משה רבנו ע"ה אמר לפני פרעה במצרים (שמות י' ט'): “בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו”, וכך הקדים נערים לזקנים. במקום אחד נזכר שבני גד ובני ראובן אמרו אל משה (במדבר ל"ב ט"ז): “גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו”, וכך הקדימו מקניהם לטפם. על כך העיר להם משה (השווה רש"י לכתוב הנ"ל): “לא כך עשו העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחילה ערכים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם”. ולכן הם אמרו אח"כ (שם כ"ו): “טפנו, נשינו, מקננו וכל בהמתנו יהיו שם בערי הגלעד” – הטף קודם לכל.

“קודם כל יש לדאוג לשלום הילד ולבריאותו” – פוסק הפתגם היהודי מאז ועד עתה. לכן אין פלא כי צער גידול בנים נזכר בתפילותינו שאנו נוהגים לאומרן בתענית ציבור, בעשרת ימי תשובה ובימים הנוראים, כגון: בתחינת “אביו מלכנו”, שבה אנו מבקשים את הקב"ה שיחמול עלינו ועל עוללינו וטפנו. הספרדים (והתימנים) מוסיפים על כך: “תן לחם לפי הטף”.

הילד תופס מקום מיוחד בפולקלור הספרדי, ובדומה לכך בפולקלור של עדות המזרח בכלל.

נביא תחילה כמה מנהגי־לידה קדומים, כפי שהם רווחים במסורת העממית שבעל־פה.

מנהגי לידה    🔗

על־פי מנהגים, שאת רובם קיבלו אבותינו מאומות העולם, צריך החדר שבו נמצאת היולדת, לשמירה מיוחדת נגד רוחות רעות ונגד השדה לילית (האשה הראשונה של אדם הראשון, המבקשת להמית כל ילוד אשה). אם בן זכר הוא, נמשכת השמירה במשך שמונה ימים (מן הלידה ועד הברית מילה), ואם נקבה היא – במשך עשרים יום.

כדי להרחיק את לילית, תולים על הקיר בחדר היולדת ועל דלתו פתקים של קמיעות שעליהן רשום, לפי מנהג הידוע מימים קדומים: “אדם וחוה חוץ מלילית”. פירוש הדבר: אדם וחוה יהיו המגינים נגד לילית והכת שלה. טומנים סייף (חרב או סכין) ישן המזכיר את חרבו של דאמוקלס, תחת הכר של היולדת, ועגים עיגול מסביב למיטה, ובתוכו כותבים על גבי קרטון: “סנוי סנסנוי סמנגלוף”. נוסחה זו נלקחה מביצאנץ, והוראתה ביונית היא: סנהדרי (יושב על כיסא הכבוד), סיסניוס (קדוש של הכנסיה היונית), אכסאמיני (הרחק!) גלוף (שד יוני). דברים אלה כותבים גם על פתקי־גוויל ותולים אותם על צוואר התינוק.

היהודים בהודו נוהגים לקשט את היולדת בבגדים נאים ובפרחים. בגרוזיה ובטורקסטן עוטפים את ראש היולדת בפרוכת מבית־הכנסת, כדי להקל עליה את הלידה. כן תוקעים בשופר וקושרים אל מיטת היולדת ספר־תורה.

בארץ ישראל קיים מנהג דומה לזה: מודדים בחוט את קבר רחל אמנו וקושרים אח"כ חוט זה בחלון של חדר היולדת. היהודים הספרדים נוהגים להקיף בחוט שבע פעמים קברו של רב מפורסם. חוט זה המכונה “דיטינידור” (דהיינו: “אוחז” או “עוצר”) נכרך מסביב לבטנה של אשה הרה כסגולה נגד הפלה. החוט מוסר כאשר האשה כורעת ללדת.

בכורדיסטן מקטרים בבית־הכנסת עשבים, שריחם נודף למרחוק ומעבירים אח"כ את הקטורת לחדר היולדת.

אצל היהודים ההרריים בקווקאז נוהגת היולדת לעמוד או לכרוע על ברכיה בשעת הלידה ולהחזיק בחבל הקשור לתקרה. כדי לעזור לה משקים אותה כוס מים עם עפר שאותו נטלו מבית הקברות.

במארוקו, כאשר נולד בן זכר, מכריזה על כך המיילדת וקוראת: ברוך הבא! – אם נולדה נקבה, מברכת המיילדת: מברוכה מסעודה! (מבורכת ומאושרת) – והנשים הנמצאות אותה שעה במקום קוראות “אבורוגואליס”. כפי הנראה זהו “אברקולוס” הנזכר בס' רזיאל המלאך, אולם יש מפרשים מלה זו כ"אבריגר" שמשמעותה בספרדית: להגן, לתת מחסה, לעטוף.

ברחצה הראשונה של התינוק משליכים הנוכחים מטבעות לתוך האמבטיה, בשביל המיילדת. על צווארו של התינוק תולה המיילדת יד קטנה (פ’אטאט) או ריקוע קטן שחקוקה עליו האות ה'. אם להורי התינוק מתו קודם לכן בנים, המנהג הוא למכור את היד הקטנה או הריקוע לאיש שכל בניו חיים עדיין. בין היהודים הספרדים יש הנוהגים למכור את התינוק עצמו (ולא את הקמיע), ולהוסיף לשם התינוק את “מרקאדו” או “קומפראדו”, לשם התינוקת – “מירקאדה” או “קומפראדה”. ה"קונה" לוקח את התינוק לביתו ודואג לו במשך שלושה ימים ואחר־כך הוא משיב לביתו (כך נהוג בשאלוניקי). כן נוהג ה"קונה" לקנות לילד נעליים ובגדים חדשים מדי פורים במשך שלוש שנים (כך אצל יהודי בולגריה).

לשבוע הראשון שלאחר הלידה קוראים, אם נולד בן, “שבוע הבן” (המונח נזכר בתלמוד – סנהדרין ל"ב ע"ב), ואם נולדה בת – “שבוע הבת”. בשבוע זה מכינים יום יום מאכלים מיוחדים ועורכים חגיגות ומשתאות. ללילה הראשון קוראים במארוקו הספרדית “שבע שמחות” או “ליל אליהו”, וללילה שלפני ברית־המילה – “סעודת אליהו” או “ב’ילאדה” – ליל שימורים.

בכל ימי השבוע מכבדים את אבי הבן בבית־הכנסת: מושיבים אותו במקום מיוחד בין נכבדי הקהל, וכל ציבור המתפללים מלווים אותו לביתו. בני־הבית מכבדים את הקהל בביצים, בעוגות ובאגוזים. בחדר היולדת ישנות אחת או שתי נשים במשך כל השבוע הזה. ביום השביעי מסתפרים אבי הבן וסבו וקוראים ליום זה “טלמו” (בספרדית: “אפריון חתונות”).

את שם הבת קובעים ביום השבת, שעה שאביה עולה לתורה, או במלאת לתינוקת שלושים. ביום זה מזמינים הוריה ובני משפחתה של התינוקת את החכמים, הקרובים והידידים לחגיגה. בטקס מיוחד מוסרים לידי החכם את הילדה המוטלת בערישה קטנה והוא מוסר אותה אח"כ לידי מישהו אחר. כך עוברת הערישה עם התינוקת מיד ליד וכל המעביר אותה מטיל לתוך הערישה מטבע בשביל המיילדת. החזן קורא מן התורה את ברכת רבקה (בראשית כ"ד ס') וכמה פסוקים משיר השירים. הוא קובע את שם הילדה ומסיים ב"מי שברך".

חגיגה זו נקראת בפי היהודים הספרדים בשם “פ’אדוס” (בספאניולית גם “האטאס”), שפירושו מתנות, או “פ’אדאמיינטו” (יום המתנות).

מנהגי “ברית־המילה”    🔗

את ה"ברית" עורכים בדרך כלל היהודים הספרדים בבית¹, ואז מעבירים את “כיסא הברכה” הוא “כיסא אליהו”, מבית־הכנסת לבית התינוק. המנהג הירושלמי הוא להביא בלילה השמיני לאבי־הבן צלחת מעדנים ויין, הנקראת בספרדית “בוכיה” (Bugia) ובספאניולית “קאראיה”, כלומר: נר תמיד. מנהג ישן הוא בארץ־ישראל להביא בלילה ההוא לבית אבי־הבן טס של כסף ולהדליק סביבו נרות.

בסוריה מכריזה השמש וקורא: “מי יקנה זכות להדליק”, וכל מי שמדליק נר, שם לתוך הטס מספר פרוטות, הנשלחות אח"כ למוסדות חסד וצדקה. במצרים מדליקים פנסים ברחוב שבו מתגורר אבי־הבן, כפי שנהגו פעם בימי השמד (השווה סנהדרין ל"ב ע"ב).

השן הראשונה    🔗

כשצצה השן הראשונה, חוגגים במארוקו הספרדית חגיגה “סיריו לנטינה”. המלה “סיריו” פירושה בספאניולית: נר המזבח. נראה לי כי המלה “לנטינה” מסורסת מן המלה “דנטיסיון” (הוצאת שיניים).

חגיגה זו נלקחה מן הספרדים. את הקרובים ואת הידידים מכבדים בקלי, אפונים וכיו"ב. אצל היהודים הספרדים מטטואן מקובל להניח באמצע החצר מגש גדול ועליו חיטה מבושלת, פול יבש, צימוקים וסוכריות קטנות. ליד המגש מניחים את התינוק. ילדי השכונה יושבים מסביב, שרים וטועמים מן הדברים שעל המגש.

דיבורים ראשונים    🔗

המלים הראשונות הנלמדות לתינוק בטוניסיה הן: יהודי אחד מג’רבה השתתף בחתונת אמך. כידוע, קיימת מסורת עממית בפי יהודי ג’רבה שבדרום טוניסיה, כי אבות אבותיהם הגיעו למקום והתיישבו בו בתקופת בית ראשון.

במדבר סהרה חוגגים, במלאת שלוש שנים לילד, את היגמל התינוק, ומיום זה והלאה קוראים לו “וזיר”; בן ארבע נקרא “שולטן”, ובהיותו בן חמש הוא יכול כבר להיות בר־מצוה. יש ומארסים את הנער בגיל 13, ומאז הוא נקרא “מלך”.

חאלאקה    🔗

בארץ ישראל נוהגים עד היום לגלח את שער הנער במלאת לו שלוש או ארבע שנים ולערוך משתה ביום זה.

כמנהגם הקודם של הערבים, נוהגים גם יהודי הודו לנדב כסף וזהב לעניים, או לבית־הכנסת, כמשקל בניהם ביום שבו מגלחים אותם.

חגיגה זו נקראת בשמותיה הערביים: “חאלאקה” או “טפ’יפ’ה”. יהודי טטואן נוהגים לספר את הילד בהיותו בן שנה; כן מסתפר עמו גם אביו. החגיגה המכונה “ת’חפי” נערכת בבית ומלווה סעודת־מצוה חגיגית.

בר־מצוה    🔗

הביטוי “בר־מצוה” נמצא בפעם הראשונה אצל האשכנזים ולא לפני המאה ה־13. בארץ ישראל נוהגים הספרדים לחנוך את הנער בהנחת תפילין שנה או חצי שנה לפני מלאת לו 13 שנה. במצרים מלווים את הנער שמלאו לו 13 שנה לבית־הכנסת בשמחה, בזמרה ובנרות דולקים, ביום ב' או ה', כדי שיעלה ביום זה לתורה. באלג’יר הולך הבר־מצוה הביתה עטוף בטלית ומעוטר בתפילין, בליווית ראשי הקהילה, השמש והפייטן. בהיכנסו הביתה, מנשק הנער את ידי אביו, אמו, קרוביו ומיודעיו, כדי לקבל את ברכתם. בצהרים נערכת סעודה גדולה ולמחרת היום באים חברי הנער, ה"שושבינין", ונוסעים אתו יחד בעגלה רתומה לסוסים, לטיול קצר. כך הם מסיימם את שמחתם עד הערב.

יום לפני הבר־מצוה מגלח הנער את שערותיו, וגם חבריו עושים כן.

באמשטרדם קוראים ל"לימוד" שאבי הנער עורכו בערב חגיגת הבר־מצוה בשם “בכנופיה” (באסיפה), ובטריפולי שבלוב נקראת השבת שלפני הבר־מצוה “שבת תפילין”. את המאורע חוגגים במשך כל הלילה, ולמחרת היום ממשיכים במשתה ובשמחה. הנער סר אל בתי קרוביו והנשים נותנות לו כסף, שבו הוא משתמש לערוך משתה לחבריו.

במארוקו הספרדית מגלחים הנערים את שער ראשם בשלוש צורות שונות: משאירים שערות באמצע הראש (“קטיטיה” – פלג), או בגובה המצח (“חוטה” – דג) או מסביב לראש (“פ’ליס” – סלע).