אין לי זיכרון לתאריכים.

גם לא להתרחשויות. אינני מסוגל לשחזר את מהלכו של קרב שבו כפי הנראה השתתפתי, או את קורותיו של לילה גורלי. כל מה שאני מצליח לזכור מבעד לעבר הנדחס הוא רחשים, צלילים, צבעים. את ריחו של האוויר. אני חושב שריחו של האוויר, עם הצלילים ועם הרחשים, הוא מה שאנו קוראים בשם “אווירה”. ואווירה היא האמת, היא הגרעין האמיתי שמסביבו אפשר לשחזר את האירועים, את המאורעות, שאינם חשובים כלל כשלעצמם. הם חשובים רק מפני שהם מצטרפים לאווירה, והאווירה היא המשמעות שלהם. אני מנסה לומר כאן שהזיכרון הארכיוני יכול לסלף את מה שקרה, ורק זיכרון האווירה הוא החוט היחיד שבעקבותיו אנו יכולים לפסוע ממקום אחד של חיינו אל מקום אחר.

מקומות זה מקומות. אבל מקומות זה גם אנשים. ואנשים זה אנשים. אבל אנשים הם גם מקומות. אצלי, שאלתיאל הוא מקום. מקום שמתמשך על־פני זמנים שונים ועל־פני מקומות שונים. אבל הוא מקום. מקום הוא קצהו האחד של חוט, המוליך אל מקום אחר, ומהו החוט הזה אם לא הקו הפתלתל של החיים.

 

שחר 48    🔗

באותו שחר יצאה החטיבה אל הקרב הראשון שלה.

שאלתיאל עמ על צומת של דרכי עפר בין פרדסים, וכיוון את השיירה.

הוא דיבר עברית אל הצברים. רוסית אל ותיקי סטאלינגראד. אנגלית למתנדבי חוץ־לארץ. צרפתית לצפון אפריקאים. ערבית לאלה שלא ידעו שפה אחרת.

היתה זו שיירה ענקית, השיירה המשוריינת הראשונה של צה"ל. היו שם כמה טנקים והיו זחלמים והיו האף־טראקים ומשוריינים עם צריחים ומשאיות וג’יפים. מאות כלי־רכב ואלפי אנשים. אינני יודע איך הבחין יצחק שדה בשאלתיאל ומדוע מינה אותו לארגן את יציאתה הראשונה של החטיבה אל דרכה הראשונה.

עמדתי על ידו ושמעתי אותו. הוא וידא שכל כלי־רכב מצוייד במה שעליו להיות מצוייד. שמפקדו יודע את המשימה שהוטלה עליו. שהוא יודע מה מקומו בתוך ההתפרסות הכללית.

אני כבר לא זוכר איזה קרב זה היה.

אבל את השחר הזה אני זוכר. זה היה השחר שבו הגיח מתוך כור־היתוך מוזר, צבא.

 

מה היה בכור    🔗

קודם כל, היתה שם מחתרת לח"י.

ריכזו אותנו בשייך־מונס ונתנו לנו קורס. אנשי לח“י ידעו מה זה אקדח ומה זאת פצצה ומה זה מוקש. אבל מה זה פלוגה ומהו גדוד. מהי מרגמה ואיך מתפרסים בתוך שטח. מהי מלחמה ומהי חזית ומהו קרב. כל זה ניסו להכניס לנו בשבוע דחוס. ואחר־כך חילקו אותנו לדרגות: מי מפקד מחלקה מי סמ”פ ומי מ“ם פ”א.

בסיום הקורס שרנו את “חיילים אלמונים”. נתן ילין מור בשיער צבוע לשחור מבהיק נשא נאום. ישראל אלדד נשא נאום. יצחק שמיר נשא נאום. ושרנו את ההימנון. אחר־כך עשינו מסיבה ואני זוכר איך רקדתי טנגו עם גאולה כהן, שהיה לה עור שזוף ושיער בלונדי, סגולה נגד זהוי ומעצר בידי הבריטים. ואחר־כך לקחו את כולנו לתל־ליטוינסקי והתגייסנו לצה"ל וקיבלנו מספרים. ונעשינו גרעין לחטיבה.

היה לנו מפקד גדוד פולני־רוסי, שלא ידע מלה עברית. אני זוכר אותו מפקד בקללות רוסיות על כיבוש שדה התעופה של לוד. הקרב התנהל כמו סרט קולנוע מרהיב. מפני שלא היה שום אוייב. צפיתי בו מעל גגו של בית ערבי בתוך פרדס, שהיה מטה הפעולה. למחלקה שלי לא היה מה לעשות בקרב, אלא לדהור לאחר המשוריינים ולהיכנס לבניין שדה התעופה, שבו עדיין היה בסירים אוכל חם שנטשו חיילי הלגיון.

היה גרישה הענק, שהיה יותר גדול מטנק ההוצ’קיס הראשון של צה"ל, שהוא היה הראשון שנהג בו. והיה נכדו של הרברט סמואל שנהג בקרומוול הראשון.

היתה הפלוגה של הנהללים עם המ"פ משה דיין. והפלוגה של דב. לנו היה מפקד פלוגה פולני, שהיה לו שק מלא מדליות מסטאלינגראד. הוא היה שותה עם מפקד הגדוד. אולי שיחקו על המדליות שלהם. אמרו לנו שבשווקי טשקנט היו קונים אותן על־פי המשקל.

הרובים היו מלאים גריז והיה להם בקצה הקנה פקק של גומי. אנשים יצאו לקרב מבלי לדעת שצריך להוציא את הפקק מהקנה. לא היה גם צורך.

סגן מפקד הגדוד היה קצין המבצעים של לח"י.

סגנו של הסגן היה בעל ידע צבאי טיפ טיפה יותר גדול, והיום, אם איני טועה, הוא פרופסור מעבר לים, מומחה בינלאומי לתחבורה.

במחלקה שלנו היה כל סניף לח“י בתל־ליטוינסקי, שאז היה ישוב עברי. הסניף מנה שני יקים. אחד מהם היום פרופ' בהולנד לאחר שהיה פרופ' באוסטרליה. אבל אז הם גרו בישוב שמו היה תל־ליטוינסקי והם היו סניף לח”י המקומי.

והיו כמה פלמ"חנקים שהתגלגלו בטעות ובכו. ירוחם הג’ינג’י, היה אחד שהיה מדריך שלנו לשדאות לא יכול היה להסתיר את בוזו אלינו. מפקדי פלוגות ומחלקות שלא יודעים ללחוש פסססט פססט בלילה.

שני ילדים בני 17 מקרית־חיים שידעו על מלחמה יותר מכולנו, אף־על־פי שבאו בסך־הכל מהגדנ"ע.

ילד פולני חיוור שהיה מתעורר בלילה לנקות את הרובה. אף פעם לא עזב אותו.

כאלה שהצטרפו אל לח"י ממש ברגע האחרון, כדי להימלט מציד משתמטים ברחובות, והמדינה השיגה אותם.

את שאלתיאל הכרתי בקורס בשייך־מונס. לא זוכר מדוע התיידדנו.

היה לו שפם בריטי עבות וכובע ברט של מונטגומרי. היתה לו תעודת זהות מנדטורית שנשאה שם ערבי. המקצוע ומקום המגורים: סוחר בקר מבית־שאן.

את התעודה סיפק לו אצ“ל. מפני ששאלתיאל היה חבר אצ”ל לפני שעבר ללח"י, ואת שנות המנדט האחרונות עבר בבית־שאן, ואם הערבים לא ידעו שאינו ערבי, ואם הוא יכול היה לחיות בעיר ערבית כערבי, זה מעיד לפחות על חלק מהשורשים שלו.

 

הקודם של האחר־כך    🔗

אחר־כך, נודע לי מה הוא היה קודם.

אני חושב שהתיידדתי איתו בגלל ההומור היבש שלו. הומור יותר בריטי מאשר ארצישראלי.

הוא נולד במטולה, למשפחה של קוזאקים שהתגיירו ועלו ארצה בראשית המאה.

כאשר נולד, שכבה אמו בתוך אוהל עשוי עור, ובחוץ עמדה סוסה מקושטת, כמנהג הקוזאקים.

אחרי שנולד כקוזאק יהודי, למד גם להיות ערבי. זה לא היה קשה במטולה של אז.

אחר־כך למד להיות עוד דברים: צרפתי מדרום צרפת וסקוטי מסקוטלנד. אני יודע שכל זה נשמע מוזר, אבל שאלתיאל היה איש מוזר, חריג בחיינו ובהווייתנו, אבל חריג המתחייב מן המוזרות של הציונות באשר־היא. ואני שואל עצמי לפעמים אם אומנם היה חריג, ואם לא איחד בתוכו את כל המרכיבים המוזרים שהם איכשהו אנחנו.

הוא היה שקרן מקסים.

בעצם לא שקרן. כפי הנראה דיבר לפחות 90 אחוזים אמת, אבל גם התשעים אחוזים הללו נראו דמיוניים. מסעירים. וכאשר נוספו עליהם עוד 10 אחוזים של יכולת סיפור ואהבת הצ’יזבאט, יצא שקרן מקסים.

אביו הקוזאק שהגיע הנה נער עם הסב ותקע את אוהלו באדמת מטולה, היה פטריוט עברי.

שמו היה לאזאר, אך הוא קרא לעצמו אלעזר בן־יאיר. בן־אדם עם שם כזה מחייב את צאצאיו. לשאלתיאל בן־יאיר בנו של אלעזר בן־יאיר כמעט ולא היתה כל ברירה אחרת, זולת להצטרף אל המחתרת.

לא לפני שעבר הרפתקאות הלקוחות מספרים אחרים.

בגיל 10 ומשהו שלח אותו אביו למארסיי, ללמוד בפנימיה ימית. וזאת, כדי שילמד על בורייה צרפתית, שהיתה שפת הבית. וגם כדי שיהיה קשוח.

בגיל 13 ברח מן הפנימיה עם אשה מבוגרת.

אבא בא למארסיי, מצא את ההרפתקן הרומאנטי וסחב אותו באוזניים אל פלשתינה.

הילד חזר קשוח, ב"ה. קשוח וים־תיכוני, עם מבטא גרוני של אנשי הדרום בצרפת, עם ידע על צדפות ועל מרקי דגים ועל ציד ויערות ועל ים וספינות, וזאת על הבסיס הפסיפסי של יהודי חדש בארץ־ישראל עם ערבית ועם רוסית ועם סוסים ושדות־בר והרים צחיחים.

המשפחה עברה לגן־שלמה, מקום שאינו מקום אלא בית אחד בודד, ליד תל־מונד. שם היה אבא אגרונום – ושמא זה מהצ’יזבאטים של משפחת בן־יאיר ואולי לא היה אגרונום מעולם – שם היה האב לבעליו של בית משוגעים פרטי, בין הפרדסים. המשוגעים היו מעבדים את גן־הירק. שאלתיאל היה רוכב על סוסים ומגדל את כלביו ויוצא לציד. כשפרצה מלחמת העולם, הלך לצבא הבריטי והגיע ל־פ.פ.א. – הלא הוא פופסקי’ס פרייבט ארמי.

 

בית־ספר לרוצחים    🔗

כאשר אתה חודר עם נשק אוטומטי אל תוך חדר שבו ארבעה אנשים מזויינים – את מי עלי להרוג ראשון.

זוהי השאלה הראשונה הנשאלת בבית־הספר לרוצחים, שהוקם בלונדון בימי המלחמה.

אתה צריך במבט אחד לקבוע, מיהו זה שיתעשת הראשון ויירה בך – ובו עליך לירות קודם כל. אחר־כך עליך להרוג את כל האחרים לפי סדר הסכנה שהם מהווים עבורך.

את בית הספר המוזר הזה הקימו לאנשי פ.פ.א. צבא הקומנדו של הסרן הפולני פופסקי, שלחם בחזית המידבר המערבי אבל בעורף האוייב. אנשיו היו מבצעים גיחות לשם חבלה, זריעת בהלה, לקיחת שבויים לצרכי חקירה מודיעינית, ומה לא.

לשאלתיאל היתה התמצאות אבסולוטית בשטח.

הוא ידע להריח בלילה ולהקשיב לרחשים, למצוא שביל ולמצוא מסתור, ולגלות סימני חיים ואוייב במקום בלתי צפוי. ראיתי זאת במו עיני .אינני מאמין שהיה אי־פעם סייר שכמותו, וזאת, אף־על־פי שלא היה בפלמ"ח ולא נכתב עליו בילקוט הכזבים.

מתי שהוא, בזמן המלחמה, בין גיחות של פופסקי וחופשות, מצא זמן להתחתן. פעם הראה לי תמונה של אשה וילד, וסיפר לי ששניהם נהרגו בפרעות בטריפולי, או במצרים. לעולם לא אדע את האמת. הוא אמר לי ששם הפעוט שנהרג היה דויד. אולי זאת אמת.

בצבא הבריטי למד שאלתיאל, שכבר היה צרפתי וכבר היה ערבי וכבר היה רוסי, להיות גם סקוטי. לסקוטים היו קורים גו’ק" והוא היה גו’ק" (בחולם, לא בשורוק). הרי“ש הגרונית של דרום צרפת הסתגלה לרי”ש הסקוטית בנקל. לימים, למד לשנות את לאומיותו לפי הצורך. לפי המשימה.

תעודת הזהות המנדטורית לא היתה צ’יזבאט. כי ראיתי אותה. עבדאללה משהו. סוחר בהמות. בית־שאן. כאן מצאה אותו מלחמת העצמאות.

 

אהבה    🔗

לא אהבו אותו. וגם אי־אפשר היה.

אף פעם לא היה שוכב לישון עם כולם.

לפנות ערב, בשדה, היה לוקח את חפירה, מתרחק כמהלך חצי קילומטר מהפלוגה, חופר לו שוחה לישון בה לבדו.

הוא לא האמין שסביבה של אנשים נוסכת בטחון. להיפך. ככל שתתרחק מהם, ככל שתהיה לבדך, כך אתה בטוח יותר.

בדד, על חרבך.

פעם ירה ממרחק של 100 מטר על חייל שסירב למלא פקודה והתרחק מן השטח. לאחר שתי אזהרות, חרך בכדור אחד את שער ראשו. החייל חזר.

הוא לא היה הקשוח היחידי בפלוגה. גם לא האינדיבידואליסט היחידי בין פראי האדם האלה. אנשים שמהותם היתה פריקת עול ומרד, לפחות על־פי המושגים של אז.

היה לנו אחד שהגיע מ“השומר הצעיר” אל לח"י.

הרודנות וההתנשאות של שאלתיאל לא מצאו חן בעיניו. אולי לא רק זה, אולי גם העובדה ששאלתיאל היה כל־כך לא משלנו. הוא לא היה שזוף, ולא היו לו רגלים שעירות והוא לא היה גבוה ורחב. הוא היה דק וגרמי, חיוור עם עור אדמדם במיקצת. בשום פנים ואופן לא הדמות שלנו בעיני עצמנו, ואיש קשה. מצחיק לומר איש קשה, על בחור, אם לא נער, בן 23. אבל אז זה היה גיל של מפקדים בכירים. ורמטכ"לים ומפקדי חזיתות היו בני 30.

ערב אחד, בשדה טרשים ביקש אותו חייל לשוחח עם שאלתיאל. אותי תעזוב, הוא אמר לו, ואם לא תעזוב אותי, אהרוג אותך.

הם עזבו איש את רעהו מבלי שאיש מהם וויתר על כבודו.

אבל היו אלה שאהבו אותו. וגם הוא ידע לאהוב. ימים רבים לאחר מכן, ראיתי אותו בעיר. כמו שהיה איש שדה, כך היה גם איש אורבני מאוד. ואורבני לא כמונו. תמיד היה בחליפה ובעניבה, ובנעליים מצוחצחות, ולפגישה עם נערה היה מביא זר של שושנים. כל־כך פורמאלי. לימים עוד יותר רחוקים ראיתי, שאפשר ללמוד ממנו איך מתנהגים במסעדה, איך קוראים לרב־המלצרים, איך מזמינים יין, ואיך חייבת להיות האומצה.

משונה.

 

אחר־כך    🔗

מתי שהוא נפרדנו.

אני עזבתי את הגדוד ואחר־כך השתחררתי עם הסטודנטים שלמדו על הר־הצופים לפני המלחמה. הוא נשאר בצבא.

אני הלכתי להיות עיתונאי. אותו, מינה משה דיין שהיה אז או אלוף פיקוד או רמטכ"ל. אני באמת לא זוכר – להיות יחידה.

שאלתיאל בן־יאיר היה יחידה בפני עצמה בצה"ל.

הוא היה חודר בלילות לרצועת עזה, כדי להביא שבויים לחקירה.

חודר לבדו, פועל לבדו וחוזר לבדו. הסיפורים מהתקופה הזאת לא ידועים לי. שמעתי פה ושם. היינו מתראים באקראי. סיפרו לי ואיני יודע מה האמת, איך הטיל מצור על קיבוץ בנגב במשך שני לילות, מפני שלא נתנו לו מים, או אוכל, או משהו שביקש. בסוף הצליחו להסיר את המצור וכוח של צה"ל שיחרר אותם משאלתיאל. אז עדיין לא קראו לחדירות הללו פעולות תגמול, ואפילו אריק שרון עוד לא היה קיים.

ב־1952 הסתיימו זמנית הקריירה העיתונאית שלי, והקריירה הצבאית של שאלתיאל. שנינו מצאנו עצמנו על ספסל הנאשמים בבית־דין. האשמה היתה הטלת פצצה בביתו של שר התחבורה.

ישבנו ביחד שלושה חודשים בבית סוהר עד שזוכינו.

כל ההוכחה של התביעה התרכזה בחוט שחור אחד, מה שקרוי פתיל שחור, שנמצא במקום לאחר הפיצוץ והיה עדות לפשע. הפתיל היה מונח על שולחן התביעה בזמן שחבלן המשטרה הסביר מה זה פתיל.

שאלתיאל, שלא החזיק את הפתיל בידיו כמו החבלן המשטרתי, הבחין שזה פתיל חי שעדיין לא התפוצץ. היתה לו עין חדה. כאשר, לבקשת פרקליטו, חתך החבלן את הפתיל ומתוכו נשפך אבק שריפה שחור, נמוגה ההוכחה הניצחת כולה ואנו זוכינו.

והפכנו שנינו למחוסרי עבודה.

 

ציר של דג מלוח    🔗

היינו נפגשים כל בוקר.

הולכים לשדרות רוטשילד. לאלנבי. יהודה הלוי וליליינבלום.

שותים כוס תה. מחפשים מכרים מהימים ההם. אולי מישהו יכול לעזור למצוא עבודה.

היו חברים מן המחתרת. לאחד היתה חברה קבלנית למשהו. לשני היה איזה משרד קטן למשהו. אבל עבודה לא יכולנו לקבל. רק כוסות תה.

בהתחלה היה איתנו גם ויליאם שטיינר. לא מהמחתרת – מהגדוד. היה גר עם שאלתיאל בחדר שכור בבוגרשוב ויחד עימו נעצר. לויליאם היו שיני זהב, מפני שבצ’כיה שברו במרתפי העינויים של ה־נ.ק.ו.ד. את כל שיניו. הוא היה הטכנאי המזהיר ביותר של החטיבה המשוריינת. ידי זהב. אבל לאחר המעצר נותר מחוסר עבודה. אין לי מושג איפה הוא היום. לא ראינו אותו יותר.

בצהרים היינו הולכים לתחנה המרכזית. היתה שם מסעדה שבה יכולת לקבל בשילינג אחד לחם חופשי, צלחת עם דג מלוח והרבה הרבה ציר של דג מלוח. היינו טובלים חצי כיכר לחם בציר של דג מלוח.

היה קשה. לא אשכח את 1952.

אחר־כך הצטרפו אלינו כל מיני אנשים. חלקם לאורך ימים, וחלקם לכיברת דרך אכזוטית.

היום אני קורא שאז, בשנים ההן, נולדו בארץ כל מיני תנועות ספרותיות שעליהן כיום גאוותנו. אבל אנחנו לא חיינו אז בעולמה של ספרות.

היה יהושע. הוא היה איש אצ“ל ומפקד גדוד בצה”ל, שביקש מאת הרמטכ"ל להתיר לו את החוזה. ככה. העבר הפורש רדף אותו גם במדים ונמאס לו להיות נרדף. הוא היה שותה איתנו תה ומסביר את הבעייה שלו: יש לו משפחה שמשקלה 90 קילו. הוא צריך לספק לה 15 קילו מזון לשבוע.

היה אחד מלגיון הזרים הצרפתי שהתגלגל איתנו לבית־הסוהר, ואחר־כך פגשתי אותו בכיכר פיגאל והיום הוא יושב עם שבעה כלבים בסיני.

ועוד מכרים מבית־הסוהר, איש איש עם שמו שהילך לפניו.

עורך־דין צעיר שאפתן שלימים מימש את כל שאיפותיו. ג’ינג’י אחד אביון שהיה אלחוטאי בתחנת הדייגים ביפו והיה מביא לי מדי שבוע פח גדול מלא חסילונים. אז היהודים עדיין לא אכלו חסילונים והדייגים היו משליכים אותם מן הרשת החוצה. היינו מבשלים אותם אצלי, אצלי כירה גדולה.

פעם ידיד השאיל לי חדר שלו ונתן לי את המפתח. באמצע השינה התעוררתי וראיתי מישהו פותח את ארון הקיר. בתוך ארון הקיר היו אקדחים, רימונים, תת מקלעים, מחסניות. אלה היו ימים מוזרים.

אנשים משונים היו באים לבקר אצלי. פעם בא אחד והציע להקים מחתרת נגד השלטון. לא קיבלתי את הצעתו. לימים הופיע כעד המלך במשפט המחתרת של צריפין והזדהה כאיש הש.ב.

קבלן אחד, שהיה סרן בחיל המודיעין, הציע לי כל מיני הצעות ונעלם בתהום הנשיה.

איש מחתרת לשעבר הציע להקים שבועון בשפה הערבית אשר מרווחיו נממן קריאה לנוער העברי לקום ולמגר את משטר הכזב. הוברר, שגם הוא איש שרותי הבטחון. בכלל עסקו אז הרבה בבטחון. המצב לא היה בטוח.

בערבים היינו שותים בבארים של רחוב הירקון, מתרועעים עם נערות המקום. החברה היתה מעורבת: סטודנטים לשעבר ובהווה, אנשי פלמ“ח לשעבר, משוררים. פעם ישבנו ב”כסית" עם אלתרמן ורטוש ועבר איש אחד והצטרף אלינו. הוא דיבר בחן ובנעימות. לאחר שהלך שאל אלתרמן מי האש ואמרנו לו שזה גנב שישב אתנו בבית־הסוהר. פניו חפו. הוא לא ידע איך נראה גנב. היום כולנו יודעים שגנב נראה כמו כל אחד מאתנו.

 

עולם השיכחה    🔗

יש שנה שאינני זוכר אותה כלל.

עד כדי כך איני זוכר אותה, שאיני זוכר איזו מהן היתה. אולי 1953. אבל אולי שנה אחרת.

מנין לי שיש שנה שאותה איני זוכר?

מזה ששנים רבות לאחר מכן, בכל מיני הזדמנויות חברתיות, הייתי פוגש גבר או אשה שהיו אומרים לי: אתה לא זוכר אותי? נפגשנו בשנת זו וזו.

לא זכרתי את הפגישה, ולא את הגבר או את האשה. ולא את השנה. הלכה לה שנה. כאילו לא היתה.

אני זוכר ששאלתיאל היה איתי באותה שנה. אבל לא זוכר איפה ואיך.

לפעמים, שאלתיאל היה מביא מהבית ציפורי־ציד צלויות מוכנות לאכילה. הוא ידע לצוד. לתלות אותן במרתף קריר במהופך. ידע כיצד ומתי צולים את הציד ובאילו תבלינים. שיגעון. והיינו שרים בכל מיני שפות, אבל בכל זאת יש שנה שנמחקה. אלהים יודע היכן היא.

 

יקיצה    🔗

בשנת 1954 התעוררתי וידעתי שאני רוצה לצאת מכאן.

ישבנו ערב אחד שלושתנו ב“כסית”: שאלתיאל, אנכי ויהושע.

גמרנו בקבוק קוניאק והחלטנו שאנחנו נוסעים מכאן.

עוד באותו שבוע היינו שלושתנו בחו"ל.

הראשון יצא יהושע: כעבור יומיים היה בקנדה.

כעבור שלושה ימים, היה שאלתיאל באריתריאה.

כעבור ארבעה ימים הייתי אני באירופה.

מאז אותו לילה, עברו שנים עד שהתראינו שוב. בעצם, היתה זו הפעם האחרונה שבה ישבנו יחד, כל השלושה.

 

פגישה חשובה    🔗

לפני זה היתה פגישה חשובה.

אולי אחרי זה, לא זוכר. אולי זה קרה בפעם אחרת. הפעם הבאה. אולי זה 1956. בעצם, נדמה לי שזה היה ב־1956, כאשר נזדמן לי לבקר בארץ לראשונה לאחר היעדרות של שנתיים.

כן. זה היה אז.

היה שמח כאן ב־1956.

כשם שבלילה אחד ב־1953 נפרדנו שלושה חברים, כך חזרנו ארצה שלושה חברים ממש בשבוע שלפני מלחמת סיני. אלא שהיינו שלושה חברים אחרים: יגאל תומרקין, יהודה ניימן ואנכי.

שלושתנו באנו ממונפרנס. כאן הכרנו את דני זיידל ואת משה ינוקא, אבל גם פגשנו חברים ישנים במסיבות. וכל הזמן היו מסיבות.

אובדי הדרך שהותרנו מאחורינו היו לבעלי עסקים. תמיד היה מישהו עשיר שהיה משלם בעד השתייה של כולם. המדינה כבר היתה בעיצומה, בהילוך גבוה. על ידיד אחד טוב ויקר של כולנו סיפרו, שהתעשר מבולים עם חותמת של סנטה קתרינה. פעם הוא פגש אותי במונפרנס ושאל אותי: היית מאמין שכך אומרים עלי? אמרתי לו שכן. שהייתי מאמין שכך אומרים עליו. אבל הוא כלום. היה אחד שאמרו עליו שהתעשר מהעניין עוד יותר מהידיד שלנו. ואומנם לאחר מכן השתרבב שמו לאחת הפרשיות האפלות בתולדותינו שעדיין לא זרח עליהן האור, והיום הוא סתם עשיר פרטי, מתוסכל, ללא תפקיד לאומי כלשהו. היו זמנים מעניינים.

ואז התגייס שאלתיאל לשירותי הבטחון.

לקחתי אותו אל מישהו, שהכיר מישהו, שהיה האיש האחראי לפעולה בארצות ערב.

הייתי בלתי־מהימן מבחינה פוליטית, אבל מהימן מבחינה אישית. האמינו לי שאם אני ממליץ על שאלתיאל, אני דובר אמת.

חזרתי לפאריס. החגיגה הסתיימה.

שאלתיאל בן־יאיר הפך להיות פראנסואה רנונקור – אזרח בלגי, מומחה לגידול בקר, שמקום מושבו בקהיר והוא מומחה זר המועסק על־ידי ממשלת מצרים.

שאלתיאל היה אחד הסוכנים היחידים שסיימו את שירותם בשלום, שלא נתפסו אף פעם, לא פוצצו שום פרשה. אולי מפני שהוא נשאר נאמן לטבעו והיה רשת־ריגול שכללה אדם אחד בלבד.

אני חושב שהוא היה המרגל הגדול ביותר שלנו, ושאילמלא הוא לא היינו מנצחים במלחמת ששת הימים. אלא שלא התמזל לו מזלו, והוא לא התגלה ולא נאסר, אלא פשוט סיים שליחותו לאחר כמעט חמש שנים וחזר ארצה. אך בל נקדים את המאוחר.

 

בלי שפם    🔗

יום אחד בפאריס, צלצל הטלפון בחדרי. מדבר צ’רלי, אמר לי הקול בצרפתית. צ’רלי היה אחד הכינויים של שאלתיאל.

הוא ביקש ממני להיפגש במקום משונה: על ספינת תיירים המפליגה מדי שעה במימי הסיינה. “באטו־מוש”, כך קוראים לזה.

הספינה עברה מתחת לגשרים. ישבנו בירכתיים ודיברנו רק צרפתית.

לשאלתיאל לא היה יותר שפם. מוזר. הוא אמר כך: אני עכשיו מומחה בלגי לגידול בקר ואני פראנסואה רנונקור. קרא לי פרנסואה מהיום. אני עובר פעם אחת בחודש את פאריס לערב אחד. מבלה עוד יום בבריסל. חוזר לקהיר. אין לי עם מי לדבר באף מקום. העבודה שלי קשה. התאמנתי. אתה יכול לצעוק לי בלילה באוזן בעברית ואני לא מתעורר. אף אחד במצרים אינו מעלה בדעתו שאני מבין ערבית. גם בבלגיה חושבים שאני בלגי. האקצנט הצרפתי הדרומי שלי מתאים לבלגיה. ליתר בטחון אני מספר ששהיתי בשנות המלחמה בדרום צרפת, אבל פעם בחודש אני מוכרח לדבר עם מישהו כדי שלא להשתגע. וכך היינו נפגשים. אחת לחודש.

מעולם לא סיפר לי על עבודתו.

אבל נודע לי משהו ממקורות אחרים. הוא היה האיש שמיפה את שדות התעופה, שווידא נתונים שונים שהיו טעונים אישור. היו לו מהלכים בחוגי השלטון והוא שמע ורשם. הוא היה סוכן יעיל, והיה קל להפעיל אותו מפני שהוא היה רק איש אחד ורק איש אחד הפעיל אותו. קשה מאוד לתקוע טריז בתוך רשת כה מצומצמת.

 

מצחיק    🔗

הפגישות נמשכו ארבע שנים. בהתחלה רק במקומות מוסתרים. גם אצלי בחדר. המקום היחידי בו דיברנו עברית. זה היה משונה.

אחר־כך החלטנו שלא מוזר ולא בלתי טבעי, אם פעם בחודש נשב יחד בבית־קפה או במסעדה, כמו שני אנשים רגילים שאין להם מה להסתיר.

פעם ישבנו בבית־קפה בבולוואר סן ז’רמן. ניגש אלי עיתונאי ישראלי. הצגתי בפניו את פרנסואה.

פרנסואה לא מצא כל־כך חן בעיני ידידי העיתונאי, והוא העיר לי בעברית: עמוס, החבר הניאנדרטלי שלך לא מוצא חן בעיני.

שום שריר לא זע בפניו של שאלתיאל.

 

אשה וילד    🔗

פעם אחת הפתיע אותי.

תכיר את אשתי, אמר.

ככה, פתאום אשה. היא היתה נערה הולנדית. דיברנו צרפתית. היא לא ידעה שהוא ישראלי. היא ידעה שהוא פרנסואה. היא חיתה עימו בקהיר, ובכל נסיעה שלו מקהיר לאירופה נלוותה אליו. בבלגיה נולד להם בן.

רק כאשר פרש מן השירות נודע לה שהוא ישראלי. גם אני כבר גרתי אז בארץ לאחר היעדרות ממושכת. יום אחד באתי לשדה־התעופה בלוד, והאשה כעסה עלי, בצחוק, מדוע שיקרתי לה כל השנים. הילד היה בזרועותיה. כשם שקיבלה באהבה את פרנסואה, כך קיבלה עתה את שאלתיאל. סיפור מוזר. איפה שהוא, מפחיד.

 

תודה    🔗

אנחנו כבר בשנות השישים.

אחד קיבל קיוסק ואחד קיבל מיפעל. לאחד יש כבר רשת של חברות ואחד סתם בעל תחנת דלק. בדרך כלל המולדת גומלת למשרתיה. אבל זה תלוי.

שאלתיאל לא קיבל כלום. כמו שהוא בא, כך הוא הלך. וכמו שהוא הלך, כך נשכח. הוא השתקע עם משפחתו בנווה אבותיו בגן־שלמה, בבית המשוגעים הפרטי.

מפעם לפעם היה הולך אל משרד הבטחון, לבקש סידור בחיים.

היו אומרים לו לבוא.

היה בא.

כלום.

השד יודע מדוע. אולי מפני שלא משלנו. הוא הפך למר נפש. לא צעיר כל־כך כמו שהיה, ועם כלום אחרי כל־כך הרבה. ביקש הלוואה לפתח את המקום שלו: אולי משהו עם סירות, משהו לתיירות, משהו.

פעם לא יכול היה להתאפק וביקש ממני להשתדל בעניינו. התביישתי אך עשיתי זאת. הלכתי לראות את שמעון פרס. שמעון היה איש חשוב, מנכ"ל משרד הבטחון.

בקושי יכולתי לדבר. נדמה לי שקולי נחנק, שדמעות עמדו בגרוני. לא יצא מזה שום דבר, כמובן.

 

נקמה    🔗

עברו חודשים רבים. נדמה לי שבחודשים האלה קרה משהו לשאלתיאל.

בין השאר, בנה לו ולמשפחתו בית במו ידיו בנחלת אבותיו. כאשר קיבל צו הריסה, פוצץ את ביתו החדש בט.נ.ט.

יום אחד הוא השיג ג’וב. הואיל והכיר היטב את אריתריאה, את חבש, נשלח כמדריך חקלאי עם משפחתו לאחת הארצות באפריקה המזרחית. הוא היה אמור לשהות שם תקופה קצובה. לא זוכר כמה: שנה, שנתיים, משהו כזה. לקח את האשה והילד ונסע לאפריקה.

קיבלתי מכתב פה מכתב שם.

יום אחד הוא היה צריך לחזור.

על־פי הנוהג, המתינו לו נציגים רשמיים בשדה־התעופה בלוד. אבל הוא לא הגיע לשם.

בניירובי הוא החליף מטוס, וכאשר המתינו לו בלוד, הוא נחת במונטריאול.

 

קול בטלפון    🔗

במלים פשוטות – הוא ערק. הואיל ואיני יודע מה בדיוק היה תפקידו באפריקה ואם היה אומנם על טהרת החקלאות, אין לי מושג ממה הוא ערק. אין לי מושג למי צריך היה לתת דין וחשבון ועל מה. אני רק יודע שהוא לא הגיע לפגישה. במקום לבוא לפגישה, הוא הגיע אל יהושע, בקנדה.

המעגל נסגר.

אני מניח שיהושע בא לשדה־התעופה במכונית הגדולה שלו להביא אותו אל ביתו המרווח, כי כך עשה גם לי ב־1969. אגב, יהושע חזר. הוא כאן. אני מניח שלעולם לא יידע היכן ומתי טעה – בזמן שהלך, או בזמן ששב. או בשניהם. וגם זה אחד מסיפורי הארץ הזאת. והם רבים.

קיבלתי משאלתיאל מכתב או שניים מקנדה, ואז נעלם מחיי ללא שוב.

יום אחד צילצל הטלפון בדירתי בתל־אביב. קול של אשה שאל אם אני עמוס קינן ואמרתי שזה אני. והקול אמר לי שמכיוון שאני ידידו של שאלתיאל, ומכיון שהיא, האשה, רוצה לכתוב לו מכתב ומכיון שכתובתו אינה בידה, שמא אואיל ואמסור לה את כתובתו.

לא צריך להיות גאון כדי להבין שיש מי שמחפש את שאלתיאל.

ואמנם הוא נעלם.

 

שמועות    🔗

שמעתי עליו קצת לאחר היעלמו.

שנדד לירכתי קנדה והקים חוות־ענק לגידול בקר בשיטות פיטום מיוחדות.

שהוא החליף את שמו למה שהוא.

אחר־כך אמרו לי שהוא מת.

לא זוכר מי אמר ואני מצטער שאינני זוכר, כי רבים הזוכרים אותו שאלו אותי. לא יעזור – לא זוכר.

אולי הוא מת, ואולי לא. מפני שפעם, בסוף שנות החמישים, אמרו שנהרג בברזיל, ואני ראיתי אותו לרוב לאחר שנהרג.

היום, לא רק מלחמת ששת הימים מאחורינו, גם יום־כיפור מאחורינו, אבל אני יודע שאם היתה לשאלתיאל משאת־נפש בחייו, היא היתה: מלחמת ששת הימים.

הוא חיכה ליום הזה מאז מלחמת השחרור. מאז היה סוחר בקר בבית שאן, מאז היה מומחה לגידול בקר במצרים. מאז למד להרוג למען מטרה ומאז למד להריח שביל עיזים בלילה. בשבילו היתה ארץ־ישראל מושג אורגני. לא דתי, לא משיחי, לא פוליטי – מפני שהוא היה נטע זר בתוכנו. סתם בנה של המולדת.

אם הוא לא זכה להגיע אל היום שעליו חלם, אין חשיבות לכל השאר. אם הוא מת, אין הוא היחיד שמת וכידוע כל החללים גם יחד טרם הוליכו אותנו אל קצה המנהרה, ממנה רואים את האור. הם עדיין ממתינים.

אם הוא חי, אם הוא מת – היכן משפחתו. גם היא צללה בתהומות הנשייה. איפה האשה ההולנדית. איפה הבן האבוד.

אינני כותב דברי־הימים. ואפילו לא ערכתי חקירה עתונאית. כל מה שיש לי לספר הוא אך ורק חוויותי שלי. אותו נתח חיים שלי שבו היה שאלתיאל גם הוא חלק, בלתי־נפרד.

אם יש סוף לסיפור, אינני יודע אותו. אם יש לו מוסר השכל, אינני מכיר אותו. אם יש לו משמעות, איני מבין אותה.

אני יודע שזה סיפור מסיפורי הארץ, ושהוא מקום בארץ, וכאשר אני נודד בדרכים, כאן או במקום אחר, אני לפעמים נזכר לפתע במקום ששמו שאלתיאל בן יאיר, מקום הדוהר על סוס, חורש את האדמה, יורה בציפור באוויר, קוטף עלה של עשב ויוצא למלחמה.