פעם היו ארבעה גבולות לאופק. ממיזרח היו הרי יהודה, ממערב הים. מדרום הכף של יפו, ומצפון הכף של סידנא עלי.

בין הכף של יפו והכף של סידנא עלי, עולם.

מכאן משפך הירקון, יכולת לבחור. או ללכת דרך הביצות, לקטוף נרקיסים ולצוד ראשנים. את הראשנים מגדלים בצנצנות. אפשר אפילו לקחת את ביצי הקרפדות ולהביא הביתה ולהמתין שיהפכו לראשנים ואחר כך לקרפדות. לפעמים הגיאות הופכת את הביצות לאיזור דיג, ואז אתה מבוסס ברגליך בתוך הבוץ, ותופס דגים בידיים. כן, בידיים, ללא חכה וללא רשת. בדרך כלל, דג בורי.

אם לא באיזור הביצות, אתה הולך לאורך החוף. כאן הטילו הגלים אל החול צדפות פרפר. ואת הגבול הבין הים והיבשה המסמלות לך עצמות דג הדיו. אתה יכול לקחת איזה מסמר ישן ולחרוט לך ציורים על עצם דג הדיו. ואם אתה ממשיך ללכת בעקבות דג הדיו אתה מגיע עד לגבעה של סידנא עלי, ומשם אתה רואה אופק אחר רחוק יותר. פרדסים רחוקים. הרים תכלכלים.

לשחות    🔗

בשפך הירקון למדתי לשחות.

יהודה היה שחיין מעולה. הוא אמר שהוא יכול להעביר אותי על הגב אל הצד השני של הירקון. כל הילדים ידעו את האמת אבל שתקו. הוא לקח אותי על הגב ובאמצע הדרך השליך אותי ושחה לבדו במהירות אל הצד השני. ואני, קצת נחנקתי, קצת השתעלתי, ומאז אני שוחה. אחר כך היינו שוחים רחוק. התל־אביבים שחיינים למרחקים ארוכים, מפני שהים שלהם שטוח וגלי. היו שוחים בחבורות גדולות. שחייה בינונית היא עד שאתה רואה מימינך את סידנא עלי. זה הסימן. שחייה ארוכה, עד לאוניות. היו כמה שמאז עלו על אוניות והפליגו למרחקים.

מחפש כביש חוף    🔗

כאן היה הגבול הצפוני של ארץ פלשתים. ומצודת מינוס שלטה על החוף. וזה החוף שאליו פלשו גויי־הים ובו נבלעו עם הזמן. כאן היתה נחלת שבט דן. ביהוד, בבני־ברק ובגת רימון, ובמי הירקון והרקון. רקון מלשון רקק, אני תמה אם אין הכוונה לוואדי מוסררה, הלא הוא נחל איילון. ועכשיו אני מחפש כאן כביש חוף. אם יש חוף, צריך להיות כביש חוף. רוצה לנסוע בכביש החוף צפונה. מחפש. בצד מערב כורכר חשוף, לא רואים את הים. בצד מזרח העיר למ"ד. זאת עיר מיוחדת במינה עם ארבעה כיווני עשן והיא טיפוסית למחשבה הניאו־ציונית שלפיה אדמה, פירושו שיכון. היא גם טיפוסית למה שקורה לאדם הישראלי. זה הנס מפני הארי ואת מי הוא פוגש אם לא את הדב. כאן הדב במקרה הוא שדה־דב. ואם היו שואלים אותי, את העיר הייתי מבטל ואת שדה־דב הייתי משאיר. אבל מי ישאל אותי. אם היו שואלים אותי, לא הייתי נותן לתל־אביב לעבור את הירקון צפונה, ומהירקון צפונה הייתי מרשה לעשות רק שמורת־ים. ואת שדה־התעופה הקטן החמוד הייתי משאיר, כי אני אוהב דברים קטנים חמודים והעיקר תחת האף, שאתה לא צריך לקחת מטוס כדי להגיע אל שדה־התעופה.

אני מוצא לי איזו דרך קטנה מערבה. כל הדרכים מערבה, אל הים, הן מבוי סתום. פה־ושם אתה יכול לעשות איזו כיברת דרך של צפון־דרום. בין שני בתי־מלון, אבל זהו זה.

הדרך מערבה נשפכת ללא אזהרה אל הים. כמה מכוניות חונות על שפת־הים. במכוניות אין איש. ואין איש מסביב. מה הם עושים? איפה הם? אולי באו להתאבד. אבל יש שלט גדול האוסר את הרחצה, כמובן. וכי איפה תהיה הרחצה מותרת.

על המסלול, מטוס קטן ממריא. הנה הוא כבר באוויר, ופניו צפונה. לאן הוא טס, ציפור קטנה. לאיי יוון? אל מיפרצי התכלת? אל תשכח להביא משם קצת גבינה פטה מלוחה וזיתים שחורים.

עוד כביש ללא מוצא מערבה. למה שיהיה מוצא. קאונטרי קלאב. ומגיעים להרצליה.

חיי הזוהר של העשירים    🔗

המקום הכי מכוער בים־התיכון, אפילו יותר מכוער מתל־אביב, וזה משהו. אתה חולף על־פני כמה מיגדלים השתולים בתוך החול, מן הסתם בתי־מלון של העתיד הקרוב, והנה אתה מגיע אל מפלצת העושר הישראלי.

אתה לא יודע אם אתה בשוויץ או בתימן, בעיירת כורים וולשית או במנהטן, ואיך תדע. הוא אמר לארכיטקט תבנה לי עשיר והארכיטקט בנה עשיר. הוא עשה ארובה בצורת בית ובית בצורת ארובה, ועל זה תערובת של גג רעפים צפוני עם גג שטוח עם קשתות ועם מיגדלים ועם טירות, בלי חלונות אל החזית, מין מיבצרים אפלים ועכורים שמהם בליטות וזיזים מוזרים האמורים להיות השד יודע מה. בית נוגע בבית והצפיפות כמו בשכונות עוני, רק בלי היופי. כל עשיר נושם את עשן רעהו העשיר ממנו, ומשום מה נקרא הרחוב “גלי תכלת”. שלא נדע. עושה רושם שכאן גרים אנשים החולמים שהם חיים. איזה חלום בלהות!

פתאום    🔗

ואז פתאום ללא אזהרה, הכביש מסתיים וכאן דרך עפר. על דרך העפר, צברים. כן, צברים ממש, אמיתיים. ואיזה ג’ונגל קטן. שרידי בוסתן. פינה פרועה פרטית. ועוד צברים. ועוני. ואין כניסה. נכון: כאן סידנא עלי.

עומד לו, גדול ומפואר ובודד, בנוי אבן כורכר גדולה, מיבצר על הכף, ובראש המיבצר צריח המיסגד. מסביב, שרידי בתים ערביים, בכחול. סירת דייגים מנמנמת. כביסה תלויה על חבל. סימן שכאן יש בני־אדם. כביסה תלויה על חבל. אחת התפאורות הנהדרות שבעולם. רק עשירים לא יודעים כמה זה יפה, כי זה לא עולה כסף. חנות ירקות קטנה. גבעות כורכר. צריפים צבאיים בריטיים. גדרות תיל חלודות, צמיגים ישנים. ערימות של קופסאות שימורים חלודות, בורות שהם שרידי קמרונים ישנים, ותילים שהם שרידי מצבות ישנות. ים כחול צוחק, מיפרצים קטנים. גבעות יורדות תלולות אל הים – שמורת־טבע של עוני ויופי שאיש לא נגע בה משום־מה. ועל החוף, שניים מסתובבים. במקומות האלה תמיד יש מישהו שמסתובב. מחפש. מה?

שלום לך, סידנא עלי, כמה טוב לדעת שאתה עוד כאן.