אפשר לדמות את חיי העם של יהודי ספרד ופורטוגל לזוהרה של שמש שוקעת. שקיעתה של יהדות זו היוותה את אחד האסונות הגדולים ביותר של ההיסטוריה היהודית. להבין ולחוש את האסון הזה בכל חומרתו ובכל אכזריותו, הצלחנו רק לאחר ניסיון הזוועות של המגיפה הנאצית. אך בעוד ששרידי השואה והפליטה מן הגיהינום הנאצי משתדלים למחוק מזכרונם כל פרט הקשור למולדתם הקודמת, שמרו ושומרים הספרדים, מבחינה רוחנית ונפשית, על שורשיהם ועל דפוסי החיים של הארץ, שממנה נעקרו לפני מאות בשנים ע"י קנאות חסרת־רחמים.
מאדמת־מולדתם הישנה של גולי חצי־האי האיברי שרדו בנפשם של הגולים זכרונות רבים כל כך, עד שגם בארצות נכר נתאפשר המשכם של אורחות־החיים, כפי שהיו מעורים ורגילים בהם בעבר. כאילו היווה הגירוש מביתם, ממולדתם וממנהגיהם הקבועים, רק אפיזודה בלתי נעימה בחיי הנצח שלהם…
הבנים החורגים הללו של חצי־האי האיברי נטלו עמם את זכרונות ספרד ופורטוגל והעבירום למזרח ולמערב, לצפון ולדרום, ומשום כך נשארו בנים נאמנים לאומה הספרדית. בכל מקום שבו היה הדבר אפשרי, התאחדו הגולים בארצות נכר לקהילות מיוחדות וייסדו בתי־כנסת משלהם. הם ראו את עצמם לא רק יוצאי אזור מסויים – קאסטיליאנים, אראגונים, אנדאלוזים, קאטאלונים, פורטוגיזים וכיו"ב, אלא זכרו יפה את מקומות־מוצאם העירוניים בקהילות ובבתי־הכנסת של טולידו, סביליה, ליסאבון ועוד, והוסיפו להתפלל ביישוביהם החדשים כטולידאנים, סביליאנים, ליסאבונים וכיו"ב. גם שמות־המשפחה הגיאוגראפיים הרבים של יהודי ספר מעידים על כך. הגולים וצאצאיהם הסתגרו במסגרות גיאוגרפיות־היסטוריות ממוּסדות, ולעתים ניכרת אפילו תחרות בין יוצאי עיר אחת בספרד לבין יוצאי עיר אחרת בה. והדברים אמורים גם לגבי דורות רבים אחרי הגירוש.
שני גורמים הניעו את גולי ספרד לדביקות רוחנית זו במולדתם הישנה, דבקות שהופגנה כלפי חוץ וכלפי פנים בהסתגרותם המוחלטת כלפי יהודים אחרים ואפילו כלפי עמיתיהם לגורל מערים אחרות וממחוזות אחרים של ספרד:
א. דביקות במסורת ישראל 🔗
המעמד ההיסטורי של יהודי ספרד בא לביטוי בכך, שהצליחו למזג בתקופת שהותם והשתרשותם בספרד, הלכה למעשה (אולי בפעם הראשונה בתולדות ישראל), את המסורת היהודית עם התרבות הכללית. בדומה לטובע בים הנאחז בכל כוחו בקרש הצף על־פני המים, נאחזו גם קרבנות הגירוש במסורת־אבותיהם היא מסורת ישראל סבא, שהתבססה על מיזוג זה של האוניברסאלי והיהודי. בזכות המסורת הזאת, על פרטיה ודקדוקיה, התגברו המגורשים על גורלם המר: שפת הקודש וספרי הקודש טופחו במערכת־חינוך למופת, ע"י מוסדות־השכלה שהותאמו לצרכי הזמן וע"י מבצע רחב מימדים להדפסת ספרים יקרי־המציאות המשקפים את מורשת הספרות. וכל זאת אגב ביטוי גאוותם על מורשתם היהודית־הספרדית המיוחדת, שהיא לא רק שונה מן המורשת של עדות וקהילות אחרות, אלא שהיא מיוחדת לכל מקום ומקום ולכל אזור ואזור בספרד עצמה.
ב. השפה היהודית 🔗
שפתם של טוקוומאדה ושל האינקביזיציה, היא שפת האם של המגורשים, נהפכה ע"י נושאיה מוכי הגורל, בנכר הלא־ספרדי, לשפה יהודית.
מכס נורדאו שמע פעם, בחנות קטנה, נערה מדברת ספאניולית. הוא שאל אותה: – האם את מדברת ספרדית?
– לא השיבה הנערה. – אני מדברת יהודית (בשפת היהודים).
נסיך ספרדי שביקר בבוסניה, שוחח שם עם אנשי פמליתו. תלמידים יהודים שעברו במקום קלטו את צלילי השיחה. הם מיהרו הביתה וסיפרו להוריהם ברוב שמחה: – האורחים מדברים בשפתנו, יהודית!
כאשר שאלו ילד כזה: – Que sos tu? (מי אתה?), היתה תשובתו:Yo so espagnole (אני ספרדי). בדומה לכך, באה על השאלה: – Que lingua hablas? (באיזו שפה אתה מדבר?), התשובה: En judio (ביהודית, בשפת היהודים)
רב צבאי יהודי־גרמני הזדמן בימי מלחמת העולם הראשונה, לביקור אצל מכרו באוסקופ ושוחח עמו צרפתית. בנו הקטן של המארח, בראותו כי אין הרב מדבר עם אביו ספאניולית, הפסיק את דבריו של הרב־האורח בשאלה: – הרי אתה רב יהודי וכיצד אינך יודע יהודית?
בבוקארסט היו ילדי ישראל ממוצא ספרדי שרים שיר אשר האתחלתה שלו היא: A tu lingua sancta – הו, שפת הקודש, – והכוונה היתה, כמובן, לספאניולית. המשכו של השיר (בתרגום לעברית) הוא: מה אהובה את עלינו, מכל הכסף והזהב בעולם!
כך קרה שהספרדית, היא “שפת המלכים” כדברי קארל ה־V מלך ספרד, היתה לשפת־האם של היהודים, שנרדפו עד חרמה ע"י קודמיו של המלך הזה, הלא הם “המלכים הקאטוליים” וע"י המלכים שבאו אחריהם.
כינוי הספאניולית, שהיתה גם שפה רבת תועלת מבחינה כלכלית בשביל יהודי ספרד, היה: “לאדינו”. יש הרואים במלה זו קשר לתרגום העתיק של התנ"ך לרומית, תרגום שהיה מקובל אצל יהודי ספרד. כן היה הביטוי ladinar מקובל אצלם לציון פעולת התרגום (השווה “טייטש” ו"טייטשן" אצל יהודי אשכנז). הספרדית, שצמחה מתוך “השפה העממית הרומית” lingua ladina vulgaris)), ובעיקר הקאסטיליאנית, התמזגה, במרוצת הזמן, עם יסודות לשוניים זרים, והפכה, גם בהשפעת העברית, לדיאלקט עממי יהודי מיוחד במינו.
השפה הספאניולית ייחדה את יהודי ספרד ושמרה על הקשר ביניהם, קשר שהוא לרוב קשר תת־הכרתי, ועל מורשת העבר הספרדית שלהם. נבדוק כמה מיסודותיה הייחודיים של השפה הזאת:
בתחום הדת נשתמרו בספאניולית מלים עבריות לציון פעולות ומושגים הקשורים בעבודת הקודש, כגון darsar (לדרוש), kal (מלשון קהל, קהילה; מובנו – בית־כנסת), meldar (מלשון למד, מלמד; אך יש רואים את מוצא המלה ביונית ובדרום־איטלקית: meletan)), trefa (בשר פסול טריפה; גם: זעם), zehutiero (בעל זכויות), rahamim (הכינוי של חודש אלול, הוא חודש התשובה והרחמים), jomnora (יום־הכיפורים, הנורא) ועוד. המלה “תורה” מציינת לא רק את חמשת חומשי התורה, אלא גם את המשפחה היהודית ואת מס היהודים. ויש עוד הרבה הרחבות מסוג זה.
רבות המלים העבריות שחדרו לספאניולית מתחומי המוסר והרוח: hanefero hanefo, )חנופה, חנפן), gaviento (גאוותן), someh(סומך על אחרים ותולה תקוות בזולת), havtaha או dibbur (תקוה, הבטחה), benadam (אדם), dankave (נודניק, אדם כבד־תנועה), sachal (כסיל, סכל), dezmazalado (פחדן, ביש מזל; כבר סרוואנטס משתמש במלה הזאת), acharpaladrio(מנוול), hekdes (הקדש, בית־חולים), mehapper (סחטן, החושב רק על עצמו; השימוש נובע, כנראה, מדרשה אטימולוגית עממית של “וכפר־בעדו” בויקרא ט"ז, י"ז), malsin (מלשין; המלה חדרה גם לספרדית), mamzer (ממזר), ramai (נוכל, רמאי), seheludo (פיקח, בעל שכל), hamor (חמור), rasa (רשע), setanado (שטני, בא מן השטן), ועוד.
רבות המלים בספאניולית הכרוכות בחיי־היום־יום: frio kasut (קור גדול), makma או mahmat (בגלל, מחמת), hatihot (מטבעות, חתיכות כסף), garsim (מעות כבדות; הכוונה כנראה לשטרות כסף), mammes (מוחשי, ממשי), havtona (חבטה), gudia (משרתת, טבחית), gudiane baño (בלנית).
בדומה לעברית מוצאת גם הספאניולית דרכים לעקוף את הוצאתם של דברים מגונים מן הפה, ומכאן השימוש בשפת־עקיפין, בלשון נקיה ומעודנת: במקום lonso (דב) אומרים ellamad, לשדים קוראים los mezores de mozotros (הטובים מאיתנו), מחשש עין־הרע מאחלים בני־אדם זה לזה ke mal mostengo (שיבוא עלינו אסון), וזאת כאשר רוצים לאחל הצלחה. במקום peham (פחם) אומרים (veras) blankas, במקום negro (שחור) – preto (יפה), במקום “למות” – avolar (להתעופף מכאן). בגלל המונותיאיזם המחמיר הוחלפה המלה הספרדית המציינת "אל (Dios) ב־Dio (לשון יחיד) והושמטה סיומת הרבים (S).
במלה העברית “מסירה” רואים חוקרי הספרדית את המקור לביטוי הספרדי Mišelikar (להלשין על תלמיד, חבר).
מכיוון שחצי־האי האיברי שוכן בין שני ימים גדולים, הוא פתוח להשפעות רבות, אך בו בזמן הוא גם סגור ע"י שרשרת הרי הפיריניאים, דבר שאיפשר את התפתחותה של תרבות מיוחדת במינה ויצירת פולקלור עשיר ומגוון ביותר. שלוש יבשות וגזעים שונים תרמו את תרומתם לכך.
אין עוד עם היכול להתפאר בשפע כזה של פתגמים כמו העם הספרדי, וקורפוס הפתגמים שלו מהווה מעין ספר־תנ"ך שני בשבילו. כך גם האגדות שלו, שמקורן מקדמת דנא. הרומנסות וסיפורי־העם שלו, בעלי דמיון פורה, יכולים להתחרות בהצלחה עם “סיפורי אלף לילה ולילה” ועם מיטב השירה העממית הבינלאומית. בספרדית נוצרה ספרות, שמקורה במעשי־גבורה החדורים רומנטיקה טבעית, ושורשיה נעוצים בחיי־עם בריאים הקשורים לאדמה, חיים שבהם נתמזגו רגש הכבוד האבירי עם הגאווה הלאומית, השתפכות נפש של טרובדורים עם דבקות קנאית בדת. ואולם ביצירות אלו מצויים גם יסודות סאטיריים מובהקים. ביצירה הקלאסית דון קיחוטה מרטטת כמיהה רומנטית־נוגה אל דולצ’יניאה, המסמלת את האידיאל של ספרד העתיקה, וגם כיום נתקלים בכמיהה זו, בארץ ההידאלגים, על כל צעד ושעל. כאילו הזמן נעצר מלכת, כאילו נשארה ספרד מעין מוסיאון של תקופת ימי־הביניים. וזאת לא רק בגלל הטירות והקטדראלות שלה, המסקיטה והאלאמברה שלה, אלא גם בגלל אורחות החיים של תושביה, שחייהם עדיין מתנהלים בחלקם הגדול בעולם בלתי מפותח לגמרי, בעולם שנעצר מלכת. מצד אחד זהו עם היודע רחמים ויחס אנושי אמיתי, אך מצד אחר זהו עם הנוטה לאכזריות, שמצאה את ביטוייה גם בפרעות ובמוקדים, במלחמות אזרחים רבות ללא ספור וב"קורידוס" (מלחמות השוורים). זהו עם המסוגל לחיי שקט ושלווה, אך הוא מסוגל גם לעורר שוב ושוב את רוח הפורענות
יהודי ספרד היו מודעים לסגולות אלו. הם ידעו היטב מה צפוי להם מעמיתיהם בעבר שעל שפות האברו והטאיו. הם ברחו, במאה ה־17, מברזיל, כאשר הפורטוגזים כבשו אותה מידי ההולנדים. הם התכוננו לברוח מגיברלטר, כאשר הספרדים והצרפתים איימו לכבוש את המקום. ואפילו בשנת 1859, כאשר הספרדים חדרו למארוקו, חיפשו ומצאו אלפי יהודים מקלט בגיברלטר, מלבד אלה שברחו כבר בעבר, כדי להציל את אמונתם, אל מחוץ לגבולות הארץ, מחמת הרדיפות ואי־הסובלנות של הנוצרים והמוסלמים גם יחד.
אף על פי כן לקחו עמהם, המגורשים והנרדפים הללו מחצי־האי האיברי, כנכס תרבותי יקר, את הפולקלור הספרדי, בדיבור, במנהגים ובשירה, אל רחבי העולם.
היהודים הצילו חלק מן הפולקלור הזה, שירד לטמיון במולדתו הישנה. את הרומנסות שעברו מדור לדור, מתקופת הגירוש, שרות, עד היום הזה, סבתות במארוקו, לנכדיהן. וכך ממשיכים להתקיים ולהתרקם בנפשו של היהודי הספרדי, כמעין צליל־חרש, הגעגועים למולדת הישנה. כגעגועים לגן־עדן אבוד, כך הגעגועים לספרד היפה, “הרחק בדרום”. במקביל היו יהודי ספרד במשך כל הדורות שרים בבתי הכנסת בשפת אבותיהם, שירים חדורי געגועים למולדת־האבות העתידה, השוכנת הרחק במזרח, געגועים שניתנו להם קול ותנופה חדשה, ע"י יהודה הלוי, הטרובדור הגדול של ציון על אדמת־הנכר הספרדית.
הקו הלאומי בנפשו של היהודי־הספרדי קיבל כבר במולדתו האיברית, אופי בדלני מובהק. כבר אז הוסיף היהודי לשמו ולחתימתו, בגאווה של איש ספרד, את הכינוי “ספרדי”, כאילו היה תואר אצולה של ממש. עד היום הזה נוהגים, בארץ ישראל, רבים מבני משפחות יוצאי ספרד להוסיף לשמם את ראשי התיבות ס"ט ולהסביר את פתרונן: ספרדי טהור. יש בכך משום הפגנה מובהקת של תודעה מעמדית ושבטית כאחד של בני אדם החשים, בדומה לאצילים, עליונות לגבי הענפים האחרים של העם היהודי.
אפילו במאה ה־15, תקופת שקיעתה של יהדות ספרד, כותב עוד משה אברגל אל ראש מסדר האבירים מקלטרבה: “יהודי קאסטיליה היוו לפנים את תפארתה של היהדות כולה. הם עלו בהרבה על כל שאר היהודים בנוגע למוצאם, רכושם והשכלתם. מקרבם צמחו היצירות הדתיות־ההלכתיות, המהוות מקור לימוד והדרכה לכל שאר היהודים”. גאווה זו של הקאסטיליאני, המביט “מלמעלה”, ברגש של עליונות אפילו על יהודים ספרדיים אחרים, כגון יהודי ארגוניה וגליסיה, היתה אופיינית גם ל"אדונים הפורטוגזיים", כפי שהיו מכנים אותם, מתוך יחס של כבוד, בארצות־חוץ. אלה היו, על פי רוב, יהודים שברחו בשנת 1492, מקאסטיליה לפורטוגל, ורבים מהם זכו בתארי אצולה מטעם השליטים הנוצריים. מוצאם של אחדים מהם בא מן האצולה הבכירה, או שהיו קשורים אליה בקשרי קירבה משפחתית, וביניהם היו כאלה מבית האצולה ברגנצה ואפילו מבית האבסבורג עצמו. כבר במאה הראשונה לעלייתם ושיגשוגם, אחרי הגירוש, היה יוסף הנשיא – הדוכס מנאקסוס, שעמד אף לזכות בכתר של קפריסין, אילמלא יריבו, הווזיר הנוצרי הגדול סוקולי, שיחד עם הסוכן הווניציאני משה אשכנזי, הכשילו את התוכנית הזאת. וגם אלווארו מנדס, שהוענק לו על־ידי פורטוגל תואר האצולה של המדינה, הצליח, בשליחותו של יוסף הנשיא, להביא לידי כריתת ברית בין אנגליה וטורקיה, כנגד ספרד. מעידה על כך תוכניתו של יוסף הנשיא להקים מלכות קטנה בטבריה, וכן התוכנית להקים מלכות יהודית בקפריסין, בתקופה שציפו לבואו של משיח (לפי הגימטריא של “שלה” – 1575 בבראשית מ"ט י': עד כי יבוא שלה), המקובלים בצפת האמינו בכוחם להקדים את הגאולה על ידי שקידת־יתר בתפילה, כל הפעולות הללו היו מכוונות, כפי הנראה, נגד הכנסיה והשליטים החילוניים, שהיו כפופים לה. כבר הרעיון להקמת מדינה יהודית, היה בוודאי מעורר את התנגדותם של הדוג’ים הנוצרים. עם זאת, כמו מאה שנה לאחר מכן, בתקופה העגומה של שבתי צבי ובתקופת המשא ומתן של מנשה בן ישראל עם קרומבל, היתה בוודאי מעורבת כאן הגאווה הספרדית, שלא יכלה להשלים עם הרעיון של עם בלי הילת שלטון מלכותי ושל דת בלי תפארת מדינית.
גם בבתי־העלמין של הספרדים, אשר בחייהם, ואפילו במותם, שאפו להיות נבדלים משאר היהודים, מתבטאת הגאווה הזאת, בכל מיני סמלי משפחה, החרותים על המצבות.. היהודי הספרדי שמר אמונים גם לסגנון הספרדי מבחינה אסתטית הוא שמר על ה־grandeza וה־ limpieza, שנתקלים בה היום, אפילו בשכבות־העם העניות של ספרד וגם אצל היהודי הספרדי הממוצע. דבר זה בולט בעיקר בהופעתו החיצונית המכובדת, בתלבושתו המסודרת והנקייה, בתנועותיו המדודות, בנקיון ביתו, וכן בעבודת הקודש ובספרות. על זאת האחרונה כותב גרינבוים בכרסטומטיה שלו, עמ' 4: “ההבדל שבין הספרות היהודית־הספרדית (בספאניולית) ובין הספרות היהודית־הגרמנית (ביידיש), דומה להבדל שבין הפיוטים הדתיים הספרדיים לבין הפיוטים הדתיים האשכנזיים. הראשונים יפים יותר, בצורתם ובתוכנם, מן האחרונים: מי שנזדמן לו פעם להשתתף בתפילה בבית־הכנסת הפורטוגזי המפואר באמשטרדם, ניתן לו בוודאי להבחין גם בהבדל, מבחינה אחרת. הגישה המכובדת החגיגית והשקטה, שבה נערכת התפילה הזאת, השונה מאוד מדרך התפילה הנהוגה בבית הכנסת הגרמני־ההולנדי. את ה־grandeza הספרדית הזאת אפשר למצוא גם בספרים היהודים בשעריהם, שנדפסו באמשטרדם”. את הקו האסתטי של האצילות הזאת הנציח רמברנדט, בדיוקני היהודים שלו, ובעיקר בדיוקנו של הרופא אפרים בונוס.
ההבדל בין יהודי ספרד ליהודי אשכנז בולט במיוחד ברוח הבדיחות ובהומור לעומת אלה של היהודי האשכנזי־הפולני, בעיקר כאשר נוגע הדבר בטעמו המוסיקלי המעודן. י"מ פינס טוען באוטוביוגראפיה1 שלו שהניגונים הספרדיים, המושרים בקול “אפי”, שהוא נתקל בהם בארץ ישראל, הם חדגוניים וחסרי טעם אסתיטי. אך חתנו דויד ילין שהוא עצמו בן של יהודי מזרח אירופה, מגן בזכרונותיו2 על הניגונים האלה. הוא מציין בהערכה שהניגון הספרדי הולם יותר את התרוממות הנפש, מאשר זה של היהודים הפולנים.
מכל מקום מזכירים לי הניגונים הדתיים של יהודי ספרד או שיריהם, כגון אלה של ר' ישראל נג’רה ואחרים, את השירים ששמעתים מושרים ע"י איכרים באנדלוזיה; ואין פלא כי הרי גם החזנות הגרמנית־הפולנית, מקורה, כידוע, בניגונים כנסייתיים ובשירי־עם גרמניים וסלאביים. בלחנים האשכנזיים בולט גורל הגולה ואין להתעלם ממנו, אך מאידך אי־אפשר לטעון, שהם לחנים “יהודיים” מובהקים; בעוד שבלחנים הספרדיים, פרט למוטיבים של אהבה שברומנסות וכיוצא באלה, בולטות שמחת החיים ואהבת הטבע. אפילו בקינות של יהודי ספרד יש יותר מן ההודיה לאל מאשר מן האבל המאופק. ואין פלא; היצירות התהוו וצמחו בגולה אחרת ושונה.
גם מבחינה פוליטית היוו היהודים הספרדים שכבה נפרדת מזו של היהודים האשכנזים. היהודי הגרמני, ובדומה לו היהודי המזרח־אירופי בכלל, היה נתון להטרדות של חוקה עוינת ליהודים, ופרנסתו היתה מוגבלת, במקרים רבים, למשלוחי־יד בלתי הוגנים. מלבד זאת היה בלי הרף תלוי מעל לראשו, האיום הטראגי של גירוש מן המדינה. לעומתם היה יהודי ספרד סוחרים גדולים ובעלי מלאכה חרוצים: הם התארגנו בספרד במסגרת של קהילות שלמות, היו מבוקשים ומוזמנים להתיישב ולהישאר. כבר במולדתם האיברית היו יהודי ספרד רגילים ליטול חלק מכובד בחיי התרבות של מקום מושבם, ואף להשתתף בחיי התרבות של הארץ. לעומת זאת השתדלו יהודי הגיטו המזרח־אירופי להסתגר מול הסביבה הלא־יהודית, שעמה קיימו רק יחסי מסחר, ואשר גם את שפתה לרוב לא הבינו.
הודות לרוח היוזמה וליחסים הטובים ששלטו בינם לבין עצמם, פיתחו יהודי ספרד דרכים חדשות במסחר העולמי, שלטו בענפים החשובים של יבוא סחורות, כגון סוכר, טבק,אלמוגים, יהלומים וכיו"ב. היה להם גם חלק לא מבוטל בייסוד חברות־מסחר מעבר לים, בעידוד בורסות וכיו"ב. הם גרמו, בין השאר, לפריחתן של אמסטרדם, האמבורג ובראזיל. “פינטו מאמסטרדם”, היהודי העשיר מהאמבורגTaixera ועוד, היו הרוטשילדים של התקופה. כמתחרה לוונציה ייסד הדוכס מפרארה, בעזרת יהודי ספרד, את הנמל החופשי המשגשג של ליבורנו. לדוכס מפרארה יצא גם שם בזכות תרגום התנ"ך לספרדית (1555), שלסינג כתב עליו, כי כדאי להשקיע את המאמץ וללמוד ספרדית, כדי לקרוא ולהבין תרגום זה.
על סף המאה שלנו גילה סנטור ספרדי, ד"ר פרנאנדז אנג’ל פולידו, לרגל נסיעתו לאורך הדאנובה, יהודים דוברי ספאניולית שמעולם לא שמע על קיומם. בעקבות המסע הזה חיבר ספר שקרא לו: ספרדים בלי מולדת והגזע הספרדי3. כוונת המלה “גזע” בכותרת אינה במובן המקובל בימינו, אלא לפי הגדרתה בשפה הספרדית: זהות אתנית נפרדת. ואכן, הייחוד האיכותי של יהודי ספרד מבוסס גם מבחינה אתנוגראפית.
בשנת 1878 שאל יהודי אשכנזי בעתון Jewish Chronicle, אם היהודים־הפורטוגזים הם יהודים של ממש או שמא הם רק יהודים למחצה, קרובים רחוקים של גזענו הנעלה. יהודי פורטוגיזי אחד השיב ל על כך, כי “אנו – יהודי המעמד העליון, כפי שמוכח מן העובדה, כי מאז ומתמיד סירבנו להתבולל בין בני המעמד הנמוך, בין יהודי אשכנז”.
בינתיים הפסיקו היהודים לדבר במונחים של “יהודי טהור”, “יהודי למחצה” או על “הטיפוס היהודי” ועל ה"אני" האופייני לכל היהודים באשר הם שם. כיום מבדילים בין הענף הצפוני של העם היהודי, שהתמזג עם השבטים הצפוניים והמזרחיים ושאותו המגדיר לושאן4 בגלל דמיונו עם הארמנים, כ"ארמנואידי", ובין ענף אחר, ספרדי־דרומי, אשר הודות להתמזגותו עם עמי מערב ודרום, קיבל על־פי רוב אופי מזרחי־שמי, בעוד שבאיזור הגרמני־המזרחי־האירופי (האשכנזי) בולט האופי של אסיה והים התיכון.
רבים הספרדים, שאפשר להכירם במבט ראשון, על־פי גזרתם התמירה, צורת פניהם המוארכת, אפם הדק ועיניהם הלוהטות, שבהן, כמו אצל האשכנזים הממוצעים, משתקפים חיים פנימיים ערים ותבונה. בשנת 1891 כתב אלכסנדר וילאנד על בני הגזע הזה בעיר, שהיתה לפנים העיר היהודית ביותר בעולם, היא שאלוניקי: “המראה של צאצאי היהודים העתיקים הוכיח לי את אמינותם של סיפורי יוסיפוס פלאביוס, אשר קראתים החורף והם עוררו בלבי ספק מה. אצל יהודי שאלוניקי אפשר למצוא שוב את הכוח הבלתי מרוסן, שעליו מספר יוספוס, את עם־הגיבורים הנוקשה ביותר שעמד כנגד הרומאים. מעולם לא ראיתי גברים נאים יותר מאשר יהודי שאלוניקי, שטיילו אותה שבת ברחובות העיר או מחוץ לחומותיה, ומעולם לא זכיתי לראות הבעה מעודנת יותר על פניהם של בני אדם. היה בהם מעין גישה של רצון טוב, נטול כל פחד, להופיע ברבים, רצון המלווה תחושה של גאוה טבעית. אילו הייתי יהודי, תושב צפון אירופה, הייתי נוסע כל שנה לשאלוניקי כדי לטהר שם את עצמי כמו בכור היתוך. והשמחה על היופי הזה, עד כמה שאשר לשמוח בו ולפתחו, שמחה זו היתה, אילו הייתי יהודי, מותחת את רגלי וזוקפת את גבי”.
גם יופיה וחנה של האשה הספרדיה הובלטו בסיפורי־מסע רבים.
בשאלוניקי וברודוס היתה לעובדי הנמל ולסבלים היהודים, הזכות הבלעדית לעסוק במקצועות הסבלות והנמל. לושאן מצא בין הסבלים האלה את האנשים הגבוהים בעולם, ואחד מהם הגיע לגובה של שני מטר. היקף הקודקוד שונה מאיש לאיש אצל הספרדים, כמו אצל היהודים האחרים, אך הם נבדלים בהשתייכותם לקבוצות־דם שונות. את העובדה הזאת אפשר להסביר בכך, שבעורקיהם של היהודים הספרדים זורם, עוד מתקופת שהותם בספרד, דם מגוון ומורכב ביותר.
זה מכבר שמו לב לכך שהמתיישבים הראשונים של ספרד, הפיניקים, נעלמו שם כמעט לחלוטין, ואולם יהודי המקום התרבו בצורה מהירה כל־כך, שאי־אפשר להסביר זאת על־פי ריבויים הטבעי בלבד. יש להניח, כמעט בוודאות, שכאן מדובר בהצלחה של פעולה מיסיונרית יהודית, שמקורה באמונה בבואו של משיח. כבר לפני מנשה בן ישראל, שניסה למצוא בתורה (דברים כ"ט ח') רמזים המחייבים פעולה מיסיונרית יהודית, מצאו בוודאי יהודים אסמכתאות להפצת תורת משה ברחבי התבל כולה, וזאת ע"י גיורם של עובדי האלילים. ואם, לפי צפניה ג' ט' ייהפכו כל עמי התבל “לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד”, הרי זאת בשל “שפה ברורה” (שם, ברישא של הפסוק).
סביר להניח שהפיניקים שדיברו בדומה לישראל, בשפה שמית־מערבית (כנענית), היא “השפה הברורה”, נטו לקבל על עצמם את דת ישראל. האמונה היהודית באל אחד והמוסר שלה, תורת הכפרה ומחילת החטאים, גאוותו של העם היהודי היודע כי הוא הוא העם הנבחר, החייב לשמש מופת של “כבוד מחייב” ו"בחירה מחייבת" (מעין noblesse oblige), כל אלה היו בוודאי נקודות־משיכה מפתות. אך גם הגורל הקשה במיוחד של העם הזה, גורל שהעם נשאו על שכמו באורך רוח וראה בכך רק תחנה בדרך אל עידן הגאולה, וגם האחווה ששררה בתך הקהילות היהודיות – כל אלה שימשו בוודאי הוכחה משכנעת ביותר, לאמיתות הנבואות שבספר הספרים. מה עוד שתחת שלטון הרומאים היו זמנים, שהם הצטרפות אל הדת היהודית העניקה למצטרפים יתרונות ניכרים. תחת שלטונם של המלכים הנוצריים היו, עד למאה ה־17, אלפי יהודים, שעברו למראית עין לנצרות, התקשרו עם נוצרים בקשרי משפחה, אך חזרו, בהזדמנות ראשונה שאפשרה להם זאת, אל היהדות. כן התעוררה בין האצולה הבכירה ביותר של חצי־האי האיברי, תנועה, לפי רוח הרפורמציה הגרמנית, שהניעה גברים כמו דיאגו טייכירה (Diego Teixera), לעקור אל מחוץ לארץ, ולעבור שם בגלוי, אל היהדות.
עם כל הנטייה להסתגרות בתוך עמם הם, נטייה הקיימת מאז תקופת עזרא ונחמיה בעם ישראל, היתה קיימת, הן ב"חוטר הספרדי" (והוא כולל את עדות־ישראל מספרד ומפורטוגל כאחד) והן בין ה"נוצרים החדשים" כפי שכינו אותם בספרד, נטיית לוואי להיבדל, מבחינה חיצונית, גם משאר היהודים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות