לילה מכושף יורד על רמת־הגולן.

השמים האפלים זרועים כוכבים.

השדות האפלים זרועים עיניים. עיני עכבישים ונמרים. עיני חזירים וצבאים. עיני אנפות־לילה ואוח־הדגים. עיני תנים וחתולי־בר וגיריות ודורבנים וזאבים וקרקלים ושועלים וארנבות.

עיניו של עמיצור סורקות את ים העיניים הזורחות בשדות השחורים. הוא נוהג את הג’יפ באורות כבויים על דרכי־העפר בין מיקווי־המים. בידו השמאלית הוא מחזיק את הזרקור. מדי פעם הוא נעצר. מכבה את המנוע, את האורות. שקט. הוא שומע את הרחשים בסבך, מאזין לקולות מרחוק, מריח את האוויר, בולש בעיניו את האפלה. עמיצור הוא חיית־בר, שנולדה וגלדה וחיה בבית־זרע. קיבוץ השומר הצעיר בעמק־הירדן.

פעם כתבתי על ידידי שאלתיאל שידע להריח שביל בלילה.

אחת מתוצאות הציונות היתה, שבארץ נולדו אנשים שידעו להריח שבילים בלילה. אבל לאחר שביליתי לילה ויום עם עמיצור, אני נשבע שהוא שומע את שפת הציפורים ומבין אותה. אומרים לי שלא קם עוד איש־שדה כמוהו, ועכשיו אני מאמין. הוא צייד וגשש וסייר וחוקר־טבע מעולה, שלא למד בשום אוניברסיטה, ואף־עלפי־כן פרופסורים מכובדים מקשיבים לו. הוא בעצמו היה ‘חית־בר’. אומרים עליו מיודעיו בתערובת של יאוש והערצה. לא מסתדר עם הקיבוץ. לא מסתדר עם חבריו לעבודה ברשות שמורות־הטבע ועם הממונים עליו. כמה פעמים החליטו לפטרו. כמה פעמים נמלכו ולא פיטרו אותו. אין לו תחליף. כזה הוא. חית־בר משיכון הוותיקים בבית־זרע.

 

ציפור בכל יד    🔗

על מידרון סלע נחות שש חוגלות. הזרקור תפס אותן. עמיצור מכבה את הזרקור. לוחש לנו שלא להשמיע רחש.

הוא יורד מהג’יפ. מתקדם לאט. כמו חתול. החושך בלע אותו. אנחנו ממתינים. שומעים כנפיים באוויר.

הוא חוזר כעבור שעה קלה, מחזיק ציפור בכל יד.

הוא פותח את שתי ידיו, והחוגלות מתעופפות אל הלילה. אנחנו ממשיכים.

נוסעים לאורך גדר־המערכת, על מצוק הירמוק. ממול, הכפר הירדני מוחייבה, מואר באור יקרות. ביום נראה את מפל המים החמים הנהדר, את האואזיס הירוק הזה בתוך הבזלת השחורה, את הלוע העמוק של הירמוק, אבל עכשיו לילה שחור.

 

עיני העכביש והזיקית    🔗

ביום, הזיקית מסווה את עצמה, לכן לא רואים אותה. בלילה אינה מסווה את עצמה. בלילה רואים אותה. לא ידעתי שיש כל־כך הרבה זיקיות.

הן תלויות כמעט על כל עץ. כאשר אתה מאיר את העץ, העלים והענפים כהים, והזיקית בהירה, חסרת פיגמנט.

העכביש קטן, אבל לא בלילה. עיני העכביש מחזירות אור ממרחקים עצומים, יחסית, ולאור הזרקור אתה יכול לראות עכביש ממרחק של מאות מטרים. לא ידעתי שיש כל־כך הרבה עכבישים. בלי סוף. ים של עכבישים.

על השביל מהלך עקרב שחור. כאשר האור נח עליו, הוא מתקפל לתנועת קרב, מכופף את זנבו קדימה עם העוקץ השלוף, מעל לראשו

סחור סחור הוא מהלך בתנועת־הקרב שלו. מכונת מילחמה שאינה מבינה את אשר קרה לה. מיהו האוייב? היכן הוא?

צפרדעים שרות. תן מיילל.

במקום אחר, עקרבוט מגודל מהלך על דרך־העפר. מחפש לו עקרב שחור לאכילה. והנה הסאגה. הסאגה היא חגב ענק, בעל מלתעות חזקות וצבתות נוראות. חגב טורף חגבים. למחרת אראה כחל מרים סאגה מן העשב ואוכל אותה באוויר, תוך כדי מעוף. שרשרת המזון, ואת הכחל אולי יטרוף הבז.

 

חזיר הבר    🔗

מתחתינו בריכות מבוא־חמה. דקלים בתוך הבריכות. אצות על המים. סבך.

זה רחש של דורבן, אומר עמיצור. הדורבן מתרחק בחושך. לא ראינו אותו.

קובץ 37 קבוצה 4 עמ' 217 במקור

שקט, אומר עמיצור. זה רחש של חזירים.

שקט, אנחנו שומעים את הרחש. מתוך הסבך יוצאים שלושה חזירי־בר מגודלים, ולידם חמישה גורים. הם הולכים בצעדי טיול כאילו היתה כאן טיילת. עכשיו הם מתחילים לשעוט, בחזרה אל תוך הסבך שממנו יצאו. עוד דקות ארוכות אנו שומעים אותם דוהרים, עד שהלילה משתתק שוב.

הם לועגים לכל הגדרות, תוחבים את ראשם החד מתחת לתיל, מרימים אותו בגופם וחודרים פנימה. לפעמים עולים על מוקש, אבל זה המחיר לשביל החזירים, וכך הם כובשים להם שביל. ידעתי על שבילי עיזים, אבל ביום ראיתי את שבילי החזירים, ואין לטעות בהם: פס של עשב צהוב רמוס בתוך הסבך.

הם פעילים בלילה, אבל בעצם בגלל קירבת האדם, אפשר לראות אותם גם ביום. בסבך הירמוק, ביער של נחל דליות לרגלי גמלא, בנחל יהודיה, בכל מקום כמעט.

 

צבאים    🔗

הזרקור קלט עיני־צבי. העיניים זרחו. נעלמו.

עיניים אחרות, של צבי אחר. כאשר הזרקור תפס אותו, קפא הצבי במקומו. לעולם לא תראה ביום את החיה בצורה כה חדה, כה ברורה. ביום היא מתמזגת עם צבעי־הנוף, ורק בתנועה אתה מבחין בה. בלילה, לאור הזרקור, התמונה חדה. הצבי עומד, בתוך אלומת אור זוהרת. אתה רואה כל פרט בגופו. והנה הוא מתחיל לדהור. בקפיצות, מנסה להימלט מאלומת־האור הרודפת אחריו. לא תמיד, לרוב, אתה יכול להגיע ממש עד אליו. חיה מהופנטת מסונוורת, ולקחת ביד עופר. צבי הבורח מיד, הוא צבי שכבר רדפו אחריו.

בתוך שדה־תירס אחד עשרות צבאים. בלילה אחד, ראינו לפחות מאה צבאים. חוץ מאלה שלא ראינו.

לא עוזרים החוקים. לא עוזר הפיקוח ולא עוזרים הפקחים. ציד אכזרי מתנהל על הצבאים. ואין מי שלא צד אותם. על גדר־התיל אנחנו רואים מעיים של צבי. הצייד פושט את העור עוד בשדה, משליך את הקרביים ומסתלק עם שללו.

והנה שלולית של דם קרוש על הדרך, ועקבות גרירה. כאן מישהו צד דורבן בלילה הקודם.

חתול־בר צועד, לא ממהר. לא נעצר כאשר הזרקור מאיר אותו. ממשיך ללכת ועושה רושם שהוא יודע לאן הוא הולך. עד אור הבוקר, ימצא לו טרף.

מריון זהוב, מכרסם קטן, בעל צבע יפהפה.

סלעית ישנה בתוך גומת סלע.

אנפת־לילה על שיח. מתרוממת באוויר ונעלמת.

שני תנים נתפסו בקרן־האור. הם מתחילים לדהור שדה.

אוח יושב על כלונס גדול. הוא אינו זז גם כאשר אנחנו מתקרבים אליו. אני יושב במושב הקדמי של הג’יפ. האוח עומד על הכלונס ומביט בי בעיניו הענקיות. גבהו כ־70 סנטימטרים כאשר הוא יושב. רק בשניה האחרונה הוא מתעשת, פורש כנפיים ענקיות וכמעט טופח על פנינו כאשר הוא מתרומם אל הלילה.

 

הקטופה    🔗

והנה היא, הקטופה.

אוח־הדגים בעברית. אחד העופות הנדירים ביותר בעולם.

באותו לילה, ראינו שלושה מהם. כמעט ולא ידוע עליהם דבר. עוד היום התגלו רק בשני מקומות בעולם: בציילון, וברמת־הגולן. ברמת־הגולן ניצפו כמה קינים של טורף הדגים הלילי המוזר הזה.

מהעופות הדורסים, רק שניים אוכלי־דגים: השלך, והקטופה. השלך דורס יום, הקטופה דורסת לילה. עוף דורס קרוי עוף דורס, כי הוא דורס את טרפו בציפורניו וחונק אותו בלחיצתן, שהיא לחיצת צבת של פלדה. עוף דורס גדול מפעיל כוח של 300 קילוגראם בלחיצה. 300 בכל רגל והוא דורס בשתי רגליו.

אין לי מושג איך רואה אוח־הדגים את הדגים בלילה, אבל קיניו במצוקים שמעל לנחלים, והוא ניזון מדגי מים מתוקים. יש להניח שהוא רואה את הדג, כשם שהאוח הרגיל רואה עכבר. אובדה.

 

גירית    🔗

והנה הגירית.

מחפשת לה דרך להימלט מקרן־האור. טורף קטן, יפהפה. ראש לבן זוהר בלילה עם שני פסים שחורים. כל קרובי מישפחת הסמוריים מתגוררים באיזור, אבל בלילה הזה לא ראינו אותם. את גירית הדבש, את הדלק, את הסמור. לגירית השיניים הגדולות ביותר בטבע, יחסית לגודל הגוף. היא אוכלת מה שבא, מן הצומח ומן החי. גם הדלק, טורף אכזר וזריז שצווארונו לבן ובו פס שחור. גם הסמור הקטן ממנו, אינם כה נדירים כאן וגם גירית הדבש שכשמה כן היא, אוכלת כוורות, שעורה עבה, אינה כה נדירה.

הגירית נעלמה לסבך.

והנה, הדורבן, גדול המכרסמים.

הפתענו אותו על שביל שגדר־תיל לאורכו. הוא מנסה להימלט מאיתנו ומחליט שהבטוח ביותר הוא פשוט לחצות את גדר־התיל. תנועה קלה של הראש כלפי מטה, והנה הדורבן חצה את הגדר והנה הוא מעברה השני והנה נעלם. גדר זה שום דבר.

 

צלף    🔗

הצלף פורח בלילה. בין הסלעים. שיח שחור מכוסה פרחים בהירים, נהדרים. ביום יבואו הדבורים למוץ את הצוף.

 

מצוק הנמרים    🔗

יש כאן נמר, אומר עמיצור.

בכלל יש כאן חיות־טרף. הזאב המקומי, למשל, הוא ענק בהשוואה לזאב־הערבה של עמק־הערבה וסיני. תת־המין המקומי הוא אותו תת־מין של אירופה. והוא בדיוק הזאב של מיכאל סטרוגוף, למי שזוכר. לא מכבר, לפני שלושה שבועות, נמצא פגר של זאב. מישקלו היה 34 קילוגראמים וגובהו, עד לכתף, היה 80 סנטימטרים. מפחיד.

כשם שהנמר של עין־גדי והערבה שייך לתת־מין הנמרים הקטן בעולם, כך תת־המין של הגליל ושל רמת־הגולן הוא הגדול שבעולם. אורכו, עד קצה הזנב, מגיע ל־2.2 מטרים.

עמיצור לא ראה את הנמר כאן. איש עוד לא ראה אותו. אבל הוא יודע שיש כאן נמר, ויש לו סימנים.

רק חיה אחת מאלה המצויות כאן,יכולה לטרוף חזיר־בר מגודל, שמישקלו מגיע ל־120 קילוגראם. חיה זו היא הנמר.

הנה הוא המצוק. המצוק ניצב מעל לשביל חזירים, העולה מאפיק הנחל על ההר. מן המצוק הזה מזנק הנמר למטה ונוחת על גבו של החזיר. לא פעם ולא פעמיים אלא פעמים רבות, מצא כאן עמיצור שרידי חזיר־בר גדול שנטרף.

תוכיח שזה נמר, אמרו לעמיצור.

אז עמיצור שלח לבדיקה גללים שמצא, ואמרו לו שזה אומנם גללים של נמר. אבל שיוכיח.

אז הוא מצא עיקבות של נמר, ויצק גבס בעקבות ושלח את הגבס לבדיקה. אז אמרו לו שאלה אומנם עקבות של נמר, אבל שיוכיח. ובקיצור, עד שלא יביאו את הנמר, אין הוכחה למציאותו של הנמר במצוק הנמרים.

לפנות בוקר אנו חוזרים עם עמיצור אל ביתו, שבבית־זרע.

אולי אתם רוצים חביתה, הוא אומר. על המקום אני עושה לכם חביתה עם פטרוזיליה.

אולי כוס תה. אולי תה עם עוגה, אומרת החיה מבית־זרע.

אנחנו הולכים לישון. עוד מעט יעלה השחר.