיד נלהב שאמר, כי הוא נוסע אל הרבי כדי לראות איך הוא קושר את שרוך נעליו – אני אומר: כדאי לבדוק איך סדן קושר את הנעלים היידיות, הגרמניות והפולניות בשפה העברית… בשנת תרפ"ט עבדתי עמו ברחובות בתרגום “פרדוכסים” למאכס נורדאו, ואני זוכר את ההנאה מכוח־המצאתו שגרמה לי בכך.
ג 🔗
סדן נטה, כאמור, מן הארחות גם לשבילים, וכשהיה מהלך בהם, לא זו בלבד שלא היה מפסיק מישנתו, אלא היה מחדש חידושי תורה. הרי, למשל, תחום הפולקלור שלנו, שסדן ראה אותו כחלק מן התרבות היהודית ועסק באיסופו ובגיבושו בדרך עצמית. הוא גאל מן הפיזור מעשיות, אגדות, פיתגמים, פרקי הומור, מימרות, שעשועי־לשון, מטבעות־לשון, בדיחות וחידודים, שירים עממיים, מינהגים, חידות, טקסי דת, אמונות תפלות, חלומות, נימוסים והליכות־חיים – ועשאם חטיבה אחת. רבים מהם שמע במו אוזניו, או קיבלם בקבלה ונתן להם בדרך זו בפעם הראשונה מהלכים בספרות ובחיים. הוא מיינם וסיווגם ועשה להם אוזניים. הוא עקב אחרי גילגוליהם ושינויי־גרסותיהם בעמים אחרים ובלשונות שונות והעמידם על נוסחם המתוקן. לעתים קרובות פירש אותם פירוש פסיכולוגי מעמיק תוך חשיפת שורשיהם הלאומיים והאישיים ותוך בדיקת מנגנון הנפש המגיבה כפי שהיא מגיבה. תרומתו בחקר היצירה העממית, למלכות היצירה הגדולה שלנו אגב בירור ניצוצותיה מערימות ההיולי והגולמי, והעלאתם לחטיבה ספרותית נכבדה. ושנית, הוא קיים בזכותה את מצוותו של החכם הקדמון: דע את עצמך. בסיועם של ספרי סדן, מאמריו ורשימותיו והערותיו, ובכוח היתוכם ועיכולם, מפציעה ויוצאת תודעת עצמנו שורשית יותר, עמוקה יותר וביחוד בדורות האחרונים נעשים לנו גלויים יותר ומובנים יותר. שוב אין אלה דברי־תימה או דברי־הבאי, שעוסקים בהם בשעה שלא יום ולא לילה, לשם בידור, אלא סוג של דברי תורה, שראוי לו לאדם להקדיש להם את דעתו ושעתו, ושמהם ומידיעתם תוצאות לתורת־חיים. לאחר טיפולו של דב סדן בספרות העממית הזאת, מעיזה זו וכאילו אומרת לנו: אל תראוני שאני קלה ומשעשעת, תנאי החיים ניחרו בי, אבל אני מביעה באורח פולקלורי מה שפילוסופים אומרים באורח תיאורי או תיאורטי. האמת שבי אינה פחותה משלהם. מה שהם יצרו בקימוט המצח יצרתי אני בקימוט הנפש. כיום אין כבר צורך להוכיח, שספרות־שבעל־פה זו היא עניין למחקר מדעי ויש לה שיטות־חקר מגוונות. ולסדן חלק גדול בבנין שיטות אלו ויישומן.
שביל אחר, שסדן סוללו בלי־הרף ומהלך בו, הוא שביל־הסוד של לשון עברית ויידית. כי לגבי סדן הלשון היא סודה של כל יצירה, היא מתרקמת עמה והיא מוציאה אותה מן האין אל היש. בלעדיה אין לה תפישה כלל. ולכן הוא קשוב לה מאוד. הוא קולט אותה בכל חושיו, רואה את תיבותיה וסימניה, שומע את בנות־קולה מקידמת הדורות, מאזין לצלילי הקונכיה שלה, מבחין בצבעי הקשת של תבניותיה ובקי בכור־הצירופים שלה. יצירת־פלאים כזאת מן הדין שתיבדק יפה־יפה כיצד היא מתפתחת, כיצד היא מתגלגלת מדור לדור, מעם לעם, מאיש לאיש ומגרסה לגרסה, וכיצד ניסתמות גלויותיה וניגלות סתומותיה, איך מזדקנים מילים וצרופים ונהפכים לאבני־זכרון ובאיזו דרך זוכים הם לעדנה חדשה ונעשים שוב אבני־שפה ואבני־בנין. אין מלה שאין לה בית־אב, וסדן פותח את מגילת־היוחסין שלה מספר־בראשית, מכוחו של מקרא, ועד אחרון הספרים שבימינו. התנ“ך הוא מקור־המקורות, והוא קבוע ויציב בצורתו, אך מגלים גם בלשונו שבעים פנים. על הלשון העברית ראוי לומר, שהתשתית צפויה והרשות נתונה לסופר להוסיף עליה. וסדן הוא שדכן נפלא ומזווג מלים ומישפטים. הוא אבי המלים היתומות ומוצא להן אבות ואחים ואחיות. אין הוא מתעלם משברי־לוחות ומשיבושים, ואף לא מפליטותיהם של קלי־עולם, שלפעמים הועילו לעולם ל”עולם התיקון" לא פחות מלוחות שלמים. סדן מאמין באנרגיה של הלשון, שהיא ללא שיעור, ולעולם אינה יוצאת לבטלה, אלא תמיד היא בכור ההיתוך, והעיבוד והעיצוב. וגם בתחום זה הוא חוזר ומגלה את צינורות הסתר בין עברית ויידיש, המשפיעים שפע רב זו לתוך זו. תחילה השפיעה העברית על יידיש ובימינו חזרה יידיש והשפיעה על עברית – וסדן תיאר תהליך זה בחן ובכישרון רב, ובזכותו אנו יודעים היום רב־יתר משידענו קודם־לכן. ולפי שאיני יכול בשעה זו לתאר את שיטתו והישגיה, אסתפק בהגדרה אחת: סדן הציג את הלשון העברית כדראמה גדולה, שבה כל תיבה היא נפש חיה ופועלת, היא גיבור הדראמה. ויש בין התיבות עלילה ומתיחות, ניגודים ופישורים, כשם שנועד לפעמים גורל טראגי או קומי למלים ולביטויים. הללו נוצצים במזל לא נדע את שמו, והללו נובלים באותו מזל וחוזרים ונוצצים. לאחר קריאת מחקרי סדן, שיש בהם כובד־ראש וגם מישחק והומור, אנו מתמלאים יראת־כבוד מפני הלשון, שהיא כתר היצירה האנושית וכלי־הבעה דק ומפואר וממתיק סוד.
סדן דרך בשבילים נוספים. ודריכתו בכל אחד מהם הניחה שובל גדול וארוך של רישומים עמוקים בחיי תרבותנו. כך עשה בשדה הפובליציסטיקה והפולמוס. כמדומה לי, ששניהם קשורים אצלו זה לזה, שכן הוא התעורר לכתוב על ענייני הזמן והציבור בעיקר כבעל־תגובה על דברי אחרים, שלא נראו לו, או כבעל־תשובה על מפריכיו ומתקיפיו. זכורות לנו פרשיות פובליציסטיות שונות של סדן, שעשו רושם רב. משום שסדן לא זו בלבד שבקי הוא בהוויות הציבור, ובהלכי־דעותיו הראשיים והכיתתיים, אלא הוא בעל כוח־ביטוי פובליציסטי ופולמוסי רב־תושיה. שלא כמקצת המתווכחים עמו, שאינם מדירים עצמם הנאה מנשיכות ומחירופים, העדיף סדן תמיד את החריפות וההומור. רק מי שכוחו קטן במתן תשובה לגופו של ענין נאלץ להשתמש בפגיעות בגופו של מתנגדו, אולם סדן נמנע מכך לא מטעמי תועלת בלבד, אלא מפני שהוא נקי־דעת, איסטניס בלשונו ובסיגנונו, ומטפח יחס כבוד גם ליריביו. מן המידה להביא דעתו של סדן על כך דווקא ממאמר פובליציסטי בכנסת, וזו לשונו:
“ראוי שנחזור לכלל הגדול: ביקורת – כאשר יצוונו מצפוננו, ותהא קשה כגידין ומרה כזית, ואין בנו הפטור מדינה, שכל הפנים שוות בפניה, ופני ראש הממשלה בכללם. אך נסירה את קובעת התרעלה, של ביזוי וקלסה, כי משקה בוגד הוא: אתה מדמה להגישו ליריבך ואחר תיאלץ לשתותו בעצמך. גורו לכם, מוזגיו ומוהליו, כי חרב פיפיות היא – – – ואין חובת הביקורת דוחה חובת דרך־ארץ, שחכמינו אמרו בה, שהיא קודמת לתורה” (דבר, 16.2.67).
כי מחנך הוא סדן, ואת שבילו בחינוך המשיך גם כעורך חרוץ ויפה־טעם. בבמותיו היה משתף לא רק סופרים ותיקים ומקובלים, אלא צעירי הדור, שבאוזניו השמיעו את ציפצופם הראשון. הוא גילה כישרונות וטיפחם בצורה אבהית וביד של שתל, ואין בכך כלום אם מקצתם הכזיבו ולא מילאו את התקוות שתלה בהם. פרחי־הסופרים, שעשו ברבות הימים פירות, מכפרים על הבוסר שנשר. אל הזן הסיפרותי והחינוכי הזה הייתי מצרף גם את סדן ככותב מבואות והקדמות. ודאי, יש לו מבואות, שהם דברי יצירה ושייכים לגוף יצירתו ולנפשה. אולם סדן כתב גם הקדמות לספרים, שנהנו אצלו מן הספק והשמא. כאן באו לידי ביטוי לא רק נדיבותו וידו הפתוחה, אלא גם ההנחה החינוכית, שאפילו מתשעה קבין של ספק ייצא קב אחד של ודאי, כבר כדאי הדבר והגון.
ד 🔗
לאחר נסיוני להרמיז על הקווים שבדמות־דיוקנו היצירי של סדן, ברצוני לחזור אל התמונה כולה, אל כללות יצירתו. שכן, כל מה שראינו פעם כפרטים – ואפשר שלפעמים אף נתגנב חשש בלבנו שמא יש כאן פיזור יתר על המידה – נראה לנו עכשו כמסכתא אחת בעלת פרקים, או כאילן ששורשיו עמוקים וענפיו מרובים, אשר בצילו מסתופפת מישנה שלמה. בשעת כתיבת־הדברים האלה, נוכח כל ספרי סדן שהיו לנגד עיני, היה ברור לי, שהם איברים של תכנית מכוונת מראש. ולכן אפשר להחיל על סדן את אמירת חז"ל: אף־על־פי שאיהו לא חזי, מזליה חזי; כלומר, אף על פי שהוא לא ראה, מזלו ראה את החטיבה השלמה הזאת העתידה להתרקם לא רק מעבודותיו הגדולות, אלא גם מן הפרטים והזוטות, מיצירות־אגב ומרשימות אקראי. אני רואה לפני עכשו את דב סדן המחבר ביקורת התרבות היהודית, הרואה, שעינו מקיפה ממיצפה גבוה את מהות האומה, את צלם־דמות עברה הגדול, את תבנית ההתרחשות בהווה, וכן את מגמת רוחה של ההיסטוריה היהודית החדשה במדינת־ישראל ובתפוצות. כל סעיפי יצירתו הספרותית, הביקורתית, המחקרית והפולקלוריסטית – פלגים הם, המתמשכים מן האוקיאנוס הגדול, מרוח האומה, וחותרים למטרה אחת: בינה בדרכים. בתוך אוקיאנוס זה שוחה סדן וצולל כאמודאי במעמקיו ומעלה בספינתו פניני־חוכמה ופניני־הגות, פניני־ערכים ופניני־אמונה, פניני־מחקר ופניני־ביקורת, יופי ואמת.
הוא שאמרתי: היתה גנוזה בהווייתו הרוחנית דמבראשית תוכנית־אב, מין מנורה של זהב, בלשון המידרש, וראה בחזונו את היצירה המקובצת העתידה להיאצל מרוחו היוצרת. ואומנם כל הגותו ותחושתו ויצירתו שרויות במזל של רציפות ושלמות. לפיכך ספרותנו היא שלמות אחת, זרמי היהדות הם חטיבה אחת, חיי ישראל הם שלשלת אחת, גורל עמנו בכל מקום אחד הוא ותקוות עתידנו אחת היא. גינוני הצירופים הם בידי הגורל והזמן, אבל בסופו של חשבון זהו מעגל־חיים ויצירה אחד. לאורה של תפישה זו נראה לי, שלא אטעה אם אומר, שפיזורו של סדן אינו אלא ריבוי של אחדות, וכל המפוזר והמפורט רצים אל מרכז אחד ומתלפפים סביבו. כך הולך סדן ומגשים את מיכלול יצירתו, שהיא תיפארת לו ולעם.
ויהי רצון שעוד שנים הרבה יעשיר את ספרותנו והגותנו. ויחד עם נוות־ביתו, גוסטה, ינובו בשיבה טובה ורעננה.
1978
-
ארחות ושבילים, כרך האישים, מאת דב סדן, הוצאת “עם עובד”, ת"א, 1977. הדברים הושמעו במסיבה בבית נשיא־המדינה ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות