רקע
ישראל כהן
סוֹקוֹלוֹב לְפִי סֵפֶר "אִישִׁים"

“משורר הוא מי שדמיונו עשיר ויפה ומעוטף,ושהרגשתו עזה ונמרצה ועמוקה, והוא ראה את העולם ודן עליו ויתאר אותו ומראהלאחרים תוך הרגשתו, וגורם להם שגם הםמקבלים במקצת או בשלמות, רושם דומה לזה רושם”

נ. סוקולוב


 

א    🔗

הפינומן בספרות העברית, ששמו סוקולוב, אינו קל למיצוי והערכה. לא זו בלבד, שאין לו אח ורֵעַ בספרות העברית וע“י זה חסרים אנו אחד האמצעים הבדוקים להערכה והסברה – דרך הדמוי וההשואה – אלא גם זו, שעבודה גדולה היא בשביל בקי וחריף להתחקות על שרשי השפעתה של אותה תופעה מיוחדת במינה. רק אדם בעל כוח־זכרון כסוקולוב, או לפחות בעל חוש הביקוש והמציאה כמותו, אשר יוכל לצלול ולהתפשט ולערוך חפש מחופש בכל מכמני הספרות הפריודית שנוצרה מאז היה סוקולוב לסופר, אפשר שיעלה בידו קודם כל לקבץ את כל יצירי רוחו של סוקולוב ונדחיה ואח”כ לשרטט על פיהם חין־ערכו ומדת גדלותו של דיוקן מופלא זה. ככל שאנו מרבים לקרוא את מאמריו ורשימותיו וספריו, כן אנו עומדים משתאים נוכח אותו אשלא רברבא. וסימן רע הוא לבקורת העברית, המריעה בקול שופר לחזיונות ספרותיים קטנים וזערורים, שהסיחה את דעתה כמעט מחזיון זה, שצריך היה לגרות אותה גרוי תמידי ביחודו, ברבוי האנפין ובחוסן השרשים שבו. או שמא דוקא משום כך, שמיצוי התופעה סוקולוב מצריך יגיעה מרובה ואמת־מידה חדשה, לא העיזו לגשת אליה ולהעריכה. אחת היא. חשוב בעיקר לציין, שכלי הקבול של קוראים והמבקרים בספרות העברית, אינם מעכלים עדיין אנשי שפע ורחבות כנחום סוקולוב.

ואין הכונה בזה לסכם את כל כתבי סוקולוב, שלדאוננו אינם עדיין מקובצים, אלא להבליט חלק קטן מהם, שניתן לנו בדמות שלושה ספרים, המכונים: “אישים”. דומה, שהנושא “אישים”, הוא המתאים ביותר לכשרון הכתיבה של סוקולוב. כאן נתונה לו האפשרות לרקום דמויות על יריעה רחבה, לטוות חוטים של מאורעות ותכונות אילך ואילך מעשה משזר, ולהשתמש שימוש נכון ונבון בכל אותו העושר של זכרונות אישיים ורשוּמות ספרותיות, השמורים עמו לעת מצוא. הכל מוגש כאן במין רחבות ונדיבות הלב, בססגוניות ובמאור פנים, והעיקר: בקלות כזאת, שאתה סבור, כי שיחה חיה ורבת־סבר מפכפכת לה לתוך לבך ממש. כל חלק העוסק לכאורה באיש אחד, הופך תחת יד עטו של סוקולוב למסכת של צלמי־אדם־וסביבה חיים ופועלים, לפרק של היסטוריה מהעבר הקרוב, שיתרון לה מן ההיסטוריה הרשמית, בהיותה חושפת פרטים ואפיזודות, קוי־קלסתר ושרטוטי־תכונה, שאין היסטוריונים בהא הידיעה מטפלים בהם ואולי אינם רואים אותם. אתה קורא, למשל, את המסה על פרישמן או על פרץ, ומיד קמה לפניך כל התקופה וכל הדור, שבהם נולדו ופעלו אלה. קו לקו, תג לתג, מאורע למאורע – ועבר מלא ענין עם כל אוירו וצבעו שבו לתחיה. תוך כדי קריאה נקלט בך הרגש, שפרץ או פרישמן הם תולדה מחויבת של התקופה ההיא, שלא תתואר בלעדיהם. ואפילו דיוקן כפרופיסור יוסף הלוי, הנדמית בהשקפה ראשונה כמוזרת ומשונה, שאין התאמה בינה ובין “העולם” הסובב אותה, גם היא נעשית נוחה ומוסברת ורבת־תואַם בתוך האתמוספירה שנבראה מחדש בידי סוקולוב. שהרי מי באמת היה עוסק בגלוי המצבות והתעודות בחבש ובזהוי השוּמרים ללא הוא? וישנם בספרים האלה מסות (כגון אלה על בורנשטיין, מכס נורדוי, הרטנאואים, ברגסון וכו'), המשמשות דוגמה כיצד כותבין כרקטריסטיקה על אישים. אנו קוראים בהן ואיננו יודעים על מה לתמוה: אם על כוח ההסתגלות והזכירה, או על עתרת הצבעים ויופי התיאור, או על סוקולוב האיש, שהיה כל ימיו כמין בית נתיבות, או תחנת־צומת לרבבות מגעים ומשאים עם בני אדם רמי המעלה ובינוני המעלה! ואעפ“י שהרשמים נמסרים בצורה אישית, מתוך התרשמות אישית ובדרך דיאלקטית, אין אתה מרגיש כל פגימה או התנשאות או רצון להבלטת עצמו. הדבר כאילו מובן מאליו וכי עם מי יזדמנו אלה ואחרים אם לא עם סוקולוב, שלבו ומוחו פתוחים לכל המקצועות והאומנויות והוא דן לכף זכות ומתעמק בכל מיני שגעונות ואידיאות־פיקס של הנפגשים לו בדרכו? לפרקים אתה סבור, שעיקר מטרתם של שלושת הספרים אינה אלא להוכיח, שקיימת מין הרמוניה־דמבראשית השרויה על הבריות והסדרים בעולם הזה; שכן אעפ”י שנפרסת לפניך פנורמה ממש של דמויות וצלמי־לואי, טיפוסים וולדותיהם השונים, הרי עם תום הקריאה בספרים משתפכת על כולם כמין רוח מאחדת, העושה כל עקוב למישור.

פזרן גדול הוא סוקולוב והוא חופן תיאורים וצבעים מלוא חפנים וזורה אותם על מסותיו. יש מקומות שהם פרקי שירה ומקומות, שהם קטעי אפוס גדול. למדרגת איפוס כזה מתרוממת המסה על חיים יחיאל בורנשטיין, במקום שהוא מתאר את הטיפוס ואת המהות של האבטודידקט בישראל, זה האדם היהודי, היוצא לשוק החיים בידיעת התלמוד בלבד והוא מסתער על כל ענפי המדע, ההשכלה בבולמוס הדעת; זה האדם, הקונה לעצמו חכמות החשבון, ההנדסה, התכונה, הגיאוגרפיה, טבע וכיוצא בהן כדרך שהתנצח קודם בפלפולא חריפתא, והוא “נהרג על פחות משוה דגש”. וקנאי לאמיתותיו קנאה בלא מצרים. אבטודידקט ישראלי הרי זה איש המוסר את הנפשו על קידוש המדע ושבע החכמות, שאינן מדעי חול בעיניו כלל וכלל. תמה אני אם יש ואם יכולה להיות מצבה יותר נהדרה לדור הלומדים־מעצמם.

והרי הפורטרט של יוסף ישראל’ס. כאן מופיע סוקולוב בעצמו כצייר. מי האיש שקרא כרקטריסטיקה זו ולא יראה לפניו את הצייר יוסף ישראל’ס, הילוכו, חדר־עבודתו, אופן דיבורו והתנהגותו עם עצמו ועם הבריות. ולא אלה בלבד, אלא גם את האאג, את רחובותיה, את שוער־הבית, אתה רואה בכל קומתו וצביונו. יתר על כן: לא אותו בלבד, אלא גם את תלבשתו, את מבטי עיניהם של העוברים והשבים המצביעים על היהודי הדומה “לתבנית כמין גימל עברית”. במסה קטנה לערך קפל סוקולוב את כל האופייני והמיוחד ובשפה חיה ונלבבת, השופעת סמלים וציורים והשאלות, תקן את התמונה הזאת הראויה להצטרף למערכת ציוריו של ישראל’ס עצמו. אגב תיאור הוא מראה בקיאות בחכמת הציור ומבחין בכווניה השונים. זוהי אולי המסה היפה ביותר בספרים אלה.


 

ב    🔗

דרכו של סוקולוב בתיאור אופים של האישים, שהוא נותן אותם מתן גיניטי, כלומר, הוא אינו מסתפק בדמויות כמו שהן עכשיו בגמר בישולן, אלא אדיר חפצו להתחקות על שרשי כל אחת מהן במכורתה, במקום חיוּתה וגידולה ולפי סדר השתלשלותה. לא היינו כך הוא לו לסוקולוב היכן נעוץ מקורו של האיש, מי היו אבותיו ומה היתה סביבתו שהקיאתו או שאספתו אליה. אילן־היחש אינו דבר בטל אצלו כל עיקר. לפיכך אנו רואים את סוקולוב פורס לפנינו לא רק את כפיפת המשפחה, אלא גם את העיירה, שבה גוּדל האדם וחונך. ימי הילדות הם ימי היניקה הראשונים של ריחות וצבעים, מושגים ומוצגים, ויש הבדל רב אם עברו בזאמושץ או בלוברטוב. בשביל בחור הישיבה היתה עיירתו בחינת קוסמוס שלם ואל הקוסמוס הזה הוא קשור בטבורו. בכלל מאמין גדול הוא סוקולוב בכוחם של התורה ובית המדרש. אותם אין מחליפים. גם אם ינדוד אח“כ הבחור דנן לאסכולותיהן של אומות העולם, מכל מקום השפעה זו קלוטה ומובלעת באבריו ושוב אין הוא בן־חורין הימנה לעולמים. כאן ראה סוקולוב את האלמנט המקורי שהוסיפו חובשי בית המדרש למדע ולספרות לאחר שנעשו גדולים בחכמה ובמנין. “כסבור אתה – אומר סוקולוב – שהדברים האלה הם מקומיים, ולפיכך הם קטני ערך? טעות גסה! הם מקומיים ולפיכך הם עולמיים; הם קטנים, ולפיכך הם גדולים. מרגלית של טל היא קטנה, ואעפ”י כן היא גדולה יותר מארבעים סאה מים שאובין. ל”בונטשי שווייג" (של פרץ) יש רעיון כללי, אבל יש לו גוון מקומי".

לכל אחד הוא מְיַחֵד גישה אחרת, ההולמת ביותר את הנדון. לפיכך שונה מסה אחת מחברתה בדרך ההרצאה, באפני ההשואה ואפילו בסגנון הדברים. יודע סוקולוב להתאים מפתח לכל מהות אנושית, בין שהיא פשטנית ובין שהיא מורכבת ביותר. הוא מבקש בכל אדם־נושא את הנקודה המרכזית החיה, את שורש נשמתו, את אישון העין שלו, כביכול, וכיון שמצא אותה הריהו עושה אותה בסיס לעצמו, שממנו הוא משקיף ומנתח שאר חזיונות החיים האישיים. אין הוא מתעלם מהניגודים והסתירות, מהשגגות והזדונות שבדמות המתוארת, להיפך, הוא מבליטם הֶבְלֵט מיוחד. ברם, הואיל ונפשו קשורה בנפש הנושא שלו, מתעלים המומים למדרגת תכונות מחוייבות המציאות, שבלעדיהן לא היתה האישיות הרמונית. יחסו הוא בבחינת “ודילוגו עלי אהבה”.

אי אפשר שלא לציין לפחות את לשונו של סוקולוב השופעת עושר וחיוניות. הוא חושף אוצרות של מבטאים מן הגניזה, הוא מחדש תוך כדי הרצאה מלים ובטויים, מצרף צירופי ניב חדשים או מעניק לניבים ישנים גוונים ומשמעויות חדשים. אין כמוהו פורש ומתרחק מן המלה הבנלית, המעוכה והבלויה מרוב שימוש, שנעשתה מדרס לרשות הרבים והוראתה הראשונה והמדויקת פרחה מתוכה. מחזר הוא אחרי הסולת שבלשון ואף מוצאה במדה גדושה. הוא עושה שלום בין התנ“ך והתלמוד, בין יהודה הלוי ור' אליעזר הקליר, בין החסידות והמתנגדות והמשכילים. מכולם הוא נוטל את הטוב והמיטב ומביאם שי לספרות העברית החדשה. חוצב הוא אבנים שלמות מהמשנה והקבלה והפיוט, מסיע אותן משם ומשקען בתוך נדבכי מסותיו. ואעפ”י כן אין זה סגנון־טלאים מעשה־לקט, אלא מעשה מקשה. משום שכל הפרוסות האלה מוּתכות שנית בדפוסו עד שהן יוצאות חטיבה אחת שלמה. שנים רבות עוד עתידים אנחנו לטפל בסוקולוב ולדלות ממנו, כי גם אותם מחידושיו, שאינם מתקבלים עלינו, תורה הם, שיש בהם הוראה לחידושים חיוביים יותר.

שלושת ספרי “אישים” לסוקולוב, ספרי מופת הם, מסות־מופת, שמהם ילמדו הרבה. לא יהיה בזה משום גוזמא אם נאמר, שלא באו עוד ספרים מסוג זה בספרות העברית. כדי לכתוב כך לא די בכשרון בלבד, אלא קודם כל צריך האדם להיות מרכז למגעים ולמשאים עם עסקנים ומשוררים וסופרים ומדינאים בכל העולם, ולאצור באוצר הזכרון כל השיחות והחויות, ולהיות פתוח לכל מיני רוחות מנשבות. וחוץ לזה יש צורך בבקיאות עצומה, בחריפות ובכוח דמיון ויוצר. אנשי־סגולה כאלה מועטים הם.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47328 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19764 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!