רקע
עמוס קינן
יש חיים לפני המוות

כאן תל־אביב האמיתית. עיר חיה. עיר נושמת. עיר שיש בה אנשים.

שום דבר כאן לא מזויף. הריחות אמיתיים. וגם הצבעים. והכל מכאן. שייך. קרוב. לא מקולקל. שיני הזמן לא פגעו בו והוא ממשיך לצמוח. זהו המרכז המיסחרי הישן של תל־אביב, אלוהים יאריך את שנותיו.

כאן אולי אין חיי־לילה, השבח לאל, אך לעומת זאת יש כאן חיי־יום, ועיר שאין בה חיי־יום והיא מתיימרת לחיי־לילה, דומה לבדיחה הרוסית על ההוא ששאל אם יש חיים לפני המוות.

אז מי שרוצה להיווכח שאפילו בתל־אביב יש חיים לפני המוות, שיבוא למרכז המיסחרי, ללווינסקי.

זה הסיפור הראשון בסידרה על לווינסקי. מפני שכל מאה מטר כאן זה סיפור שלם. צריך לכתוב ספר שלם רק על הרחוב הזה. מפני שמה שאין כאן, לא צריך שיהיה בכלל.

כאן הסבלים הסלוניקאים, שפעם היו עובדים רק עם חבלים וסבליקה, והיום עם מנופים מתוחכמים. כאן המוסכים ובתי־המלאכה לכל דבר תחת השמש. מחולצות וג’ינס ועד לסריגים אופנתיים וארנקים ונברשות ומה לא. כאן החנויות וכאן השוק. כאן בתי־המרזח הקטנים והמסעדות החבויות, ובעיקר ועיקר העיקרים, לווינסקי הוא רחוב התבלינים של ארץ־ישראל כולה, רחוב הריחות הרחוקים, הטרופיים, והריחות הקרובים, מכאן. אבל היום לא נספר על התבלינים. היום אנחנו עושים בסך הכל 200 מטר. מיונתן עד חיים.


 

האמת על השקאמבא צ’ורבה    🔗

האמת על ה“שקאמבא צ’ורבא” אינה בעובדה מאין בא ומתי ואיך, או לאן הוא הולך. האמת במרק המלכים הזה היא, ממה הוא עשוי.

ובכן, הוא עשוי מקיבתה של הפרה, מה שאחינו התימנים קוראים “כירסה”, והצרפתים “טריפ”. באירופה משתגעים על האוכל הזה, ובכל חנות מהודרת בפריז אתה משיג את זה מוכן לאכילה. רק לחמם. אצלנו אוכלים את זה רק התימנים, הפולנים והבולגרים. אצל הפולנים זה קצת דהה, מפני שאינם משתמשים בתבלינים. אצל התימנים זה קצת דומה לכל הבשרים האחרים המבושלים ברוטב, עם החוואיג' הבלתי נמנע, ואצלם, כמו בהרבה מסעדות סיניות, נדמה לך שכל המאכלים באים מאותו הסיר. אני מוכן להודות בשמחה, שמרק הקיבה הבולגרי הוא המעולה מכולם.

קיבה זה אוכל לעניים. מפני שהעשירים לא יודעים מה זה טוב. היה לי פעם קצב שהיה נותן לי קיבה בחינם בשביל הכלב. הכלב הייתי אני. אבל קיבה זה סיפור ארוך ומפרך. צריך להרתיח ולשטוף. אחר־כך עוד פעם להרתיח ועוד פעם לשטוף. ואחר כך עוד פעם. ובסך הכל, יש איזה עשר שעות־בישול של העסק הזה, וגם לפרוס אותו לפרוסות דקות. ומי היום רוצה ויכול להתעסק בדברים כאלה. על־כן בכרם אתה כבר לא יכול כמעט להשיג את זה, ותמיד יגידו לך, בזהירות דיפלומטית, ש“בדיוק עכשיו נגמר”. יש עוד מקום או שניים בצפון תל־אביב, שבהם מגישים לפני החמין מרק קיבה, ויש לווינסקי.

אז הלכנו אל יונתן. הרן אמר שכבר תשע וחצי ושזאת שעה בשביל מרק, והוא לקח מרק כבד. מרק כבד זה בערך שתי ארוחות מלאות בתוך צלחת אחת, וצריך להיות גם רעב וגם חסון בשביל לגמור צלחת כזאת של מרק אדום מהביל. אני גם כן חשתי מין רעב בשעת בוקר מוקדמת זאת, ואכלתי צלחת אחת של מרק עצמות, שהיה מסביבן מספיק בשר לארוחה שלמה. ואחר־כך, כמובן את השקאמבא צ’ורבה עם החומץ והשום.

אין דבר כזה בעולם. אין. ובלי התערובת של חומץ ושום, אותה אתה מוזג לעצמך מתוך בקבוק גדול, זה לא זה.

בוא, אמר הרן. בוא נטייל קצת. הלכנו.

אתה רואה כאן איזה שלט?

לא, אני לא רואה שום שלט.

אז בוא נכנס.

נכנסנו. מסעדה קטנה קטנה. אולי גדולה כמו מיטבח בשיכון יוקרה. בסך הכל ארבעה שולחנות, אבל יש שם הכל. מתבשיל בסיר, דרך מרקים למיניהם, סלטים מרהיבים וצלי־אש, משקאות חמים, קרים, חריפים, הכל הכל. קצת הלאה, בית־חרושת לארנקים. מובן מאליו שאין שלט. הבית־חרושת – בית־חרושת. הארנקים – ארנקים. אבל בחדר קטן ליד חדר־הארנקים, מין בית־קפה קטן. שולחנות, אוכל, משקאות וקשישים אחדים משחקים שש־בש בלאדינו. כאן גם מקור הקפה. כל היום כל היום הקפה על האש, ובשעות שבעל המקום יודע שאנשים רוצים קפה, הוא לוקח עמו טס של מתכת ועליו פעמון מזכוכית, והוא סובב עם הקפה בין בתי־המלאכה. ביום שישי, אחת לשבוע, הוא עורך סיבוב של גביית חובות. אין ויכוח על התשלום. כמה שהוא אמר, ככה אתה שתית במשך השבוע


קינן 8 (2).jpg

כאן, בין כל שני בתי־חרושת למיכנסיים, בית־חרושת לחולצות. בין כל שני בתי־חרושת לחולצות, מסעדה קטנה ובין כל שתי מסעדות, בית־כנסת קטנטן, מוסד צדקה של יהודי סלוניקי, מסעדונת אחת עוד, והכל פנימה, בתוך החצרות, מעבר לחדרי־מדרגות מוזרים, בין מיסדרונות המחברים חצרות פנימיות, חבוי ומוצנע מעינא בישא.

בתוך חצר אחורית, בית־מלאכה לסריגי־ילדים. חדרון קטנטן צר. זה אולם המכירות. חדר קטן, זה חדר הסריגה, וחדר קטן ללא חלונות עם אור ניאון, ובו שתי מכונות אריגה. כן – שתי מכונות אריגה – וכאן אורגים בדי יוקרה עם דגמים בלעדיים. וכאן הולכים הדברים אל חנויות היוקרה בצפון העיר, ארוזים לתפארה, כי האריזה מוכרת, אבל מי שיודע יודע שכאן, בלווינסקי מוכרים גם אלף חולצות וגם חולצה אחת, גם מאה ארגזי בירה וגם בקבוק בירה אחד. אל דאגה, החכמים מצפון העיר באים הנה לקנות ברבע המחיר.

אני מוכרח פתאום להזכיר גם, שכאן הרהיטים וכאן הסוככים וכאן אפילו, משום מה, החנויות המעולות ביותר בעיר לנייר ולצרכי־מישרד, אבל אני מוכרח להתאפק. הנה אנחנו בחנות הדגים.


 

מלך לשעבר    🔗

פעם הוא היה מלך הדגים, אבל היום, כמו שהוא מתוודה, השוק השתנה. ובאיזור הזה כבר אי־אפשר להתקיים רק ממכירת דגי־ים. אז עכשיו, ליד הדגים, הוא מוכר כמו כולם: משקאות מתוצרת־חוץ עם שימורים מכל העולם, זיתים למיניהם ודגים מלוחים למיניהם, וכמובן דגים.

איזה ריחות מסביב! ריח של קארי וריח של קינמון. ריח של קפה חדש קלוי וריח של עלי־דפנה וריח של לחם טרי וריח של ממתקים בדבש. שיגעון. והנה אנחנו בחנות המעדנים.


 

מה זת מעדניה אמיתית    🔗

חנויות כאלה אין בארץ. אולי ברומא. אולי בפאריז. בטח לא בבן־יהודה. ולא בשום מקום אחר בארץ.

אני מסתכל, במבט חטוף ראשון, שאינו יכול להקיף הכל – אני עתיד לבלות כאן עוד שעות טובות אחדות – ובמבט הראשון אני רואה כיכרות עצומים של גבינות, קערות של זיתים בכל הגדלים ובכל הצבעים, דגים מעושנים ודגים מלוחים ודגים מיובשים, חלבות בכל הגדלים ובכל הצבעים, יינות יווניים ויינות אדומים מאיטליה, ויסקי ופאסטיס, אוזו וקמפארי, כיבושי מיזרחי וכיבושי בית־השיטה. נקניקים ובשרים מיובשים ובשרים מעושנים תלויים על אונקלים. הזהוב של הדגים המעושנים מתחבר אל האדמדם של הבשרים, אל הירוק הזיתי האפל של זיתי קלמאטה ואגריניון, ומי שאוהב צבעים המתחברים לריחות, נתקע כאן כמו במסמרים, מהופנט.


 

מיסתורי המקרל המיובש    🔗

היוונים קוראים להם צ’ירוס. הרומנים קוראים להם צר. אלה הם המקרלים המיובשים.

הוראות לשימוש: מחממים את הדג המיובש על האש, עד שהוא מתרכך במקצת, ואז, מכים עליו ומוסיפים להכות, עד שהעור נושר ממנו. כאשר נשר העור, פורסים לפרוסות, משרים בתוך תערובת של שמן וחומץ, מוסיפים שמיר, וזוהי אחת המאזות המשגעות.

הרומנים במיוחד משוגעים על זה. הנה, אומר לי הבן של חיים. בשבוע שעבר היתה כאן רומניה שחיה בגרמניה. שם אין להשיג. לקחה איתה 60 חתיכות.

מי בא בכלל הנה לקנות?

באים טורקים, באים יוונים. באים רומנים. בולגרים קצת פחות, הם קצת ככה יותר סגורים. באים מצרים ובאים לבנונים. כן, יש בארץ יהודים מצור ומצידון ומביירות, והם פוקדים את הרחוב הזה ושולים ממנו את מטמוניו.


 

מיסתורי הלקרדה האבודה    🔗

המקרל הוא להיט כאן, והוא נמכר בכמה צורות. הוא מגיע מנורבגיה, כולו קפוא. כאן לוקחים חלק לעישון, חלק להמלחה, וחלק לעשות ממנו תחליף־לקרדה.

ולמה תחליף לקרדה? מפני שלקרדה כבר אין. פשוט אין. היה ואיננו. לקרדה עושים רק מדג אחד, והיא באה רק ממקום אחד, והדג הוא דג הטונה. המקום טורקיה. לדג הטונה שמות שונים בפי העם, לפי גודל הדג. כאשר הוא בגודל מסויים, יותר גדול מהפלמידה שלנו, עושים ממנו את הלקרדה שפעם היתה אוכל לעניים. וזה מה שהיינו לוקחים בסנדוויץ' לבית־הספר. והיום לא תשיג אותה בזהב.

אז אם אתם קונים לקרדה, תדעו שהיא ממקרל נורבגי, הנקרא כאן בפי העם סקומבריה.


 

ממלכת הגבינות    🔗

לא קמאמבר צרפתי ולא קמאמבר שטראוס. לא רוקפור צרפתי ולא בורסאן צרפתי ולא שאוור ולא פרמיג’אנו. כאן גבינות עילית מתוצרת־הארץ.

כדי למנוע כל ספק, אני חוזר: גבינות עילית מתוצרת הארץ.

הן באות מצפת. בצפת יש שני עושי גבינה. המאירי, וקדוש.

למה צפת? מפני ששם האוויר קריר, החלב מחמיץ לאט, וזה חשוב לגבינה. חלב שהוחמץ מהר נותן גבינה רעה. למה עוד צפת? מפני שבצפת העשב טוב. ומפני שבצפת המים טובים.

את הגבינה עושים רק במשך שלושה חודשים בשנה – ממארס עד יוני. מפני שזוהי עונת ההמלטה של הכבשים, ובעונה זו החלב באיכותו הגבוהה ביותר. לא רזה מדי, בדיוק מה שדרוש לגבינה.

בצפת לא עושים את הגבינה מחלב בקר. אבל גם לא מאבקת חלב, מפני שלא חסרות בארץ גבינות־צאן מתוצרת הארץ, אבל כאשר אינן עשויות חלב כבשים טרי אמיתי, הן מצהיבות, מקבלות טעמי לוואי מוזרים, אינן נשמרות היטב ומי שאוהב גבינה ייזהר מהן.

מים.

המים לגבינות באים מהבאר. המגבנה מעל לבאר. מים לא טובים, גבינה לא טובה. ידעתם שיש עדיין בארות?

קדוש זקן, ואין לו יורשים, למי להעביר את המיקצוע. המאירי צעיר. הם לא מייצרים כמות גדולה, אף־על־פי שהגבינה שווה את מישקלה בזהב. למה? למה רוצים איכות. יש בארץ לא יותר מחמש חנויות המוכרות את הגבינות האמיתיות של צפת.


 

אילו גבינות    🔗

יש המלוחה הלבנה. זאת שביוון נקראת “פטה” וכאן “גבינה בולגרית”.

יש לי חדשות: הצפתית הטובה מכולן, וטובה לאין ערוך מכולן, יותר טוב מיוון, יותר טוב מהכל.

ועכשיו באה המלכה, קצ’קוואל. הקצ’קוואל של הבורקאס. הקצ’קוואל כמעט של כל דבר.

ויש מלכת המלכות – הצפתית האמיתית. זוהי גבינה צהבהבה בהירה, קשה, לגירור. שיגעון. משהו דומה לפרמיג’אנו, אבל שונה מפרמיג’אנו ארגנטיני (!) הקרוי פרובולונה. את זה מביאים הנה יהודים ארגנטיניים, בתורת רכוש. זוהי גבינה מעולה, נדירה, מיוחדת במינה!


 

המיספר על הזרוע והאצבע    🔗

לבעל המקום מיספר על היד. לקחו אותם מסלוניקי לאושוויץ.

הוא פורס לי גבינה, בוצע לחם לבן, מוזג קוניאק לכוסית.

תבוא פעם לאכול בבית, הוא אומר לי. אשתי מכינה 60 סוגי דגים.

תבוא פעם לאכול בבית, הוא אומר. עושים שמח. פעם בא אפילו נשיא־המדינה. הוא אוהב את השירים שלנו. יושבים, אוכלים, שותים, שרים, מנגנים.

מי מנגן?

אני מנגן. על אורגן. על אקורדיאון.

אני אבוא.

אתה רואה כאן את הצלקת על האצבע? אתה יודע מה זה? זה מהשן של איטלקי שגנבתי ממנו את הלחם שלו. אמרתי לו קח את כל האצבע. מי צריך את זה.

פעם, הוא אומר, מצאתי ראש־דג באשפה.

אני מתחלחל לרגע עד שהרגע עובר. הוא מוזג עוד קוניאק. בוצע עוד פרוסת לחם, מניח עליה ביצי־דגים.


 

עוד מעדנים    🔗

יש ביצי־דגים, ויש ביצי־דגים. יש כאלה בקופסאות־פח גדולות, 300 לירות קילו. מזה מכינים סלט איקרה. אבל יש מיוחד, דליקאטס. זה מביאים רק מטורקיה. אלה ביצי דג הבורי, נתונים בתוך הנרתיק, מיובשים ומצופים בשעווה. זה פורסים לפרוסות דקות מאוד, וזה הולך עם הערק. 600 לירות קילו.

יש סרדינים ויש אנצ’ובים, משומרים במלח בלבד. יותר טוב מכל השימורים בקופסאות. צריך רק לדעת איך להכין. אני אבוא ללמוד.

ויש ממלכת הבשרים. נקניקים הונגריים ומעדני־מיזרע. ליונר, פיין ומורטדלה. מעדני־מיזרע זה סיפור לחוד, סיפור הצלחה. הם הולכים בעולם כולו. בארץ פחות.

ויש קבאנוס. ויש סאלצ’יצ’ה. זה עושים הבולגרים. ביפו. הכתובת באותיות קיריליות. ויש כתף עגל מבושלת ומעושנת. נמס בפה.


 

הוי, חומץ בן־יין!    🔗

וגם יצאתי עם מציאה בהיסח הדעת.

מזה חודשים, אם לא שנים, אני מחפש חומץ. לא חומץ הדרים, לא חומץ תפוחים, חומץ בן־יין, ולא מוצא. ובלי חומץ בן־יין, אי־אפשר להכין סלט חסה אמיתי, ואי־אפשר להכין סלט עגבניות טוב. ובכלל, יש הרבה סלטים שנכון לתבל אותם בתערובת של מיץ־לימון וחומץ. מדוע אין במכולת ומדוע אין בסופרמרקט חומץ־יין, נשגב מבינתי. אז כמו שאני מספר את הצרות שלי, מוריד לי בעל־הבית מעל המדף בקבוק שעליו כתוב “וודקה” ואומר: הנה חומץ. זה חומץ שאני מקבל במתנה מידיד אחד, שעושה את זה בשביל עצמו, וגם קצת נותן לחברים שמבינים. אז למה לא עושים בארץ חומץ, אני שואל, והוא משיב לי שלא כדאי, זה עולה פרוטות ומי היום רוצה להרוויח פרוטות. עוד באותו ערב עשיתי לי סלט עגבניה. תענוג.


 

מי בא ואיך    🔗

אני מקנא במי שיש לו עקרת־בית מאלה שבאות הנה. אלה עקרות־הבית היחידות היודעות בדיוק מה הן רוצות.

לא שואלות מה יש לך היום. שואלות אם יש מה שהן צריכות. לא שואלות איך קוראים לדג הזה, אלא אומרות תן לי דג זה וזה. הולכות אחר־כך אל חנות התבלינים – אבל זה סיפור אחר – ומבקשות בדיוק רבע קילו כמון הנטחן לעיניך. ויש כאן לא רק עקרות־בית. גברים בדרך הביתה מהעבודה. אבל כאלה שאוהבים ויודעים מה הם רוצים. זה גזע הנכחד מן העולם, בתקופת צריכת השפע, ואינני רוצה להישמע גזעני, אבל שזה בפירוש לא אשכנזים. זה בעצם הגזע שהיה כאן תמיד, בסביבה. ואם נמשיך להתבשל כאן במשך כמה דורות בשמש ובמי־מלח, נהיה כולנו כאלה ונדע מה אנחנו רוצים.


יש חיים לפני המוות עמוס קינן (2).jpeg

 

ממול    🔗

ממול, חנות ממתקים.

על הקיר, תצלום גדול. אולי זה הבוספורוס. לא יודע, לא הייתי שם. מזכיר לי שצריך באמת פעם לקפוץ לשם. על קיר אחר, רשימת המטעמים. אני מעתיק את הרשימה: סוטלאצ’י; קושקול; קזאנדיבי; אשורה; מיץ לימון; צימוקים; טארק גאויסו; באקלאווה; סאראילי; טל קדאיף; לוקמה; טולומבה; בורקס; קורו בואג’ה.

בעל החנות מסתכל בנו בחשדנות.

באתם ללמוד? אז בואו ישר אלי. אני אלמד אתכם! מה אתם רוצים ללמוד?

הכל.

עננת החשדות עוד לא התפזרה. בסוף מתברר למה החשד. פעם בא הנה מישהו, ראה המקום, ראה התמונה, לקח העתיק הכל ופתח חנות בבאר־שבע. ליתר ביטחון לקח גם את הפועל שבעל־החנות הביא במיוחד מאיסטנבול. מבטיחים לא לקחת. מהססים אם לשתות סחלב או לא. מחליטים שלא. למה? מפני שאת הסחלב האמיתי מכינים מצמח הסחלב, הלוא הוא האורכידיאה, ומי יטרח היום לקטוף סחלבים בשדה ולחלוב אותם, כאשר יש קורנפלור. אנחנו מחליטים על בורקס עם ביצה, ומסתכלים על תמונות שחקני הקולנוע הטורקיים. שותים מיץ לימון, מקנחים באשורה, שהוא מין פודינג טורקי, עם הרבה צימוקים. תמורת שלושה בורקס עם ביצה קשה, שתי לימונדות ואשורה אחת, שילמנו 35 לירות. חינם.

בפעם הבאה, נעשה יום בחנות לתבלינים. מדי יום, אולי שבוע. שתהיה בריא לי, לווינסקי, בדרך הביתה אני קונה ממך קצת בצל ירוק, שמיר, ורואה שבבוקר אחד הספקתי כמעט 200 מטר. ואפילו לא הגעתי עד פינת העייראן. לווינסקי, אתה כרך גדול!


 

מה אני בעצם עושה כאן    🔗

אני חייב לעצמי, אולי גם לאחרים, תשובה על השאלה, מה בעצם אני עושה כאן. מדוע אני הולך בבוקר צח ללווינסקי, מדוע בזיגזגים, מתעכב פה, נושם שם, ומדוע אני מספר לעצמי ולכולם על כך.

ובכן הסיבה פשוטה: אני מחפש שורשים.

נשמע מוזר. מילא, ישראלי בגולה שמתגעגע למולדת, זה עוד אפשר להבין. אבל ישראלי שנמצא כאן, מה פתאום הוא מחפש שורשים. יש צה"ל, יש ממשלה, יש אפילו אלה שנשארו בחיים מחבריך לגן, לבית־הספר, לתנועת־הנוער ולכל המילחמות. הכל כאן, אז מה פתאום שורשים.

אז אני אסביר. בכל־זאת להווה יש משמעות רק אם הוא מוליך מהיכן שהוא לאן שהוא. שאם לא כן, ההווה נשאר ללא עבר וללא עתיד, ועל־כן ללא פרספקטיבה. ועל־כן אין לו לאדם החי את ההווה שום אמת־מידה למוד בה את תחושותיו, לברר בעזרתה את זהותו. ואדם שאבדה לו זהותו, אבדו לו החיים.

חשוב מאוד לבן־אדם לשמור קשר אל העבר הפרטי שלו ואל העבר הקיבוצי שלו. לא רק אל גיבורי העבר ואל מצבותיו. לא רק אל אירועים שנחקקו בהיסטוריה. חשוב גם העבר הפרטי. חשוב שיהיה זכר לנוף־הילדות. אדם מבוגר שגזלו ממנו את נוף ילדותו הולך יותר עצוב אל הזיקנה. אל המוות. במקום התהליך האורגני של לידה, צמיחה, כמישה ומוות, קורה הדבר הבלתי הכרחי והמלאכותי של תאונה קטלנית, המקפדת הכל באמצע. ומי שלפתע עקרו ממנו את נוף ילדותו, הוא קורבן של תאונה קטלנית, והוא סובל מאמנזיה, ובמידה מסויימת הוא נהפך לצמח.

כל חברה, כל עיר, כל ארץ, חייבים להתפתח, חייבים לצמוח דברים חדשים. חייבים להיבנות בתים, ישובים, כבישים, אנדרטאות, אבל חייב להישאר הקשר הקווי אל מה שהיה. איפה שהוא, מנקודת הסוף, צריך שתהיה תצפית אל ההתחלה.

זה מה שאני מחפש. לכן אני הולך ללווינסקי. לכן אני הולך לפעמים מאוד לא רחוק, מסעות מאוד לא אקזוטיים. לא נוסע לאיים רחוקים למצוא שם דברים יוצאי־דופן. אני לא אנתרופולוג. גם לא נוסע לחורים נידחים אצלנו. לא בהכרח, כדי לגלות שרידים ואודים ופינות שכוחות ומה לא.

מפני שהמולדת זה לא רק פינות־חמד. לא רק מעיין, חורשה, הר וגבעה ועמק, שדות ושמיים. המולדת זה גם חנות־מכולת. גם סתם סימטה לא חשובה שמחברת שני רחובות לא כל־כך מרעישים. פעם אמרתי למישהו שהמדינה הרגה לי את המולדת. מפני שאיפה שהוא המדינה שבאה במקום המולדת, משתדלת להוכיח את עליונותה ואת בלעדיותה על־ידי השמדת כל הוכחה וכל זכר לעובדה שפעם היה משהו, פעם לפני שבאה המדינה. אבל אני משתדל וגם חייב להוכיח, שהמדינה לא הצליחה במשימה הזאת, כשם שלא הצליחה בכמה משימות אחרות, ושפה ושם, המולדת עדיין קיימת. אז אני בנקודת תצפית.


קינן 9 (2).jpg

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47254 יצירות מאת 2632 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!