רקע
עמוס קינן
שמש בגבעון

מנבי־סמואל תצפית נהדרת. יום אביב.

מכאן אתה רואה שירושלים באמת הרים סביב לה.

ארץ החיווי והיבוסי. לרגלינו הכפירה, אחת מארבע ערי גבעון. מולנו גבעון. כאן נחלים, כאן מעיינות, ויותר חרבות עתיקות ממה שאפשר לשאת. והרבה זכרונות.

שקט. שומעים קוקיה.

מי היה הגבעוני הערום הזה שחיבל את התחבולה שהצילה את יושבי־גבעון, ואיזו קפדנות בפרטי הפרטים של מבצע ההצלה. “ויקחו שקים בלים לחמורים ונאדות יין בלים ומבוקעים ומצוררים, ונעלות בלות ומטולאות ברגליהם ושמלות בלות עליהם וכל לחם בידם יבש היה ניקודים.”

אולי היה זה אותו חכם מיסכן של קהלת, זה אשר ישב בעיר קטנה ואנשים בה מעט ומילט את העיר בחכמתו. אני מנסה לחשוב על הזקן החיווי הזה, בשער־העיר, ואולי על שפת־הבריכה. מספרים מה עשה יהושע ליריחו ולעי, הערכת־מצב, אין מה לעשות. אין שום כוח צבאי שיעמוד בפני הכובש הזה. הצרה היא שהכובש אינו מקבל כניעה. איך להכריח אותו להסכים שייכנעו בפניו, להיות חוטבי עצים, להיות שואבי־מים, אבל לא להיות מאלה שהורישו אותם.

חסר רק שמישהו ישכח את הטקסט. או שישחק בצורה לא משכנעת. חסר שאחד מזיקני־ישראל ימצא נעל חדשה אצל מישהו. חסר שיראו שהטלאי חדש ונחתך בסכין, שהשמלה אינה בלה אלא נחתכה מהר לצורך זה. לא, את הפרטים יש לתכנן בקפדנות. לערוך חזרות אין ספור על הטקסט. להחניף לכובש. להגיד שבאת ממרחקים גדולים מפני שעד למרחוק יצא שמע הנפלאות שעשה.

אחר־כך היה הקרב בעמק־איילון, ובגבעון עמד השמש דום. אבל הגבעונים ניצלו. עד כדי כך ניצלו, שירדו בגולה עם בני־ישראל בחורבן הראשון ועלו עם נחמיה, ובנו עם אחיהם, שאימצו אותם בעל־כורחם, את חומות ירושלים מחדש.

והנה בריכת־גבעון, ומצד אחד יושבים אבנר ואנשיו ומצד שני יואב ונעריו, ואבנר אומר אל יואב “יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו”.

חתיכת מישחק. שנים־עשר מצד אחד, שנים־עשר מצד שני. “ויחזיקו איש בראש רעהו וחרבו בצד רעהו ויפלו יחדיו”.


ועשהאל קל ברגליו כאחד הצבאים אשר בשדה. הוא רץ אחרי אבנר.

רץ בסבך, רץ בחורש, רץ בערוץ הנחל ורץ על הגבעות. הכל כאן. הכל אפשר לראות. ואבנר צועק: “סור לך מאחרי”. ועשהאל ממאן ואבנר מכה באחרי החנית אל החומש. ואחר הוא עומד אל גבעה וזועק אל יואב: “הלנצח תאכל חרב?” עוד איך.

כאן זירת־הקרבות העקובה מדם של חטיבת־הראל. גבעת הרדאר, הכל. יום שמש יפה, מעל גבעון. החופרים מצאו את הבריכה. היא באמת היה היתה. הרבה בריכות יש כאן. איזור של מעיינות. אדמת־חוור אוצרת מים. ועל כן מים פורצים בכל מקום. ועל החרסים שנמצאו, ידיות של כדים מהתקופה הישראלית, מופיע שם העיר “גבעון”. קבלות.


 

אלון    🔗

נחל צופים הוא תחילתו של נחל שורק. נחל שורק הוא מהנחלים העתיקים ביותר בארץ מהבחינה הגיאולוגית. והוא קדום לירדן החדש יחסית. כאן היה חורש מאז ומתמיד. לא חורש אלא יער. באבו־לימון מצוי אחד האלונים הגדולים ביותר בארץ, אם לא הגדול שבהם אני מעריך את גובהו ב־15 מטרים. אולי מטר פחות או יותר. לידו אלון קטן יותר שהתחדש לאחר שריפה, ולידם אלת ענק שנשרפה. וליד הכל, הקבר הבלתי־נמנע. מי קדם למה, הקבר לאלון או להיפך. לא יודעים ולא נדע. אבל במקומות האלה תמיד היה אלון, תמיד היה קבר. הקבר שומר על האלון והאלון על הקבר. סיכוייו של האלון גדלים ככל שהוא גדל. אם הצליח להגיע לגובה שבו הוא מטיל צל על סביבו, נעלמים כל המתחרים והוא נשאר. והוא משתלט. האלון המצוי הוא עץ מה שנקרא פולימורפי. הוא יכול להיות קטן, גדול, שמן, רזה, גבוה, נמוך. לפי מה שנותנים לו. אבל הוא היה כאן תמיד ובחברת האלה. והיער היה יער ענק. ובאמת אפשר לעבור תחת עץ האלה רכוב על פרד ואם יש לך שיער ארוך כמו לאבשלום, אתה יכול להיתפס בסבך והשאר ידוע.

אני בטוח שבימי יהושע בן־נון כבר היה כאן אלון ענק וכבר היה קבר, כשם שבנבי־סמואל כבר אז היה אורן ענק כמו היום.

מסביב שמות: בידו. בית סוריק. קוביבה. בית איכסא. קריית־ענבים. מעלה החמישה.

כאן התחיל פרוזדור ירושלים. קודם מוצא, הישוב היהודי החדש העתיק ביותר בארץ־ישראל, ואחר־כך קריית־ענבים ואחר־כך מעלה החמישה שהיה לו שיר, “חמישה יצאו מולדת לבנות, חמישה. בבית השאירו אם ואחות ותינוק ואשה”. עבדתי כאן בחורף אחד של ראשית שנות הארבעים עם הכיתה מתיכון־חדש במחנה־עבודה, ואני זוכר את האיש שהיה תוקע באדמה עם פטיש כבד של 5 קילוגרם קורדונים מעץ לתמיכת הגפנים, והיה שר: “אדוני גיבור ועזוז, אדוני גיבור מלחמה”.

היה כל־כך קר בחורף, ואחר־כך באה מילחמת השיחרור. את ההרים האלה ואת הכפרים שמסביב אני זוכר מאז.

העוזרר פורח. והליבנה הרפואי.


 

ליבנה רפואי    🔗

מדוע קוראים לו רפואי, לא ברור. הוא אנטי־רפואי.

פרחיו מושכים את הדבורים והוא צמח דבש ממדרגה ראשונה, אבל פריו רעיל. הדייגים הערבים היו משתמשים בפרי כדי לסמם דגים. היו מפזרים אבקת־ליבנה על־פני המים, והדגים המסוממים היו צפים למעלה ונכנסים אל הרשת. בזכות רעילותו ניצל הליבנה מגורלם של עצים אחרים. העיזים אינן נוגסות בו, והכפריים אינם כורתים אותו להסקה. ואגב, אין זה הליבנה שבו עשה יעקב אבינו פצלות לבנות והציג את המקלות אשר פצל ברהטים והוליד צאן שכולו היה עקודים נקודים וטלואים. כמו כן אין זה הליבנה שממנו הפיקו את הצרי.


 

חוחית    🔗

במיזרח אוהבים לגדל ציפורי־שיר בשבי.

כדי שהציפור תשיר, כך סבורים, טוב לנקר את עיניה. גם הומירוס היה עיוור והוא שר.

פקחי רשות שמורות־הטבע לא נותנים יותר לצוד את החוחית. הם מספרים לי שבעונה שעברה החרימו אצל הציידים באיזור הקטן הזה, לא פחות מ־2500 (!!) חוחיות שעמדו להיות מנוקרות עיניים בכלובים, ושיחררו אותן.


 

נחל שורק וסביב לו    🔗

כאן, בהרי ירושלים, בואכה מצובא לכסלון ומשם לבר־גיורא וצור הדסה ומבוא ביתר, אחד המקומות המקסימים ביותר שאפשר לתאר בכלל. לא יודע ממה להתחיל ולא חשוב מה. הר־הטייסים הוא חורש קטלב מרהיב ובין עצי־הקטלב שפע של סחלבים לא יאומן.

יש שם מעיינות יפים. הם היו פעם יותר יפים. יש גם חורבות יפות. חלק מהן נמחק.

ויש ביוב.

לעצים לא איכפת. הם מוכנים לגדול גם על מי־ביוב. ונחל שורק הוא ג’ונגל אמיתי שאחד ממקורותיו הבלתי־נדלים הוא המוני בית־ישראל הממהרים לשירותים בהפסקה של “פסוקו”, לפני מהדורת החדשות האחרונה.


 

שרקרקים    🔗

בצד שמאל של הדרך, מידרון של חוור.

המדרון מלא חורים, כמו גבינה שוויצרית. כל חור כזה הוא קן של שרקרק.

הם נכנסים ויוצאים ונכנסים ויוצאים. דבר כל־כך מוזר לראות ציפור יוצאת מתוך חור באדמה, משל היתה עכבר או חולד.

הם ניזונים מדבורים. ככה, ודבורים יש, כי יש פרחי דבש.


 

מה זה קו ירוק    🔗

כאשר אתה מדרים, לא הרבה, ומגיע לחירבת־סנסן, אתה רואה מה זה קו ירוק.

אתה הולך בתוך ירק. מסביב פורח דם המכבים, ואתה פוסע בתוך שדירות אינסופיות של החטמית הזיפנית. פרח יפה, משגע על גבעול ענק, עד מטר וחצי גובה, שעכשיו עונת־הפריחה שלו.

אינסוף של צתרה. ואינסוף של זעתר.

צתרה מכילה שמן אתרי דומה לזה של הזעתר. הלא הוא האיזוב, ועל כן גם היא תבלין נפלא. הם גדלים כאן משוגע על כל הגבעות. אבל כאשר אתה מהלך על דרך, תמיד הם יצמחו רק בצד אחד שלה: הצד הפונה אל פרשת־המים. הצד המזרחי. בצד המערבי של הדרך, שעצרה את המים, קוץ ודרדר למינהו, ללמדך – גם דרך שכבשו בני־האדם ברגליהם, מצייתת לחוקי־הטבע. הואיל ודרך תמיד מתמשכת על פניו של מדרון, כי על־פני המידרון זווית השיפוע לצרכי הליכה היא הנוחה ביותר, והואיל והמידרון הוא בדיוק המקום שבו נובעים המים היורדים מקו פרשת־המים, הרי שכאן הצתרה והזעתר, ושם הקוץ והדרדר, הכתלה והמרווה הריחנית. אבל לא על זה רצינו לספר אלא על הקו הירוק.

מימינך ישראל, משמאלך הר־חברון. הר־חברון שדוף, צחיח. אינך רואה עליו אפילו עץ אחד.

ואילו מימינך, צמח לו חורש נהדר של אלון תולע.

למה? למה ש־30 שנה נחה האדמה, נחו העצים. לא עלתה עליהם העז ולא כרתו מאומה. וכאשר אתה רואה מה עשו 30 שנות מנוחה של האדמה ושל הצומח, אתה מבין איזה פוטנציאל ירוק טמון בהר־חברון השומם ויש כאן איזשהו לקח שאולי אינו כל כך רומאנטי מפני שמגיע רגע שבו חקלאות פרימיטיבית מתנוונת, ואז כבר אינה יודעת לשמור על האדמה. וכך אתה יכול לראות הרים מדורגים, שאולי עוד לפני מאות לא רבות של שנים היו מעובדים, ועתה הם חשופים. קצת לא רומאנטי לתיכנון ולשמירה, ויפה היה להמשיך ולאהוב את מחרשת העץ ואת הרועה, את עדרו, אבל כשאתה רואה את הירק מצד אחד ואת השידפון מצד שני, אתה יודע שכאן האדמה ניצלה, והחליפה כוח.


 

חיוויאים    🔗

הולכים על השביל. מצד אחד שערות שולמית וצתרה וזעתר ומהצד השני הכתלה והמרווה הריחנית. שתי נקודות בשמים. זוג חיוויאים – עוף דורס הניזון מנחשים.

הם עומדים באוויר ללא ניע.

המצוק משמש להם כשדה־המראה. הם חגים מעליו, עיניהם תרות את הנחל שלרגליו.

קח מישקפת. תתבונן בחיוויאי לאור השמש השוקעת על סלעי הגיר.

במישקפת אתה רואה שלא כדרך הטבע: רק פיסת־שמים מוקטנת ועליה עוף דורס מוגדל. כך, במישקפת, אתה רואה את המלך הזה בתוך מיסגרת מלכותו – מלכות התכלת.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47932 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!