עדיין לא מיתמר עשן מארובת חפציבה. כל עוד לא מיתמר העשן, עדיין ניתן לראות את פח הזבל המשתרע מגיבעת אולגה ועד לשפך נחל חדרה. בבוא היום, כאשר העשן יכסה את החוף, והחשמל יאיר את בתי ישראל, יישאר פח הזבל הענק הזה בחזקת רואה ואינו נראה. רק ריחו יישאר, וריחו יתערב בצחנת הפחם השרוף, עד שלא יורגש כשלעצמו.
פעם היו בנחל חדרה מים זכים, ובנחל התנינים היו תנינים ובנחל אלכסנדר היו צבים. פעם בחפציבה היתה חורשה וקזינו וסירות שטו על מימיו וזוגות יצאו במחול על רחבת הריקודים וכאן היתה ריביירה. ומסביב היו פרדסים ויערות אקליפטוס ובביצות, שלמען האמת מעולם לא יובשו כליל, היו עופות מים, ובחורשה היו נערי תנועות־הנוער עורכים קומזיצים ונשבעים אמונים למדינת היהודים שקום תקום.
לרגלי תחנת המשטרה של גיבעת אולגה, משתרע חוף הרחצה העתיק של חדרה, היום לא בשימוש.
מידרון תלול של כורכר משתפך אל תוך מיפרץ זרוע סלעים. סלעי אבן חול, מכוסים אצות, ואין איש מאופק עד אופק.
נר הלילה והעדעד מכסים את צוקי הכורכר. ים יפהפה שאינו מבין מה עושים לחופיו, עדיין משלח את גליו ללחך אותם, ועיר מוזרה בשם גיבעת אולגה אינה יודעת כלל עד כמה היא קרובה אל הים. קח מכאן את העיר הזאת ואתה יכול להניח אותה בכל מקום. כמות שהיא. היא לא תביט אל ההר או אל העמק כשם שאינה מביטה אל הים. מי יודע אם היא יודעת להביט אפילו אל עצמה. מה היא אשמה. כך עשו אותה. כך עשו ערים, שאינן ערים אלא פיתרונות דיור, כאילו שמה שצריך האדם הוא דיור, ולא חיים.
פוסיידון של אלביון 🔗
צפונה מצוק הכורכר הסוגר על המיפרץ שפעם היו ילדי חדרה שוחים בו, עומד מיקדש יווני עתיק לאל הים, פוסיידון.
אלה הן חורבות מועדון הקצינים הבריטי, וחורבות הקזינו לקצינים הבריטים. כל מה שנותר הוא כמה עמודי בטון עגולים, הצופים בגאווה אל הים, כאילו היו עמודי שיש של מיקדש עתיק. הבריטים ידעו להוקיר נוף, והעמידו את מועדוני הקצינים שלהם במקומם הראוי.
אני מחפש בחול קופסת “פליירס” ישנה. או פחית בירה עתיקה. אין.
כאן הם היו באים להינפש, כאשר היתה אימפריה. כל האימפריות באו להינפש כאן. יש כביש תורכי, לאורך החוף. כביש תורכי הוא הכביש הסלול ואינו סלול, אבנים גסות תקועות באדמה. תשתית ללא גימור. הכביש התורכי מוליך אל חורבות בית המרחץ התורכי, שהיה כאן כאשר היתה אימפריה תורכית. לי אין ספק שיש כאן גם איזה מרחץ רומאי של האימפריה הרומית, קבור בחול. ואולי לא. אבל מכיתות שיש, יש.
אני מנסה לדמיין לעצמי את הפחה התורכי שבא לפוש כאן. את הפרשים שדהרו על גבעות החול והכורכר. ותמהני אם בא הנה עם ההרמון כולו, עם מקצתו, או בלעדיו. אולי היה זה תענוג השמור רק לגברים.
ואת הקצינים הבריטים, שהישוו רשמים עם מועדון דומה בהר הלבנון, או למרגלות דמשק, או באלכסנדריה, בין מילחמות עולם, בין שליחות לדיכוי מרד ערבי או עברי או כל מרד שהוא. אני יכול לראות אותם מניפים את כוסות הבירה הגדולות ושרים ביחד שירי מולדת וגעגועים אל פיקדילי.
מנסה לנחש את המבט בעיניו של יהושע חנקין, כאשר ראה את המקום והחליט לגאול אותו.
חושב על סבא אחד בביאליסטוק, שקנה מיגרש בחפציבה, כי האמין שכאן תהיה הריביירה של ארץ־ישראל, וכאן יבנה לו בית על חוף הים, טובל בירק ושושנים, עם גפן המטפסת על לגג הרעפים האדום, ועם חלון מקושת מול הים הכחול.
חושב על המעיין המסריח ליד קיסריה, ועל התושבים הנלחמים בחירוף נפש להישאר ליד המעיין המסריח הזה שהוא ביתם עוד בטרם הסריח. עוד מהימים בהם היה מעיין מים חיים.
אנדרטת הפסולת 🔗
מכאן צפונה, פח הזבל הגדול.
אינני מאמין שניתן למסור את ההתרשמות ממנו בציור, בתצלום, במה שהוא. צריך לבוא ולראות. כל קבלני הבנין של כל איזור הצפון, באים הנה לקבור על החול הזהוב את פסולת מיפעל הבנייה של הציונות.
פסולת של ברזל ופלדה, של זכוכית ובטון, של טיט וזוהמה למיניה, חומר מת ועקר, שאינו מתחבר אל הנוף אך גם אינו ניתק ממנו. קילומטרים על גבי קילומטרים. לכל מלוא העין. אתה נוסע בתוך פסולת, ונדמה לך שלעולם לא תיגמר. כאן אין חיים. כאן המדינה אינה קיימת. היא נעצרה לפני גל הפסולת המונומנטלי. מעבר למונומנט הזה, יושבים בני אדם בכורסאות, מפשילים וילון, ואינם יודעים שארצם אינה נגמרת בים הלוחך את הכפים. היא נגמרת בגל של פסולת, והוא גבולם.
יש קצת חיים בתוך הפסולת. פה ושם מאהל בידואי ממורטט, ושם ראיתי סוף־סוף למי אני עמל.
ראיתי פרה הולכת ואוכלת עיתון. היא הלכה לאט־לאט, בכוונה עמוקה, ולאט־לאט לעסה את העיתון שלאט־לאט נבלע בתוך פיה. אני חושב שהיא אכלה את מה שאני כותב עכשיו.
מאחורי הפרה הלך בידואי קטן ולא התעניין בתוכן הסעודה של הפרה.
זבל רישמי 🔗
מחוץ למיזבלה הבלתי־רישמית והבלתי־חוקית, יש לה לעיר חדרה גם מיזבלה רשמית.
המיזבלה הרישמית עומדת ברובה על אדמה פרטית, אם איני טועה.
המיזבלה הרישמית משתרעת לרגלי יער האקליפטוסים העתיק, זה שנותר לפליטה, לרגלי תל עתיק, שהוא אולי אחד התילים שאינם רבים, של ישוב כותי, והכותים, הלא הם השומרונים.
היום כבר לא זוכרים את הכותים. הם כימעט ולא הותירו רישומם באדמת הארץ, משום מה. אבל הם הובאו הנה על־ידי מלכי אשור: “ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעוא ומחמת וספרווים ויושב בערי שומרון תחת בני ישראל ויירשו את שומרון ויישבו בעריה”.
בתחילה, לא יראו הכותים את ה‘. וה’ שילח בהם אריות ויהיו הורגים בהם. ואז ציווה מלך אשור לשלוח אליהם כוהן מן הגולים ללמדם את מישפט אלוהי הארץ. והסוף היה כך: “את ה' היו יראים ואת אלוהיהם היו עובדים כמשפט הגויים אשר היגלו אותם משם”.
משהו כמו חצי־תה חצי־קפה. אבל האמת ההיסטורית אינה כזאת. למעשה היגלו מלכי אשור רק את האצולה, ואילו השומרונים הם עם הארץ שנותר על אדמתו, עם הגולים שהיגלו מלכי אשור ממרחקים הנה.
בימי שיבת ציון, פנו השומרונים אל זרובבל בבקשה להשתתף בבניית בית־המיקדש. “כי ככם נדרוש לאלוהיכם ולו אנחנו זובחים מימי אסר חדון מלך אשור המעלה אותנו פה”. ועל כך ענה להם זרובבל “לא לכם ולנו לבנות בית לאלוהינו”.
כך נפרדנו מאחינו למחצה, עד עצם היום הזה. היום מי זוכר שהשומרונים מרדו במאה החמישית והשישית בביזאנטים, מרידה שדוכאה עד תום והותירה מהשומרונים אבר מדולדל. מי זוכר שפעם היו להם מלכים, וששני מלכים שומרוניים מלכו על קיסריה?
ובכן, הנה תל כותי. זכר לאח חורג שהפך לאויב נורא ומסוכן ושכיום, לאחר שכימעט ונכחד, שוב קיבלנו אותו, אך איננו יודעים עליו ועל ההיסטוריה שלו מאומה.
עמק עכור לפתח־תיקווה 🔗
לרגלי תל הכותים, בשיפולי מיזבלת חדרה, פלא של יצירת הטבע מחדש, לאחר החורבן שממיטה עליו הטכנולוגיה.
כאן היתה גיבעת כורכר נהדרת, שהפכה למחצבת כורכר. חצבו חצבו עד שלא נותר כורכר. נותרו רק בורות ענקיים.
ואז בא הטבע, ומילא את הבורות מים. היום יש כאן שני אגמים מופלאים.
מהיכן שהוא, ואין יודע מהיכן וכיצד, הגיעו הנה דגים. יש כאן אמנונים, ויש כאן גמבוזיות. מי שרוצה, יכול לשבת עם חכה ביד על שפת הבריכה המוזרה הזאת המוקפת גיבעה פצועה, לחלום בהקיץ ולצפות לדג כסף שיפרפר על החכה.
גם עופות המים חזרו הנה. מהם כאלה שלא ניראו זה שנים רבות.
ויש אצות מים ויש צימחי מים. גן־עדן קטנטן, נחבא מעין רואים מאחורי תילי פסולת ואשפה, במקום שבגלל הריח, איש אינו מגיע אליו להוציא את עובדי הנקיון.
אילו היה למישהו השכל והרצון, אפשר היה להוציא מעז מתוק, להפוך את המקום לשמורונת טבע.
עתיד 🔗
אל המקומות האלה באתי עם ארכיטקט, שחיפש מה לעשות בעתיד לאורך החוף, ועם חיליק, איש החברה להגנת הטבע.
אשר לארכיטקט, אין כל בעייה. הדבר היחיד שמגיע לנו מתחת לארובה, הוא שיכון. ואכן אומנם יש פרוייקטים, מה שנקרא, והיכן טוב יותר לגור מאשר בצל הארובה, על מה שהיה פעם תל הפסולת הלאומי. שאלה הגיונית היא כמובן: להיכן ישליכו את הפסולת של השיכון שייבנה על תל הפסולת?
יהיה טוב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.