רקע
עמוס קינן
האיזוב אשר בקיר

כאשר ירד דודי לגנו בערוגות הבושם, הוא ידע מה הוא עושה. מפני שלאהבה, בניגוד לכסף, יש ריח.

הריח שייך לא רק לאהבת גבר ואשה. הוא שייך לכל האהבות. אפילו לאהבת האלוהים. אם הקטירו קטורת בבית המקדש, אולי רצה מישהו שאהבת האלוהים תהיה חווייה מרוממת, אם לא משכרת. בפיטום הקטורת הושקעו דקות טעם ומחשבה, והיא מורכבת כמו יצירת אמנות. הריח הוא היכנשהו צידו השני של הטעם, אם לא צידו הראשון: אתה קודם כל מריח, ואז אתה טועם. חוש הריח של האדם, עוד מימי היות האדם חיית־השדה, הזהיר אותו מפני מאכלים רעילים או פגומים, וגירה אותו לתיאבון במה שטוב לו. גם האיש התרבותי העייף, במסעדה מפוארת עם כלי כסף וגביש (לא בדולח! בדולח הוא צמח ולא קריסטל!) – גם הוא, בטרם יגמע מן הכוס, יחמם אותה בתוך כף ידו עד אשר האדים ממנה יעלו באפו, וירא כי טוב. אז, לאט לאט, יביא את היין אל חיכו, לא לפני שעבר את מיבחן הלשון.

ולאכול – מי אוכל ללא שנהנה מהניחוח, מניחוח הירק ועד לסיר המהביל? אולי רק חולי הדיאטה, אוכלי הגרנולה למיניה, אלה אשר ויתרו על הטבע לטובת הטבעונות.

ואשר לאהבה: האוהבים ידעו גם בימי קדם שהריח שייך לאהבה ומעורר אותה. הם היו סכים בשרם בשמן ריחני, מתבשמים בבושם מחבצלת השרון ועד לשושנת העמקים. מהצרי והנכאת והלוט ועד לנרד ולכרכום. ובשל הבושם והתבלינים יצא האדם לגלות ארצות חדשות, ויצא להילחם, והשמיד עמים ותרבויות והביא את ניחוחם לפאר בו את מיטבחו ואת ארון הבשמים שלו.


 

מה לפליישר ולאיזוב    🔗

השאלה הקטנה הזאת מקפלת בתוכה את כל תולדות הציונות. מפני שהציונות, בתקופות היפות שלה, לא חיפשה איך להתקיים כאן ממה שאין כאן, אלא איך להתקיים כאן ממה שיש כאן, וממה שידוע שהיה כאן.

היום כבר לא זוכרים שהמיוחד לארץ־ישראל אינו דווקא החממות לגידול פרחים. גם באלסקה אפשר לגדל תות־שדה בחממות, וגם באנטארקטיקה אפשר לגדל ורדים וציפורן ליצוא. כל מה שצריך לשם כך הוא להביא לאלסקה את מה שאין בה, במקום לקחת ממנה את מה שיש בה. החלוצים הראשונים שבאו לארץ חיפשו זכוכית ומצאו אותה בחולות ואיש הזכוכית הראשון הקים את העיר העברית הראשונה. הם גידלו גפן וזיתים ומצאו את אם־החיטה וזיקקו יסמין וקורנית. את הקורנית בהרטוב ואת היסמין בבנימינה. הם הנהיגו חידוש מהפכני של מחרשת־עץ עשויה מברזל, בטרם בא הטרקטור, והם ידעו את המקורות וחיפשו כאן באדמה מה שהאדמה נתנה לנו לפני שגלינו ממנה.

זה עונה קצת על השאלה מה לפליישר ולאיזוב. ד"ר פליישר, צעיר אדמוני ומזוקן, שעלה מברית־המועצות לפני ארבע שנים, עוסק בריחות, מהריחות ועד לאיזוב הדרך אינה רחוקה.


 

שיבחם של חלוצים תמימים    🔗

הדרך עוברת דרך החלוצים התמימים, שלימדו אותנו כל מה שאנו יודעים על הארץ הזאת.

היום אנו יודעים שהנמר אינו טיגריס, שאיילה אינה צבי, שאפק הצפונית היא בכורדאני ואפק של השרון באנטיפטרס. שהפרס והעזניה אינם סתם “מין עוף” ושאשתמוע היא סמוע. ואנו יודעים שהחריע הוא ה־Carthamus ושחליים, בני־הדוד של הגרגיר, הם Lepidium Sativum ואנו יודעים שהאיזוב אינו Hyssopos Officinalis ואינו Oregano Maru שהוא המרוא חיורא מהתלמוד, ושהוא לבטח ה־Majorana Syriaca.

יש משהו ראשוני, משהו בין חוויית רובינזון קרוזו וזו של שרלוק הולמס, בגילוי ארץ חדשה, בפיענוח צפונותיה ובפיתרון חידותיה. בין ראשוני העולים היו גם ראשוני החוקרים, ובימים ההם נדדו במקלם ובתרמילם ועל גבי החמור בשבילי הארץ. מהם היו דוקטורים של ממש ומהם היו רק בחזקת אוהבים. הם התרפקו על תל ועל צמח. ניסו להשוות את התירגום הסורי עם תירגום השבעים, את פירושו של עובדיה מברטנורא עם כתבי אבות הכנסיה, ואת הארץ הזאת, שהיתה בחזקת אבסטראקט, להפוך לממשות. אהרוני והראובני, אוריה פלדמן והדוד יהושע, שהיו יותר בחזקת מחנכים ויוצרי ערכים, לצד חוקרים מובהקים כמו עמנואל לעף, ורבורג, אופנהיימר, ואלה של היום, זהרי, יהודה פליקס וכל אלה הלכו בעקבות אסף הרופא ושבתי דונולו, הרמב“ם ואשתורי הפרחי ורש”י, שזכרו מסורות והכירו את האיזור ודאגו שגם בגלות לא נשכח כיצד נראית ארץ־ישראל של מטה.

כשאתה קורא היום את המחלוקות על זיהויו של צמח זה או אחר, זה מרתק יותר מחידה בלשית. אחד לאחד נופלים פיתרונות כזב, עד שנותרת רק ברירה אחת. ואז אתה יודע בביטחה, ובכן, האיזוב הוא ה־Majorana Syriaca.


 

למה איזוב, למה תבלין, למה צמחי מרפא    🔗

שלמה המלך דיבר “על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האיזוב אשר יוצא בקיר”. היום, ודווקא בגלל הלבנון, הגיע ד"ר פליישר אל האיזוב, ומעשה שהיה כך היה.

במישרד החקלאות החליטו – ואין אבא יחיד להחלטה זו – שאסור שהחקלאות בארץ תניח את כל הביצים שלה בסל אחד, ושיש לחפש גידולים רווחיים אלטרנטיביים לאלה הקיימים. ובחרו בתבלינים.

לארץ־ישראל אדמה מיוחדת – למשל אדמת החמרה, שהיא פלא חקלאי – ולה אקלים מיוחד, של ציה ותלאובות ובצורת וצחיחות, ועל כן היא מגדלת הרבה מיני צמחי מרפא ותבלינים. בני מישפחת השפתניים, והאיזוב בתוכם, מתעדנים ופורחים ככל שרע להם יותר. תן להם אדמה ענייה, ואל תיתן להם מים, ואז הם נותנים לך את מיטב ניחוחם, האצור בתוך בלוטות השתן האתרי שעל עליהם.

ובכן, התחילו לעבוד. במכון וולקני בבית־דגון עובד צוות בראשון הד“ר דן פלביץ', על צמחי מרפא. בנווה־יער, בראשותו של ד”ר אלי פוטייבסקי, הוכשרו חלקות ונזרעו האוריגנו והמנתה, הריחן והקורנית, המליסה והמיורן, עשב הלימון והגרניום ועוד ועוד. ומכיוון שידוע שתכולת השמן האתרי של צמחים אלה היא התכונה החשובה בהם – ועוד ידובר בכך – הופקד הד"ר פליישר על הקמת מיתקן זיקוק ניסיוני לשמנים אתריים, וכך אנו מגיעים אל הלבנון ואל האיזוב והזעתר.

ובכן, שמן האוריגנו הוא אחד הנדרשים ביותר בשוקי העולם, ובשוק זה, אם וכאשר נצליח להידחק אליו, לבנון היא מתחרה גדולה. והד"ר פליישר חושד, כנראה בצדק, שהלבנונים לא טרחו כלל לגדל את האוריגנו התרבותי, שזניו המשובחים מצויים ביוון ומשם הבאנו אותם גם אנו, אלא שהם פשוט מזקקים את האיזוב. ואם להם טוב האיזוב הגדל בר ושהוא עמיד וחסון, למה לא יהיה טוב גם לנו. וכך הוא עכשיו מתעסק באיזוב, ובעצם בזעתר, שהוא התבלין הידוע המופק מצמח זה.

אם לכל בני המישפחה תכונות מופלאות, האיזוב מיוחד בהם. מה אין בו. הוא למאכל והוא לתבלין, הוא לחיטוי והוא למרפא, הוא להסקה ומה לא.

עוד המצרים הקדמונים השתמשו בו לצרכי ריפוי וחיטוי. היוונים גידלוהו על גבי קברים כדי לשכך את זעמם של נשמות המתים. דיוסקורידוס, שחי במאה הראשונה ושחיבוריו שימשו את הרפואה עד לתקופת הרנסאנס, שיבח את תכונותיו האנטי־חומציות, ואריסטו סיפר שכאשר צב בולע נחש, הוא אוכל איזוב כדי שלא למות. האיזוב הוא חומר אנטיספטי, מחטא. הוא עוזר להירדם, משכך, הוא תרופה למיגרנות, לשיעול, להקלת העיכול, מחטא את דרכי השתן ואת דרכי הנשימה, והוא טוב גם לחיטוי חיצוני נגד זיהום.

אצל אבותינו, העברים הקדמונים, הוא שימש להכנת אפר הפרה האדומה לטהרת המצורע. “וציווה הכהן ולקח למיטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואיזוב”. האיזוב שימש להזאת מי חטאת – “ולקח איזוב וטבל במים איש טהור והיזה על האוהל ועל כל הכלים ועל הנפשות…והיזה הטהור על הטמא”… וכו'. והוא משמש להזאה כי עליו הלבידים, סופגים מים.

עד כדי־כך היתה חשובה מיצוות ההזאה, שהחכמים נתנו סימנים באיזוב, איזהו הכשר למיצווה ואיזה אינו כשר. במסכת פרה נאמר: “מיצוות איזוב שלושה קלחים ובהם ג' גבעולין”. ועוד אמרו: “מיצוות איזוב לא איזוב יון, לא איזוב כוחלי, לא איזוב רומי, לא איזוב מידברית ולא כל איזוב שיש לו שם לוואי” (נגעים, י"ד, ו').

כלומר, היה איזוב אחד ואחד בלבד שהיה מקומי, שלא היה לו שם לוואי, והוא הוא האיזוב שבידינו וכפי שניווכח להלן, סיבות יש לכך.

הערבים מפיקים מן האיזוב את תבלין הזעתר הידוע, שבלעדיו מי ילפת את פיתו. ובכן, המהדרים מכינים אותו אומנם מן האיזוב. אך כשם שהתלמוד מנה לפחות ארבעה מיני איזוב, כך אצל הערבים כיום משתמשים לפחות בשבעה מיני צמחים שונים, להכנת אותו תבלין. הכל תלוי באיזור, בעונת השנה, באקלים ובמסורת וההרגל. מחוץ לזעתר של האיזוב, יש:


קינן 3 (2).jpg

האזוב אשר בקיר עמוס קינן (2).jpeg

זעתר סידנא מוסה, המופק מן הכלמינתה האפורה – Calamintha Incana. היא גדלה בביקעה הצפונית, במדבר יהודה, והיא די נדירה. את הזעתר כחלה, מכינים מהנפית הכפופה, Nepeta Curviflora. הזעתר סבלי מופק מהצתרנית המשובלת Thymbra Spicata, והזעתר הפרסי מהקורנית המקורקפת Thymus Capitatus, אותה קורנית שאבותינו היו מגדלים בחצרותיהם, כמו שנאמר “הסיאה והאיזוב והקורנית שבחצר” (מעשרות, ג‘, ט’). זעתר חמרה מכינים מהצתרה הוורודה Satureja Thymbra, שהיא אחד הצמחים המקסימים והריחניים ביותר, בעל השימושים הרפואיים והקולינריים המופלגים. ולבד מצמחי הבר של הארץ, יש גם זעתר בינדי, המופק מהריחן שהוא צמח תרבות.

את עלי האיזוב מייבשים, טוחנים, ומערבבים אותו במלח, בשומשומין קלויים וטחונים, ובסומאק. סומאק הוא שמו הערבי של הצמח וכך קרא לו גם הרמב"ם, שהיה כידוע רופא. זהו אוג הבורסקאים Rhus Coriaria, צמח ממישפחת האלה, וגרגריו האדומים נטחנים לאבקה המשמשת לצביעת מזון ושימשה לעיבוד עור. לסומאק טעם חמצמץ, ההכרחי ביצירת טעמו של הזעתר, שבו מלפתים את הפת עם שמן זית.


 

ושוב ריח    🔗

ד"ר פליישר, שכולם קוראים לו סאשה, מגיש לנו כמה עשרות מבחנות ומבקש להריח. להריח לחוד בנחיר ימין, לחוד בנחיר שמאל, ולהניח את המבחנות בשתי קבוצות, לפי הריח.

כל המבחנות מלאות שמן אתרי של איזוב, שלוקט מכל אזורי הארץ, והן נחלקות לשתי קבוצות ברורות מאוד של ריח: חריף מאוד, וקלוש.

הריח החריף מאוד, הוא הקארוואקרול. הוא, שמן הקארוואקרול, הוא הסוד של האיזוב. ואם מכינים את תבלין הזעתר מצמחים שונים, זה בגלל הקארוואקרול המשותף.

מדוע נתן לנו להריח ולמיין? מפני ששני סוגי השמן באים מאותו צמח, מאותו זן, ואותו צמח ואותו זן גדלים בקירבת מקום איש אל רעהו.

אין ביניהם שום הבדל בוטאני. יש רק הבדל כימי. וזה מה שקרוי בפי אנשי המדע כמו־טיפים.

הכפריים, המלקטים את האיזוב, לעולם לא ילקטו את בעל הריח הקלוש – אף־על־פי שניתן להבחין בהבדל הריח רק לאחר זיקוק בקיטור. ניסיון של דורות לימד אותם להבחין במה שאינו ניתן להבחנה בעין או בשאר חושים, והם מכירים את בתי הגידול של האיזוב בו הם חפצים ולא נוגעים כלל בשני.


 

אנטומיה של ריח    🔗

מגלדים בנווה־יער צמחים בעלי ריח מופלא, כמו הגרניום הריחני (שיגעון!) ועשב הלימון, Andropogon Nardus.

אבל מגדלים כאן את ה־ Salvia Sclarea, אחד ממיני המרווה. מפרחיו הצהובים מפיקים שמן יקר מאוד, שימושי מאוד ושריחו מאוד מאוד לא נעים. הוא מכיל אינדול וסקאטול, ומי שיודע יוונית יודע שריח הסקאטול הוא ריח צואה.

והנה שמן זה ממש הכרחי להרכבת כמה ממיני הבשמים החשובים ביותר. קצת קשה להסביר מדוע ריח בלתי נעים הכרחי להשגת אפקט נעים, אבל ככה זה. הריח הבלתי נעים, כשהוא מתמזג עם ריחות אחרים, יוצר תירכובת של ריח ובתירכובת זאת יש משהו אינטימי, אורגני, בלתי סטרילי, המחבב אותו על החושים האנושיים. כמו כן, ריח שכזה יכול לחדד יותר את הריחות האחרים, הנעימים. וכך גם קדמונינו, בבית־המיקדש, היו מערבבים בעשבי הקטורת את החלבנה, שהעשן שלה בפשטות מסריח – כשמבעירים צמח זה בלבד. וראה זה פלא, ביחד עם הבשמים האחרים, התקבלה קטורת של ניחוח, ויש איזשהו מוסר השכל כאן, על הכרחיותו של יסוד בלתי מכובד כדי ליצור הרמוניה. ככתוב: “כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטורת”.


 

משהו על רפואה    🔗

הקדמונים ידעו על סגולות המרפא של הצמחים. אריסטו וקאטו הזקן, דיוסקורידוס ופליניוס, גאליינוס והיפוקרטס היריבים, הילדגארד הקדושה, הלויטיוס ופרצלזוס, ובדורנו, ד"ר לקלאר מצרפת. את קדמונינו אנו, כבר הזכרנו, והנה, בימי האנטיביוטיקה וקרטל התרופות העולמי, כאשר מדי יום מתברר שהתרופה של אתמול היא הסרטן של מחר, מתחילים לשאול מה רע ברפואה הבאה מן הטבע ועם הטבע. מה רע בלהרוג מחלה לא מהר מהר ביחד עם החולה, אלא להרוג אותה לאט אבל להשאיר את החולה בחיים. החולה של פעם לא דרש מהרופא להיות חולה בבוקר ולקום בריא בערב. הוא נתן לחומרים טבעיים לפעול לאט־לאט במנות מבוקרות ולשקם את הגוף, והחולה המודרני מבריא בין רגע ומת לאט־לאט ביסורים גדולים. מלווה בתרופות לכל אורך נתיב היסורים שלו. והיכן כאן החכמה. ואולי זמן לשוב אחורנית.


 

אפילוג איזוב    🔗

מי שלא ראה גבעולי איזוב מבצבצים מתוך קיר סלע, לא ראה מה זאת תושיה ומהי הסתגלות, מהי עקשנות, הסתפקות במועט, ועם זאת גאווה צנועה, הבאה מן התועלת והייחוד. אלה צמחי הארץ היפים, שככל שרע להם יותר, כך הם יותר פורחים וריחניים. כך הם יותר מועילים ונמצאים, ואילו באנו למנות את שבחיו של האיזוב בסיר ובקדירה, בסלט ובדג, במרק ובצלי, לא היה הנייר מספיק, שלא לדבר על איכותו אפילו כחומר הסקה. וכך נכתב עליו במקורות, וקדמונינו אהבו שהאח המבוערת תפיץ ריח ניחוח ולמה לא.

אני מצדיע בפניך, האיזוב אשר בקיר.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49249 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!