לזליג, פועל צעיר בן שמונה־עשרה, רזה וחור־פנים, העובד זה שנתים אצל ליזר החיט ומקבל ב“שכירותו” סך של חמשים רובל לשנה, בהוספת “מזונות” על שולחנו, – “צבתה” אצבע, ודוקא אותה אצבע שמבלעדיה אי־אפשר לו למחט לעשות כלום. בתחלת “הצביתה” לא שם זליג לב אליה. אמנם ידע־ידע, כי את ה“יום־טוב” של אצבע נפוחה יצטרך לחוג, ואין “עצה” ואין תחבולה כנגד זה, אלא שהוא עשה את ה“יום־טוב” “נדחה” לימים אחדים, למחר, למחרתיים, ושוב למחר… אולם בבקר האחרון קם באצבע נפוחה שהיה לה מראה זכוכית, והוא חש דקירות שחדרו אל כל אבריו ועד לבהונות רגליו הגיעו. כשצריך היה ללבוש את המעיל והאצבע הכאובה נסתבכה בבטנת־השרוול הקרועה – נתעוותו פניו מחמת כאב, והוא נאנח כמו לפני אמא: “אוי!”
אולם כאן, בבית החיט, לא שמע איש את אנקתו, וזליג לא מצא עצה כדת מה לעשות וכיצד להודיע זאת ל“בעל־הבית” ול“בעלת־הבית”. דרוש לשם כך “כוח” של… – הוא עצמו אינו יודע איזה כוח דרוש – יודע הוא רק שהדבר הוא למעלה מכוחותיו…
וזליג החליט בלבו לשתוק, לשבת כשהוא לבוש ולחשות ביסוריו הנוראים; יהיה מה שיהיה, – אם יצטרך לספר – יספר!
שאר שני חבריו “הפועלים” התלבשו כבר גם הם וישבו לשולחן־העבודה. זליג הביט עליהם בקנאה. הנה אלה הם אנשים מאושרים, האמת שבידם – בריאה ועד ארוחת־הבוקר ישבו להם ויתפרו ואחר־כך “יתפטמו” בתפוחי־האדמה הטובים, עם הקשואים ודיסת־הגריסין בחלב – וישובו לתפור עד ארוחת־הצהרים, כנכון וכיאות. ומה יהיה עלי?…
“היכן הוא זליג?” – מתגלגל ונשמע קולו של לייזר, העומד ליד שולחן־העבודה ומסמן בגיר על גבי האריג, – את מקום הכפתורים בזיג.
“כאן אני”… – מגמגם זליג מתוך הפינה שהוא שם, ואינו יודע במה לגמור, ומשתתק.
לייזר משתומם למשמע התשובה, מעיף עין לפינת זליג ומתלוצץ: “אתה כאן?? יישר כוחך! שמא יש לך חשק ללכת מעט לטייל? – הטיול בבוקר אינו מזיק לבריאות; אחר הטיול תאכל בתאבון רב יותר”…
“אצבע צבתה אצלי”… – אומר זליג, מתקרב צעד אחד קדימה אל השולחן ומושיט את אצבעו החולה, בהבעת פנים של גנב המודה בגנבתו.
“מה?” אין ליזר שומע, – או עושה את עצמו כלא שומע? “איזו עז?”
“האצבע צבתה כזכוכית!” – מרהיב זליג עוז יותר, ויש לו אומץ להושיט את אצבעו הנפוחה ישר מול עיני “בעל־הבית” בחיוך, כאומר: הא לך, ושבע נחת ממני!…
“חכם אתה!” קורא ליזר בהעיפו על האצבע עין רופא מומחה, "מצאת את הזמן המתאים לעשות לך “יום טוב”.
“ומה אני יכול לעשות?” מצטדק זליג ומחייך, "כמדומה, – חיוך מהול בדמעה, – הרי אין זה בכונה…
“בכונה, או שלא בכונה”, מתפלסף ליזר ברוגזה, “אך השרולים שיש לך לעשותם, לא יבואו בזה לידי גמר”.
“מילא, עבר בשלום! ברוך השם!” מהרהר זליג בלבו אחרי דברי “בעל־הבית”, והוא היה בודאי כבר מרוצה מאד, אילו מצא לו איזו פינה להתחבא שם, שאיש לא יראנו, שיוכל לשבת שם במנוחה, להקשיב לכאבו ולהאנח חרש: “אוי־אוי”…
אולם מקום כזה אין – מלבד המטבח; ובמטבח מבשלת ציפה את ארוחת־הבוקר, ובשעה שהיא מבשלת רוגזת היא מאד, ובודאי לא תתן לו לשבת שם במנוחה…
והוא נצב אפוא באמצע החדר ואינו יודע מה לעשות.
“אוי”, דוקר! כמה זה דוקר", מנסה הוא לעורר בלבו של ליזר רגשי־חמלה אליו, בהרימו את אצבעו כלפי מעלה.
שני “הפועלים” מעיפים עליו מבט, כאומרים: אחא! וכי מה אנו יכולים לעזור לך?… הן יודע אתה…
אבל בעיני זליג – לא מבטם חשוב; לו דרושה מלה אחת מפי “בעל־הבית”… אך ליזר מחריש…
הוא כועס ודאי! – מפחד זליג ומנסה להחליש את כעסו של ליזר על ידי אנחה. והכאב גדול באמת, וחותך כמו בסכין.
“הוי, כמה זה דוקר!” –
“הנה, אחא!” פונה אליו ליזר, “יולדת אינך עדיין, וסכנה אין בדבר, מלבד אולי לכיסי… רצונך להאנח, – הכנס למטה”…
לגמרי לא טוב. “בעל־הבית” כועס באמת, להאנח – אסור, אם־כן־אפוא – היכן להסתתר?
פתאום עולה בדעתו של זליג; לומר ל“בעל־הבית”, כי מחר יוטב בודאי מצב האצבע…
“מחר אוכל מסתמא לתפור”… – מפליט הוא מפיו בגמגום.
“הנני מאושר!” – עונה ליזר בלעג עוקץ.
אי, זוהי כבר “עולה” – חושב זליג בלבו, – אני אינני משגיח בזה שהכאב דוקר כמו במחטים, ורוצה להשתדל לתפור מחר, ואתה – לא כלום. אדם רע אתה…
וזליג מחליט בלבו, לא לשים לב אל ליזר. מפני מה הוא מתירא כל־כך? כלום דבר חדש הוא שלשוליא־דחיטא תתנפח אצבע? ומה הפלא שבדבר, אם תופרים ותופרים כל־כך הרבה! וכי דבר קל הוא? האצבע הרי אינה ברזל, – והיא צבה לפעמים, ובכן מה הוא האסון?! זוהי “העזה” – לכעוס בשל כך! וזליג נעשה “ברגז”. לא די שאין “בעל־הבית” מנחמו במלה טובה אחת, אלא שהוא מעוה עוד את פניו. מה־זה אתה מעוה פניך?
וזליג מוחה בלבו מחאה עזה כנגד “בעל־הבית”, ובצעדים לא בטוחים מתרחק הוא מן השולחן ונגש אל המטה, יושב עליה, מתבונן באצבעו, נושף בה בהבל פיו ומרשה לעצמו להאנח אנחה קלה שהיא לו ממש “מחיה־נפשות”… וכי אתירא מפניו, – מהרהר הוא בלבו בעוז, ומתחיל להאנח בקול, ובכל פעם רם יותר ולעתים תכופות יותר; והוא חש בלבו שאיננו כלל “פחדן” כזה, כשם שהכל סבורים…
“אין דבר, אם יש לו צורך ורצון, – יכול הוא גם להאנח”… לועג הוא לו!…
כעבור שעות מספר באה ציפה מן המטבח, כשהיא מזיעה כולה, קצות מטפחתה תחובים לה מאחורי אזניה, ידיה מושפלות, ובפנים קפדנים מסרה הודעה:
“ארוחת־הבקר מוכנה! יש לערוך את השולחן!”
זליג שבכל יום היה מצפה להודעה זו בקוצר־רוח רב, והיה שומע אותו בשמחה, חש עכשו מעין רטט בכל גופו. הוא השפיל עיניו אל האצבע החולה, כאלו שאל עצה מפיה:
“המותר לי לגשת אל השולחן לסעודה? תפור – לא תפרתי היום… מה דעתך? – הנאה הדבר?”…
אך האצבע הביטה עליו ברצינות עוד יותר, דקרה דקירה חדה ולא ענתה כלום.
וזליג ראה, איך ציפה פורשת מפה על חצי השולחן, מניחה עליה ככר־לחם וסכין, – ויוצאת אל המטבח. ושוב הוא רואה, כי שני “הפועלים”, עוד בטרם נגשו לטול ידיהם לסעודה, פורסים מככר־הלחם, “כזית” כל אחד – עד לחשבון, – ואוכלים בתאבון…
והאצבע דוקרת בכל רגע יותר ויותר; – הוא חולה באמת… אפילו ראשו עליו יכאב; ואף־על־פי־כן, כמו להכעיס, גדול היום רעבונו יותר מאשר בשאר הימים, ואלוהים יודע, אם יהיה בכוחו לשבת כך על המטה ולא לגשת לאכול…
אך גם כדי לגשת אל השולחן דרוש כוח, והכוח מאין ימצא? והרי הדברים קל וחומר: אם ביום שהוא גומר בבוקר, עד לשעת הסעודה, זוג מכנסים ומשתכר בלי שום ספק שנים־שלשה זהובים, – יושב הוא אל השולחן כ“בחור־ישיבה” עני ואביון, ואוכל בכל פעם פחות מכפי שהוא רוצה, – משום שנדמה לו תמיד, כי ליזר מביט אל תוך פיו ומחשב כסדר אם כדאי לו להחזיק “אכלן” כזה, –היום, כשלא השתכר כלום – על אחת כמה וכמה…
והשאלה: “לאכול או לא לאכול?” – מנקרת במוחו של זליג והוא שוכח לרגע את כאבו.
והנה יושב לו כבר ליזר ליד השולחן ומשני עבריו – שני “הפועלים”. – מביטים הם אל דלת־המטבח, שמשם צריכה ציפה להביא דבר־מה. אך הענין מתעכב ונמשך יותר מדי, וליזר מתרגז ונוהם:
“מה את מתחבטת ושוהה שם? בשל המאכלים היפים שלך?”
זליג נבהל מפני מצב־רוחו הרע של “בעל־הבית”. לגשת עכשו אל השולחן, – הרי זה בחזקת־סכנה! הוא רואה, כי “הפועלים” שיש להם אצבעות בריאות ועבדו באמונה כל שעות הבוקר, – גם הם רועדים כדגים במים, לועסים את פרוסות־הלחם ואינם יכולים לבלוע אותן… וזליג מתפלל בלבו, שליד השולחן ישכחו בכלל כי קיים כאן בחדר, אי־שם על גבי המטה עוד “פועל” אחד בשם זליג… הלוואי ויתנו לו לשבת במנוחה ולא יצטרך להפגש במבטי ליזר…
אך הדבר אינו עולה בידו. כשציפה מכניסה את הקערה הגדולה, המלאה תפוחי־אדמה, ואת הצלחות המלאות קשואים חמוצים, – מיד מתרכך לבו של ליזר; הוא אומר דברי “מבינות” על תפוחי־האדמה ואוכל לתאבון רב.
זליג יושב ומחכה לדבר־מה ולבו מפרכס בקרבו, כאלו היה מצפה להחלטה הקובעת את חייו.
“והיכן הוא זליג?” – שואלת ציפה, היושבת כבר ליד השולחן.
זליג חושב לו למיותר לענות על השאלה באנחה; יסבירו להם שם בעצמם ליד השולחן, מה אתו…
והוא מקשיב קשב רב.
“זליג חולה היום!” שומע הוא את קולו העוקצני של ליזר.
“זליג!” – קורא לו ליזר.
“מה?!” שואל זליג בקול חלש, ומחכה להזמנה אל השולחן. –
“אף־על־פי־כן – שב לאכול” קורא ליזר.
“אף־על־פי־כן” – מה זאת אומרת “אף־על־פי־כן”? – מבקר הוא במחשבתו את אופן דיבורו של “בעל־הבית”, והוא נוקם בו ושותק, אם כי יודע הוא שהנקמה מסוכנת היא. כל רגע, כל דקה הולכת הקערה ומתרוקנת יותר ויותר…
“מה? אצבעו כאובה מן הסתם?” שואלת ציפה בקור־רוח, כאילו כל הענין אינו נוגע לה כלל.
“ואלא מאי?” – עונה ליזר בקרירות גדולה עוד יותר, “וכי למי תכאב אצבע אם לא לו? זליג, גש לשולחן!”…
וזליג שוקל בדעתו הנה והנה, הן ולאו, וכאילו לא היתה לו דעה ברורה ושליטה על עצמו, נגש הוא אל השולחן, מתישב על קצה הספסל ואינו מרים עיניו.
“שימי לו תפוחי־אדמה אחדים בצלחת”, פונה ליזר אל ציפה.
ציפה מקרבת אליו צלחת ובה תפוחי־אדמה אחדים, וזליג מחזק את לבו ואוכל אחד מהם. רוצה הוא לקחת פרוסת־לחם, – אך לחם פרוס מן המוכן אין, כל אחד מחזיק אצלו פרוסה משלו, ולקחת את כל הככר אצלו ולפרוש ממנה פרוסה – אין לו היום “העזה”; והוא אוכל בלי לחם.
“הראה, הראה־נא את האצבע!” מפסיקה ציפה באמצע.
זליג מפסיק את אכילתו ומתחיל להראות לה בחפזון את אצבעו החולה. תדע־נא ותוכח באמת, ואל־נא תחשוב…
“אצבע כהר!” אומרת ציפה ומסבה מיד את ראשה, “הוא יבזבז שבוע־ימים, אם לא יותר”.
ליזר מעיף מבט אלכסוני לפינתו של זליג. זליג מתבלבל ומחמת מבוכה נוטל הוא עוד תפוח־אדמה אחד; אך לבלוע אותו אין הוא יכול בשום אופן. הוא נחנק בו. עיניו מתמלאות דם, רקותיו דופקות והאצבע הופכת ממש עולמות, דוקרת ובוערת…
זליג בולע בקושי את תפוח־האדמה, גונח, קם מעם השולחן וחוזר אל המטה. והוא מחליט בלבו, כי כל עוד לא תרפא האצבע – לא יגש אל השולחן, ואפילו לא לאכילה…
בהגיע למטה מחכה הוא בכל־זאת שיזמינוהו לדיסת־הגריסין, ויכול להיות, שלא היה עומד בהחלטתו ונגש… ציפה היא אמנם “בעלת־בית” רעה מאד, אבל דיסות הגריסין שלה, – מכה בצדה! – טובות הן מאד. ברם לדיסת־הגריסין אין מזמינים אותו עוד. וזליג מתחרט על זה, שבגלל תפוחי־האדמה המועטים נתבזה, והוא משחר את עצמו למוסר:
“זילל וסובא! – אם אין תופרים, – אין אוכלים, ושוכבים למעצבה ביסורים”…
וגם האצבע אינה שותקת. בכל רגע ורגע מתחילה היא לדקור בחריפות יותר ויותר. ולבו של זליג הולך ונחלש כל־כך ונעשה קל כל־כך, עד שנדמה לו, כי הנה הנה יקפוץ הלב ממקומו, ולא ישאר לו רק האצבע הכאובה בלבד…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.