רקע
אברהם רייזן
הנגר הזקן

זקן הוא כבר ליזר הנגר, כפוף ושכוח יתהלך, ונראה, כי מקלו שבידו הימינית, מביא לו תועלת רבה מאד; בלי מקלו ודאי שלא היה יכול עוד ללכת לבית־המדרש; חוץ מאשר לבית־המדרש אין הוא הולך לשום מקום, קשה לו הדבר; ואגב – אין לו לאן ללכת; בניו מפוזרים בארצות אמריקה והוא גלמוד ובודד כאן כאבן. ה“זקנה” שלו גם היא נפטרה כבר לפני שלש שנים מתה עליו, כאשר ליזר היה עוסק עוד במלאכתו ועובד היה ליזר עד אשר אפסו כחותיו, עד שהגרזן החליק ונפל מידו. אז אמרו לו הנגרים הצעירים: “כבר הגיעה השעה, ר' ליזר, כי תנוח קצת מעמלך!”…

וזה שנתיים שהוא נח באמת; אמנם אין זו מנוחה שלמה, יען כי קשה עליו ה“הוצאה” שלו. אכילתו היא איך־שהוא: תפוחי־אדמה צלויים אחדים וראש דג־מלוח מספיקים לו למחיה למשך יום תמים. הצרה גדולה היא רק אז, כאשר עליו לשלם לזלמן הזקן סך שני זהובים בשכר־דירה; אז הופך הוא עולמות; כמובן, – לא בידים כי אם במוחו: מבקש ומוצא הוא “בעלי־בתים” ישנים־נושנים, שבנה להם פעם בתים לשבתם, והם נשארו חייבים לו חובות עד היום. רבים מהם טוענים: להד"ם! אחרים מודים על האמת ונפטרים בשבועה שאין להם במה לשלם; אך ישנם גם כאלה שאינם מודים ואינם מכחישים, ואף על פי כן משליכים הם לו אי־אלו זהובים…

אולם בזמן האחרון קשה לו יותר ויותר להשיג את שני הזהובים לשכר־דירה. הוא חיב כבר לזלמן הזקן ארבעה זהובים בעוד חדשיים, ועוד מעט והחודש השלישי ממשמש ובא. אמנם זלמן היה אולי ממתין לו אך אינו יכול, – הוא עצמו אינו “בעל־הבית”; הוא עצמו משלם שכר־דירה, וגם לו קשה הדבר. בסך הכל חייט זקן הוא זלמן, סומא בעינו האחת, חוץ מאשר להטליא טלאי אין הוא יכול עוד; וכמה משתכר הוא מטלאי? הלואי ועל כל שונאי־ציון!…

ולליזר הנגר אין תרעומת על זלמן הזקן, – כשהוא עומד ודורש ממנו ולפעמים בתוקף רב יותר מדי; – אך הדבר אינו טוב עליו. מימיו לא הוציא עוד דבר שקר מפיו, והנה עכשיו, לעת־זקנה, רימה כבר את זלמן הזקן, באמרו, כי היום – מחר ישלם לו.

ובימים האחרונים נשאר ליזר יושב בבית־המדרש עד שעה מאוחרת, לאחר תפילת מעריב. יושב הוא ומעיין בספר ומחכה עד אשר מודיע שעון בית־המדרש עשר. אז הוא יודע לבטח, כי זלמן הזקן ישן כבר את שנתו, והוא חוזר הביתה…

וזלמן הזקן רמז לו כבר לליזר, כי ישכיר את מקומו לאחר, אם לא יתן לו כסף באלה הימים. ליזר – דעתו נתבלבלה עליו והוא מלמל בשפתו: “אל־נא בחפזה כל־כך, נראה”…

ואכן הוא רק מלמל; לומר זאת במפורש לא יכול, כי בעצם מה יש לו “לראות”? הוא נטל חרש את מקלו בידו ויצא בחשאי מן הבית…

והאסון היה נורא! אסון זה הביא את ליזר הזקן במבוכה גמורה: בעינים קופאות הביט לארץ ועל כל סביבותיו; אך הנה הולך האסון ונמוג ונעלם. הוא מתבונן בבתים מסביבו ושוכח הכל. חביבים עליו הבתים, רבים מהם מזכירים לו את הימים שחלפו, כאשר הוא, גבה־קומה, בריא וחסון, עמד ועבד כאן בחשק… הנה, ליד בית זה, – נזכר הוא, בהביטו על ביתו של יענקל המוזג – עבדתי עשרה שבועות! – הוא שלם ביושר ובנאמנות – חמשת זהובים ליום, ולפעמים היה “מכבד” עוד במעט “משקה” לאחר העבודה. – הבית עודנו חזק מאד! – עצים משכבר הימים – ברזל ממש!… “והנה בבית הזה, – מסתכל הוא בבנין אחר – כאן לא עבדתי כשכיר יום, כי אם בקבלנות! – טעיתי בחשבון ונמצאתי מפסיד, כי השכר לא היה אלא חצי רובל, או ארבעה זהובים ליום – אין הוא יכול להזכר עוד… והנה עובר הוא על פני בית ה”גביר“, “בית כמו שנאמר” – חושב הוא ושמח למעשה ידיו, – עדיין כביומו הראשון! אף כי מאז עברו עשרים שנה בערך, – חדרים רבים בו, – נזכר הוא. אצל ה”גביר" השתכר לגמרי לא רע: – ששה זהובים ליום! הוא עצמו משתומם במחשבתו: “סכום רב כזה?” – מילא, הרי הוא בכל־זאת ראש ה“גבירים” בעיירה! – מתרץ הוא עצמו את הקושיה החמורה… והוא מתבונן ומסתכל בבתים רבים, רבים שבנה במשך ימי חייו; הם מוסרים לו “דרישות־שלום”, וחמימות ממלאה את נשמתו הזקנה והקרה… אך הנה מזדקר ומבצבץ שוב במוחו אסונו, הוא נזכר בדבר־מה נורא וגופו הבלה רועד כלו…

ומלא יאוש נכנס לבית־המדרש, התפלל “מנחה” ואחר־כך “מעריב”. השעון מצלצל כבר שמונה, – תשע, – עשר… עכשו ישן הוא כבר, זלמן הזקן. אך ליזר אינו מתכונן עדיין ללכת הביתה… יושב הוא על גבי ספר “קב־הישר”, אך מחשבותיו הן ממנו והלאה, אי־שם במקום אחר…

מה לעשות? הנה מלים אלה, הקשות כברזל, מנקרות במוחו הזקן:

והן נקרו ונקרו שם עד שבנו ותכנו בראשו תכנית שלמה ונפלאה. הזקן מחייך, הוא מאושר: מהיום והלאה ישאר כבר כאן, בבית־המדרש, לתמיד: הוא לא יחזור עוד לבית זלמן!… הוא נמלך ומתישב בדעתו פעמים אחדות, מחשש שמא יש בתכנית חסרון כל־שהוא, איזו מניעה, – אך אינו מוצא. הוא מתלהב לרעיונו: בודאי, ודאי – מחליט הוא בלבו החלטה גמורה, – מהיום ואילך נשאר אני בבית־המדרש. ירד ממני עול כבד שכזה! וכי דבר קל־ערך הוא – שני זהובים מדי חדש בחדשו… “שני זהובים!” – מבטא הוא כבר לא במחשבה כי אם בשפתים – ונדמה לו, כי מעל שכמו ניטל משא כבד, והוקל לו…

אולם משא כל־שהוא נשאר עליו בכל־זאת – החוב! לפרוע – מוכרחים, אך כיצד ובמה? והוא נאנח קשה…

*

שעון בית־המדרש השמיע את השעה השתים־עשרה. ליזר הזקן ישב ליד השולחן – מנמנם וחולם. ובחלומו רואה הוא, כי זלמן הזקן יושב על ידו, תופר ומטליא, ואחר כל דקירה ודקירה בבגד אשר לפניו, מנקר הוא אותו במחטו, בעיניו…

“ר' זלמן, אל־נא תדקור”, מתחנן הוא לפניו, “אני אשלם לך את ארבעת הזהובים… ממחר מתחיל אני לעבוד בביתו של יענקל המוזג, משלם הוא סך חמשה זהובים ליום”… אך זלמן אוטם אזנו משמוע ומנקר במחט שבידו בעיניו ובכל אברי גופו. והנה חש הוא, שזלמן דוחף אותו…

אולם דחיפה זו היתה כבר בהקיץ. זה היה סגן־השמש שעמד על ידו ורטן בכעס:

– “במחילה מכבודך, זה הוא מקומי! כאן ישן אנכי”.

ליזר התחיל חוכך את עיניו. בראותו במקום זלמן הזקן את סגן־השמש, – שבה אליו רוחו והוא נזכר בתכניתו, כי מהיום והלאה ישאר ללון בבית־המדרש; אך סגן־השמש הודיע לו בקול יבש, כי אין כאן “הקדש”; הגבאים אסרו עליו והזהירו, שלא יתן לשום אדם ללון בבית־המדרש… די ש“בחורי־הישיבה” ישנים כאן… “חסל!”…

ובלכתו חזרה אל בית זלמן הזקן, לא הסתכל עוד ליזר בבתים שבנה; הלילה היה ליל חושך ואפלה, והחשכה היתה עוד גדולה יותר – בעיניו. לאט, לאט הלך ושרך את דרכו, לאט יותר משהיה רגיל ללכת; נוח היה לו יותר לשרך את דרכו בחשכת־הלילה, מאשר לבוא חזרה אל זלמן הזקן, אל בעל־חובו…

ומה יהיה הסוף?… זלמן הזקן, ימתין לו עוד ימים אחדים, אך לא יותר… לא ישאר לו אלא לשכב באמצע הרחוב… ברחוב! “הוי!” נאנח ליזר למחשבה זו…

ועכשיו נזכר בדברי ה“זקנה” שלו, שאמרה לו פעם: “לייזר, הכל בונים להם בתים, – הבה ונדאג גם אנו לאיזה בית קט”; – “אי־אפשר”, ענה לה אז, בעד עבודתי בשביל עצמי, – לא ישלם לי איש"…

אמנם תשובה כהלכה היתה זאת בשעתה, ולא היה לה פתחון־פה כנגדו; אך בהזכרו, כי הנה־הנה עוד מעט ולא יהי לו היכן להניח את ראשו השב, – בא לכלל כעס על עצמו, והוא מחרף ומגדף את עצמו:

“הוי לך, שוטה זקן! – בתים רבים בנית בימי חייך – וברחוב מות־תמות!”…


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48148 יצירות מאת 2674 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20558 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!