נחל עמוד יפה משתי סיבות: אלוהים, והאדם. על אלוהים אין צורך להרבות במלים. אלוהים ברא את העולם טוב ורע, יפה ומכוער, נדיב ואכזר. יש מקום לסברה התנ"כית, שלפיה ברא אלוהים את האדם בצלמו, שכן, האדם עושה את העולם לטוב ורע, ליפה ומכוער, לנדיב ולאכזר.

בנחל עמוד חברו שניהם לעשות פנינה. פנינת אלוהים וטבע, ופנינת יצירת האדם.

הוא מתחיל בגליל העליון, בהרי צפת. חוצה את הגליל התחתון ונשפך אל הכינרת. ארכו 18 קילומטרים והוא מלא עינות מים חיים.

בדרך אל המעיין, הראשון, עין פועם, אתה פוגש בפחמאים יהודים.

חלק מאנשי המיצפים שהתיישבו כאן, החליט ללמוד את המקצוע העתיק הזה של עשיית פחמי־עץ. זה לא כל־כך פשוט כפי שזה נראה ונשמע. וצריך הרבה סבלנות, וצריך פשוט לישון ליד המשרפה ולהשגיח עליה יומם ולילה, וזוהי בפירוש עבודה פרימיטיבית.

אם זה לא יצליח, אפשר תמיד להביא פחמאים ערבים, אבל אז הרי אפשר להביא ערבים בשביל כל דבר. מה גם שהם נמצאים בשפע בסביבה, ובעצם תמיד היו כאן. תעשיית הפחם, כמו הרעייה המבוקרת, חיוניים להתפתחות החורש; הם בעצם התחליף לברירה הטבעית, ומסלקים את החומרים הדליקים מהסביבה וכך מצילים את היער משריפה.

הפחמאים היהודים שלנו נראים ישראלים טובים, קלאסיים, מהאלבומים, מתולתלים וחייכניים, צעירים. נראה מתי יבוא הפחם.

 

עין־פועם    🔗

עין־פועם הוא הסיפור הרגיל של מעין בארץ־ישראל.

הוא נמצא בתוך בית עשוי בטון. מנחם פותח לנו את המעיין במפתח ואנו נכנסים פנימה. מנחם הוא ראש צוות רשות שמורות הטבע בהר מירון. מי שיש לו מפתח אל המעיין, רואה את הסלעים הגדולים שמתוכם בוקע הפלא הזה. כי עין־פועם הוא פלא.

זה מעיין קארסטי, שנביעתו אינה יציבה, אלא מתרחשת בפעימות. על כן הוא קרוי בערבית “עין־ג’ין”, שפירושו מעיין השד. מעיין קארסטי, שכמוהו לא מעטים בארץ וכמה מהם קרויים “עין־השד”, פועל בעיקרון הסיפון, גישתה בלשוננו. יש לו בריכת־אגירה נמוכה, המתמלאת מצינור תת־קרקעי עליון. כל זמן שהמים בבריכת האגירה התת־קרקעית לא הגיעו לגובה מסויים, לא תהיה נביעה. כאשר מושג הגובה, מתחילות הפעימות, והמעיין נובע בחזקה עד שהוא משתתק שוב. עין־פועם מסוגל להפיק בפעימות־השיא עד 1000 מ"ק לשעה, והחל מסוף מאי הוא נחלש עד שהוא מתגבר שוב.

פעם היו עצי־תאנה מסביב, וגם עכשיו יש. העצים מחכים שבית הבטון יקרוס תחתיו, ואז שוב יוכלו לצמוח ליד המעיין. בינתיים, התחכמו כמה מהם והחדירו שורשים עבים לתוך בית הבטון.

ראיתי בארץ עצים שגדלו ליד מעיין ולפתע נלקח מהם המעיין.

מימי עין־פועם הולכים לצפת ולבית שמאי, ומה שנשאר מהם לאחר מכן הוא מעט, ונועד להשקות את הבוסתנים העזובים שבהם עוד ידובר.

 

עין תאנה    🔗

ערוץ הנחל זרוע חורש טבעי ובוסתנים של אדם.

עצי הדולב מגיעים עד לגובה של 30 מטר.

עצי צפצפה. ערבי־נחל. אלה ואלון. אשחר. שיחי פטל וקיסוס.

וכל פרי הארץ: גפן תאנה רימון, שקד ואגוז המלך. שסק ולימון. תות.

עין־תאנה, מפגש נחל מירון עם נחל עמוד, נזכר בתלמוד והיה מקום ישוב. המעיין יציב ומספק בכל ימות השנה 60 – 80 מ"ק לשעה. כמובן שהמעיין חסום, והדבר נעשה עוד בימי הבריטים, ורק לפני כמה שנים עבר לידי “מקורות”. למרבה המזל, תמיד יש קילקול במכון המים, וכך קורה שתמיד יש מים באפיק. אילמלא הקילקולים, לא היית רואה כאן מים.

בעין־תאנה מתחיל החזיון המרהיב של הבוסתנים, אמות־המים וטחנות־הקמח. אמות־המים הן לפחות בנות 400 שנה. בדרך כלל, האמה העליונה משרתת את הבוסתנים, והתחתונה הולכת אל טחנות־הקמח. משהו כמו 20 טחנות.

אמות־המים הישנות היו עשויות חומר. וחומר, דרך אגב, הוא מה שאנשים בטעות קוראים חימר, וחימר הוא אספלט.

הבריטים תיקנו את האמות ויצקו אותן בטון.

בטון בריטי הוא בטון אמיתי. עומד 40 שנה ואין בו סדק.

לאמות־המים יש סכרים ויש פתחים, וכך מטים את המים לאן ומתי שצריך, וזה מה שקרוי חקלאות שלחין במדרגות.

בכל מקום שבו יש ירידת מיפלס, נקווים המים לבריכה וממנה הם ממשיכים לזרום באמה. הבריטים שהיו עצלנים, ביטלו את הבריכות ופשוט קדחו ארובה בכל ירידת מיפלס.

 

מה זה בוסתן    🔗

בוסתן הוא הדרך האמיתית היחידה לאדם לשבת תחת גפנו ותחת תאנתו.

בבוסתן, הגפן מטפסת על התאנה ומטפסת על הרימון. בין כולם משתרבבת לה משוכת צבר, ולפתע, בלי סיבה, אגוז מלך שכשמו כן הוא, הדור ומלכותי, מזדקף. שסק פה, כמה עצי־לימון שם.

שומעים את הרוח בין ערבי־הנחל. שומעים את המיית המים.

יושבים בבית־אבן.

הנה הוא הבית. אחד הבתים ששרדו כאן.

לפני הבית מיבנה אבן עגול. פעם, כשבעל־הבית עדיין היה כאן, זו היתה מיזרקה. כן, לבעל־הבית בנחל עמוד התחשק שתהיה לו מיזרקה, וכן היה. מעל למיזרקה צמח עץ חרוב ענק. הנה הוא. מסביב היה ספסל־אבן עגול ורחב. הנה הוא. וכך, לעת ערב, היה האיש יושב על ספסל האבן מול המיזרקה, תחת עץ החרוב. הוא היה מביט אל ההרים מסביב, שומע את שאון טחנות־הקמח, רואה את צבעי השקיעה.

אין, ולא היה, ולא יהיה בעולם דבר כזה. איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

כל האנשים בעולם שישבו תחת גפנם, ישבו עד שנעקרו. תמיד בא אדם ועוקר אדם מתחת גפנו. גם אנחנו ישבנו פעם תחת גפן ותחת תאנה.

אולי כך בדיוק נראה המקום הזה אז, כאשר אנו נעקרנו ממנו.

עזוב.

שריד.

עצוב. אנו ממשיכים.

ממשיכים, מפני שבכמה מיבצעים גוייסו נערים מבתי־ספר לפתוח את אמות־המים מחדש. זה היה ג’ונגל מכוסה עשבים רעים, והיום האמות נקיות ומים נקיים זורמים בהן. הנה הם, עם טוריות. איפה רואים היום נער עברי עם טוריה ביד. הם מזיעים, עייפים, אבל נלהבים, וכשהם עייפים מאד, קופצים למים.

 

מבטשה    🔗

כשהגיעו עולי־ספרד אל הרי צפת, חיפשו להם עיסוק שהיו מורגלים בו. שם, בחצי אי־השפנים עסקו בבטישת צמר. לבטוש פירושו לדרוך ברגלים. ואומנם, את הצמר שנגזז, צריך לבטוש ברגלים בתוך מים זכים, מים שכמעט ואינם מכילים כלור. כך ניטווים חוטי־צמר חזקים, שמהם אורגים את אריג הצמר. בנחל עמוד היו מים זכים, והנה באו העולים ובנו את המבטשה.

הבטישה לא נעשתה ברגלים. המים ירדו אליה בארובה, במפל חזק, והניעו תוף גדול שבתוכו היו קבועים פטישים, והפטישים היו חובטים בצמר.

שימעו של הצמר שבא מנחל עמוד יצא למרחוק, ובאירופה היה נמכר במחירים גבוהים. שנה תמימה היה צריך אדם לעבוד כדי לרכוש לו חליפת־צמר מנחל עמוד.

 

טחנה    🔗

כל מה שיכלו המים להניע, כאן הם הניעו. מגיזות הצמר עשו חוטים ומגרעיני החיטה עשו קמח.

טחנה שייכת לאגדות. הטוחן, בת הטוחן.

גם אל הטחנה, יורדים המים במפל בתוך ארובה, ומניעים את גלגליה. והרכב סובב על השכב וטוחן את הגרגרים.

לכל כפר באיזור היתה הטחנה שלו. לאחר תום עונת־הקציר, היו מתחילים הכפריים לבוא. דרכים לא היו. בשבילי הרים ובדרכי־עפר צרות היו הכפריים מגיעים עם בהמות טעונות שקים.

אפשר לחשוב על כך, לחשוב על שיירה של כפריים, על נעירת החמורים, נביחות הכלבים, שאון המים, צעקות בני־האדם. לחשוב על לינת־לילה, על השירים מסביב למדורה. לחשוב על ענבים שאתה קוטף ורוחץ אותם במימי־הנחל הקרים.

מי שראה עד איזה גובה יכולה גפן לטפס על דולב ענק, ראה.

 

נחל שכווי    🔗

בנחל שכווי, בריכת שכווי.

כאשר מנחם היה ילד בצפת, אפשר היה לקפוץ אל הבריכה מן הסלע קפיצת־ראש. היום כבר לא.

הבריכה מוקפת עצי־דולב. הילדים של הטוריות משכשכים בה ומשמיעים צוויחות נהדרות. קיסוס ענק מטפס אל קירות הסלע. הוא כמעט עץ. מכאן נגמרים המים הנקיים ומתחילה הזוהמה. נחל שכווי מביא עמו מצפת כמה ערוצים שהוא מנקז אל תוכו, אבל גם את מימי הביוב של הקהילה הקדושה, ומהמקום שבו נשפך השכווי אל הנחל עמוד ועד לכינרת, זה צינור ביוב. תם הנחל.

 

במוצא    🔗

כאן אנו נפרדים ממנחם ועולים על הג’יפ של עמיצור.

לפני הפרידה אנו שותים מים נהדרים ממעיין ללא שם.

טוב שאין לו שם. אף אחד לא לקח אותו.

הוא נובע בתוך הערוץ, מתוך האבן. נותן,ללא שם. 20 מ"ק לשעה.

אם יתנו לו שם, יקחו אותו. אז לא ניתן לו שם. שיהיה. איזה מים!

נסיעה לא ארוכה בג’יפ, ובבת־אחת אנו עוברים מהגליל העליון לתחתון.

ההבדל חד וברור. הצבע שונה. הצמחיה שונה. אם קודם היו לנו אלה ואלון, כאן הבולט הוא השיזף. הכל חשוף יותר. יבש יותר.

בדרך עוברים כמה מחפורות.

מחפורת הוא השם המודרני שנותנים למחצבה, כדי שלא יהיה צורך לשקם את הנוף שמסביב לה, לאחר השימוש.

יש בארץ סוף סוף חוק, לפיו חייבת כל מחצבה לעשות זאת, אבל אם קוראים למקום מחפורת, מחפורת אינה בגדר מחצבה.

הגניוס היהודי.

 

עיקבות    🔗

על דרך העפר, עיקבות.

עמיצור אומר, שכאן עברו שתי נקבות של חזירים עם שלושה גורים.

לנקבה טביעת־פרסה שונה במיקצת מזו של הזכר. פרסותיו של הזכר מתכופפות קצת כלפי פנים והן גדולות יותר.

במצוק של נחל עכברה קיני־נשרים.

במישקפת אפשר לראות גוזל נשר בתוך קן.

סלע עכברה היה מיבצר. יוסף בן־מתתיהו ביצר אותו. עכברה נפלה בחורבן עם כל הארץ. אבל יהודים המשיכו לגור בה. רבי ינאי הקים בעכברה ישיבה, ותלמידיה עסקו בחקלאות. וכאשר ביקש הקיסר אדריאנוס מיהושע בן־חנניה להביא לו פסיונים, הביא לו פסיונים מעכברה. יהודים ישבו כאן עד ימי־הביניים. כאן היו קברי קדושים: רבי ענאי ורבי דוסתאי ורבי נהוראי, וכאן לפי המסורת נקבר בתחילה רבי אלעזר בן־שמעון בר־יוחאי, עד שהועבר לקבורה במירון.

שמו של נחל עכברה בפי הערבים ואדי ריחאן, על שם עצי־ההדס שבו.

עכשיו שוכנים במצוק נשרים.

על הדרך, עור יבש של פרה. זה מה שנותר מפרה שמתה בשדה, לאחר שהנשרים אכלו את בשרה.

פתאום פרדס. כאן קיבוץ חוקוק. פרדס יפהפה ירוק בלב הגליל. לידו כרם זיתים.

כאן אנו קרובים כבר אל השפך של נחל עמוד אל הכינרת. אבל יש הפתעות.

 

הצומח והחי    🔗

אולי זה באשמת הביוב, אבל יש כאן על פני המים ומסביבם, מישטחי ענק של גרגיר־הנחלים.

זה צמח הגדל על מים זורמים, לעליו הבשרניים טעם חרדלי ובאירופה הוא נחשב כמאכל־תאווה מבוקש. בצרפת מגדלים אותו על פני שטחי ענק.

איפה שאין גרגיר־הנחלים, יש מישטחי ענק של נענע. גבוהה, ענקית, פורחת.

במים יש דגים. הם מטפסים נגד הזרם מן הכינרת ומגיעים כמעט עד צפת.

והנה העמוד שעל שמו הנחל. עמוד אבן ענק, טבעי, ובו מחילות של שפני הסלע.

גם על המצוק שממול, מחילות.

והנה הם. תחילה מופיע אחד, מראה את עצמו בבירור על קו הרקיע. ואחריו עוד אחד ועוד אחד.

הם מדלגים על הסלעים בזריזות, עד שמוצאים להם מקום מנוחה ושם הם נהנים מזיו החמה השוקעת.

יש בארץ יותר שפני־סלע ממה שרגילים לחשוב, ובעצם כמעט בכל מקום שבו יש סלע, יש גם שפני־סלע. באילת ובגליל וברמת־הגולן ובכרמל. לא מכבר ניצפו שפני־סלע בוואדי שליד הטכניון בחיפה.

בנחל עמוד היו נמרים. פגשנו בדרך את הבידואי שאביו הזקן, שעודו חי, צד את הנמר האחרון כאן. גם הנמר טדי, שגודל בגן־החיות של תל־אביב כאשר רק נוסד, נולד בנחל עמוד. ובכלל, במקום שבו יש שפני־סלע, שהם מזונם העיקרי של הנמרים, שם יש סבירות להימצאותו של הטורף הגדול.

מכאן אנו יורדים אל הכינרת. הנה גינוסר. כאן נחל עמוד אינו אלא מעבר מים צר בתוך צינור בטון מתחת לגישרון קטן. מי היה מאמין שהקילוח העלוב הזה היה פעם נחל. ועוד איזה. הגישרון אפילו אינו מסומן.

 

בחזרה לבוסתנים    🔗

נחל עמוד גווע.

גווע לא רק הטבע. גוועים גם מעשי ידי־האדם. בוסתן שאין מטפחים אותו, סופו כליה. היום, אין שום אפשרות להושיב במקום בני אדם שיתפרנסו מן הבוסתנים. הכל השתנה. שיטות העיבוד, ההרגלים. מי ילך ויפתח ויסגור אמות־מים. מי יעדור מסביב לעצים בטוריה.

הנחל, במידה שיישארו בו מים, יחזור להיות נחל פראי. פה ושם יימצאו שרידים לקיומו של האדם: גפן פראית, תאנה פראית, שרידי גדר אבנים, שרידי בית.

בשבתות יבואו אלפי מטיילים. יחנו בחניונים. ישימו פסולת בפחי־האשפה. אולי. אבל הבוסתנים ייעלמו אט אט והעצים לא ישמעו קולות בני־אדם החיים בצילם.