רקע
ישראל כהן
סוֹפְרִים בַּמּוֹלֶדֶת

 

א    🔗

נתכנשׂה ובאה לארצנו קהלה גדולה של סופרים ואמנים הוגי־דעות וחוקרי חברה ואי אתה בן־חורין מן ההרגשה המשונה, כי עליתם של רבים מאלה לא"י היתה כמין דרגא של ירידה ליעודם ולמיצוי כוחם. בה בשעה שהנוער הישראלי, למשל, שהיה יושב על גבי ספסלי האסכולות, או מפהק ברחובות העיירה, נרדף ונדכא, סובל סבל חמרי וגשמי, בבואו ארצה נכנס מיד אל שערי היצירה ונתעלה עלוי אנושי ולאומי – אין הדבר כן בקהל העמלים הרוחניים. הללו, שחלק גדול להם בהכשרת הלבבות והרוחות, בעיצוב נפש אותו הנוער שהביאוהו לכאן, כאילו הוסר עֶדיים מעליהם והועמדו במעגל כאן, במקום שהיו צריכים להיות ראשונים לכל דבר.

וכמה גורמים לחזיון זה.

הסופרים ואנשי הרוח, אם כי הם מהוים לכאורה את היסוד הקוסמופוליטי ביותר, אין כמותם כפותים לנוף ילדותם, וכל טרנספלנטציה סכנות גדולות כרוכות בעקבותיה. אין זה העתק־מקום פשוט, אלא עקירת שרשים. האקלים משתנה וצנורות השאיבה וההשפעה מתחלפים. מלא הוא יוצא משם וריקם הוא בא – זהו גורם המוטבע בנפש היוצר, הפועל בלא־יודעים. מעין חזיון כזה, אם כי סיבותיו ואָפיו אחרים, אנו רואים באותו צבור מסכן ששמו “אמיגרציה”. גולי רוסיה וגרמניה, כיוון שנעקרו ממקום־חיותם, אפילו הם חכמים וסופרים ששם־עולם להם, אינם נפטרים מעונשה של גלות מדלדלת. ואעפ"י שאין הנמשל דומה בכל למשל, שכן כאן גולים וכאן עולים, שם מגורשים ממולדתם וכאן בנים שבים לגבולם – לכשתבדוק יפה תיווכח, שיש צד השוה ביניהם, שכן שניהם ניתקו כפות רגליהם מיבשת מולדתם וקומתם מיתמרת בתוך חלל־אויר חדש.

מטעם זה אתה מוצא באמת, שדוקא אותם הסופרים והאמנים, שהיו בחו"ל ציונים שלמים, פעלתנים ומלאי התלהבות, לא זכו להמשך נושא פירות חדשים, כפי שיאה להם; דוקא אלה, מלבד יוצאים מן הכלל, אינם שושבינים מן המנין בסעודה המתוקנת. ואילו הללו, שלבם לא היה שלם עם הציונות, או שהתנגדו לה, והללו שטיפחו את הספרות והתרבות העברית מתוך מניעים שאין להם מגע בלתי אמצעי עם האידיאולוגיה הציונית המקובלת – אלה נקלטו בארץ והמולד השני שלהם היה מולד קל בערך. הואיל ומבחינה ידועה היה המעבר הזה מין התפתחות אישית, השגה חדשה של העולם והאומה ולא המשך מדומה כשל הראשונים, שהוא יותר ניתוק מהמשך.

אולם אם גורם זה מוּבן (ומשום כך גם מוצדק), הרי גורם אחר אינו אלא כתב־אשמה על קהלת הסופרים והיוצרים, המוחלים על כבודם ומצמצמים את השפעתם. שום איגוד בעלי מקצוע לא היה מסכים לחלק זעום כזה בהשפעה על המתייצר והמתבצר בארץ כפי שנקצב לצבור הסופרים ואנשי־הרוח. אך קיפוח זכויות זה מידם בא להם. מין מורך־רוח ירד עליהם, על אלה, שהם צריכים לאמץ רוחם של אחרים. אפילו בעלי המזל שבהם נהפכו לכוחות משמשים, שעליהם למלא מכסה ידועה של תוצרת על פי הזמנה. האחרים – דועכים ממחסור־לחם וממחנק־רוח כאחד. כלום לא משום כך אין מכבדים גם אותה מכסה של יצירה, שהסופר והאמן יוצרים ברשות עצמם? מכיון שניטלו הכבוד והאימון, נפגמת גם הקליטה. גם לא די באיכותה המשופרת של יצירה, אם אין אוירה של כבוד מקפת אותה.

ועוד גורם אחד לכוחה של יצירה ולתפוצתה בתוך הקהל הרחב: שיעור ידוע של שלטון, שלטון ממש של יוצר, יותר נכון: של כת יוצרים, של כוח מאורגן ומלוכד.

הסופרים העברים וקוראיהם בגולה היו מציירים לנו ולעצמם ציור אידיאלי למדי בדבר כוחם של יצירה ויוצרה. לפי ציור מטושטש זה כובש לו הספר הטוב את קהל קוראיו וחסידיו בכוח עצמו בלבד. ודאי ש“כוח עצמו” הוא גורם ראשי לכיבוש, אבל לא תמיד. בדרך כלל אין הקהל נוטה לקלוט ערכי תרבות חדשים. ולא ביסורים בלבד נקנית התורה, אלא גם במכשירים של חובות ומצוות. אין הקהל רוצה להשכיל אלא אם כן מחייבים אותו לכך. אם לא, הוא מסתפּק ברובו בקב החרובים התרבותיים שלו ואינו נוטה כלל להחליפם בפירות טובים מהם. בגולה היו הסופר והספר העבריים יחסנים גדולים, הם היו מעטים וקוראיהם היו כמות סתמית, בלי צורה ומנין, הסופר העברי היה גם המנהיג ובעל השלטון. בידו היו מסורים המפתחות ללב הקהל העברי ולמוחו, וכל צעד נכבד בחיי החברה העברית והציונית היה בראש וראשונה תוצאה של השפעתו.

בא“י הולכת ומוקמת חברה יהודית נורמלית. ובכל חברה נורמלית יש התאבקויות לשם השלטון החילוני והדתי. לא המעמדות החברתיים בלבד נאבקים אחד עם חברו כדי לכבוש את מכונת ההשפעה והשלטון, אלא גם ה”מעמדות" הפונקציונליים, אם אפשר לומר כך, נלחמים ביניהם. כל שכבה, הממלאה פונקציה ארגונית, רוחנית או חמרית, שואפת לשררה. מעמד הפקידות, הטכנאים (הטכנוקרטים!), המשכילים וכו' חותרים למעלה עליונה לא כפרטים בלבד אלא גם ככלל, כקיבוץ מאורגן. ועם כל ריח הפרופניות שנודף מזה, לא יימלטו גם הסופרים והיוצרים למיניהם ממערכה זו, שהיא בשבילם אולי הקשה במערכות. הם יצטרכו לעשות זאת בדרכים אחרות ובצורות מלחמה אחרות, אך בני־חורין מזה לא יהיו בשום פנים – אם חפצי חיים הם. הם מצוּוים להיות כוח חברתי, כוח מלוכד, היודע להשתמש בשעת הצורך בלחץ כלפי המזלזלים בהם, לחץ של פונקציונרים על הנהנים מפרי עבודתם. הצמצום וההתיחדות הם מסימני היצירה ותנאיה, אך הם תכונה רעה בשביל לעורר תשומת־לב ליצירה ויחס של כבוד וגמול ליוצר. הסיסמה צריכה להיות: הוי יוצר באהליך ולוחם בצאתך. אין אלו שתי מדות הפוכות, אלא אחת יונקת מחברתה. רק ההרגל והרישול עשאון הפוכות. יש יוצרים גדולים, שכל פתוס מלחמתם ומהפכנותם משוקע ביצירתם היחידאית וכשהם יוצאים או נכנסים לחברה הריהם דומים לדוּד ריק, שכל האדים התנדפו מתוכו. הללו, שמוצאים את פורקנם ביצירה עצמה, נעשים תינוקות מקשיבים בהיותם מסובים בין אנשי־מעשה וציבורנים. זוהי תקלה גדולה לעצם שליחותם. מדת מתיחות גם בשביל החיים שמחוץ ליצירה היא תנאי מוקדם לתצרוכת היצירה ואולי גם לגידולה. חייב כל סופר לשמור על כבודו ועל כבוד אומנותו, שכן בזה הוא בורא תנאים לקליטת תרבות ולחובת תרבות. מעמד הסופרים צריך להעשות כוח במשמעו הפשוט.


 

ב    🔗

לכאורה, שפר גורלם של היוצרים הרוחניים בארץ, שכן אין יעוּד כיעוּדם. בכל תחום מן התחומים מצפה להם חומר היולי הטעון עיצוב ופגימות הצריכות תקון. מעטות הן האומות שבדורנו, ששליחות כה מכובדת עמוסה על שכם סופריהן, כמו על סופרי ישראל. גם העמים שקמו לתחיה מדינית לאחר המלחמה העולמית לא היו זקוקים במדה כזאת לשכבת המשכילים ואנשי־הרוח שלהם כשם שזקוק להם עמנו. בכל אשר נפנה, אנו נתקלים בגרעונות. כל תשמישי הרוח, שבלעדיהם אין אומה מתקיימת, הם עדיין בבחינת התהוות ובריאה. הלשון העברית המדוברת במדה ידועה בפינו, הכובשת יותר ויותר תחומי חיים, פרי הסופרים היא. הם צרפו ומצרפים תג לתג, קו לקו ועושים אותה חטיבה של חיים ממש; בית־הספר העברי, זו המשתלה לנטעי הדור הבא, נברא בידי קומץ אידיאליסטים ומוטל עד היום על המורים והסופרים; הספר העברי המקורי והמתורגם, שהוא החלק החשוב ביותר של המזונות הרוחניים, האנושיים והלאומיים, המצמיד את האדם היהודי למקורות תרבות עמו ולתרבות העולם, הוא פרי עבודתו ומסירותו של הסופר העברי; התיאטרון העברי, שבלעדיו אנו נתונים כולנו להשפעות זרות, הוא כולו יצור כפיהם של יחידים ומעשה טיפוחם, ולא פרי מאמץ המונים ומוסדות רשמיים הוא. ואף על פי כן – מה מצב הדברים למעשה? אין לך שכבה השרויה בקרן־זוית כשכבת היוצרים הרוחניים. לא שדוחים את פירותיהם. אדרבה, כל חידוש לשוני, אמנותי, מחשבתי וחינוכי נקלט. והכל מכירים בחשיבותו. אלא שמקבלים זאת בלי ברכת הנהנין, כדבר המובן מאליו. נקודה ישובית חדשה כי תתוסף לנו, עמדת־עבודה חדשה כי תיכבש, מכונה חשובה כי תירכש – מיד נדע מי שותף להן ובזכותו של מי נעשה הדבר וסופרי העתונים יציינו למחרת, על ה“מעמד” החדש; ואמנם אין להטיל ספק בערך הדבר שצויין ובאמתו. אנשים המסכנים עצמם על מנת להרחיב את גבולנו ראויים להרשם בספר תולדותינו לא פחות מאותם השמות הנזכרים בספרי עזרא ונחמיה. אולם גם ספר חדש היוצא לאור, והכרה רוחנית חדשה שנקנית לנו, ועיצוב אמנותי נוסף שהעשיר את אוצר בטויינו – כלום הללו אינם כיבוש אנושי ולאומי, שבעליו ראויים לגמול של תודה ולכתיבה וחתימה טובה? והרי ישנם סופרים הממציאים מזון רוחני לישוב ולעולם העברי אם ע“י יצירות מקוריות ואם ע”י תרגומי מופת, שאין הישוב שומע על אודותיהם אלא בדרך אגב, אם כי מפרי רוחם הוא נהנה. כלום גרועים הם מחלוצים אחרים? כשם שלא יתואר בנין הארץ בלי חלוצים, כך לא יתואר בנין תרבותנו בלא היוצרים הרוחניים. ואם נדמה בנפשנו שעה קלה, כי אלה עזבו את הארץ, הנקל לתאר לנו מה תהיה דמות דיוקנו של ישובנו. ואילו היה היחס הזה פוגע ביוצר־הפרט בלבד, אפשר היה אולי לידום. אולם הדבר פוגע בבת־עינה של כל האומנות הזאת, בכלל היוצרים. שכן כך סדר הפגיעות: בתחילה נעלם שם היוצר, אחר כך נפגע יסוד קיומו, מזדלזל ערך יצירתו ולבסוף מתערער כושר־ההמשך שלו. יחס זה אינו מוסרי ומקורו בפקחות היהודית, שכה שבענוּה בגולה, שלפיה שמוּר ערך רק למה שיש “בעין”, למנייה של בנק או של חברה, לחתיכת סחורה (או קרקע), למטלטלין, לכסף או לשוה־כסף. העבודה הרוחנית והפירות הרוחניים – לשוא נעלים מעצמנו את הדבר הזה מחמת הכבוד – הואיל ואינם נמנים על קנינים ממשיים, אינם נראים אלא כתכשיט בלבד. והשימוש בתכשיט מַתְנֶה “מצב־רוח”, מתנה גם יכולת חמרית עודפת, וכל פגיעה בזו האחרונה ממילא פוגעת קשה ב“שוק” של קניני הרוח.

אכן לא יהיו ריווח והצלה מן המעגל הסתום הזה, אלא אם כן היוצרים הרוחניים למיניהם יעשו מה שעושים כל המעמדות החברתיים: התארגנות כגוף צבורי, שכוח לו ושיעור מסויים של שלטון בידו.

ויודע אני מה שישיגו על כך: מעמד המשכילים, הסופרים והיוצרים הוא החלק המפוצל ביותר בחברה. הוא האינדיבידואליסטי ביותר וכל אחד הוא בחינת מהלך יחידי. ועוד יטענו: כלום חלה קטיגוריה של ארגון על כווני אידיאולוגיה שונים ועל רצונות ומאוויים שונים? הן הסופרים אינם מעור אחד; הן השקפת־עולמם ודרך הגבתם ופעולתם נפלית אחת מחברתה לא רק בבטויה האישי, אלא גם במגמתה החברתית ואפילו המפלגתית. כל ההשגות האלה, שאמת בהן, אינן מערערות את העיקר: כלל אנשי הרוח צריכים ארגון ועמידה על כבודם וקיומם. טוב ארגון של מחולקים בדעות מבעלי דעה אחת שאינם מאורגנים.


 

ג    🔗

הישוב העברי בארץ וכל התנועה הציונית, ועמהם גם היהדות העולמית, עומדים עכשיו ערב שידוד־מערכות גמור. שעה של זעזועים ושל מולד חדש מעותדת להם. אין אדם צריך להיות נביא, כדי לראות מראש את המפנה המכריע המתרגש לבוא בחיינו. לא כאן המקום להעריך מה אופיו של המפנה הזה, אם כולו חיוב או כולו שלילה, או מקצתו שלילה ורובו חיוב. לצורך עניננו די להטעים, כי יסודות הויתנו ומעמדנו המדיני עתידים להתחדש. בשעה כזאת נקבעים דרכים לשנים הרבה ואולי לדורות. זוהי שעת־רצון בה במדה שהיא גם שעת־סכנה. הלבבות פתוחים לקלוט תביעות וחכמת הטכסיס מצוה להביאן במנין ולספקן בשיעור מועט או מרובה. דומה שעה זו לאותה דקה מיסתורית בליל־שבועות, שבה נפתח צוהר השמים והמכוון להביע את משאלתו – משאלתו מתקיימת. כלום רשאי צבור הסופרים להיות שרוי באור יצירתו ובצל אדישותו הצבורית? הרי מה שיפגם בעת הזאת לא תהי לו תקנה עולמית. ולא צבור הסופרים והיוצרים בלבד ישא את עוונו ויאכל את פרי מעשיו, אלא כל דמותם של חיינו המתיצרים ומהותם עלולות להתקפח אם תיעדר השפעתם של הללו, שיש להם מה לומר ומה לעשות בשעה כזאת.

ברם, שום איש ושום מעמד ושום גוף לא יתכבד להזמין את הסופרים והיוצרים לקחת חבל, כשם שמזמינים ליום־כלולות. אין דוגמא כזאת בעולם, שצבור רוכש לו את השפעתו ומנת־חלקו בדרך קלה ונוחה, או בכוח שמו המפורש. אפשר שיחידים יזכו להשתתף באריסטון זה, אך הציבור ככלל יופקע שוב מן המסגרת. יתר על כן: ודאות היא בי, שכל הגופים המפלגתיים והחברתיים יבואו אל חנות־כל־בה זו ויזמינו לעצמם סופר, לבלר, שמש, נביא וכהן, שיהיו זקוקים להם במערכה החדשה. אולם כבודו של כל הציבור הזה, מעמדו, חוסנו ועצמאותו יישללו מהם. הסופרים, האמנים והיוצרים כמעצמה רוחנית שלמה יתפקקו שוב חוליות חוליות וחוט־השדרה שלהם יתעקם או יתפורר. במצב זה סופם להרתם ברתמה המשולשת של מדינה, כנסיה ומפלגה, שמפאת תכונתנו המיוחדת להשתעבד לגורמים אלה, יאבד להם כל ניר של עצמאות חברתית ויצירית.

לפיכך חובה עלינו ליתן את דעתנו ואת מאמצינו להאדרת כוחו המאורגן של ציבור הסופרים ואנשי־הרוח, שלא יצטרך לעמוד כעני בפתח ולבקש שיירים משולחנות נדיבים ושבעי כבוד ושלטון, אלא ייהפך לגורם חברתי אדיר, המובא בחשבון כל תכנית. לעולם לא יוכלו הסופרים והיוצרים להתערב בכל חיים הקטנים של המדינה, כי לא דעתם ולא שעתם פנויות לכך, אך הם יוכלו לשקוד על התוכן הגדול, החברתי, התרבותי והרוחני שיהא צריך למלא את כל נקבוביות חיינו ומפעלנו. ביחוד יהא מוטל עליהם להפקיע כל התערבות הדיוטות ושואפי שררה ממערכת היצירה הספרותית והתרבותית, כפי שהננו עדים לכך כל הימים. יש צורך בחלוקת פונקציות, אבל חלוקה אמיתית, על פי הקו של ההכשרה האישית והיעוד האישי. אך לא יתואר כלל, ־ מה שהיה נהוג עד כה – כי המדינאים, הפקידים הגבוהים ושמשיהם נטלו לעצמם את הפונקציות המדיניות, הישוביות והארגוניות בנימוק, שהם מוכשרים לכך ולא אחרים; ולעומת זאת הכשילו או התיחסו בשויון־נפש לפונקציות הרוחניות, ובמדה שהיו אנוסים להקצות גם בשבילן אמצעים ואנשים, הם הפקידו את עצמם כממונים עליונים גם עליהן בנימוק, שאין אחראי מבלעדיהם, או בלא נימוק, מתוך רמיזה בלבד, כי לבעל המאה גם הדעה. אבסורד זה בל ישתרש, כי בנפשנו הוא. שבעים ושבעה דרכים לבעלי השררה להשתרר על הסופרים והיוצרים וללכדם בפח. בתחילה, בשעת־הרצון, כשהם צריכים להסכמתם הריהם מתנהגים בפה רך, ואח"כ משחלפה שעת־הרצון והם כבר צמודים יפה לכסאותיהם הריהם משנים את טעמם ומשעבדים אותם לעצמם, ואת העצמאים ובני החורין שבקרב היוצרים הם ממיתים בשתיקה ובשיתוק.

המסקנה היחידה היא: ערות רבה, הקדשת זמן ומרץ לארגון הכוחות היוצרים באומה, מתן עצמאות רוחנית שלמה להם, שמירה מעולה על הניצוץ האנושי והאישי, השתתפות נאמנה בעיצוב החיים הבאים והתקדשות למלא את התעודה המיוחדת המוטלת על קהל הסופרים והאמנים.

הסתדרות איתנה של סופרים ואנשי־רוח אינה שם נרדף לביטול הזרמים והאסכולות על מנת להיות גוש אמורפי אחד. הסובר כך אינו אלא טועה. אילו היה הדבר כך, היה בזה משום תעודת עניות לסופר ולספרות.

אליבא דאמת אין הסתדרות כזאת יכולה להתקיים אפילו שעה אחת אלא אם כן שרויים בתוכה נושאים חיים, המעמיסים על שכמם את טרחה ומשאה של פעולה ארגונית לשם מטרה ספרותית. היעלה על הדעת, שתפקידו של ארגון ספרים לטשטש פרצופים ולמחוק צלמי־יוצרים ויצירתם? הן כל עיקרו של ארגון זה אינו אלא לסייע לכל סופר למצות את עומק יחודו ועצמיותו ע"י מתן תנאים חמריים וציבוריים לכך. יש לשער, שבתוך כפיפה ארגונית אחת תוכלנה להתפתח אסכולות שונות וחוגים שונים, שתפיסתם ודרך עבודתם ויצירתם שונים זה מזה, באופן חפשי יותר מאשר במצב של “חד בחד כי סביך ועביד קרבותא”.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49287 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!