רקע
עמוס קינן
טיול באוטונומיה

זה מין טיול משונה קצת. בלי התחלה, בלי אמצע, בלי סוף. בין ערביים אחד ובוקר אחד, ברכס הגבעות שבין כפר סירקין ולוד. מרחק יריקה מהבית.

אני לא טוב בטופוגראפיה, ולא בגיאוגראפיה, אפילו לא בזכרונות. הזכרונות הטופוגראפיים והגיאוגראפיים שלי נמחקים על־ידי המציאות וההווה. ההווה נמחק על־ידי העתיד והתוצאה היא, שאני מצליח רק לזכור שזכרתי משהו, או שהייתי צריך לזכור משהו.

גם הזכרונות הסנטימנטאליים שלי – אנשים, דברים, אירועים, מקומות – סובלים מפגיעת ההווה. אינני מצליח לראות באדם המזדקן את הצעיר שהיכרתי. הוא לא מזכיר לי אותו, כפי שהיה. אני רואה אותו רק כפי שהוא.

מקום שפעם היה כפר, והיה לידו פרדס, ובפרדס היה שביל שהיכרתי, והיום הוא שיכון – אני לא מצליח למצוא אותו. כאשר נעלם השביל שהיה, אני לא מוצא את דרכי, לא מזהה את הנוף, והמקום לא אומר לי מאומה, אף־על־פי שהיו צריכים להיות לי זכרונות ממנו.

ראינו פעם בסרט טלוויזיה שני ערבים שבאו אל שטח חשוף ומגולח; חופנים בידם קצת אדמה ואומרים: “כאן היה ביתנו”. אומרים: “כאן היתה באר”, על מקום שאין בו כלום. אריק שרון סיפר לי פעם על פגישות שלו עם ערבים בדרום, שידעו בדיוק היכן עמד ביתם והיכן היה העץ שאיננו. לי אין הכישרון הזה.

חלק מהעבר שלי מושקע ברכס שבין כפר סירקין ולוד. כל־כך קרוב הביתה. החטיבה שלנו כבשה את הרכס הזה ב־1948.


 

בין ערביים סתם    🔗

ביום סגריר חורפי, לנסוע מזרחה. אתה מחיש את השקיעה. הכביש הישן לשדה־התעופה עמוס לעייפה, אף־על־פי שכבר לא נוסעים בו אל שדה־התעופה.

כאן הכל ירוק מנדטורי. הרבה אקליפטוסים. אקליפטוסים מזכירים מחנות־צבא. בעין חדה אתה מבחין בשרידי המחנות. עדיין קיימים. פעם, מזרחה היה עני. בתוך העוני תקעו את סביון. אבל לאט לאט גם מה שמסביב לסביון נעשה פחות עני. בתים קטנים נהפכו לקוטג’ים. מקומות קטנים בלי שם, השפריצו על עצמם ופתאום מה שהיה פרבר שכוח־אל, הוא שכונת וילות. מה ששפריץ יכול לעולל.

לאן מכאן, אולי לבן־שמן. לא, בפעם אחרת. בן־שמן שווה לא ביקור חטוף. היא היסטוריה. רואים את גגות הרעפים של וילהלמה. איפה הכניסה, לעזאזל. נכנסים בכניסה הלא נכונה, מגיעים לטירת־יהודה. לא ניתן לראות בעין כביש המחבר את וילהלמה, כיום בני־עטרות, אל טירת־יהודה, אף־על־פי שהמרחק ביניהם מרחק יריקה. אולי השביל הבוצי בתוך השדה הוא כביש שהתכסה בבוץ, אבל מי יעז לנסות. כל מיני הרהורים סוציולוגיים מדוע אין כביש המחבר את שני הישובים האלה, המיצגים קטיגוריות חברתיות כל־כך שונות.

כשהגענו לטירה, לא היו שם כבר תושבים. הם השאירו, כמו בכל המקומות האחרים, את התבונים החמים. מתוך החושות העלובות פרצו תרנגולות מבוהלות, מנומרות. כפר עני זה היה. עלוב. נשארו רק חמורי הכפר. כולם בעדר ליד השוקת הגדולה. היה שם עייר אחד צעיר, שניסה להסתער לעבר האתונות, אבל החמורים לא נתנו לו. בבעיטות היו הודפים כל הסתערות שלו. בנשיכות בצוואר. העייר זעק ביאוש, בזעם, ולא הירפה, עד שהיה כולו זב דם. איזה דבר עצוב. כפר שומם של חושות עשויות אדמה וקש, וחמורים יתומים נוערים בו. אפילו רהיטים לא היו בבתים. היום זה מושב סוכנות עם רחובות מרובעים קטנים בתים מרובעים קטנים, מקום שרק מי שגר בו מגיע אליו. מקום קטן סגור, שאתה לא שומע עליו ואולי גם הוא לא עליך.

מימין בית־עריף. אני לא נכנס. פעם זה היה בית־טריף. שם השארנו הרבה חללים. לא הצלחנו בפעם הראשונה. אני זוכר את ברוך. לא זוכר בדיוק, אבל גדול, חזק. עליז. הרבה אנשים, לפני שנהרגו, היו צעירים. גדולים, חזקים, עליזים.

מגבעת־כוח, כביש דק, עזוב, מזרחה. אחר כך, בבית, מתברר לי שגבעת־כוח היא מה שהיה הכפר קולה. גם שם לא הצלחנו בפעם הראשונה.

פתאום נגמר הקו הירוק. נגמר כמו במכת גרזן. עד הנה ירוק. מכאן, צהוב־אפור. רמה של טרשים, עם פס בטון צר שהוא הכביש. הכביש אינו דומה לכביש. הוא דומה למשהו שעליו נוסעים שומרי היערות, או משמר־הגבול, או כל מי שיש לו מה לעשות במקום שלבני־אדם אין מה לעשות מימין, מרחוק, יער מודיעין. אבל כאן שממה של טרשים, והשממה מעיקה מאוד.

לא רואים בן־אדם. לא רואים רכב. לא רואים כלב תועה. לא רואים פגר של חתול על הכביש.

השמש שוקעת. כמעט.

בדימדומים, פתאום, גדר של צברים.

כפר קודר, עוין, אנשים יושבים לפני פתחי הבתים, אינם מרימים אפילו ראש להסתכל. בתי־אבן מוצקים, קודרים. קשתות. זה הכפר רינתיס.

הכביש אל רינתיס נגמר ברינתיס. אין לאן להמשיך מרינתיס. רק לעשות סיבוב של 180 מעלות ולסוב לאחוריך.

לא אשכח את הבדידות הזאת, בדידות עם שקיעה בכפר שותק, בקצהו של כביש שומם, החולף על פני שיממת טרשים. אני משקיף על בתי הכפר, על הזיתים המוריקים סביבי בשתיקה, והלילה בולע אותי בדרך חזרה, מערבה.


 

קול רחוק    🔗

בחזרה אל הקו הירוק. גשר קטן, ומצד שמאל, חורשה. אני יורד אל החורשה, מכבה את פנסי המכונית, מתיישב על סלע ליד עץ, מצית סיגריה.

כלום לא עובר, כלום לא נשמע. אפילו לא נביחות כלבים מרחוק. כאן גבולה השתקן, הזועם, של ארץ יהודה.

הסיגריה דועכת. אני מועך אותה אל הסלע, שומע קול יללה.

זה לא יכול להיות, אבל זה כן. אל היללה מצטרפת עוד יללה, ואחר־כך עוד אחת, ואחר־כך עוד הרבה.

הם חזרו. חזרו לאחר שנעלמו שנות דור. הם מה שקוראים “יללת תנים נוגה תחצה דמי הליל”. אני מאזין ליללת התנים הנוגה, החוצה את דמי הליל.

ומכאן, מארץ כנען, שבלילה אינה יודעת גבולות ואינה חשה בנצחים החולפים אני בצ’יק־צ’ק בכורסה בסלון ליד הטלוויזיה. לפני פחות ממחצית השעה, הייתי בנצח.


 

פעם אחרת, בבוקר    🔗

משהו חסר לי ברכס הזה. קולה יש. בית־טריף יש. וילהלמה יש. אני לא מוצא את מוזירעה. גם לא במפה. אפילו לא בציון “חירבה”.

שם ספגתי בפעם הראשונה בחיים הפגזה של תותחים ומרגמות 120 מ"מ. ספרנו 500 פגזים. כאשר היינו שומעים את היציאה, היינו משתופפים בשוחה. לאחר הנפץ, היינו מרימים את הראש. בסוף זה נמאס, ויענקל’ה הרים את הראש עוד לפני הנפץ, וחטף רסיס בגב. אבל אני לא מוצא את המקום. נעלם.

נשאר וילהלמה. עכשיו אני נכנס מהכניסה.

קצת השתנה. קצת לא. יוסי אומר, שיש לו קרוב־משפחה שגר כאן. הקרוב היה איכר בעטרות, וכאשר נעזבה עטרות במלחמת השחרור, הוקמה וילהלמה הגרמנית כ“בני־עטרות”.

בווילהלמה כבר מזמן לא היו גרמנים. היו כאן ערבים. גם כאשר נכנסנו אליה, כבר היתה ריקה. מצאנו בבית אחד ספריה ענקית. אני לא קורא יוונית, אבל יענקל’ה למד היסטוריה וקרא. זה היה אוסף של הקלאסיקה היוונית, מהומירוס דרך הכל. גווילים עתיקים בכריכות עור. שנת ההדפסה 1721, 1710. ספרים שהגיעו עם הטמפלרים ונעזבו כאן. מילאנו שני שקים. יענקל’ה רצה לתת אותם לאוניברסיטה כאשר המלחמה תיגמר. הבאנו את השקים למחנה. בלילה גנבו אותם.

המקום כן השתנה, וגם לא. כאן כפר גרמני, עם בית מידות, בנוי אבן ועליו גג־רעפים. ולידו מתבן מאבן עם גג רעפים ומחסן מאבן עם גג־רעפים. ורפת מאבן עם גג־רעפים. היום הבתים נראים גדולים מדי. בשביל משפחה, יספיק המתבן. תספיק הרפת.

קרוב־משפחה של יוסי גר בבית מידות מאבן, וליד ביתו מתבן מאבן. אנו נכנסים.

הוא איש־אדמה, קשיש, ונראה כמו איש־אדמה קשיש.

הבית טובל בירק. לידו וילה מודרנית נוצצת. זה בשביל הבן. בחצר עצי־פרי, כמו שצריך להיות בחצר של אדמה. בעל־הבית הקשיש, גם מוזר. אין לו פועלים ערבים. אין לו גם פועלים יהודיים. הוא הפועל. כמו פעם, בעטרות. יש לו עצי פרי. תפוחי־עץ, הדרים, שסק, אפרסקים. הבעיה היום אינה אדמה, הוא מסביר. הבעיה היא מים. יש לך 28 דונם, וזה מה שיש לך. היום אפשר להתפרנס בכבוד גם על הרבה פחות. אבל מים, מים אין לך יותר ממה שיש לך. הגרמנים גידלו כאן גידולי בעל, פלחה. השדות שלהם השתרעו למרחקים. הבריטים כלאו אותם. אחר נשלחו לאוסטרליה.

לפעמים הם באים מאוסטרליה, להצטלם. הוא לא מדבר אתם. שיצטלמו.

אחרי המלחמה, מלחמת השחרור, היו היהודים שבאו לקחת דברים. מה שאהבו לקחת זה גלגלים גדולים עם אופני־עץ וחישוקי־ברזל, דקוראציה מקסימה לווילות. אפשר לעשות מזה נברשת, למשל. ומה עוד אהבו, אהבו מדרגות עץ.

הבית בנוי כמו בגרמניה. יש חדר־כניסה ענק, שהוא כניסה וסלון והכל, עם ריצפת־עץ מהוקצעת, מרהיבה. מהחדר הזה, הדלתות אל ארבעה חדרי השינה המקיפים אותו.

היתה גם קומה שניה, ומעל לקומה השניה, היתה גם עליית גג עם לוקארנות. ומתחת לכל, היה מרתף ענק, כשיטחו של הבית. למי יש כוח לכל זה. הוא סתם את הכניסה אל הקומה השניה, אל עליית הגג. הוא סתם את המרתף. חמישה חדרים גדולים, זה די והותר בשבילו.

פעם בא מישהו, עם עוד מישהו, ושאל: אפשר להיכנס?

למה לא, אמרו לו.

נכנס, הסתכל, הסתכל, בדק, קימט את המצח, השתומם, בסוף אמר: זהו! זה המקום! זה הבית!

מה זה, זהו? מה זה, זה המקום?

זה המקום וזה הבית (מסביר המישהו למישהו שבא איתו), שממנו לקחתי את מדרגות־העץ אלי הביתה. תודה שהרשית לנו להיכנס. רציתי להראות לו.


 

קול מן העבר    🔗

כאלה היו הזמנים של אז. נכנסו ולקחו. מן הסתם גם לעטרות שנעזבה, נכנסו ולקחו. פה לקחו היהודים, שם לקחו הערבים, וכך זה נמשך מאז כיבוש כנען.

אני נזכר שגם את עטרות אני זוכר, מאז. הגענו לשם במשוריין של הימים ההם, ובלילה יצאנו שלושה איש לסיור אל מבואות רמאללה, כדי לצפות בגשר שאותו קיווינו לפוצץ.

את הגשר לא פוצצנו, בסופו של דבר, אבל אני זוכר את סיור הלילה, את קולות הכלבים, את ריחות העשן, את הגשם שטיפטף ללא הרף. את האפלה העבה, את הבוץ, את ההליכה השפופה, החרישית, את הנפילות אל הבוץ למשמע כל רחש קרוב.

זה היה מזמן.


 

בדרך אל האוטונומיה    🔗

בודרוס זה זיכרון יותר טרי: 1967.

האם זה כל־כך טרי, בעצם? לעינינו זה נהפך לעבר רחוק, מעורפל.

אני זוכר את האש שנורתה מבודרוס, את מטוסי חיל־האויר שבאו וכיבו את האש שנורתה ממנו, ואחר־כך ראינו מקרוב את גידרות הצבר ואת הטרסות שהיו האויב, ואת הדגלים הלבנים.

הדרך לא השתנתה מאז. כביש בטון בריטי צר, במעלה הטרשים של יהודה בואכה ירושלימה, או אל רמאללה, לפי בחירתך.

כאן לב ליבה של ארץ־יהודה.

בתים שותקים, כפרים שותקים, כביש שותק ועליו אנשים שותקים.

ילד בכאפיה של יאסר ערפאת.

בתי־קפה קטנים, שותקים, לא בכל כפר. יש כפרים בלי.

שמות של כפרים, מהם בעלי קונוטאציות: קיביה. מקיביה דרך נעלין. אל חירבתא. רציתי לעבור דרך בית־חורון עליון ותחתון, לראות את המקום בו נפל אלעזר המכבי, אבל פיספסתי ואני בדרך ראס־כרכר.

אנשים על הכביש מפטירים בלחש “נאחס”.

אין מכונית של יהודים.

שלוש נערו הולכות בשביל בשדה, אבל הן לא עולות מן המעיין, ועל ראשן לא כד מים. על ראשי הנערות, פרקולטורים של קפה. היום, מביאים פרקולטורים עם קפה לעובדים בשדה.

בית בודד, ועליו דגל לבן.

כאן לב האוטונומיה, כאן לב־ליבה של ארץ יהודה, זרה ועויינת. כאן מה שנשאר לפלשתינאים ממה שהיה פעם פלשתין. מפני שאז, אז פלשתין היתה במקומות אחרים. היא היתה ביפו, היא היתה בלוד, ברמלה, בעכו, בנצרת, היא היתה בקולה ובבית־טריף. אז, המקום הזה היה מחוז נידח בחלק הערבי של ארץ־ישראל. היום זה כמעט כל מה שנותר להם. אולי זה החבל האוטונומי, שאם נצליח בשלום, יהיה חלק מהשלום ואם לא נצליח בו, הוא יהיה העילה למלחמה.

על־יד משטרת נבי־צאלח, איש עם כיפה מטייל עם ילדו על הכביש. ליד המבצר כמה מכוניות־צבא. ליד המבצר, ליד מכוניות הצבא, אפשר לטייל עם כיפה על הראש ועם ילד האוחז בידך. אני יודע, שאם לא יישאר להם כלום, פשוט לא כלום – לא יהיה שלום.

אבל למי להגיד את זה.

למי להגיד שדרך האוטונומיה, אם נשאיר גם להם הווה ולא רק עבר, יהיה גם עתיד. ואז שוב יעברו כאן מכוניות עם יהודים, ואפשר יהיה לטייל על הכביש ולא רק ליד המבצרים. למי להגיד שלהיתקע בכוח מבלי לתת מאומה ורק לקחת, זוהי התגרות חסרת־שחר, בגורל, בעבר, בעתיד, בכל. למי להגיד, שאם לפחות פיסה של אדמת ארץ־ישראל לא תהיה ערבית, נוכל לטייל על הכביש רק ליד המבצרים. והכל יהיה מבצר.

הנה אנחנו ברמאללה.

והנה אנחנו בירושלים. כל האוטונומיה הזאת, נסיעה כל־כך קצרה. נסיעה של 360 מעלות מ־1979 אל 1948. הנצח בתוך רגע כל־כך קצרצר, בתוך כיברת ארץ כה דלה וקטנה. שום דבר, כמעט שום דבר לא השתנה מאז ארץ כנען. שוב אתה עומד לפני הארץ המובטחת.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47480 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!