במלאת לו שבעים שנה

א    🔗

ב.י. מיכלי, שמלאו לו שבעים שנה, הוא לכל־ראש מבקר. אולם הואיל ובמסגרתו של מאמר זה לא יהיה סיפק בידי להקיף את כל מיפעלו הספרותי, אייחד הפעם את דברי על פן אחד מריבוי־הצדדים שלו. היינו, על קבלת־הפנים שערך במשך שנים לדור הצעיר של הסופרים בארץ כמבקר ועורך.

כל מבקר ניכר, לדעתי, לא רק בדברי ביקורתו על סופרים וספרים חשובים, שברכת רבים כבר שרויה עליהם והם מודים בערכם, אלא גם בפתיחותו לקראת הצעיר והחדש, הטעון עדיין ברכה ראשונה, המביא בבושת־פנים ובפיק־ברכיים לעורך ולקהל “דבר” ראשון לפירסום ומצפה מהם ל“ברוך הבא”, או, חלילה, ל“ברח דודי”. העורך המפרסם ראשונה מדברי מי שעתיד להיות סופר, והמבקר המחווה ראשונה את דעתו על פירסום־ביכורים ומזרים אל תוך מחברו עידוד ומרץ יצירי – מעידים בכך לא רק על מבוקרם, אלא גם על עצמם. שכן אין זו רבותא לכתוב על הנודע ביהודה; לשם כך אין צורך לא בכוח־ניחוש ולא באומץ־לב. דרך־העולם הוא לכבד את המכובד ולהכריז על שלמה המלך כי הוא חכם. אבל אשרי חלקו של מבקר, היורד לתוך שדה־הספרות ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר, בודקם ואומר: הרי אלו ביכורים, שראויים להביא אותם למיקדש הספרות. אין הוא חייב להכות בחליל לפניהם ולהפריז בערכם, אבל די לו שהוא מקבלם בסבר־פנים ובפה רך בלי לשמוט מידו את אמת־המידה והבנין. כי אומנם כן, מבקר כזה בונה את הסופר היחיד ואת הספרות כולה. ואפילו מתבררת ברבות הימים טעות קטנה, הרי היא בטלה בששים.

ב    🔗

מבין הסופרים הוותיקים ידעתי סופר אחד, שזכה לתואר הגנן, בזכות מידה זו של טיפוח כשרונות צעירים כעורך וכיועץ וכממליץ, הלא הוא: אשר ברש. ב.י. מיכלי הוא המבקר בדורנו, שקיבל פני סופרים צעירים בפתחון־לב, בהבנה ותוך הקדשת מאמצים אינטלקטואליים לגילויים. בספרו “פרי הארץ”, העוסק ב“הוויות ויוצרים בספרותנו הצעירה”, ושהוא, לדעתי, ממיטב יצירתו הביקורתית, מדברת עדות זו בעדה. בספר זה, ובספרים הבאים, עסק מיכלי במשוררים ובמספרים מדור הפלמ"ח ועד צעירי דורנו, שהתחילו באותם הימים לתפוס מקומותיהם בספרות, וכן הבליט שמותיהם של מבקרים צעירים והגן עליהם, בראותו בכולם הכחשה חיה למפקפקים הרואים בדורם “דור יתום”. ריכוז זה בספר אחד אנדרטה היא לא רק לסופרים, אלא גם למבקרם, שהעריכם ותהה עליהם.

וזאת לדעת: מיכלי איננו ותרן כלל כלפיהם. אמת־המידה אינה נשמטת מידו בהערכת יצירותיהם של צעירי ישראל־סבא. לפעמים מסביר הוא את חולשתם בלשון רכה, אבל אינו מתעלם ממנה. לכל היותר הוא מקיים בהם את המימרה המידרשית: ודילוגיהם עלי אהבה. אבל אהבתו אליהם אינה מקלקלת את שורת־הערכתו. הוא מלא גיל לגילם של הסופרים, אך אינו נושא פנים לגילם. ולא זו בלבד, אלא שהוא “מזהירם”, כי “הפרוזה החדשה, לאחר שתמו גישושיה הטירוניים, שוב איננו רשאים להסתפק בחיוניותה הצברית, בטבעיות לשונה, בצמידותה להווייה קרקעית־מולדתית. מכאן ואילך דינה כדין יצירה תקינה, הטבועה בחותם הבגרות וחייבת בכל מצוותיה וחומרותיה. בראש וראשונה נבחנות, כמובן, סגולותיה האסתטיות, שכן בלעדיהן אין עשייתה נחשבת בכלל ספרות” ("פרי הארץ, עמ' 46). ואף־על־פי שמובאה זו נכתבה לפני 22 שנה, עדיין עומדת ה“אזהרה” בעינה, מפני שגם בימינו יש מי שמשתמש בתארים “טבעיות”, “מולדתיות”, “קרקעיות” וכיוצא בזה כהגדרות ערך, ולפעמים גם כעלה־תאנה לכיסוי פגמים איכותיים. עד היום לא כולם “כבשו לשון לעצמם, ומה שכבשו עדיין טעון חיזוק וביצור”, כדברי מיכלי.

ג    🔗

בשתי מידות הוא מודד את היצירה הספרותית של היחיד, וגם של הדור החדש: ראשונה: הערכים האסתטיים. שניה: היותם המשך לרציפות הדורות הקודמים ומידת יניקתם משורשי תרבות ישראל.

א) מיכלי תובע, כמובן, ערכים אסתטיים ולאומיים ממספרינו הצעירים, ומצביע על כמה מהם המצויים בהם, אבל דוחה את ההתקפה הכללית עליהם מצדדים שונים, וכך אמר לאחר משא ומתן מקיף:

“ראינו איפוא בעליל, כי תלו בוקי סריקי במספרינו ילידי הארץ. ביצירתם שמשים הם למשאת־הנפש הגדולה של דורנו – תקומת העם בארצו, קיבוץ גלויותיו ומיזוג שבטיו. מובן, שתוכנה של האידיאה משתנה ומתגוון – – – על כרחך אתה מסכים ואומר” מבחינה זו, בחינת האידיאה המכוונת, נאמנים מספרינו הצעירים למסורת ספרותנו, שביסודה הונחה אידיאה מרכזית" (שם, עמ' 51).

ב) מיכלי אומר: המספרים ילידי הארץ לא מצאו לפניהם חלל ריק. קודמיהם איכלסוהו ביצירי רוחם, פירנסוהו בלבטיהם, בכיסופיהם, בחלומותיהם. קדמו להם ברנר, עגנון, יהודה יערי, יצחק שנהר, ישראל זרחי, עבר הדני ועוד. ומיכלי מוסיף: “ברנר העמיד במרכז יצירתו את האדם היהודי, אותו הכיר הכרה מלאה, מלבר ומלגו. בלי חציצה צפה את נפשו המסוכסכת. מקום מושבו החדש, אפילו שמו ציון, אינו הופכו בן־לילה ליצור חדש. על כן תוהה היוצר על חבלי הסתגלותו ועוקב אחרי גלגוליו השונים – – – גם המספרים הצעירים יותר פעלו באותם תחומי־מוקד, שבהם ניכרת המציאות הארצישראלית בייחודה, בתפניתה החדה” (שם, עמ' 14־15).

“ונראה לי”, ממשיך מיכלי, “שבנקודה זו צפונה חולשתה העיקרית של הפרוזה הצעירה שלנו, ילידת הארץ. בעוד שלפניהם התערטל הנוף משיירי צעיפיו, הרי האדם הוסיף כיסוי על כיסוייו. מברנר עד שמיר נמצא עיצובו של הנוף הארצישראלי בקו עליה מתמיד, ואילו עיצובו של האדם בארץ הזאת – בקו ירידה” (שם, עמ' 15, המאמר נכתב בשנת 1953). ומיכלי תומך את משפטיו בעמודי ציטטין ומובאות, וכך הוא מסיים: “יפה הרציפות ליצירה. בלעדיה לא תיכון גם הפרוזה ילידת הארץ. כפי שראינו, אין פוסקים הנסיונות להשגתה. עם זאת אין להתעלם מעובדת הניתוק, כתוצאה הכרחית של שבירת כלים. שני גורמים אלה עוד יוסיפו לפעול תקופה ממושכת, במשך קיומו של שלב־המעבר. הניתוק יפחת ויתחלף באיחוי חדיש” (שם, עמ' 29).

ניחש מיכלי וניחושו מתקיים והולך. ואף הוא עצמו כבר ציין את קיומו במקומות אחרים, תוך ניתוח יצירותיהם של אהרן מגד, מרדכי טביב, משה שמיר, ס.יזהר, נתן שחם, חיים גורי, יהודית הנדל, יהודה עמיחי, בנימין גלאי בנציון תומר, שני ספרי דן מירון, דוד אבידן ועוד. שום מובאות קצרות או ארוכות במאמר אחד לא ימסרו לקורא את חשיבותה של עבודה ספרותית זו ב“פרי הארץ”. היא חטיבת ביקורת שלמה שטעמה עומד בה לאחר שנים. מבחינה זו היא ביקורת־יסוד בספרותנו, ובספר זה מתוארים לבטי השתלבותו והישגיו הגדולים, כלשונו: “מסכת זו עשויה לשמש לא דור בארץ בלבד, אלא דורות בארץ” (שם, דברי הקדמה).

ד    🔗

למיכלי שיטה בביקורת, שהשתכללה והלכה ונתגבשה כדי מישנת־ביקורת שלמה. ככל סופר־אמת ניזונה כתיבתו מן ההתרשמות. היא תשתית הביקורת שלו. היא אם־ההערכה. היא הצידוק לשיפוטו. חריפות החווייה מן היצירה לחיוב או לשלילה נותנת טעם לבחינה מדוקדקת יותר ולחוות־דעת. דין הוא שכל ספר או סופר, שאינם נוגעים בך, שלא תגע בהם. ההתרשמות העמוקה וההנאה כרוכה בה, שמפרנסות את הרגש ואת השכל, הן מעוררות להערכה ולביקורת. שכן המבקר נעשה שותף ליצירה. הניתוח הטכסטואלי, בדיקת המקורות, חשיפת המיבנה הצורני, השוואות וכיוצא באלה, החשובים כשלעצמם, באים לסייע ולשכלל את הבעת ההתרשמות. החווייה היא “המגיד” של המבקר, הלוחש לו: יצירה לפניך, קום בדוק, עיין, שפוט – היא ראויה לכך.

כך נוהג מיכלי. ואומנם יש בידו גם כלי־בדיקה ודרכי־מעקב־ומחקר ראשונים ואחרונים, והוא משתמש בהם. בכוחם הוא מפרש את רשמי קריאתו מן היצירה ואת מימצאי הבחנתו בה. הוא מזריח עליה אור מבחינה אסתטית, לאומית, לשונית וערכית. הוא מקביל אותה לקודמותיה, למסורת הספרותית ומשער את מידת החידוש, או החיקוי והחזרה, שניצנצו מתוכה לעיני רוחו ופוסק את פסוקו, אבל לעולם רואה הוא כל שיר וכל סיפור וכל מחזה כתכלית לעצמה, כיצירה שלמה, ולא כתעודה היסטורית, או כעדות פסיכולוגית וחברתית. הללו הם מוצרי־לוואי טפלים לעיקר הערכי. כל סופר או אמן בתחום אחר הוא יליד העם ופרי גורלו, כשם שהוא חניך התנאים הסובבים אותו. הוא מושפע מהם ומשפיע עליהם. הם עיצבו את רוחו והוא מבטא את רוחם. אבל היצירה עצמה היא בת־חורין ושורשיה באישיות היוצרת. רק ההערכה האמנותית עשויה למצות את מהותה וערכה ולא אבזרים חיצוניים. כל השגה ספרותית ואמנותית יונקת מן האינטואיציה, מבינת־הלב, הקודמת בזמן ובמעלה להשכלה, ללמדנות ולאפראט מדעי. הצימאון ליופי, לאמת ולאמנות יסודו בסגולה מסגולות־הנפש, המכשירה את האדם לקליטת הערכים והמניעה אותו לביטוי יצירי. וכך ניסח מיכלי את תפיסתו בביקורת:

“באמנות קודמת הבחינה האסתטית, כי עליה לקבוע תחילה אם לפנינו בכלל מופע אמנותי. רק אחריה מגיע התורה של הבחינה האידיאית. כי באין מנעמי החרוז ופלאי הקצב ועושר הדימויים ועוז הביטוי ועתרת המראות – מה טעם נקרא לכך שיר? האם רק בשל מראיתו החיצונית? ואם שיר אינו שיר – מה טעם ננתח את הרעיונות הצפונים בו? והוא הדין בסיפור, במחזה, בציור, בפיסול ובמוזיקה” (“ליד האבניים” עמ' 265).

זהו האני־מאמין של מיכלי בביקורת, שהינחה ומנחה אותו הלכה למעשה. הוא לא זילזל בשום אמצעי שיש בו כדי לגלות את ערכה של יצירה ספרותית, לפרשה או לסווגה, אבל העיקר היתה לו הבחינה האסתטית, ולכל היותר שאף ל“קריטריון ממוזג, אסתטי־אידיאי, אשר בגמישותו ובאיזונו אין טוב ממנו לבחינתה של האמנות”. קנה־מידה זה איתן בידו הן כלפי סופרים ותיקים בחונים ומוסמכים, והן כלפי צעירים, חתני־בראשית.

ה    🔗

ואחרון אחרון: ברצוני להעלות על נס את לשונו של מיכלי וסיגנונו. הוא תרם לספרות העברית מן השבח והעליה שבו ושבה. פסוקיו ברורים וקצובים. סיגנונו מדוייק ורווי זכרי־לשון וצירופי־לשון מעולים, ולפעמים מפתיעים. כי אמנם מבעלי הסיגנון הוא מיכלי בדורנו, שיש בו מזיגה נאה של מסורת דורות וחידושי דורנו, של נאמנות לרוח הלשון ושל חירות היצירה הלשונית העצמית.

לצערי אי אפשר לי כאן להשלים את דמותו היוצרת של מיכלי ולא הספקתי לעמוד עליו כעורך ותיק, כאיש הפולמוס השנון וגם לא על פעילותו הציבורית, אף־על־פי שבכל תחום מתחומים אלה הירבה לעשות והשיג הישגים ניכרים לשעה ולעתיד. עוד תבוא הזדמנות להשלמה הכרחית זו.

אני תקווה, שעוד שנים רבות ימשיך ביצירתו הענפה לתיפארת לו ולספרותנו!

1981