יום השבת.
אתה חוצה את הרצל דרומה, וכבר אתה בנווה־צדק. כאן, ברחוב רוקח, היה הסנדלר קנטורוביץ‘. בתחילת החורף היו שולחים את הילדים אליו. הוא היה מעמיד אותך על פיסת כרטון, ועם גיר ביד מצייר את הרגל שלך על הכרטון. כעבור שבוע או יותר היית בא ולוקח את הנעליים. גבוהות, עם פרסה בעקב ועם מסמרים של פלדה בסוליה. אם הרגל לא גדלה עד לחורף הבא עד כדי הצורך להעביר את הנעל אל האח הבא בתור, היו באים שוב אל קנטורוביץ’, להתקין עקב חדש, סוליה חדשה, ולפעמים טלאי על הנעל. רק נעל שאף טלאיה כבר נפרמו, היתה יוצאת סוף סוף מכלל שימוש. רק כעבור שנים רבות, כאשר בתל־אביב היו משליכים לפח נעלים כמעט חדשות, ראיתי בניו־יורק בכל פינת ־רחוב חנות של מתקן נעליים. שם, בארץ הדולאר, לא בושה לתקן נעליים. נדמה לי שהיום שוב יש הווה למתקני־הנעליים. קצת קשה לזרוק 1000 לירות לפח.
כורסה של קטיפה 🔗
ממול לחור השחור, שפעם היה הכוך של הסנדלר, ביתו של שמעון רוקח.
בתים כאלה אין. זה מה שנקרא “בית מידות”. שלוש קומות, חזית על עמודים, חצר פנימית גן פנימי וחצר אחורית ומירפסות גן. המדרגות הפנימיות מעלות מן הקומה הראשונה אל קומת המגורים. כאן, חדר־האורחים הענק. לא רק ענק, גם גבוה. ובקצה חדר־האורחים הענק, בימה מוגבהת מעץ.
כאן, על בימת־העץ נהוג היה במיזרח התיכון שבעל־הבית ואשתו יושבים על שתי כורסאות גדולות מרופדות בקטיפה, ידיהם מונחות על המיסעד, ומעל במה זו ממרומי הכורסה, היו סוקרים את האורחים היושבים קצת למטה, מולם, בחצי גורן.
מה רוצה אלוהי האירוניה ההיסטורית. באחת הפינות העזובות של הבית הפרוץ הזה, שכל מה שניתן לעקור כבר עקרו ממנו, עומד לו בדד השלד של אותה כורסת־קטיפה, ללא קטיפה וללא ריפוד. אבל שם הוא עומד ואיש לא טרח לקחתו לצורך הסקה.
מחדר־האורחים יש מדרגות חיצוניות המוליכות אל אגף המשרתים, שהוא ביתן קטן נפרד מהבית. מתחת לחדר המשרתים, משהו, אולי מחסן, אולי מוסך. עד הנה העליה במדרגות בטוחות־יחסית, אך אל הקומה השלישית, אל קומת התצפית, מוטב שלא לטפס. מדרגות העץ קרסו ועתה הן נתמכות בתריס עץ ישן.
קומת התצפית היא חדר בן שמונה צלעות, וממנו היו רואים את הים הלוחך את חופי מנשיה, ואת ארמנותיה. ליד חדר התצפית – הארובה, שיש לה זיזים כמו לצריח בחומה טורקית. מצד מיזרח, ממש מעבר לגדר הבית, עברה מסילת הברזל אל מצרים. קצת הלאה, היה קפה “לורנץ”, שבו היו הצעירים של אז טועמים לראשונה את טעם החטא, אך זה סיפור אחר.
המינזר והגן והקיר 🔗
כאן, קרוב מאד לגדר הכורכר של מינזר אבו־כביר, שכונה קטנה קסומה.
את הצריח של המינזר אתה רואה מבעד לברושים, לאקליפטוסים, לבוגנוויליה השעירה. צריח מחודד מרהיב, ובו הלוקארנות, הלא הן חלונות של עליית־גג משופעת. מסביב יש בתים אחדים מוקפים בגדירות כורכר. כאן יש בחצר דקל גבוה, או כמה עצי חושחש, או אקליפטוס, בכל חצר, כבר נמאס להגיד – עציצים. עציצים בלי סוף. מקום שקט. נשכח, שבו דומה שההיסטוריה נעצרה ולא הפריעה. במקום שהוא נהרסה חומת הכורכר, ומישהו בנה חומה של חביות־נפט מלאות אדמה, ומעבר לגדר, מחסן של גרוטאות. יש אפילו מיגדל מים מקומי, בנוי מבלוקים ובקצהו בריכת־בטון. ויש כמובן, בית־כנסת. יש גם בית ערבי גדול ויפה ששרד לפליטה. כאן ראה החבר שלי פעם זוג זקנים יושבים בגן ליד השולחן, שעליו היה מונח הלחם של בירכת המזון. עכשיו חונה בחוץ מכונית גדולה 1800, שבעליה צבע אותה בצבע כסף מתכתי. ביקור בנים בשבת, מן הסתם.
ועכשיו אני רוצה לדבר על הקיר.
הקיר הוא קיר של מחסן בגן הציבורי. הגן הציבורי עצמו, אולי לא כל־כך עשיר בצמחיה מיוחדת, אבל נקי להפליא, מטופח להפליא, אולי מפני שהוא כל־כך בשוליים. שום דרך ראשית רחבה אינה מוליכה אליו. בקצה הגן, קרוב לגדר הכורכר של המנזר, מחסן הכלים של גנני העיריה. למחסן יש קירות. הקירות עשויים אבני־כורכר קטנות, שבתוכן שובצו פה ושם חלוקי־נחל, או בקבוק, או כד של חרס.
אפשר לעמוד ולהסתכל שעה שלימה רק על הקיר הזה. אני מזמין את כל הארכיטקטים הבונים קירות דקוראטיביים בתוך כל מיני סלונים, בתוך כל מיני בתים, לבוא ולראות את הקיר של מחסן הכלים העירוני באבו־כביר.
יש לי גם חשד משלי איך נולד הקיר הזה. אני חושד, שמנהל העבודה קרא לפועל שלו ואמר לו: תעשה כאן מחסן. ואז הפועל שאל ממה לעשות, ומנהל העבודה התגרד בפדחתו ואמר: קח לך כל מה שתמצא כאן בסביבה. מה זה חשוב, העיקר שיהיה קיר.
וזה בדיוק מה שהפועל עשה. הלוואי על כל ארכיטקט.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.