אם ניתנה רשות למיין סופרים ויוצרים לפי הכוחות הנפשיים, המניעים אותם לכתוב וליצור ולפי מידת הכרת עצמם הבשלה בתוכם משעה שעמדו על דעתם – אפשר לומר, ששתי כתות הן: כת אחת של סופרים, שהגלגל הראשי המניעם ליצירה הוא הרצון להורות ולהַנְאוֹת. הללו, תעודתם מחוורת להם מראשית צעדיהם. כל הביוגרפיה שלהם מגלה, כי תעודתם היתה ברורה לעצמם וכל מעשה ומעשה היה חוליה בהתגשמותה. חוט שני אחד עובר מחיבורי נעוריהם ועד לַבְשֵלָה שביצירותיהם. היסוד השליט בקרבם הוא היציבות וההתפתחות השלוה. שנויים מהותיים, שיש בהם משום שבירת כלים וחילוף תכנים, כמעט שאינם חלים בנפשם. אין הם משתנים אלא מתפתחים. כל ימיהם קודש להוציא אל הפועל מה שגנזו בהם בכוח. עולים הם בסולם ההשתלמות, השתלמות בהבעה ובעיצוב, במחשבה ובהרגשה. הם בבחינת סוף הנעוץ בראשית וראשית הנעוצה בסוף. כמין לוח־מטרה קבוע ועומד בחייהם והם קולעים אליו תדיר ואינם מחטיאים. כל יצירה משלהם נשלבת בתוך המסכת וכל גלוי של כוחם ומוחם מצטרף לחשבון אחד. כוכבם מאיר נתיבם ואינם נתעים.

ויש כת אחרת של סופרים, שידיעת עצמם ותעודתם בעולם לא ניתנה להם כמתנת־חנם מבראשית. כשם שאין בהם ודאות מוחלטת ביחס לתורתם ולאמיתם, כך חסרה להם הרגשת ודאות ביחס לעצמם. כל חייהם הם שלשלת אריכתא אחת של התאבקויות עם שר גורלם, שכן הם מבקשים להציל מפיו את סוד יעודם וטיב שליחותם בעולם. עמוקות תהומותיהם, ומחשבתם המרצדת על גביהן אינה יכולה להלך במישרים קטנים; נוקבת ראייתם, ואין עינם יכולה לצפוֹת בזיווה האידילי של מראית־העולם. “קו החיים” במובן האדלרי אינו עשוי אצלם מתח ישר ותכניתם אינה אלא משחק אכזרי של הפכים, שאין לישבם ע"י שום מעשה גישור ופישור. אף באלה שולט כמובן חוק ההתפתות, אבל הוא חל על כל יסודותיהם וכוחותיהם המצטלבים בקרבם. לפיכך אפשר שביום מן הימים, בכוח הצירוף של מסיבות גלויות וסמויות, יתחולל בקרבם מהפך גדול. כל מפעל משל הללו הוא חטיבה של אור שנקרעה ונשלפה מתוך גוש האפלה שבנפשם, וכל יצירה מיצירותיהם היא פרי נפתוליהם עם גורלם, מעין נדבת עצמם להכרת עצמם ויעודם. הם בונים עולמם באבנים המפולמות מן התוהו.

אם בני הכת הראשונה יוצרים מתוך הכרת כוחם ותעודתם בעולם כשעינם מצומצמת בראית סימן הודאות של מטרתם הברורה, הרי אין בני הכת השניה יוצרים אלא בדרך שאלה לנתיבות עולמם ותוך כדי תהייה על מסתרי נשמתם. כל שנות חייהם עקובות מדם מאמציהם להגדיר את מקומם בעולם ואת טיב כוחותיהם. סופרים גדולים אלה, פעמים שהם מאריכים ימים ומרבים יצירה, רוח ויופי ואעפי"כ אינם זוכים להבהיר את מהותה של שליחותם ומשמעות חייהם. איזה דוק פרוש על עינם.

מאושר הוא בן הכת הראשונה – והמלה “מאושר” אינה כאן ריטורית, אלא פשוטה כמשמעה –, שכן בשעה שבן הכת השנייה אנוס לצלול כל הימים במצולות נפשו וחויותיו, כדי למשות משם את סוד עצמיותו, יחודו ויעודו, נתגלה לו לבן הכת הראשונה רז זה בלא יגיעה יתרה. אפשר לומר, שהוא בא לעולם בידיעת נפשו ושליחותה. המלאך הממונה על השכחה לא סטר לו לפני לידתו והנר הדלוק לראשו במעי אמו לא כבה. הוא נולד, כביכול, מהול.

אולם אף על פי שהבהירות, התכנית והקו הישר ניתנו לבן הכת הראשונה, כת המאושרים; אין משמע מכאן, שיצירתם מעולה והם מעניקים אושר גדול יותר גם לאחרים. עין שאינה משוחדת תראה את ההיפך. בן הכת האחרונה, היוצר מתוך המאפליה הנפשית הגדולה, הוא הנותן בסופו של חשבון נתיבה לדורו ולבאים אחריו ומפעלו הוא אוצר בלום של רוח והתחדשות. הואיל ובהירותו של הראשון באה לו בזכות ראיתו המצומצמת בשטח ובזמן; אין הוא מפלש את העולם פילוש יסודי גם בשביל הבאים אחריו, אלא הוא מאיר, כביכול, את ד' אמותיו של דורו, והדור הבא שוב אינו יכול ליהנות מן האור הזה. ואילו האחרון מסתער על גולם הזמן והמקום ומנקבו ומפלשו בכוח איתנים, ואם כי איננו מצליח להשלים את המלאכה ולהגיע לידי הישג שלם, הרי כל פילוש ופילוש, כל הארה וכל כיבוש ועיצוב קיימים לדורות. בדרך ההמחשה אפשר אולי לומר, שהראשון מניס את החושך בפנס שבידו, לפיכך בטל פנס בטלה הארה, ואילו האחרון קודח את האפלה במקדח, לפיכך אין עבודתו בטלה עולמית. הבא אחריו אינו צריך אלא להמשיך במקום שסיים קודמו.

ב    🔗

אם נעיין בשני הטיפוסים, באחד העם ובברדיצ’בסקי, נמצא, שהגדרתנו הנ“ל מכוונת והולמת את שניהם כטיפוסי־אב בספרותנו החדשה. אחד העם היה איש הבהירות וההגיון החותך, היודע ליתן ניב מדובב ומאיר ומיד להופעתו על הבמה ידע איזו שליחות עליו למלא. במאמרו “לא זו הדרך”, כבר צרורה כמעט כל מסכת דעותיו ומדותיו, שהיה עתיד לגלות בכל תקופות חייו. ועד יומו האחרון היה נאמן לקו אחד, שהציב לו בראשיתו. מה שאין כן ברדיצ’בסקי. עיקר חנו וחסדו בחיבוטים שנתחבט. מימיו לא בירר הלכותיו במפורש, ומעולם לא העמיד אותנו על דעותיו ויחסו לשאלות החיים דבר דבור על אפניו. תמיד היה בו המגומגם מרובה על המבוטא בעליל, תמיד ניחש, רחש, הזה וביקש את צד המיסתורין של החיים וטעמם הנעלם. ודומה, שנפטר ולא ידע ולא הודיע מה היה יעודו בעולם עשייה זה. מפני שלא היה מעולם העשייה, אלא מעולם ההגייה וההזיה. נפשו נחצבה מספירת השמא והאולי. עד היום אנו תוהים על תופעה זו ששמה ברדיצ’בסקי. ואעפ”י שהניח אחריו ספרים הרבה ומכתבים והדים שונים ובני משפחה, ומבקרים הנשבעים בשמו, עדיין בעילומו הוא עומד. הדבר היחיד המחוור לנו הוא, שיצירתו באה להבהיר את עצמותו לנפשו. ובה בשעה שאחד העם, שגם בו היו בודאי פנות־סתרים וצדדים של סוד, שאין שום אדם פנוי מהם, כשהתיצב לפני הקהל נתן לו את היסוד הגלוי והנהיר שבו, הואיל ורצונו היה להורות דרך לאחרים – לא היה לו לברדיצ’בסקי כל ענין ליתן את הצדדים הבהירים והמאירים שבנפשו, שודאי היו כאלה גם בו, אלא הוא חצב מן האפלה הגדולה, אפלת הבראשית שבו, גושים גושים. כך יצר את ספוריו, הגיונותיו ומאמריו כי הוא לא היה סופר, המבטיח לאחרים רוב טוב שבאמתחתו, אלא כונתו היתה קודם כל להזריח מעט אור על הישות הפרטית והכללית.

ימי אחד העם חלפו, אך קטביות זו, המסתמלת בהם, לא בטלה. אדרבא, היא נעשתה מפורשת יותר. במזלה שרויה הספרות העברית, ולא רק העברית. כמובן שאין החלוקה לפי אמת מידה זו מחייבת לראות בכל אחד מן הבאים אחרי שני הסופרים האלה דמויות־מילואין; אחד העם וברדיצ’בסקי פותחים את התקופה של מגמות מגובשות ומנוגדות בספרות העברית. מהם ואילך מתפצלות דרכי סופרים ויצירת סופרים מדעת בעלים, ששורש נשמתם נבדל זה מזה. אך בזה לא אמרנו אלא זאת בלבד: הם אבות. יש אבות, שצאצאיהם גדולים מהם ויש שהם קטנים מהם, אך אב הוא לעולם אב, ובצאצא יש תמיד איזה ניצוץ מנשמתו של אבא, סיב משרשיו או כדורית מדמו.

במובן זה אפשר לומר, כי מגזע ברדיצ’בסקי יצא שטיינמן. כמוהו אין שטיינמן שותף למהלך המקובל של התקופה והוא בר־פלוגתא כמעט ביחס לכל השאלות, אף הוא מיצר בצער גידול עצמו; דן לכף בקורת את האוצרות המוכנים לפניו ומבקש ניב חדש להרגשת־עולם עברית חדשה; כברדיצ’בסקי כן גם הוא קונה את יצירתו קנין דם ומוח העצמות, טורח להתקין לעצמו דפוסים ותכנים משלו; וכל היתז שניתז מסדנת יצירתו הוא פלח מן הרימון של אישיותו, הנולדת כל פעם מולד חדש ומתגוונת בגוונים חדשים. גם הוא, כברדיצ’בסקי, אינו מושג לדור השגה שלמה, אלא מחלחל לתוך הכרתו ודמו קמעא קמעא וסופו – לפי האותות ההולכים ונעשים ברורים יותר – להיות מעמודי התווך לא רק של היצירה העברית, אלא גם של התודעה העברית.

הקבלה זו גם סייגים לה: ברדיצ’בסקי חיפש כל ימיו אחרי מבע חדש ולא מצא אותו בשלמות, על כן נשאר צולע אחרי אחד העם, שאוצרות הלשון ותפארתה היו שמורים לו לטובתו, ואילו שטיינמן השכיל למצוא אורח הבעה עברי, שהוא חדש ומסרתי כאחת. ברדיצ’בסקי קלט השפעות מגדולי תרבות העולם בשעתו, אך לא היו לאחדים בידו וכוחו המקורי לא השתלט עליהם, לפיכך היה נראה כנחשל לעומת אחד העם, שידע יפה את סוד העיכול; ואילו שטיינמן אוסף כדבורה זו את מתק פרחיהם של תרבויות, אישים ועמים ומתקין מתמציתם ומכוחו העצמי חטיבות יצירה עברית אורגנית, הראויה להשפיע השפעה חוזרת על תרבות אותם העמים, שהאצילו תחילה מהודם עליו.

ג    🔗

לְקוּת נפשית היא בנו, שאנו מפטירים אחרי כל סופר או משורר, הפורץ גדרי יצירה מקובלים, את המימרא הידועה: חשדהו! מבלי להקדים לה, כמובן, גם את חציה הראשון. בספרות העברית לא הורגלנו עדיין לשפע רב, ליריעה רחבה ולהינף גדול, ביחוד כשהם מתרכזים בסופר אחד. המבקר העברי הרגיל מוכן ומזומן לעשות את ימיו ולילותיו קודש לחקר “כל כתבי”הם" של נפטרים, שכבר הגיעו לידי סוף פסוק. אך אין הוא נוטה לעסוק בכובד ראש בסופר חי ומשופע ביצירה, המעתיר יום יום מתנובת רוחו. יש איזו אימה מפני השפע, מפני המעין הנובע. אגמי כשרון – מהיכי תיתי, אין הם עשויים להפתיע ביותר, אך זרמי־כשרון איתנים מעוררים פחד: מי יודע אילו זעזועים עתידים לצאת מהם ואת מי הם יכולים לגרוף בשטפם.

שטיינמן מטיל אימה בפוריותו, בגודל היקפו, בחוד־ראיתו ובחריפות התרשמותו. ויש להוסיף: אף במהירות הגבתו. כל מי שמתקין עצמו לכתוב על ענין מן הענינים מצווה תמיד לבדוק שמא כבר עסק בו שטיינמן, או אולי יעסוק בו בינתים עד שהוא יסיים את הכנותיו. הנושאים האקטואליים ודאי אינם נעלמים ממנו, הן אין כמוהו סוקר וחוקר את המתהווה, ונושאים אחרים שהם בחינת “מן הצד” אם רק חיוניות בהם וכוח מגרה להם – ספק הוא אם יניחם לאחרים. עובדה זו משפיעה על הבינוניים כמין עריצות.

זהו אחד הטעמים למסע ההתנגדות לשטיינמן, בין אם מסע זה נערך בקולי־קולות ובין אם הוא חשאי. יש בזה משום התגוננות, יצר הקיום מכה על קדקדם: אל תודה בו, שאם כן – אבדת! על כן מעקמים את הכתובים ובלבד שלא להוציא מן הפה הודאה מפורשת: שטיינמן הוא סופר גדול, סופר בעל שפע, שאין עדיין דוגמתו בספרות העברית החדשה. מכאן אותו חזיון מוזר ומתמיה, שעל אף מאמרי ההערכה המרובים בעתונים, הושלך הס ביחס לשטיינמן. וכבר נחשב למידה טובה שלא לכתוב עליו.

אנסה לשרטט שרטוט כולל את דרכו של שטיינמן בספרות העברית.

א. שטיינמן רואה את השאלות הרוחניות, את שאלות החיים כדברים שבתנועה, כדיאלקטיקה, כהתנצחות של אפשרויות, כמלחמה חיה של הטעות והאמת, שכל אדם חייב להכריע ביניהן. לפיכך יש מן היסוד הדרמטורגי לא לבד באותם מפרקי המחשבה והספור, שנכתבו מלכתחילה בצורה זו, אלא בכל מאמריו ומסותיו. בבחינת דברה תורה בלשון בני אדם. אין הוא נוקט עמדה של איש מדע, המטיף מסקנות מוגמרות, אלא נותן לדבריו אופי של עלילה, ואחת היא אם הוא מדמה לו שותף דמיוני, או שחלק אחד מן האני שלו פונה אל חברו, כל מאמר הוא איפוא דרמה קטנה, ששתי נפשות לפחות פועלות בה. מכאן דיבורי הפניה והקריאה שלו, המשתרבבים תוך כדי הרצאת הדברים. הצורה הזאת, הדינמית ביסודה, אינה בקו המסורת שאחד העם הנחיל לנו. הוא, שהיה סטטיקן לפי מהותו, אהב להצניע את הגעש שלו ולתת לפני הקהל חטיבות מחשבה מגובשות ומרהיבות אך כבויות. שטיינמן רוצה לערות את מחשבתו אל תוך הזולת כדרך שעושים עירוי דם חם ומבריא. הצינה אינה סגולה לחיים, היא מסימני המות. אופן זה של מסירת מחשבות דורש תשומת לב רבה מצד המקבל. הקֶשֶב צריך להיות מתוח והחושים פתוחים. ודין כזה לאו כל אחד מקבל על עצמו.

ב. החוג העברי בארץ ישראל, המונה בכללו ארבע מאות נפש, הוא מעין משפחה אחת גדולה. ובכל משפחה צפויה סכנה של צמצום, צמצום בראית העולם וצמצום בבטוי. החמימות האינטימית מגבירה את הרצון להתכנסות ומקפחת את השאיפה למרחבים, שהם על פי הרוב צוננים יותר. צא וראה! על אף הניגודים המעמדיים האמיתיים והמדומים שקיימים בארץ, שורה איזה הבנה הדדית בישובנו, הבנה משפחתית, שמקורה בצמצום. קוטן מניננו משווה לחיינו הרוחניים אופי של עֵדָה, שהכל בה מחוור ומובהר מלבד אילו פרטים שאינם חשובים. יש איזו אוניפורמיות ושיגרא בגישה לשאלות רוחניות. ודאי מי שאמר בראשונה “עבודה עברית” או “תוצרת הארץ” גילה מונח עברי חדש ויפה וגם רעיון בריא וחדש הובע בו. הוא הדין ב“מפדה”. אך עד מהרה נעשו קנין הכלל בלא כל יגיעה, וכל הליטוש והחידוש שבהם נתקהו. והואיל ותוכנם הרוחני מתמצה מהר (אם כי ערכם המעשי קיים), אין הם משמשים מזון אלא שעה קצרה. גם בעולם ספרותנו והשקפותינו, אם כי לכאורה יש בו מקום למחלוקת הפוסקים ולהפרשים בטעם ובדעת, אין החיים עשירים ביותר. גם כאן מורגשת מעבר למחיצות אחדות והבנה הדדית. ואילו היה זה מפני שימות המשיח התקרבו והכל נעשו בקיאים וחריפים – היה בכך משום ברכה. אך לאמיתו של דבר לא התרחש שום נס והארץ עדיין אינה מלאה דעה כמים לים מכסים. יש השתקעות ביצירת נכסים גשמיים, נכסים ראשונים, הנחוצים מאד לאומה עניה וחסרת מעמד כמונו, אלא שאם העין נגרע מדעת או שלא מדעת מן העמידה הדלה בשטח הרוחני, מתמעט ערכה של כל העשייה. מצב רוחות כזה זקוק למעוררים ולמזעזעים, לתובעים ולנותנים. אחד הסופרים הבודדים, המשביתים את השלוה הזאת, המטילים בעצם הימים הרותחים מרוב ענינים מדיניים נתחי חיים אחרים, המסלסלים את המחשבה ומרוממים את הלשון –הוא שטיינמן. הוא מרחיב את תמונת העולם ועמה גם את לשוננו, הוא מוסיף צבעים לקשת הויתנו ומותח אותה ממעל לראשינו. הוא המטוטלת בתוך מחוגי הויתנו ההולכים לאט.

ג. בטוי מחשבתו של שטיינמן הוא מזיגה יפה של וירטואוזיות ורצינות קדושה. ויודע אני, שיש אבק של גנאי במלה וירטואוזיות, המורה לפי המקובל על זריזות טכנית וחריצות ידים. אף על פי כן אני משתמש בה ולשבח דוקא. משום ששכלול טכני בדרכי הבעה או בצד הארדיכלי של המחשבות, איננו ניגוד לעומק התוכן ולמהותו. אדרבא, הוא נראה לי כתנאי לשלמותה של היצירה. כל כתיבה אמנותית איננה מעשה־אימפרוביזציה, פעולת־פתע או ביצוע של אקט מפעם לפעם, אלא מיצוי הידיעה שנקנתה במרוצת החיים, העלאת המשומר בזכרון וחזרה מקוצרת ותמציתית על תרגילים רבים. אפילו הנצנוצים הפתאומיים, הבאים כגלוי שכינה, וגם ההמצאות והקליעות המוצלחות, אינם באים לו לסופר אלא לפי מדת כוחו וניסוייו. לעולם לא ימצא ההדיוט נוסחא הנדסית גאונית, ואין זה חזיון שכיח, שאחד מפשוט בני אדם שלא שנה ולא שמש, ידע ליתן בטוי אמנותי למעמד־נפש או לחויה מורכבת. דרושה השכלה של בטוי, תרבות של הבעה, ואלו אינן נקנות אלא ביגיעה, ברגילות ובאימון. אין אָמנות בלא אוּמנות, וזוהי הוירטואוזיות. פגם בה כשהיא באה בגפה, אף היא מתת־חסד למי שמשתמש בה לשם גילום תכנים גדולים ומורכבים. אין לך עונש גדול ליוצר מן העניות בכלים ובאמצעים. ולא עוד אלא שמציאות הכלים בלבד אינה מספיקה; צריך לדעת את חכמת השימוש בהם, חכמה, שאינה נרכשת אלא אגב נסיון מרובה. הרישול בבטוי הוא מלאך המות של כל יצירה. סימני ההתפתחות וההשתנות שנראים ביצירתו של שטיינמן אינם רק בתחום התכנים וההיקף, אלא לא פחות מזה באומנות ההבעה. הכיבושים שכבש שטיינמן בשדה זה מתקופת “קולות”, “כתובים” “שער הויכוח” ועד היום, כיבושים גדולים הם לו ולספרות העברית. הערפליות שנתלוותה לא פעם ללשונו, התנדפה. לא שהיה דל באמצעים; העושר הלשוני היה מנת חלקו תמיד, אבל לא היה התאם די הצורך בין מקוריות מחשבתו וכוח הסברתו והגדרתו. ובמידה שכשרון הבעתו וסיגנונו נשתכללו ונתדקקו, בה במידה נתמעטו חידושי המלים ונתרבו חידושיו בצירופי לשון ובעיבורי מושגים, שכל הוגה דעות, וביחוד הוגה דעות עברי אינו בן חורין מהם. לתכלית זו עמדו לרשותו ולתשמישו אוצרות הספרות העברית מכל התקופות והוא היה בורר מהם כל מה שדרוש לענינו ולחפצו. ומה שנברר על ידו הוא עברי ממש, על טהרת הגזע העברי. במסותיו של שטיינמן חוגגים המחשבה העברית והלבוש העברי חג כלולות. ואף חידושיו על אבני המסורת נוצרו, והם ששים בגווניהם עתיקי הימים וכך דרכו: מעט הסרת אבק, מעט ליטוש ומעט הטייה דקדוקית אחרת – ובריות לשוניות מחודשות קופצות ומאירות לקראתנו כשהן נושאות על גבן ובתוכן הגות־לב ורחשי נפש מודרניים. בסגנונו נוזל דם ישראל סבא, דם קדמון ואחרון. הוא ממצה את הגיון התפתחותה של הלשון העברית בגלגוליה דרך מחילות היוצרים לתקופותיהם.

ד. שטיינמן רואה באדם אמת־מידה לכל דבר.

כל עבודתו הרוחנית אינה אלא אַפֶּל, קריאת־תמיד לאדם, שיהא מאמין בכוחותיו שלו, בתוצאות מאמציו ובחין ערך עצמו. רוב התקלות ירדו לעולם משום אותה פחזות של בני אדם לבטל כוחם של היחידים ולרומם יחיד אחר; אין ערוך ליופי וליצירה שנרמסו ברגל “בני העליה”, שנתגלו בזכות האמונה התמה והתבטלותם של הנרמסים. המסורת המאובנת והסמכות שאין עליה פירכא, הן שתי אבני־הריחים הכבדות, הממעכות כל גרעין של צמיחה חדשה, שהיא הססנית לפי טבעה ומגששת סביבותיה בסיבי המישוש הדקים שלה. ובאין יד מטפחות ותוחחת את קרקע גידולה, היא חוזרת לחיק מלכות ההויה המאופסת. את כל כלי־מפצו הוא מטיל באותו משטר, שהמון אדם עצל מחשבה ומרושל עיון בוחר לו להנאתו כתפים חזקות להסתמך עליהן ומפקיר את עצמו לעריצות מדעת. כל אדם הוא בן מלך ליחוס כשירצה, ומר בר רב אשי לתורה אם יהא עמל בה ולא יטשטש ע"י כניעה והתנצלות. האישיות שקומתה הרוחנית מיתמרת ועולה כפרי בשל האנטלכיה, של מלאך הגידול הפרטי אשר בחביון האדם – היא תכלית ההויה. ומלחמת־תמיד צריכה להיות לעצמיות האישיות, לזכויותיה המלאות ולחירות הָרַחַף שלה.

שטיינמן נלחם בחניטותה של המסורת. דבר זה הביא כמה סופרים ואנשי ציבור לראותו כשולל עבר בכלל. כמה שגו ברואה! הוא, הגזעיי, השקוי כולו תרבות ישראל על גלוייה המרובים, אינו יכול לשלול את מקור יניקתו וחיותו. אבל אין הוא גורס יחס של עוורון ופולחן העבר. הוא דורש ברירה מוקפדת ובת חורין של ערכי העבר. לא כל מה שהיה מעולה הוא ולא כל ישישות היא סימן־היכר לערכיות. אנו חיים לא למען העריץ את מה שהיה לעולמים, אלא למען קדש את ההווה והעתיד. ההסתכלות הנכונה והגישה הויטלית מבטלות בכלל את מחיצות הזמנים. ההווה הוא ברית הכרותה בין העבר ובין העתיד. אך בברית זו כל הצדדים שוים בזכויותיהם. משעה שאחד מבעלי הברית רוצה להשתלט על חברו, הריהו מפר את האֲמָנָה, וכל החוליות עשויות להתפקק. פסול הוא חיוב העבר, שמשמעו שלילת ההווה. זוהי התבטלות שיש בה אחד מששים של מיתה. החפץ בחיים אינו הולך בדרך זו. ולא זו בלבד שאסור להתבטל מפני הראשונים, אלא שחובה היא גם לנפות את מורשתם, להבר ולזרות מה שנפסל בעינינו, נקוד על בעינינו. שום אגרת־יוחסין ושערות שיבה אינן צריכות להציל את הערכין שאינם ראויים לכך. כוח השיפוט שלנו חייב לטפל גם בתולדותינו ובנפשות שפעלו בהן. ושטיינמן מקדיש מסות אחדות, המזריחות אור חדש על התנהגותם של הראשונים כלפי גדוליהם. הנה לפנינו ספר התנ”ך, ספר כביר ונשגב, אבל הוא גופו מלמדנו, שלא הכל היה כשורה. לא תוכן הנבואה בלבד הוא כתב־אשמה על העבר, אלא אופן עריכת התנ"ך, מספר הנעדרים והמובלעים בין השורות. עשרות ואולי מאות נביאים ואנשי רוח, שיד המקרה הניחה מהם רק שיורים ורמזים קלים, לא זכו להסתופף בחדרי כתבי הקודש, מטעמים שאיננו יודעים אותם אך שאפשר לשערם. בחריפות גדולה מונה שטיינמן את כל אלה, שאפילו לתאר “חיצונים” לא זכו וזכרם נמחה לעולם. שטיינמן מצייד אותם בתעודות־לידה ובשטר־סמיכה, שאי אפשר לערער עליהם. בזה אין הוא תובע את עלבונם של הקדמונים העלובים בלבד, אלא גם את עלבון ההווה, כי מעשה אבות סימן לבנים.

ה. שטיינמן אינו סופר שמצטדד, שפורש מן הציבור וחוג דאגותיו ועניניו ומופיע לפניו בימים טובים וימים נוראים בלבד. עם היותו מטפח אותם תחומי מחשבה ויצירה, שהם מכבשוני נפשו ויחודו ושנראים לו כתעודתו העיקרית, הריהו יורד לפני התיבה כדי להשמיע את קולו המיוחד על רוב השאלות המנסרות בעולמנו, כקטנות כגדולות. אין הוא מעורב בעסקי ציבור, אבל אוזן רגישה לו להקשיב למתרחש בכל רחבי הצבור, והוא בקי גדול בכל הוויות הישוב. אין הוא נמנה עם הנייטרליים, כביכול, המהלכים בין הטפין ואינם נרטבים, הוא מגיב על מאורעות ומעשים והגבתו ברורה ומטילה פולמוס. מזגו הלוחם משתפך אל תוך דפוסי הגיונו הבהיר, לפיכך יש בדעותיו ובפסיקי דיניו חום והכרעה גם יחד.

אין כמעט ענין בר חשיבות ששטיינמן לא טיפל בו אם בהרחבה ואם בקיצור על פי דרכו המיוחדת לו כל שעה שהיה צורך בכך. החזיונות החברתיים השליליים כמו הספסרות ונצני החוליגניזם שנראו בארץ וכיוצא בהם הוארו על ידו והוסברו בכוח רב. אין הוא מקל על עצמו את הדיון בנושאים כאלה ע“י הסתפקות בכנויי גנאי כלפי המעשים והעושים. הנדר האסתטי שנדר מחייבו גם בנושאים כאלה והריהו חושף את שרשי הרע ומבקש על נפש הטוב. פעמים שפורצת מקרבו שאגה למראה קלקול הטעם והמידות ומיד הוא כובשה וחוזר להסברתו ולהארתו. השאגה הופכת לנעימה מרעישה, המתלווה לדברים ונוקבת את הקורא. אך לא רק בחזיונות מקובלים ובולטים יעסוק. אותו מרהיב ומפתה הנסיון הגדול שנעשה ע”י חלק מדורנו העברי להקים בארץ הויה חברתית וכלכלית שיתופית, לחדש את תא המשפחה ולשנות את חינוך הילדים. ובסדרה של מאמרים, הטבולים בדם חווייה והבנה, הוא דן בבעית החינוך המשותף והאינדיבידואלי מעל במת הקבוצה. והוא מפליא לא רק בניסוחיו ובהגדרותיו המכוונים אל התכלית, אלא גם בבקיאותו הגדולה בלבטי הויה זו, שהיא עדיין רכה בשנים, איזה חוש מיוחד מפותח בו לצותת ולהשיג דברים מתהווים, שאפילו בעלי הדברים עצמם לא עמדו עדיין על טיבם כראוי.

ו. הפרוזה הסיפורית של שטיינמן ממתינה עדיין למסביר אשר יגלה פניה. היא כולה חידוש. סיפוריו של שטיינמן בעשר השנים האחרונות שונים בתכלית מן הקודמים. והשנוי חל על הטכניקה שלו, על אופן הביצוע והעיצוב ועל התפיסה. לולא חששתי שמא יבינו את דברי שלא כהלכה, הייתי אומר, כי הפרוזה הסיפורית של שטיינמן היא “מיטפיסית”, כלומר, היא אינה אומרת די לגילוי הצדדים המוחשים של האדם וחייו, ואף הטיפול הפסיכולוגי אינו הא‘, והת’ שלה, אלא היא שואפת להראות את נפש האדם ותגובותיה כשהן מתמשכות מתוך אותה ספירה של מעלה או של מטה המיניקה בעסיסיה ובגרוייה הנעלמים את צורת הויתו של האדם באותה שעה. היא נפתלת נפתולי אלהים עם עצמה ועם חומר יצירתה, כדי להביע מעמדים, רחשים, התהוויות ותמורות, שעדיין לא נוצרו הכלים להבעתם. בה מתלבש העירטול האנושי לבוש לשון, הדק והאורירי נעשים מוחשים. חיים, שכבר קפאו בביטוים השגור והמתוק, מותכים התכה חדשה ונוצקים בדפוסי הבעה ועיצוב חדשים. הממש נעשה אידיאה, האדם מוחזר למקורו והיחסים שבינו לבינה, שנקרשו גם הם בתיאור האמנותי הפסיכולוגי, מוארים באור הגנזים. מתיחות־עולם זו שבין הגבר והאשה היא כה טעונה חשמל, ששום נוסחאות של חיים ואמנות אינן עשויות להביא אותה לידי פורקן. שתי הויות בראשית הן, הדבקות תוך בדלוּת ובדלוֹת תוך התדבקות. נמשכות זו לזו ונהדפת זו מזו בעת ובעונה אחת. השלום ביניהן אינו אלא שלום של מלחמה, כדי להעמיד וולד, המגדיל את המתיחות בין שני שותפיו־מחולליו. הישארות הנפש של המתיחות הזאת מוכחת כתכלית הבריאה.

שטיינמן מוליך אותנו אל המבוע, שממנו שופעים יחסים והגבות, והדברים נראים לנו בהבראם. אין הוא להוט אחרי תיאור מצע הסביבה, טיב הטבע והנוף. סדנא דארעא חד הוא. בד' אמות מקופל כל הקוסמוס. הגבר והאשה בכל מקום שהם נפגשים, הם מתנגשים ונאבקים, מתגברים או משתברים. וקולם, קול ענות מלחמה שאינו פוסק, נשמע בסיפוריו של שטיינמן לא מבעד לאזני הכותל או ענפי העצים ועליהם, אלא כמו שנולד על כל זעזועיו ורתיעותיו הטרגיים.

ודאי, פרוזה כזאת אינה עשויה לשעשע. היא גם תובעת מאתנו עין חדשה. הורגלנו לקרוא פרקי טרגדיה מרעישים, שבין פרק לחברו משתרעים פסת יער וירק דשא, צריפי־עוני או בתי מידות. ואף הרוח זועפת או מתעלסת, ועוף השמים עג עוגות ממעל לראשי הנפשות הפועלות. אנו צמאים לאינטרמצו של אגדה בין כל מערכה של התרחשויות חמורות. כדרך שהקוֹנְפֶרַנְסְיֶה ממלא את רצון הצופים ומפריח בין חלק הצגה לחברו פרחי חידוד ושעשועים, כדי להקל על הקליטה והעיכול. אפשר שבחינת הפדגוגיקה תהא דורשת תחבולה זו לשבח, שכן בדר זו מובטח יותר, שהמחזה, או ההרצאה, או הסיפור יסתיימו ויתקבלו בהצלחה. אך לא ניתנה פדגוגיקה אלא לתינוקות ולהמון חסר בגרות. ואילו העיצוב של הסיפור האמנותי אינו מכוון לקהל זה, וגם הלהטים והממתקים לא חבבוהו עליו. תכליתו לברוא עולם־אדם על יחסיו וגילוייו הסבוכים. הניר, האילן ובעלי הכנף, שהם ענין נאה בפני עצמם, מאפילים על ראיית עולם זה. אותו יש לתת בלבנו בעירומו, על כל פנים כמות שנחקק בכלי ראייתו, שמיעתו ותחושתו של הסופר. הסממנים של עוף, חוף ונוף, הבאים לרכך את הקשה ולשכך את הזועף, מהפכים לפרקים את האמת שבחויה. כשם שהמתכון לדרך ארוכה אסור לו להשתכר, כך אסור לו למהלך בדרך היצירה הסיפורית להשתכר בריחות הפרחים ובאקלימה של האדמה וברון הצפרים. העלילה בכבודה ובעצמה, בחידודה ובחריפותה, כפי שהיא מתחייבת מטבע האדם ומכוח הגיונו ויצריו, צריכה להופיע בלא בני לוויה. אין הסיפור דומה לצילום, שתחילה מביימים אילן ואור וצל ואח“כ עושים את התמונה, אלא לחתך, לאבר מן החי, הרועד ומפרפר ודמו מזנק מתוכו. ואעפי”כ אין סיפוריו של שטיינמן חסרים חתימות־דשא של אגדה, המשובבות את הנפש. עיין לדוגמא בזיו האיקונין של האם בסיפור “סודות”.

לסוג זה של פרוזה סיפורית, אפשר, לדעתי, למנות גם את פרשת הבהמה והחיה, ששטיינמן עוסק בה בשקידה ובהצלחה. פרשה זו לא הוערכה עדיין כראוי בספרות העברית. יש בו בקורא העברי ואפילו בסופר העברי שריד ניכר מן הצמצום המשכילי. לפי השגתם אין זה “אקטואלי” לעסוק בכגון דא. העיסוק בבעלי חיים, שלא על דרך הזואולוגיה, נראה להם כהוצאת זמן לבטלה. אך שטיינמן ניגש אל המסכתא הזאת בכובד ראש של חלוץ ראשון. הוא רוצה להרוס את המחיצה. ולא עוד אלא שכל עוד לא עמדנו על טיבם של בעלי החיים, הסובבים אותנו לשם שירות ולשם נוי, לא נכיר לעומקו גם את הטבע האנושיי. אף התחומים האלה יונקים זה מזה. בעלי החיים הם שותפים לנו לחיים וליצירה ולסבל, הם אלמנטים ביחסי הגומלין בינינו לבין עצמנו ולבין הטבע. אין אנו מבינים סוד שיח חיות ועופות והמחקר במקצוע זה, ביחוד מצדו הנפשי, אינו קל. אך השתקעות נפש האדם בנפש בעלי החיים, מתוך חיבה והתמכרות, סופה שתעלה לנו הבנה בעולם זה. ושטיינמן תוהה עליהם, מסתכל בהם, חי את עברם וסבלם ונותן לפנינו את ראשית בירוריו. ע"י כך מוזח מעט החייץ החוצץ בין האדם ובעלי החיים, וגם מקצת של התפארותנו כנזר הבריאה ניטל מאתנו…

וכלום אין גם המסות על היהלומים עצם מעצמיו של סוג יצירה זה? מי קרא אותן ולא שתה מלוא לוגמיו שירה ויופי, היהלומים, אלו חטיבות הטבע החיות והפלאיות, המדברות בשפת ההתברקות וההתנוצצות, הופקעו מידי הגבירים־האדירים וניתנו לנו להנאה ולתפארת. שטיינמן מופיע כאן כאמן, המוציא מחביון הטמון גושי חומר כבדי חידות על מנת ללטשם ולהקצותם מעשה־מגבלות, כדרך שעושים לוטשי היהלומים ממש. כשרון הוא בו לדובב את החי ואת הדומם, וכל מה שבא במגע עם קולמוסו שופע חיים. הוא איש־הרוח.