רקע
עמוס קינן
בעקבות המים והדם

הארץ הזאת יפה מדי, הירואית מדי.

מתחת לכל עץ גדול, ענף עבות, קבר.

בתוך כל תל יפהפה, קבורים סודות נוראים. סודות של מרד, של מצור, של טבח, של חורבן. כל מעיין המפכה בין הסלעים מספר סיפור של מצור ואבדן. החי והצומח נפגשו כאן כשם שכל הממלכות נפגשו כאן בצומת הקטן הזה. הצומת שייך לים־התיכון, לצפון הקר, לערבות האיראנו־טוראניות, לנוף האפרו־סודאני. כאן גבול התפוצה הצפוני של שושלות מלכי־מצרים וכאן גבול התפוצה הדרומי של מלכי חת, אשור, בבל. כאן נפגשו היוונים והרומאים עם הפרסים והפרתים. זה ליד זה חיים הגומא המצרי והארז, והשבר הסורי־אפריקני העלה על פני האדמה נופים שאינם ממנה.

לכל חורבה, ולוא הקטנה ביותר, יש היסטוריה שתספיק לממלכה. כאשר אתה יושב לנוח בעץ המשקיף על עמק, מתבונן בנוף השלו, שומע את ציפורי־השיר ולועס גבעול ירוק, אינך יכול שלא לראות את נחילי צבאות המלך הגדול מצפון או ממיזרח או מדרום או ממערב. והם מקימים דייק ושופכים סוללה ויורים אבני בלסטראות, והדם מרווה את האדמה.

מאום לא השתנה לא נתיבי־הפלישה ולא מיקומם של המיבצרים, המצדות, ערי הספר. לא מסלולי הקרבות ולא אחריתם.

ושוב זורע האלון את עצמו. ועל ידו האלה, הקטלב, העוזרר, הליבנה, האגס, החבוש, השיזף. שוב פורח הזית ושוב ינץ הרימון.


הלכנו אל ביתר.


 

נחלי המים והדם    🔗

ארבע־מאות בתי־כנסיות היו בכרך ביתר, ובכל אחד ואחד מהם היו ארבע־מאות מלמדי־תינוקות, וכל אחד ואחד היו לפניו ארבע־מאות תינוקות של בית־רבן.

כך מספר התלמוד. נעזוב את המיספרים. ביתר היתה כרך.

עד כדי כך היתה כרך, שהיתה בה סנהדרין קטנה. כדברי חכמינו: כל עיר שאין בה שניים לדבר (לדבר שבעים לשון!) ואחד לשמוע – אין מושיבין בה סנהדרי, ובביתר היו שלושה.

בביתר היו נוטעים ארז כאשר נולד בן ותורניתא כאשר נולדה בת, וכאשר נישאו היו מרכיבים חופה משני העצים. וגיבורי בר־כוכבא היו אלה שיכלו לעקור ארז, ולקצוץ אחת מאצבעותיהם. ובשל יתד של מרכבה חרבה ביתר. עברה בתו של הקיסר ונשבר סרן המרכבה. וכרתו עבדיה ארז לתקן את יתד המרכבה. ובאו היהודים ונפלו עליהם והיכום, ובאו הרומאים ואמרו לקיסר מרדו בך היהודים.


שמונים אלף ריבוא, כך אומר התלמוד, הרג אדריינוס בביתר, “והיו הורגין בהם והולכין עד ששקע הסוס בדם עד חוטמו, והיה הדם מגלגל סלעים”…

“שבע שנים בצרו עובדי כוכבים את כרמיהן מדמם של ישראל בלא זבל”.

ושם נהרג בר־כוכבא.

ומי מאיתנו שלא גדל על הסיפורים האלה, שיקום ויגיד. גדלנו על שברי הפסוקים האלה על זיכרון אגדתי של דברים שהיו, ויום אחד חזרנו הנה והאדמה התחילה לספר את כל הסיפורים שהיו אגדות, והאגדות הפכו לאמת. הסלע של מצדה סיפר כל מה שידענו ומערות בר־כוכבא ומיכתביו סיפרו מה שלא ידענו. ביתר לא נחפרה עד היום. היקף חומותיה אלף מטרים והיקף חומות־המצור של הרומאים ארבעת־אלפים מטרים. שני מחנות רומאים לידה, וסוללה, ודייק. שם, מתחת לאדמה המחוררת, מחכה הסוד של ביתר. וכמו כל הסודות הוא ייצא יום אחד לאור. אין בארץ תל, וביתר אינה יוצאת מכלל זה, שאינו יודע לספר במדוייק את סיפורו מן היום הראשון שבו התיישב בו האדם קבע, ועד ליום בו חרב.

נוסעים מירושלים בדרך בית־לחם, עד אל־חאדר, שהוא כפר ערבי מוסלמי שניבנה מסביב למינזר יווני אורתודוקסי.

במינזר הזה היו מרפאים משוגעים מכל הסביבה. הריפוי היה בשרשראות־ברזל. עד היום מתכנסים אחת לשנה כפריי־הסביבה וזובחים זבח לחאדר, הלא הוא סנט־ג’ורג', ואת הנדרים שנדרו כל השנה הם מביאים אל המינזר, ללמדך, שמסורת של עובדי־אדמה חודרת מבעד למחיצות הדת וימיה כימי־קדם. לא חשוב מיהו האל, תמיד יעבדו אותו על אותה גיבעה ויקריבו לו אותם קורבנות.

הראות נהדרת. באופק הרחוק בעל חצור. משמאלנו חוסאן. לרגלינו נחל רפאים. חרבות ביתר, והכפר ובו הבריכה, הטרסות, גינת הירק.


 

מה זה גן־ירק    🔗

גן־ירק הוא דבר הגדל בכפר שיש בו מעיין.

כפר הוא בתים דבוקים אל ההר מסביב למעיין.

מעיין הוא דבר הניגר מן הסלע, משתפך אל העמק שלרגלי הסלע, ובדרכו מפרה את גינת־הירק ממדרגה אל מדרגה, עד כמה שהוא יכול. במקום שבו יותר אינו יכול, שם גבול השטח המעובד.

ביתר הוא כפר שיש בו מעיין ויש בו גן־ירק. בכפר חיות כיום שמונה חמולות המעבדות את העמק ואת המידרון בהשקייה. מה שקרוי חקלאות־שלחין.

המעיין ניגר מן הסלע. ניקבה חצובה מוליכה את המים מן המקור אל השוקת, ומשם אל הבריכה. כתובת רומאית בקצה הניקבה מלמדת שכאן חנו יחידות הליגיון החמישי המקדוני והאחד־עשר הקלאודי. כמובן, לאחר מפלת ביתר.


 

חוקי המים והאדמה    🔗

אנשי־ביתר של היום מעבדים את שדותיהם כמו אבותינו בימי־קדם. דבר לא נשתנה.

כל אחת משמונה החמולות מקבלת את המים ליממה אחת. זקן החמולה הוא הקובע כמה מים מקבלת כל מישפחה מן החמולה. יש לו מקל מדידה, שלאורכו קבועים בו קיסמים עשויים מקוציה של הסירה הקוצנית. במקל זה הוא מודד את עומק־המים בבריכה. וכאשר הגיעו פני־המים עד אל הקיסם, עוברים המים ממישפחה אחת לחברתה.

העמק כולו מחולק למדרגות. כל מדרגה מחולקת לערוגות. המים זורמים באמת־מים מרכזית, והיא מתפצלת לתעלות. פתחי־התעלות חסומים באבנים ובעפר. פותחים פתח, המים זורמים ומשקים את הערוגות בחלקה. גמרו להשקות מחזירים את האבן, מכסים בעפר, והמים זורמים לחלקה אחרת.

המעיין נקרא “עין אל בלד” – מעיין העיר.

זה בדיוק המונח בו השתמשו אבותינו, וגם החוקים לא השתנו. המישנה יודעת להסביר מה קורה למים. ב“מעיין של בני־העיר”, למשל: “חיי אחרים קודמים לבהמתם” – ואחרים, פירושו אלה שאינם בני־העיר והגיעו אליה. מי ישתה הראשון, ובכן, ראשונים ישתו האורחים. אבל מה אחר־כך? אחרים וכביסתם, אחרים קודמים. בהמות אחרים וכביסתם – בהמות אחרים קודמות. הכביסה תחכה, הבהמה לא. בין השלחין שלהם ובהמות אחרים – השלחין קודמים לבהמות אחרים.

שלא לדבר על עובדת־היסוד שהיא: בני־העיר ואחרים, בני־העיר קודמים. ופרט מאלף: וכולם עולים לחשבון לאחרונה.

כלומר: לאחר שהגיעה אל העיר שיירה של “אחרים”, על בהמתם וכיבסו האחרים את כביסתם – בעד המים יש לשלם. מים הם מיצרך יקר.

ביתר של היום מגדלת 70 דונאם במימי־המעיין ו־200 דונאם במימי נחל־רפאים, הלא הוא נחל הביוב הזורם מבתי־השימוש של ירושלים אל הים־התיכון.

מביתר ירדנו אל נחל־המעיינות.


 

נחל המעיינות    🔗

נחל המעיינות מתחיל בחוסאן ונגמר לרגלי ביתר. בעין־ג’מה.

כשמו כן הוא: מלא מעיינות. בכל כמה מאות מטרים, מעיין, או נביעה. כאן איזור חקלאות השלחין כפי שהיה קיים מימי־קדם, עד עצם היום הזה.

המודל הוא אחיד: ואדי בין הרים. בקצה הוואדי למעלה כפר. ובקצהו מתחת, כפר. בין שניהם, מעיינות ומדרגות.

מי־המעיין ניקווים אל תוך בריכה. מהבריכה הם זורמים. בחלוקה מפורטת שעמדנו עליה, אל החלקות.

כל מעיין משקה חלקה שבסך־הכל אינה גדולה. חלוקת המדרגות היא כזאת: כל מה שעדיין קרוב אל המעיין ונהנה מזרם מים ישיר, הוא ירקות. בחורף ירקות־חורף, ובקיץ ירקות־קיץ.

המידרון הנמוך יותר, שאליו כבר לא מגיעים המים, מוקדש לגידולי־בעל – מטעים. כאן הזית, עצי הפרי הנשירים.

מעבר לחלקת המטעים שהיא בעל, שדה־בור, לא גדול, מגודר בגדר־אבנים. מעבר לשדה־הבור מתחיל שטח המחיה של המעיין הבא.

אתה הולך בשביל במעלה־העמק.

השביל הוא במידרון. לפעמים מטפס אל ההר, כדי שלא לפגוע בחלקות המעובדות.

בצידי השביל, שפע של קורנית. לפעמים, ממש שיחי־ענק של קורנית. שיח בן עשרות שנים לבטח. בקוטר של מטרים ובגובה של עד קרוב למטר. לא יאומן!

רקפות. איריס. דם המכבים. מרוות ירושלים. לפתע, חלקה של זעתר. נוריות. כלניות. פרג. פה ושם, הפתעה: סיפן התבואה. מרהיב!

עצים בפריחה. בכלל הכל בפריחה. אלון מצוי, פורח בירוק כהה. אלון תולע פורח בירוק בהירת כמעט לימוני. אלה ארץ־ישראלית פורחת באדום. עוזרר פורח בלבן. חבוש. והמדובר רק בעצי־חורש, שלא לדבר על עצי הפרי: גפן תאנה, רימון.

הצבעים השולטים הם סגול וכחול. עכשיו. נגמרה עונת־הפריחה של הצהובים. עכשיו הסגולים. השליט הוא הלוטם השעיר הסגול. לידו הלוטם המרווני הלבן.

בשדות חורשים את הגפנים ובמחרשת־עץ. הגברים עובדים בעיר. בעיר יש כסף. בשדה עובדים זקנים, עובדות נשים. הזקן הולך אחר מחרשת־העץ. הנשים מסיטות את הגפנים כדי שיחרוש מתחתיהן. הן מניחות על הגפן אבן כבדה, כדי שלא תקפוץ כמו קפיץ אל מיקומה הישן עד לאחר החריש. גמר הזקן לחרוש, האישה מסירה את האבן.

צבעים בתוך השדה: צבעי הבגדים של הנשים. מכנסיים, גלביה גדולה, שביס על הראש. כמה יפה לראות בני־אדם בצבעים מגונדרים בתוך נוף ירוק.

הטרסות ממש מלוקקות. כל אבן ואבן נקיה במקומה. כל ערוגה כמו מישבצת. לעמוד בשביל התלול ולהשקיף למטה, לראות את מפלי־המים (כן, מפלי מים!).

הכול, עדור, עודרים בטוריה. כאן לא ניתן לעבד את האדמה במכשירים מכניים. רק ביד.

צתרנית. ריח חריף.

חמורים מהלכים בשביל. דרך יחידה כאן באיזור הזה להובלת משא.

ממול, מידרון עזוב. כאן היה כפר והכפר איננו. הטרסות נשארו, אבל הגידולים הפכו פרא. זה היה קאבו. קאבו נזכר במישנה כעיירה קובי. היום הוא איננו. הוא שמורת־טבע. עוד נחזור אליו.


 

מעיין בתוך הסלע    🔗

אנו מגיעים אל עין־אל־האווייה.

קיר סלע זקוף. מצוק. מתחתיו בריכה ובתוכו מערה. המים באים מן המערה וניקווים אל הבריכה.

דויד הביא שני פנסים. אנו נכנסים אל מי־האפסיים של הבריכה. מכאן מתחילה ניקבת־הסלע. הוא זוחל לפני עם פנס. אנו זוחלים בתוך הניקבה הנמוכה. אסור להרים את הראש שמא ייחבט אל הסלע. לאחר זחילה, מזדקפים.

כאן חדר קמור גבוה בתוך הסלע. מתוך קירות־הסלע משפריץ עליך המעיין, כמי־מיקלחת, מכל הצדדים. אתה עכשיו בתוך לב־לבו של המעיין.

מי שלא היה בתוך מעיין, לא יודע מה זה להיות בתוך מעיין.

בחוץ, צפרדעים שוחות בתוך הבריכה, קוראות אחת לשניה בשפתן.

עד היום לא התייבשתי מהזחילה הזאת בתוך ניקבת הסלע אל לב־המעיין. ושם, אבני־הנטיפים ואור יקרות.


 

מעיין    🔗

אינני סבור שאנו אוהבי־טבע יותר מן הערבים. עובדה, לנו יש חברה להגנת־הטבע, להם אין. כמו כן אינני סבור שהם פרימיטיביים יותר מאתנו. עובדה. אבל מעיין של יהודים הוא במיקרה הרע מיבנה בטון שמקצהו יוצא צינור, ומסביב הכל יבש. במיקרה הטוב זוהי שמורת־טבע, שבה זורמים המים ככלי אין חפץ בו, ואינם משקים שום דבר. לא ערוגת־בצל ולא חצילים. כלום.

מעיין של ערבים הוא דבר שמסביבו חיים בני־אדם. המים בו זורמים ונראים לעין, נשפכים מתעלה אל תעלה וממדרגה אל מדרגה. לפעמים יש אפילו מפל־מים.

אולי זה מפני שהם פרימיטיביים. עובדה. במקום שבו למדו הערבים לעבוד בשיטות שלנו, הם חדלו לעבד כל קרקע שאינה ניתנת לעיבוד מכני.

הלכנו לקאבו. בקאבו, כמו בנחל־המעיינות, היתה שיטת־עיבוד מדוייקת מאד במדרגות. לרגלי המעיין, היו חלקות הירק. אחר־כך באו מטעי־הבעל ולבסוף שדות הבור. היום נשאר המעיין אבל אין בו אנשים. אז המים זורמים נהדרים ומשמיעים רחש של מים אל החלקות הפראיות, ונעלמים בסבך. בתוך הסבך יש שולחנות קרן־קיימת, וזוהי שמורת־טבע.

הרי־יהודה מלאים עמקים נעלמים שכאלה. עמק נעלם: קיר סלע מסביב. מעיין מפכה מן הקיר. מדרגות במידרון. עצי־פרי. רחש של מים. שיממת־אדם: האדם רק בשבתות, לפיקניקים.

למעיין אין משמעות ללא בני־אדם החוסים בצילו ונהנים ממנו.


 

אל גינת־אגוז ירדתי    🔗

עזבנו את נחל המעניינות. הלכנו אל גינת־אגוז.

גינת־אגוז היא נחל, בתוך עמק קטן, מדרום לחברון ובעצם בתוך העיר עצמה.

כאן התקיימו כל פסוקי שיר השירים: אל גינת־אגוז ירדתי, לראות באיבי הנחל לראות הפרחה הגפן, הנצו הרימונים.

אתה נוסע בכביש לחברון, פונה בעיקול אל באר־שבע, ושם במקום מסויים יורד מן הכביש וממשיך בדרך־עפר. זאת אינה דרך־עפר. זה כביש טורקי, מה שקראו פעם “סולינג”, שהוא חלק מכביש־רומאי, שעמד על דרך כנענית־מצרית, שקישרה את עזה, בית־גוברין, עזקה ולכיש עם חברון.

הדרך עוברת על שיכבת החוור. החוור הוא אדמה שאינה מחלחלת. המים יורדים על ראש ההר, מחלחלים דרך הטרשים ונעצרים בשיכבת החוור. במידרון מתגלה שיכבת החוור אל עין השמש ואין ברירה. מי שרוצה ללכת או לנסוע עליה, אם אינו רוצה להלך בתוך הקניון, חייב ללכת על החוור. לאחר הגשם, הוא הולך או נוסע בעצם בתוך ביצה.

כאן, בתוך החוור, או כפי שהוא נקרא בפי הערבים “נזאז”, די לך שתכניס אצבע בתוך האדמה, ומיד יצרת מעיין. המים נובעים.

עד לפני שנים לא רבות, אפילו לאחר מלחמת ששת הימים, בכל מקום בו תקע הפלאח אצבע, העמיד שם קילון כדי להשקות את חלקותיו. היום, באה המשאבה המנועית במקום הקילון.

שם המקום בפי הערבים “עין עונקור”.

עמק פראי, בו עצי אגוז המלך, ענקים, עד 15 מטרים גובה.

בין עצי האגוז גפן, תאנה, רימון.

מים בכל מקום, איפה שאתה רוצה או לא. ואם חסרים לך מים, תקע אצבע באדמה ויבואו עוד מים.

בריכות. שלוליות. מפלים. שאון־מים. מים בכל.

כאן היה כפי הנראה נחל מדורג, שגידלו בו ירקות ונטעו בין הירקות כמה עצים. אלא שהעצים גדלו עד כדי כך שהשתלטו על הכל.

מעולם לא ראיתי רימוני־ענק שכאלה.


בצלע־ההר, מלונות. בתי־קיץ לא גדולים, בנויים אבן, דבוקים אל קיר הסלע הנה היו באים עשירי־חברון לנוח בימות־הקיץ, עם מישפחותיהם.

זקני הישוב יודעים לספר, שבני קהילת חברון היו מוזמנים בימי־הקיץ, אותם ימים שקדמו לפרעות תרפ"ט, אל שבת אחים גם יחד בגינת־אגוז.

זה היה טקס פולחני, כמינהג המיזרח. ראה עדויותיהם של רחל ינאית בן־צבי ומנשה מאני, אבל כל זה היה לפני המבול.

היום, לא גרים כל־כך במלונות, אבל אולי בקרוב יבנו שם שיכונים. כבר יש קבלן חברוני, שבנה את קרית־ארבע, שבנה בקירבת מקום. לראשונה בתולדות ערביי ארץ־ישראל, שיכון לזוגות צעירים.

אינך יכול לרדת במורד הנחל, אלא אם אתה מבוסס בתוך מים, או בוץ. אין פינה נקיה ממים.


 

נענע    🔗

אתה מהלך תוך ג’ונגל של נענע.

תמיד קראתי במגדירים שהנענע, הלא היא המנתה, היא צמח בר הגדל במעיינות בנחלים, אבל לא הצלחתי לראות אותו, מפני שאת המעיינות הכנסנו לצינורות, אם לא לבקבוקים.

ואם לא דויד, לא הייתי מזהה את הצמח הזה. לא דומה לנענע בכלל. הוא כל־כך גדול, לפעמים אתה רואה עלה אחד שארכו 10 סנטימטרים. 7 לכל הפחות, והוא שונה בכלל, אין לו עורקים, והוא בירוק כהה יותר ממה שאתה רגיל, ומפושק. והוא גדל כמו ג’ונגל עם ריח משכר.

פה ושם, כשאין נענע ואין אירוסים יש נפית.

צמח לא נפוץ כל־כך, מאותה מישפחה. עם עלים לבידים. שיגעון של ריח. תערובת של ריח מנתה עם ריח זעתר.

אני לא בוטנאי, אבל נענע שכזאת לא ראיתי מעודי. מבלי לשאול איש אם זה נכון, אני מכריז עליה כ“נענע גן־עדן”.


 

גן־עדן    🔗

בגן־עדן לא הייתי, ואינני בטוח שבגן־עדן למעלה לא פורחים פרחי־פלסטיק בעציצי־פלסטיק. אבל כשאני מהלך בתוך עצי האגוז והרימון, מאזין לרחש־המים, אני מתחיל לתאר לעצמי מה היה, או יכול היה להיות, גן עדן.

זה צירוף של אדם ואדמה.

מים, וכל עוף הפורח. ציוץ ציפורים, ירק ופרחים. רחש העלים ברוח ורחש המים בין חלוקי הנחל. בתים שהם חלק מהנוף והנוף הנותן מיסגרת לביתו של אדם.

לא נכון שאלוהים גירש את האדם מגן־העדן. ההפך הוא הנכון: האדם גירש משם את אלוהים.

ומאז, פה ושם, אתה יכול למצוא את שלושתם, או כל אחד מהם לחוד, בתוך שמורת־טבע. ומאז, המים זורמים פחות ופחות, ורק הדם זורם יותר ויותר.

יכול להיות שכל כדור־הארץ, שהיום הוא גיהינום, היה פעם כולו גן־עדן, אבל איש אינו זוכר.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!