יש דבר כזה.

ויש גם רגעים. שהם אפילו יותר מהכל ומכל מה שאפשר.

שעת צהרים של יום קיץ, יום האמור להיות חם מאד, במקומות אחרים, אבל לא כאן.

אתה יושב על סלע. בצל עץ הדולב הענק.

רוח קרירה נושבת בערבי־הנחל. העלים הארוכים העדינים התלויים מהערבה. עץ גדול ענף, מסתלסלים ומתהפכים ברוח, שומעים קולות של ציפורי־שיר.

לרגליך, מעיין מפכה ובו מים צלולים נקיים, אתה מתכופף, חופן מים קרירים ומרווה את צמאונך.

יותר מזה אין, לא יכול להיות וגם לא צריך.

בערב אתה חוזר אל ביתך. מבט לחדשות. בגין, לנדאו, בורג, סעדיה מרציאנו, מודעי ואבו חצירא.

בבוקר אין עץ דולב, אין מעיין, אין רוח ואין ערבי־נחל.

עד הצהרים צריך לגמור את המאמר, לשלוח אותו למערכת. משהו על ענייני־היום. משהו על המצב המדיני. החברתי, הכלכלי, הלאומי.

הבעייה היא איך לזהם שוב את המוח שהתנקה והיטהר. איך להוציא מתוך המוח את הנחל ואת המעיין ואת עץ הדולב ואת ערבי־הנחל. ואיך במקומם להכניס שוב למוח את בגין את בורג את מודעי.

האם שני הדברים מתרחשים באותה ארץ. האם הם שייכים לאותה ארץ, האם מדובר באותה ארץ.

עד הצהרים השתחרר המוח מהמים הצלולים הזכים, מהצל, מהרוח ומצפרי־השיר, עכשיו בפנים בגין, בורג, הורביץ, ישיבות הקבינט הדולף, מדרגות־המס.

על ערבים בנחל תלינו כינורותינו.

אנחנו שוב כאן. העסקים כרגיל. חזרנו אליך שנית.

כאן אין צפורי־שיר. כאן מנסר הצרצר.

אין מה לעשות, רק לחכות שהכל יחלוף, או יתכסה במשהו.

בגין יעביר את לשכתו לירושלים המיזרחית, ואני אומר לעצמי: אם אשכחך, נחל־כזיב, תשכח ימיני.

 

בבוקר, אצל אביבה    🔗

אביבה טיילה על ההרים הללו וטיפסה בוואדיות האלה ובנחלים האלה, עוד בשנים ההן, שנות הפלמ“ח. והיום היא ד”ר אביבה רבינוביץ', ד"ר לבוטניקה, חברת קיבוץ כברי.

יש לה מרפסת קטנה בבית קטן בקיבוץ לא גדול, אבל!!!

מסביב!!!

לגור הם לא יודעים, עדיין, החלוצים האלה, אבל מסביב יש לה גן פורח ימ"ש. עץ ערבה ענק שכמותו לא ראיתי אפילו בנחל־כזיב, ואנו מסובים לארוחת־בוקר.

פרי הפאסילורה, ענבים, סלט, חביתה, הכל חוץ מהביצים צומח על הבית ומטפס עליו.

הפאסיפלורה, “פרח הפאסיון” – איך אומרים בעברית פאסיון? איך אומרים הפאסיון לפי מתיאוס, לפי יוהנס? – אומרים “תשוקה”, אבל זה לא זה. צמח טרופי שהובא אלינו. פירותיו אינם יפים למראה, יש להם עור חיצוני מקומט כלשהו, לא מגוהץ. טעות אנוש: הפרי משגע בטעמו. בוצעים לשניים, אוכלים את התוך בכפית, וזה טעם גן־עדן.

הפאסיפלורה גדלה בגני המלך מונטסומה, האצטקי. יש לה סגולות היפנוטיות, מרגיעה את מערכת העצבים. היא טובה מאין כמוה נגד נדודי־שינה, אלה הנובעים מאלכוהול ואלה מסיבות מוחיות. אכילת הפרי משרה שינה שלווה, חסרת דאגה, ומה שיותר טוב, הוא תמצית של הפרחים.

אנו יוצאים אל נחל־כזיב.

 

מונפור    🔗

פירושו “מצודת ההר”, אבל האבירים הטבטונים, שלא הצטיינו בלאטינית, קראו לה “שטארקנבג” שפירושו “ההר החזק”.

המצודה מעל אפיקו של נחל־כזיב, שבפי הערבים נקרא ואדי קוריין, והיא חלשה על הדרך לנמל עכו. המצודה נבנתה בערך בשנת 1226 בנייה גותית יחידה במינה, ועמדה לא פחות(!!) מ־40 שנה עד להתקפה הראשונה של המוסלמים, בראשות בייבארס, הנמר. ההתקפה הראשונה נכשלה, המצודה לא נפלה. חמש שנים לאחר מכן, נפלה ללא קום ומאז היא עומדת בחורבנה.

מבצר הוא סוג מיבנה שנועד ליפול במצור.

מהמצוק של נחל־כזיב אפשר לראות את החפיר המלאכותי, שהגן על המבצר מהצד היחיד שלא היה מוקף במצוקים. החפיר היה למחצבה שממנה נחצבו אבני הבנייה לביצורים, לחומות.

בעמק, שרידי חווה חקלאית שסיפקה אוכל למבצר כל עוד לא היה נצור.

אחד המקומות היפים בארץ. כל המקומות היפים בארץ הם הירואיים, טראגיים. שילוב של היופי האלוהי עם שיפלותו וזמניותו של האדם.

 

אלה תולדות הקידה והסירה    🔗

כאשר אתה על קו הרכס. עינך חובקת מרחבים רבים. אתה רואה הר מיוער, והר צחיח למחצה. אתה רואה עמק פורח, ועמק פורח פחות. אתה רואה מידרון מיוער בירוק בהיר, או בירוק כהה, או בלתי מיוער.

אין שום מיקריות בכל מה שאתה רואה. הכל כתוב וחתום בספר־הטבע.

גורלה של ארץ־ישראל תלוי ומתנדנד בין שילטון הקידה השעירה והסירה הקוצנית, לבין החורש, המרעה העשבוני, שדות־הבר והמדרגות המעובדות.

 

צל ושמש    🔗

במקום שבו יש צל, הארץ פורחת. במקום שבו אין צל הארץ הופכת לשממה.

במקום שבו יש צל, יש גם אדמה. במקום שבו אין צל, האדמה נסחפת, נעלמת. נשאר ישימון צחיח. טרשים.

בראשית היה החורש. עוד לפני בוא האדם. החורש כיסה את ארצות הים־היתיכון.

האדם בירא את החורש לחקלאות, למירעה.

יש מירעה מבוקר, ויש מירעה בלתי מבוקר.

במירעה מבוקר, נותנים קודם כל לעצי־החורש להגיע לגובה של שלושה, ארבעה מטרים. כאשר האלון והאלה והקטלב ושאר עצי החורש מגיעים לגובה שכזה, יש חצי־צל. בחצי־צל, מתרבים הצמחים העשבוניים: מהדגניים, שאין כמותם למירעה, ועד לצמחי התבלינים כאיזוב, כמרווה, ועד לשפע פרחי־הבר. כאשר נותנים לעצי־החורש להגיע לגובה שכזה, טוב לשלח בהם את המיקנה. העז אוכלת את החטרים הצעירים של האלון וכך מונעת מהאלון להפוך לשיח־בתה, והוא נעשה עץ גבוה, ענף.

בכל מקום שבו נפגע החורש – על ידי רעייה בלתי מבוקרת, על־ידי שריפות או על־ידי כריתה – נסחפת גם הקרקע.

ישנם שני מעגלי קסמים: כריתה־שריפה־מירעה־סחף־שדות קוצים וטרשים־שממה.

טיפוח החורש־יצירת אדמה־שפע של מירעה־שדות פורחים.

בכל מקום בו נעלם החורש, הופיעו שני צמחי השממה: הקידה השעירה והסירה הקוצנית. שלא נדע. הם מכסים הרים וגיאיות, שולטים על נופים ומה שבא בעיקבותיהם הוא שממה של קוץ וחרול וברקן וקמשון.

לעומת זאת: בכל מקום שבו החייה האדם את החורש – חזרו החיים. נעלמה הקידה, נעלמה הסירה הקוצנית.

מילחמת־היהודים לכיבוש המולדת, להפכה משממה לגן־פורח, היא בראש וראשונה מילחמה נגד הקידה ונגד הסירה. ראית מקום שבו מולכות השתיים – שם לא היתה ציונות. ראית מקום בו נעלמו – שם ניצחה הציונות.

סימן קריאה!

הזמן הוא הסתיו. מי שיצליח, בסתיו, לשלוח את המיקנה באורח מבוקר ולאכול את החטרים הצעירים היוצאים מצוואר השורש של עצי־החורש, הוא שתוך כמה שנים ישנה את פני הנוף.

גם בכל מקום שבו פרצה שריפה ביער, מופיעה מיד הקידה.

הסיבה לכך מעניינת. לקידה מנגנון מיוחד לשימור שורשים לשנים ארוכות. המנגנון מתבטא בעובי השונה של קליפת הזרע. אותו צמח מגדל זרעים שעובי קליפתם שונה. ככל שהקליפה עבה יותר, כך יידרש זמן רב יותר עד לנביטה. כאשר פורצת שריפה, נחרכות קליפות הזרעים ואז כולם נובטים בבת־אחת.

עוללות: בכל מקום באיזור הגליל המערבי, שבו כילו השריפות את יער האורנים של הקרן־הקיימת, צמחו לאחר השריפה אלון מצוי וקטלב. פאקט. לטבע, נשימה ארוכה. ומשריפה לשריפה ומחורבן לחורבן, הוא הקובע מה יהיו פני הארץ.

אלה המראות הנראים מראש ההר. אנו פוסעים בשביל, שנסלל לא מכבר על־ידי שלוש מאות וחמישים ילדי “השומר הצעיר”, לנשק אותם. אל השביל ואל מסכת שבילים בכלל, עוד נחזור.

 

נחל כזיב כשלעצמו    🔗

הרבה סימנים מעידים על כך, שנחל־כזיב היה נחל איתן, אפילו מי שאינו זוכר – ומי אינו זוכר – אינו יכול שלא לראות. את עצי הדולב המיובשים. את מישטחי הסלע החלקלקים, שהיו אפיקו של נחל זורם וגועש, לפעמים, ושבהם נקדחו גומחות עמוקות על־ידי אבנים מתגלגלות שסבבו במערבולת בזרם החזק וכך קדחו בסלע.

נחל כזיב הוא ממלכתו של הער־האציל.

שם יפה, לעזאזל, אבל למה. כל החיים קראנו לו דפנה. אם תנסה ללכת לחנות ולבקש עלי ער־אציל, מי ישמע לך. ומי המתכונאי שירשום “שימי קורט עלי ער־אציל, קמצוץ מלח וחצי כוס בצל קצוץ”. כאשר המדובר בסיר הבשר, הער־האציל אינו אלא דפנה. מה לעשות.

כאן בנחל השיח הזה נעשה עץ ענק, עבות. ריחו החריף נישא באוויר, משהו באמת. ואגב, חוץ מהעלים הריחניים, יש שימוש גם לפרי, שצורתו כזית. יש לו שמן אתרי המשמש לקוסמטיקה, והוא נדרש ביותר.

ער־אציל הוא קצת בגדר חידה. הוא אינו גדל על הר־מירון, ולא בגליל המזרחי, רק בגליל המערבי. על־פי אביבה, ועל־פי התיאוריות שלה ועל־פי דגימות הקרקע שלה, הסיבה היא שלער־האציל צריכת מגנזיום נמוכה. וסלעי הגליל המערבי, להוציא את איזור סכנין, הם סלעים גירניים מעוטי מגנזיום, על כן הם מצמיחים בשפע ער־אציל. היפוכו של האציל באלון, שהוא צרכן גדול מאוד של הרבה מאוד מגנזיום. כך. ושכחנו, מפרי הער־האציל מכינים גם כיבושים טעימים.

נחל־כזיב הוא גם מולדתו העולמית של השושן־הצחור, אחד הפרחים היפהפיים ביותר. הוא שימש מודל לכותרות העמודים של ארמנות המלכים המינואים בקנוסוס שבכרתים. פריחתו בסוף האביב, והוא פורח אף בלילה, מושך אליו רפרפים, ומפזר סביבו ניחוח.

 

שביל ושבילים והמראה מהשביל    🔗

אנו הולכים, כאמור, בשביל שנפרץ לא מכבר בידי נערים מ“השומר־הצעיר”, אך השביל אינו אלא גילויו מחדש של שביל עתיק.

אבני שפה עתיקות, מי יודע מי חצבן ומתי, מסמנות את דופן השביל הפונה אל התהום, וכך הוא מתמשך בדיוק על קצה המצוק, וממנו נוף מרהיב, בחלקו נוף־אדם.

הנה בור מטוייח, למי־גשמים, והנה גת חצובה בסלע. לך ודע אם גת־שמנים היא, או גת למידרך התירוש ליין. כך או כך, את הפרי דורכים. החומר הנכבש, שהוא הגפת או הזגים, שוקע ואת המיץ מעלים ושואבים. כאן היה האדם, תמיד. עוד עדות לאדם הם מישטחי הקוצים. הקוצים עולים במקום שבו היה מירבץ צאן ופרש הצאן. שהוא דשן ניטרטי, הצמיח קוצים בשפע. מהמצוק יורד שביל־נחש אל הנחל שלמטה, אל המעיין, אל הבריכות, משם, עלייה אל המיבצר.

מחזה מרהיב הוא שביל־נמלים: רחבו כרוחב צמיגי ג’יפ, לא להאמין. עכשיו העונה החזקה שלהן, עונת איסוף הזרעים, וכבר אמר החכם “לך אל נמלה עצל”, ודיבר על הקיץ.

אתה מהלך על המצוק, משקיף על מי־הכסף המתפתלים למטה, אל החורש הירוק ממול, ורואה מחזה שפעם לא ראית: זיתי בר.

מתברר שלא פחות משליש (!) מעצי החורש הטבעי הם עצי זית. והעובדה מתגלה כאמור רק כאשר מפסיקים את הכריתה והרעייה הבלתי מבוקרות.

מקובל היה לחשוב שמולדתו של הזית באירופה. אבל בתוך הכבול של החולה נמצאו אבקנים מאובנים של זית, בני 100 אלף שנה. וזה מחזיר את הזית אלינו, וכאן מולדתו. כשם שכאן מולדתם של הרבה משיבעת־המינים והרבה מצימחי־התרבות. ואם כך ברוך שובך אל המולדת, זית רענן יפה פרי־תואר. השנה, אגב, יהיו הרבה זיתים, שפע.

 

החמור כמהנדס    🔗

השביל מתמשך. שביל־אדם. הנה אבן גדולה שללא ספק היתה אבן של פי־הבאר.

פה ושם, שביל דק יוצא מהשביל הראשי, ומוביל אל מיצפה מרהיב, ממש על קצה המצוק התלול, אולי עשרים מטרים לכל היותר. כדאי להתרחק לרגע, לעלות על הסלע השטוח המשקיף אל נוף פראי, ולחכות לשפני־הסלע.

הם מרובים. מושבה השוכנת על טראסה אחת בלבד, יכולה למנות שלוש מאות. ארבע מאות פרטים. יש כאן אלפים מהם. עד כדי כך, שמותר לצוד אותם ברישיון, ונאמר לי שהבשר טעים כטעמו של בשר עז. יש רק בעייה קטנה: שפן־הסלע שפרוותו דלילה, משמש קן לפרעושים. וכאשר צדים אותו, מביאים הביתה ענן סמיך של פרעושים. הדרך היחידה להימנע מפירעוש הבית, היא לעשן את השפן מיד לאחר הציד, ולהטועם ינעם.

מי סלל את השביל?

תשובה: החמור סלל אותו. ולא רק אותו. אם את שביל העיזים סללו העיזים, את שביל החזירים הדבר־אחר, את שביל האדם סלל החמור.

כל מה שצריך לעשות הוא להעמיס על החמור את השקים, ולומר לחמור ללכת. לך את טחנת־הקמח, לך אל המעיין, לך. מאז שהלך החמור הראשון עם השקים הראשונים של האדם־הראשון שחיפש לו שביל, קיימים השבילים. על השבילים באו הדרכים, על הדרכים באו הכבישים וכך כמעט עד היום, למעט האוטוסטרדה.

ומעשה שהיה בממשלת צרפת. ישבו מומחי המישרד לעבודות ציבוריות, ודנו בתוואי של דרך מסויימת, ונחלקו הדעות לכאן, ולכאן. ואז קם נציג קורסיקה וישא דברו לאמר: אצלנו, בקורסיקה, כאשר אנו רוצים לסלול כביש, אנו מביאים חמור, מעמיסים עליו שקים, ואומרים לו: “לך”.

אמרו לו חברי הצוות: אבל אצלנו במטרופול, אין חמור.

אם אין חמור, אמר האיש מקורסיקה, אין לכם ברירה. תצטרכו להביא מהנדס.

וכך היה.

 

בנתיב הנחל    🔗

עין־זיו הוא המעיין הראשי שממנו היו באים המים לנחל־כזיב. היום הוא תחנת שאיבה ענקית. ביקור בחדר־המשאבות, מראה לך מה זה לשאוב מים בששון. לא ראיתי בחיים מכונות־ענק שכאלה. עד לפני זמן לא רב עבדו על מזוט, אבל עכשיו הכל על חשמל, כי היה זיהום. “גלישות מזוט”, בלשון־הזהב של המקצוענים.

עין־זיו מפיק כ־400 מ"ק לשעה. וזה מספיק לישובים לא מעטים. והמים עולים במעלה ההר בכוח הענק של משאבות־הענק. ומשקים מטעים תאווה־לעיניים ועד הנה הכל טוב.

צדקה עשו רשויות המים למיניהן, וקבעו באפיק הנחל שתי נקודות שיחרור־מים. כדי שצמחיית הנחל לא תגווע. אבל היא גוועת. לפחות חלק ממנה.

השנה עורכים ניסיון של השקיית עצי־הדולב בטפטפות. נראה אם יעזור. יש משא ומתן על הגדלת מיספר נקודות שיחרור המים לתשע. המדובר אינו בכמות רבה של מים, המדובר הוא במיספר הנקודות. אם יצליח ניסוי הטפטפות, אולי יספיקו מים מעטים, במרווחים נאותים, להציל את הצמחיה המפוארת מקדמת דנא.

נחל־כזיב מלא חידות. החידה בה"א הידיעה היא, שבכל אפיק הנחל כולו, אין אפילו הרדוף אחד. והרדוף־הנחלים, כשמו, הוא העץ המובהק של הנחלים.

לפי שעה אין שום הסבר לחידה. ולמי שאוהב, חסר הקו הפתלתל הסגול של ההרדוף, ממרומי ההר.

בשום מקום בארץ לא ראיתי ריכוז כה גדול של מרווה משולשת. במידרון הצפוני של נחל־כזיב, מישטחי ענק של הצמח היפהפה הריחני הזה. מקור לפולקלור אין קץ, ואלוהים יודע מדוע דווקא כאן ומדוע כל־כך.

שיח אברהם היפה, עם הפריחה הסגולה.

אלון מצוי, אלון תולע, ליבנה, אדר סורי. האדר הלא הוא ה“מייפל” של האמריקנים, ממנו מפיקים את ה“מייפל סירופ” שבלעדיו לא יתכנו הפנקייקים. את הסירופ מפיקים מהגזע, על־ידי פציעה, והוא עשוי משרפו של העץ,

אתה רואה סלע ענק. הסלע כאילו נחתך לשניים. מי שחתך אותו הוא עץ האלה. לאלה הארץ־הישראלית כישרון נדיר לחתוך סלעים. בפירוש כך: ממש לחתוך. כמו בסכין.

חרוב ענק על המים. עם עלים בריאים, בהירים קצת, רעננים.

פה ושם, בריכה. אפשר לשחות בה, אפילו כאשר המים במשורה. במקום שבו יש בריכה, שם יש חיילים. חיילים אוהבים מים.

נענע משובלת. טיין דביק.

הטיון הוא צמח מים אופייני. אבל הוא גדל כמעט בכל צידי הדרכים. הסיבה פשוטה: דרך שנחצבה, מנקזת מים. ועל כן תמיד תמיד, בצד הדרך הפונה אל המידרון התלול, בתוך התעלה שבין המידרון לבין הדרך, תמיד יעלו הטיון, הקנה והסוף. ומים יש אפילו במקום שאין רואים אותם. הטיון והקנה והסוף אומרים, שיש מים.

בנחל־כזיב יש שרכים, כמו שאין בשום מקום אחר בארץ.

והנה מעיין לא תפוס. יש לו בריכה ויש לו ניקבה. אפשר להיכנס בזחילה עם נר או עם פנס אל הניקבה ולהגיע אל הנביעה.

הולכים בתוך האפיק. מתכופפים תחת ענף נמוך. חוצים סבך של פטל. מדלגים על הערוץ, הדרך עוברת פעם מימינו, פעם משמאלו. במים דגיגים. חפפים. וכל הזמן הנענע ושיח־אברהם וגרגיר־הנחלים. פה ושם, מליסה.

למליסה לא טוב כאן. היה לה טוב כאשר היו מים רבים. שמה, היווני, נגזר מהמלה “דבש”, כי היא צמח הדבש בה”א הידיעה. כאשר טוב לה. וכאן לא טוב לה, יש לעלים הרחבים, הבשרניים קצת והמשוננים שלה, ריח ניחוח שלא מהעולם הזה: תערובת של ריח מנתה עם ריח לימון. מי ששם עלי מליסה בתה שלו, יווכח, כאשר יגיע אל המישקע, איך טעמו של התה נהפך לטעם לימוני, ללא לימון.

כאן בנחל שהוא ביתה, רע לה. אתה ממולל עלה בין אצבעותיך, ובקושי מריח מעין ריח קלוש של מה שיכול היה להיות.

האפיק המוזר הזה, היפה הזה, לפעמים מקבל צורות מפוסלות. זוהי תצורת יערה, סלע הבנוי נדבכים־נדבכים ובתוך הנדבכים־נדבכים לבנים־לבנים. כל מה שעליך לעשות הוא לחצוב פשוט מתוך הקיר, ואתה מקבל לבנים מוכנות לבניין לריצוף שבילים ומדרכות. אילמלא ידעת, היית סבור שגילית חומה עתיקה של ישוב נטוש בתוך הנחל.

וכמובן, ערבי־הנחל.

והרוח הקרירה ביום קיץ לוהט. והנה המעיין.

 

עשרים קוב    🔗

מעיין קטן, קטנצ’יק. מפיק בסך־הכל עשרים קוב לשעה. עולם ומלואו. ההבדל בין חיים ומוות,

מכאן, ממקום המעיין והלאה, שוב הכל צומח, שוב הכל פורח.

הדולב חי, האדר שמח, הערבה ענקה, הער־אציל גדול ונאה. הנענה שמחה, הדגים מקפצים בעליזות, הכל טוב ויפה, בבריכה יש מים.

לגבי משק־המים הארצי, 20 קוב לשעה אפס.

20 קוב לשעה זה בסך־הכל דליפה בצינור. זה בסך־הכל קילקול במשאבה. הפסקת זרם. איחור בהספקת מזוט. אפס.

האפס הזה יוצר חיים שלמים. ההבדל בין ארץ תלאובות לארץ פורחת ההבדל בין עדן לצלמוות.

20 קוב לשעה.

אומרים לי שאילו היו, רק בערים הגדולות, אוספים את מי־הגשמים הזורמים לים, ניתן היה לאסוף 100 מיליון קוב לשנה. לא בקושי. היתה פעם תוכנית לנקז־חופי. היו תוכניות לנקז את המים ההולכים לאיבוד על האספלטים של תל־אביב. אסונות השיטפונות בשכונות־העוני יכלו להפוך לברכה, אפשר היה לאסוף את מי־השיטפונות אפילו ביחד עם מי־הביוב, ולהשקות במים־קולחים את כל הגידולים הבלתי אכילים של ארצנו.

תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות.

 

מידרון    🔗

האור והצל יוצרים גיאוגרפיה.

על המידרון הצפוני של נחל־כזיב, המידרון החשוף לשמש הצהרים העזה, גדלים האלה הארץ־ישראלית, האלון־המצוי והשפע הלא יאמן של המרווה־המשולשת. מהצד השני הדרומי, המוצל, שם הער־האציל, חובב הצל, הקרירות, הצפון. ושימו־לב: הצפון גדל על המידרון הדרומי, ולהיפך. וכך הופכים השמש והצל לאיזור חיץ גיאוגרפי.

בקשה: תנו לנו קצת מים, לא הרבה. ותנו לנו צל ושמש. השאר יבוא מאליו.

 

פי הלוויתן    🔗

מסביב לנחל־כזיב, פיות של לוויתנים.

בערבית קוראים להם “הוטה”. אלה הם בורות קארסטיים, שהעמוקים בהם מגיעים לעומק של 170 מטרים.

מי־הגשמים הסופגים פחמן דו־חמצני, הופכים לחומצה פחמנית וממיסים את סלע הגיר. בתהליך של דורות, נוצרות מערות־ענק. כאשר קורסת תיקרתה של המערה, מתגלה הבור שהיה פעם מערה.

בתוך הבור, תאנה וער־אציל. יוני־סלע מקננות.

בהר מירון וברכס פקיעין, בורות רבים שכאלה. היפה ביותר הוא קניון בית—הכרם, שארכו כ־400 מטרים. הוא עמוק וזרוע צמחיה סבוכה ועצים גבוהים אבל לא גבוהים כמו קירות הקניון.

חורבת־תפן. חורבת־מחוז. חומות הרודיאניות וביזנטיות על מצוק טבעי, שברים, בורות קארסטיים, עמקים של זיתים, ארץ כמעט לא נודעת שבה תמיד היה האדם, ושבה היה פעם ים קדמוני סוער.

הסימן לים הקדמוני הסוער: סלעים המורכבים ממאובנים מרוסקים. מרוסקים פירושו ריף בתוך ים סוער!

שלום לך גליל־מערבי, שלום אביבה, ים־תיכון מוזר אתם.