רקע
ישראל כהן
לְחֶשְׁבּוֹן נַפְשָׁהּ שֶׁל הַסִּפְרוּת הָעִבְרִית

 

א    🔗

עיקר חולשתה של ספרותנו החדשה בכך, שאין בה כדי לרוות צמאונם של יחידים שהספרות חיוּתם. חסרה היא שיאי יופי, סמלי עולם גדולים, חידות ההויה, שהאדם מתלבט בהן ומבקש תיקון להן בשירה. הקובלנא הנישאת על כל שפתים, שלספרות העברית אין דורשים מרובים, אין המון חוגג של קוראים ואין מתחנכים על ברכיה, הדין עמה רק במדה שהיא מכוונת כלפי מיעוט יודעי הלשון העברית ומיעוט לומדיה. אבל קובלנא בטלה היא, אם היא מאשימה את ההמון העברי הקיים. הלה נושא בעוּלה באמונה, מחבבה ונהנה ממנה כפי יכלתו. אחוז הספרים העברים היוצאים הוא גדול למדי לעומת הכמות של האוכלוסין העברים. תמה אני, אם יש ישוב קטן כשלנו, המפרנס כל כך הרבה סופרים (ואם גם בצמצום) והמוציא כל כך הרבה ספרים. ביחוד אין להסיח את הדעת, שהישוב העברי ממש כלומר, זה שחי על העברית, הוא דבר שבהתהוות. מקום התורפה בספרות העברית אינו, איפוא, בחסרון קוראים לספרים הראויים להמון, אלא בתחום אחר לחלוטין.

כמדומה שהספרות האמיתית – לא זו השימושית, השעשועית, הצחקנית או העצבנית, אלא זו החצובה מספירה עילאה, זו שהיא צד־השלמה ודמות־מלואין לחיים שאינם, זו המתקנת את פגימות הטבע, הנפש והעולם, זו הנותנת עולם־משנה בלבנו – לא היתה מעולם ספרות לרבים ומעולם לא נהה ההמון אחריה ולא שעה אליה. היא היתה תמיד נעלמת מידיעתו, או שהיה שולה מתוכה כמה “צימוקים” קטנים בדמות פתגמים ומאמרי החכם שהתקשט בהם. לכל המוטב היה מעמיד את היוצר על תמצית קטנה. על דרך: ביאליק הוא משורר לאומי, גורדון הטיף לדת העבודה, איינשטיין יצר את שיטת היחסיות וכו' וכו'. המקורות עצמם, גם אם היו בארון ספריו בביתו, שמשו כמין תקשיט בחדר, המרהיב עין האורחים בכריכה הנהדרה, אבל התנכר להם במבע של חידה, כעין זו הצרורה בדפיהם עלוּמי־התוכן. ודוק: גם לארון הספרים נכנסו רוב הערכין הגדולים, לאחר שבעליהם נתגלגלו גלגולי מחילות מן העולם הזה אל העולם הבא ולאחר שדעת־הקהל נרגע מִמְחִי־רוחם ולא חששה עוד לאשר את גדולתם בחתימת ידיה. משוגעים נקראו בחייהם וגאונים במותם. רק גדולים מועטים, יוצאים מן הכלל, זכו בחייהם להתקבל על הרבים ולהקבע בארון הספרים. וגם ביחס אליהם מן הראוי לבדוק, אם בחינת הגדלות שבהם זיכתה אותם לכך, או דוקא הקוים הבינוניים והתכונות הממוצעות, שגם גדולים אינם בין חורין מהם. כי המון הקוראים מעמיד, אמנם, פנים כאילו הוא מבקש ספר עמוק ורציני, ולאמיתו של דבר, ־ די לו בקב חרובים. הוא אוהב את המקובל כבר. להוט אחרי הידוע לו ומסרב לאַמץ את כלי עיכולו סגנון חדש, שמקורו בנפש מיוחדת, מחוזות חדשים, הרגשות והערכות שאינן מקובלות מביאים אותו לידי מבוכה, אם לא לידי שעמום. רוצה הוא, שאחרים יטעמו אותם קודם ויפיגו את פחד החידוש.

רק יחידים הם העורגים לספרות גדולה, לעיצוב מקורי של דמויות, לחידות אדם ועולם המוּארוֹת בנפשיות עליונה – לצלול במצולות היצירה, החותכת טעם וצבע לחיים. החרוז הטוב, השיר המשוכלל והמסה המעמיקה בשבילם נוצרו. ואילו הרוב הגודל של הקוראים הותיקים, תביעתם מהספרות קבועה ומעוגלת. כל השקערוריות והזיזים המצויים ביצירה גדולה הם מחוץ למסגרת תביעתם והנאתם. רק צורות ההבעה החתוכות לפי השגוּר והמקובל נוחות לאיצטומכא שלהם. הנוסח החדש, החריף, הנחבט תוך כדי לידתו, הסגנון הפורץ גדרות, אשר כללי־הדקדוק שלו שותתים דם – מעורר אימים, מרי ואי רצון ברוב הקוראים. עוד ניחא להם בסלסולי צורה ותוכן, לשם חליפות ושנויים שאינם מכאיבים, אבל תוכן רציני בסגנון חדש כזה – לא יזכר ולא יפקד!

גם לספרות העברית מוּנה גורל כזה. גם היא לא נאצלה ולא תינצל מיחס כזה מצד רוב הקוראים. ולא עוד אלא שזוהי אולי אמת־מדה לחין־ערכה, לזהב־אמנותה הצרוף, לחיוּתה המסוננת. לפי שלא הספרים הנקראים בהמון, הנבלעים ביום אחד בשוק והנעשים שיחת הכל הם הקובעים את פרצופה של ספרות, כי אם אלה, שבצאתם לאור לא יריעו השופרות ורק יחידים יודעים ומתענגים עליהם; אלה שהופעתם מזעזעת את כללי הבקורת והמבקרים וטעם הקוראים גם יחד. השם “ספרות” לא הונח על ציבור של ספרים הנוחים לקריאה, המשעשעים את הקהל והמדגדגים את שרירי הצחוק או העצב, אלא הוא בא לציין חיים גדולים, משאלות־לב והגות־מוח שנצררו ונחתמו בספרים.

קהל הקוראים העברים אינו קובל ואין לו יסוד לקבול על חוסר חומר קריאה בעברית, כי יש לו באמת הרבה ספרים עברים מן הסוג המבוקש על ידו. אולם הקורא בהא הידיעה, אחד מאותם ל“ו הקוראים, שעליהם הספרות עומדת, יש לו על מה לקבול. בעולמו בצוֹרת שוררת. הלה מוצא לפניו התחלות של חטיבות יצירה חשובות, רמזים לגדולות, מראה מקום מהיכן עתידות הללו לצמוח, אך תו לא. והצמא אנוס לנוע על מעיינות אחרים או להתמיד בצמאונו. וצא וראה: גם ההתחלות של יצירה עברית מקורות המתרקמות בארץ, אינן מטופחות ע”י קהל הקוראים ואינן אורחים קרואים, כפי ש“טבע” הדבר מחייב. חוש־ריח הוא ב“רוב הקוראים”, המביא אותם לידי התרחקות מהסופרים האלה ויצירותיהם. הם חשים כובד ראש וכובד נשימה – ומתיראים. רצים הם אחרי הפרפראות והפרפרים שמעופפים לקראתם. ובטוחני, שבמדה שסוג זה של יצירה ילך וישתכלל ויתעלה כדי גורם בספרות גם מצד הכמות, יפנה “רוב הקוראים” את ערפו אליו ולא עוד אלא שילחם בו מלחמת־תנופה. וגופי־ספרות אלה כבכל העולם יטופחו ע"י יחידים, אשר יחדירו את השפעתם לצבור הרחב מעט מעט ומתוך התאבקות גדולה.


 

ב    🔗

שמא כדאי להורות באצבע, דרך הרמזה בלבד, על פינות היצירה העברית וראשי הפינות האלה. ויהא בכך, אולי, ביסוס כלשהו והמחשה למה שנתכוונתי. לשם כך ננקוט בארבעה מופתים חותכים כגון שטיינמן, פיכמן, שטיינברג ושלונסקי. לא שהם היחידים, אלא הם הטפוסיים ביותר.

הנה א. שטיינמן, הסופר הבוער תמיד, שכל מאמר ממאמריו וכל סיפור מסיפוריו הוא לבּה מהר־הגעש שבנפשו, לבּה, שאינה כבה גם לאחר שנקרעה מן ההר ונקלעה לעולם. כל נושא מנושאיו המרובים הוא כעין לשון אש, המזדקרת מתוך הלהבה הססגונית שלו. טיסתו טיסת עוף קל כנפים וצלילתו כאמודאי מנוסה. סגנונו עז ומתחדש ומשיר מעל עצמו כל נוצות הקישוט המתעות. כמעט יום יום הוא תורם לספרות העברית חלקי יצירה מעולים, המיוחדים בתבניתם וביסודותיהם. גם השאלות והנושאים השגורים מתגוונים ומתברקים תחת ידיו ודומה עלינו, כאילו מעולם לא נכתב עליהם דבר. ובכל זאת כמה מ“רוב הקוראים” עמדו על כך? כמה מהם המביטים בשמי הספרות העברית הזרועים כוכבים מכוכבים שונים, מבחינים בכוכבו שלו, שנתיב־חלב ודם מיוחד לו, שמציץ ממסילתו הצצה מיוחדת על העולם ומלואו?

והנה י. פיכמן. משורר, שמשום מה מונים אותו בין הפמליא של ביאליק, בין תלמידיו ומושפעיו בשירה, ולאמיתו של דבר, על כל פנים לפי עניות הבנתי והבחנתי, אין לשירתו אח וָרֵעַ בספרות העברית. הן מבחינת צורתה והן מבחינת בנינה ורוחה, אין לראות בה צד־דמיון למישהו מן המשוררים העברים. הוא כולו שירת היחוד או יחוּד השירה. בדרכים המיוחדות רק לו כבש את מלכות התפארת והשקט לשירה. הוא העניק למלים ולמשפטים שבלשוננו רוך וגמישות של חן, שלא היו להם קודם אלא בכוח. בדקות הסתכלותו חדר למחוזות ולמראות חדשים בטבע ובנפש והגישם לפנינו ביצירות פיוטיות חפשיות. הוא העגין הרגשות וחוויות בחיים שהיו וטבע את דמויות התנ"ך טביעה חדשה, שבזכותה נתקרבו אלינו וקפצו לתוך עולמנו כשהן מאירות ושמחות ומתערבות בין הבריות של דורנו. ומשורר זה, שמשעול לו משלו מראשית הופעתו, אשר שיריו הולכים ומופיעים עכשיו במקובץ – מי הם וכמה הם המתיחדים עם ספרי שיריו ונהנים מפרחיהם ומפירותיהם? מה מספרם של אלה, אשר ריתמוס החיים יוּחש או יוּאט עם קצב שירתו?

או כלום צובאים על הספריות, כדי לקבל למקרא את רשימותיו של יעקב שטיינברג? זה האיש, העובד עבודת הספרות באוהל מועד שלו מתוך יראת הרוממות בפני כל אות ותג שקולמוסו מתיז. הן ברשימותיו אצורים רחשים, חיים, תיאורים, נפש וטבע, שאמנים גדולים ממלאים בהם יריעות רחבות. וכלום לא נס הוא, שדוקא בדור הכמות והמדות הגמלוניות, יושב לו אדם, מתוך צמצום של חיי חומר ושפע של חיי רוח, וגוזר גזירת מחיקה ושיעורים איכותיים על עצמו. הן הוא לא חדל להיות חידוש בספרותנו, אם כי אינו נמנה עוד על הצעירים. ואעפ“י שמ”ירושלים" ועד “תל־אביב”, זו המחרוזת האחרונה של תיאורי עיר בישראל, שעם כל סמל ההתחדשות שבה היא גם עדוּת לדופי שבטעם ושבבנין אשר לעם, שנעתק מהתם להכא העתק מקום בלבד, עברו עליו שנים לא מעטות של יצירה, ־ עדיין נראית כתיבתו חדשה כנתינתה הראשונה. ובכל זאת, הירעד לב “רוב הקוראים” לקראת מסותיו הקטנות והמעולות? המבוכּרות הן על פני ספרים מרובי דפים, שהקורא רץ בהן?

וא. שלונסקי? תמיהני, אם יש משורר פופולרי כמותו. מי לא שר משיריו ומי לא שמע אותם מעל במה בנשף או בחגיגה? ברם, מעטים הם אשר טרחו להבהיר לעצמם ע“י מקרא שקוד ומדוקדק של שיריו ותרגומיו, מה ערך התופעה הזאת בספרות העברית החדשה. כמה חיים, דם, רעננות ומרחב חדרו בזכותה לתוך כל החרכים של השירה העברית! ודאי, מן ה”קונצים" הלשוניים שלו נהנים רבים ומיחדים עליהם את שמו ויש גם שהעניקו לו תואר “מוקיון” בגללם. אולם מה מנין אלה, שחשים ומבחינים במהותה המחדשת של שירת שלונסקי? הרבים־המרובים אטומים וסוּמים מלראות, שעל ידו נפתחו בשבילנו שערים נעולים, המוליכים אותנו להרגשת־עולם ולהנאת־עולם חדשה. הרי אין ערוך לציורים, להשאלות, למבטאים הסמליים ולדמויי־ההסתכלות, שבהם העשיר שלונסק את בן־דורנו העברי (ואולי לא רק העברי). הלא לפרקים נעמוד אחוזי השתוממות למראה עושר הצבעים, ההבעה וכוח החיים שבשירתו. דומה, כאילו השפה העברית נתגלתה לו התגלות חדשה והיא מסרה לו את המפתחות לגנזי גנזיה. הוא תופס, כביכול, כל מלה בסיבי שרשיה, נוטע אותה נטיעה חדשה בקרקע, מכוון את גידולה ומטה את נטיותיה לאשר ירצה. גם משקל שירתו מעויין, חרוזיה עליזים ומפתיעים, צעדיהם צעדי און ובתיה – בתי קומה והדר. כלום לא אחת היא אם יקבלוהו בסבר פנים יפות או נזעמות? השירה העברית שלאחר שלונסקי תהא אחרת מזו שלפניו. הבטחון העצמי גדל, המסגרת נשתנתה, הדפוסים רחבים וכלי־האוּמנות נתחדשו. אבל “רוב הקוראים” מהו אומר? היודע הוא צער גידול הבנים האלה? המעמיק הוא בכיבושיהם, ואם חי הוא עליהם?

ויודע אני, שזימנתי ארבעה אריות, שגודלו בנופים שונים, לגוב אחד, מבלי שנתבקשתי על ידם לזימון זה. וכן לא נתעלם ממני, שכמעט ארבע אסכולות מגולמות בארבע הדיוקנאות הללו, שכל אחת מהן משתדלת להגדיר עצמה ולנעוץ חייץ של הבדלים והפרשים ביניהן; ולא באתי חס וחלילה להטיל שלום ביניהן. הרגשה עמוקה היא בי, המלמדתני, שטובה יצירה מופרשת מתוך חציצה בין היוצרים מעקרוּת משותפת מתוך אחדות הנפשות הסריסות. ברם, לא זו בלבד, שלגבי דידי ארבעתם ושכמותם הם בבחינת צבעים בקשת הספרות העברית, שניגודם הוא הוא צד ההתאם וההשלם שבהם, אלא גם זו, שגורל משותף מעותד להם מתוך צד שוה לכולם: הם סופרים חשובים, שיצירותיהם אינן חומר מקרא לכת הבינונים ש“רוב הקוראים” נמנה עליה. עובדא זו, שהם נציגי המגמה היחידאית בספרות העברית, זו המגמה הכופה את היוצר לשכלל ולחזור ולשכלל את יצירתו, להעמיק את יסודותיה ולהסיח את העין ואת הדעת מקהל הקוראים ותביעותיו – עובדא זו, היא שגורמת להם להיות לשיחה בפי הצבור, אך לא חומר למקרא, לעיסוקו ולהגות לבו.

 

ג    🔗

מצב זה מאי תקנתו? כמעט שמן הנמנע להשיב על כך. קל יותר להרגיש בחסרון דבר מלהראות דרך כיצד למלא את החסרון הזה. אולם גם הרגשת החסרון וידיעת טיבו יש בהן משום תקנה פורתא. עלינו לדעת איה מקום פגימתה של הספרות העברית, כדי שלא נבקש תיקונה באופן מוטעה. הספרות העברית מצפה למעצבי דמותה, הקורא העברי המשובח, זה שהספרות היא מזונו העיקרי ולא קינוח סעודה, מצפה למקורות פרנסה, והסופרים העברים המעטים, הבודדים והיוצרים בבדידותם, מצפים לסייעתא דשמיא ולסייעתא דארעא. זהו מצב הדברים לאמיתו. ודאי, שאין צפיותיהם של כולם עשויות להתמלא בדרך מלאכותית, ע"י שברי־תרועה, אנחות ולחשים־נחשים. אין קוראים ליצירות שאינן שתואילנה לבוא. זהו פרוצס של גידול אורגני, מודרג ומכוסה מסתורין. גם חלקה של מדת החסד אינו קטן בגידול זה. אולם אפשר להמתיק כמה מרורים ולהקל על תהליך הלידה.

כמדומה, שמום ארגוני יסודי, שהוא כמעט מום אורגני, טבוע בסופרים וביחסם. מום, שהוא מורשת אותם הימים, שבהם היו הסופר והספר העברי מקודשים בקדושת האות העברית, בשעה שלא המגמה, היכולת, ההכשרה היו עיקר כי אם עובדת היותך סופר עברי. היצירה הספרותית בארץ, ככל מערכת הבנין בתוכה, נתקלפה כאן מפצלותיה ונחתן התוך שבה. וכשם שהקמת הכלכלה והחברה הלאומית נעשית מתוך חישוף הניגודים החברתיים והמעמדיים (שהם טבעיים במדה שאינם מנופחים ומעושים) בזירת החיים, כך גם דינה של היצירה הספרותית והאמונתית. יש לה אינטרס עליון משותף בהויה הספרותית והתרבותית בארץ ועליו צריך לשמור בהקפדה יתירה, אבל אין לטשטש את הניגודים הטבעיים, האמיתיים והחיוניים שבחיי הרוח. כל מה שיש ביבשה, יש בים, וכל מה שקיים ועומד בחיי הממש קיים כנגדו בספרות ובאמנות. דוקא התפיסה הויטלית על ערך הרוח וכוחה מצוה על הסופרים מאמצים גדולים לשם מצוּי עצמם והגדרת שאיפתם. ואין לחשוש למה שקורין התגודדות או התכותתות או התקוטטות. ונהפוך הוא. הכתתיות בספרות צד מועיל בה. היוצר אינו מתחנך ואינו מתחשל בתוך כנסת גדולה וגם היחידוּת והבדידות היתירה אינה תמיד סם־חיים לו, אבל הוא משתלם וקונה לו הכרת ערך עצמי בתוך פמליא קטנה של הדומים לו, השמחים לו, המפרים איש את רעהו ושומרים על יחוּדם ושיתופם.

היה נסיון ממין זה, ־ נסיון ה“כתובים”. וודאי עוד יקבעו סיבת כשלונו, אולם אין נסיון אחד מוכיח. בשדה החיים התרבותיים והכלכליים מתמוטטים נסיונות יום יום והם גוררים אחריהם אסונות לבני אדם, ואעפ“י כן לא יעלה על הדעת להפסיקם. ה”טורים“, לא היו אלא גלגול של ה”כתובים“, אבל פגה מתוכם זו האמונה ביעוד מיוחד, שהיתה טבועה, אם גם לפעמים במדה נפרזת, ב”כתובים" בימי פריחתם. – נסיון ה“גליונות” גם הוא אין בו כדי ללמדנו. הם נהפכו לבמה נוספת, המפרסמת דברי ספרות ומרכזת סופרים ידועים ושאינם ידועים, אך סמי מכאן מגמה ספרותית מיוחדת, או טיפוח ערכין חדשים. שום קו מקובל לא נשתנה ב“גליונות”, אם כי נראתה השתדלות לכך. ואשר ל“אזנים”, הם היו אמנם הבמה הספרותית היחידה בעולם העברי, שבה ניתן מן הטוב והמיטב (ממה שיש!) של היצירה העברית; בה דרשו תעודת־ערך אישי מהסופר ועל כן לא נכשלו במתן ספרות זיבורית, שבה נכשלים דוקא הבמות־הנסיונות; אולם “מאזנים” הם בית ועד לסופרים בעלי מגמה שונה, שתפילות שונות בלבם, ולפיכך לא הובלטה ההגדרה העצמית של המשתפים, לא מבחינת עצמם, כלפי פנים, אלא מבחינת זולתם, כלפי חוץ. משולים ה“מאזנים” לכנסת של חזנים מובהקים העוברים יחד לפני התיבה, שאעפ“י שכל אחד מהם קולו ערב ופרקו נאה, אין הם בצירופם מקהלה טבעית, אם כי איש איש מהסופרים־”חזנים" האלה יכול ודאי לנצח על מקהלה… אבל אין ספק, ש“מאזנים” היו בתקופה זו של לקוּי הטעם ושפע של עטרות סופרים כמין ריגולטור בקביעת הטעם וההערכה הספרותית כשלעצמה. לא היתה ל“מאזנים” אידיאולוגיה אחת, הַמַנְחָה והמחייבת, אלא סופר וסופר והאני־מאמין שלו, אבל היה להם פרצוף־פנים תרבותי וכמעט שלא עבר על סִפָּם סופר ללא צביון עצמי, אחת היא אם נסכים לו אם לאו, וזאת בעצם רצו ה“מאזנים” להיות: במה ספרותית עברית, המפרסמת את יצירותיהם המבוגרות של סופרים מוּכרים, שכשרונם מאושר ומקויים. כמובן, שהם לא יכלו למלא אותו תפקיד, המוטל על סיעה של סופרים, המהוים כמין בית מדרש לעצמם, תפקיד הממתין עדיין לתיקונו.

יש, איפוא, מקום וצורך בנסיון של חוגים, קטנים במספר נושאיהם וגדולים בתוכנם ככל האפשר. כורח הוא לסופרים להוות חטיבות נפרדות, היקפים מספר סביב המרכז – הספרות העברית. הללו יוכלו למלא תעודה נכבדה כלפי הסופר, הספרות והאומה. אסכולות ספרותיות כאלו קיימות למעשה וסימניהן הברורים נבלטים יום יום לכל מי שמבחין באותות האלה. אולם השפעתן קטנה משום שהן אובדות בבדידותן ובשותפות הגדולה, כביכול, של כלל הסופרים. כלל הסופרים זהו מושג מקצועי גרידא, מונח־עזר טכני שאוּל מעם אומנויות אחרות, המתרוקן מתוכנו מיד כשאתה רוצה ליתן אותו ענין לסופר היחיד. בעוד שחוג סופרים, המטפח כוון בספרות ובאמנות, המטיף לטעם ידוע, להשקפה מסויימת, השולח קרני הגבה והארה במשותף, זהו דפוס קונקרטי, שחיים ותוכן ממשיים יצוקים בו. רק מתיבתות מוגדרות, שבקשת אלוהים משותפת ומיוחדת בתוכן, עשויות להחיש במדה מסוימת את פרוצס הגידול, ההעמקה וההעשרה של הספרות העברית. ודאי, שגם צללים שוכנים בפורמציה כזאת. אולם אחריות גדולה יכולה למעט אותם ועל כל פנים אין להמלט מצללים בשום מקום, הם מלוים כל עצם ועצם בעולם.

ולמען לא יטעו: איני מתכוון לחממות של ספרות, להינתקות מהמוני העם, לפרישות ולצמצום, נתכוונתי כאן לקורא המשובח, לזה שתביעותיו וכלי קיבולו יפים, אלא שאינו מוצא במה לשבור את רעבונו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47247 יצירות מאת 2632 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!