א    🔗

עכשיו, כשרעמי התותחים וכלי ההרעשה מחרישים את קול האדם, כשכל העולם התרבותי אנוס להשקיע את עצמו מדעת במלחמת־זוועה עם ארמילס הרשע, כדי להציל את המין האנושי משעבוד גופני ומפראות רוחנית – נראה הדבר כאילו אין השעה כשרה ואין הדעת נתונה להערכת אישים ישישים כג’ורג' לנסבורי. מארס, אליל המלחמה, לא את המוזות בלבד הוא משתיק, אלא גם את המוסר והמחשבה. בשעת שלטונו משתעבדים כל הכוחות וכל המאוויים לרצון מרכזי אחד: לתשוקת הנצחון. ובאמת איתרע מזלו של אותו מורה ומנהיג סוציאליסטי, שפרשת־חייו היא התרחשות דרמטית רבת מתיחות ויופי, שהפליא לדעת כיצד לחיות ולפעול, אך לא נועדה לו מיתה בשעה יפה. בתוך מצולת־מאורעות רותחת וגועשת נסתלק; בתוך נקודת־זמן, שבה נדחקים אישים כאלה ורעיונותיהם לקרן־זוית, כדי שלא “יפריעו” את מהלך ההתאמצות ההירואית של האומה והאימפריה, הנאבקות עם צוררן הגדול ביותר.

כי השם לנסבורי מגלם בקרבו פרוגרמה שלמה ומקפת. הוא מעלה לפנינו עובדות ושאלות מן השנים האחרונות, שאנו נוטים עכשיו לדונן לכף חובה, אותן ואת גורמיהן. הואיל ואנו רואים בהן סיבה לכמה וכמה תולדות רעות. הנה עומד לנסבורי ומציע נגד הסנקציות כלפי איטליה; הנה הוא מצדד בזכותו של פציפיזם קיצוני ונלחם נגד ההזדיינות של בריטניה; הנה הוא עורך מסע אל אשמדאי של ימינו ומבקר אותו בארמונו על מנת לקחת עמו דברים על השלום; פעם גילה גם יחס של סבלנות אל מוזלי וכת בריוניו, שבהם וכמותם משמשים עכשיו “גייס חמישי” בכל מדינה נתקפת. זכרונות כאלה ואחרים מבצבצים ועולים בשעה שאנו מהרהרים באותו ישיש שנסתלק עכשיו והם מאפילים על דמותו, דמות־השיש הטהורה, של לנסבורי, שלפי כל העדויות לא היו לו שונאים, אם כי היו לו יריבים רעיוניים רבים וחשובים. משום שמעולם לא מצאו רבב על דעותיו ומעשיו, אלא לכל היותר ראו בהם שגגות שיצאו מלפני מורה רוחני. והדבר צריך עיון מה עדיף ממה: שגגות של טהורים או “אמיתות” של טמאים. לפני שנים אחדות נטו, למשל, רבים לראות בדרישתו של היטלר להחזיר לו את חבל־הסודטים ואת דנציג אמת וצדק; עתה למדנו כולנו, כי בפי עריץ טמא גם הנראה־כאמת אינו אלא שקר. ואילו שגגותיו של לנסבורי עתידות עוד להעסיק אותנו ולהשפיע עלינו. בשגגותיו של איש־אמת יש גרעיני ודאות שאינם בטלים לעולם. משום שהמשגה שלו איננו הגיוני או מוסרי, אלא טכסיסי, כלומר: מותנה בתנאי זמננו הופכים אותו לחסרון. אולם ההיטלריזם הוא פראות הגיונית ומוסרית היום, מחר ולעולמי־עד, גם אם הוא משווה לכמה מדרישותיו מרעית־עין של אמת. ודאי, כוחות השטן מתאווים מאוד למשוך לצדם את אנשי המוסר, כדי לגזול מהם לפחות ניצוץ אחד של קדושה ולסנוור בו את עיני התמימים משום כך במאת עורר ביקורו של לנסבורי אצל היטלר רעש ותמהון, אך המשגה היה שוב רק טכסיסי. הוא היה סבור בתומו, כי אם יבוא אליו ויאמר לו: “אין כוח־הזרוע יכול להיות רפואה תמידית לאיזו מחלה שהיא”, או: “הנקמה בכל צורותיה אינה מולידה אלא תוצאות מחריבות” – מיד יהפוך הנמר הזה את חברבורותיו ויכתת את תותחיו לצינורות־השקאה. אולם הלא כולנו מאמינים בפסוקים אלה ושואפים להגשימם, אלא שאנו מרגישים עם זה, כי עדיין לא איכשר דרא.

ב    🔗

במה היתה גדולתו של לנסבורי ואיזהו סימן־ההיכר הנפשי שלו? בתולדות חייו גנוז סוד גדולתו. האמונה בכוח רצונו של האדם היתה חותמו הנפשי. הורתו, לידתו וחינוכו בתוך העם היו. נולד במזרחה של לונדון ושם דר גם לאחר שהיה מיניסטר לעבודות ציבוריות. בכל שלבי חייו – והם היו מרובים – לא המיש את גורלו מגורלם של ההמונים. פועל היה מנעוריו וידע טעמה של מלחמת קיום מהו. כבעל לאשה וכאב לשנים עשר ילדים היה מוטרד בעסקי משפחה, ואעפי“כ לא נפתה ללכת בדרכים קלות. וכזה היה תמיד: לא הלך בדרך הקלה. אביו היה תחילה פקיד ברכבת ואח”כ שלח ידו במסחר פחמים. כשג’ורג' היה בן אחת־עשרה עזב את בית הספר ונעשה שוליה בעסק של פחמים. בן 14 עבד בבית החרושת ואח“כ נעשה עוזר בבית מסחר ובאחרונה היה מחלק עם אחיו את פחמי אביו ללקוחות. עסק זה שגשג והצליח אולם משנוכח לדעת שהוא מיוסד על תחרות ועל הסגת גבול אחרים – נסתלקו הימנו. בהיותו בן 16 התוודע לנערה, שכעבור ארבע שנים נשא אותה לאשה וחי עמה חיים של אושר. שניהם היו אנשים חולמים שהיו משוטטים בערבים בסימטאות העוני והכיעור והוזים הזיות על עולם היופי, האהבה והחדוה. בשעה דחוקה קמו ונסעו לאוסטרליה במחלקה הרביעית של האניה. אולם גם שם לא מצאו עבודה כדי מחיתם וחזרו ללונדון. ג’ורג' עבד במסחר של העצים של חותנו ומאותה שעה ואילך היה עוסק בכל שעה פנויה בעבודה פוליטית. בנאומי התעמולה שלו נגד ההגירה מאנגליה הסב אליו את תשומת לבם של המדינאים הליברליים. הוא נרשם כחבר ונעשה מזכיר של הקבוצה המקומית. כשניסה פעם בועידת הליברלים לרכוש הסכמה להעלאת שכר העבודה ולצמצום שעות העבודה ולא נענה – יצא מהמפלגה והתחיל פועל פעולה פוליטית על דעת עצמו ועל חשבון עצמו, אם כי כל משכורתו לא היתה אלא שלושים שילינג לשבוע. הוא הקהיל קהילות, נאם נאומים, חזר ממקום למקום ורכש המונים לדעותיו. בשנת 1892 יסד את הקבוצה המקומית של ה”לייבור" במזרחה של לונדון ושמו יצא לתהילה. מאותה שעה ואילך היה מוצג תמיד כמועמד לבחירות לפרלמנט, ובפעם הראשונה נבחר בשנת 1910. דרכו לנאום בחום ובקול רועם והיה עומד תמיד על דעתו גם אם כולם היו נגדו. וכשדרישותיו לטובת התנועה הספורג’יסטית היו קיצוניות ביותר ולא לפי קו המפלגה, קם ומסר את מקומו בבית הנבחרים לחבר אחר. לאחר נאום אחד באלברט הואל הוא נקנס בששה חדשי מאסר בעוון הסתה לבגידה במולדת. הוא סירב ללבוש מדי־אסירים ולבצע עבודת אסירים והכריז שביתת רעב. לאחר שלושה ימים היו מוכרחים לשחררו. כעבור עשר שנים נבחר שוב לבית הנבחרים והיה עורכו של “דיילי האֶרלד”. אולם מבחיה עסקית הגיעו הדברים לידי פשיטת רגל. בימי המלחמה נהפך העתון הזה לשבועון ובו היה מגלה את מחרחרי המלחמה ומפיחי הסכסוכים ובוצעי הבצע. לאחר המלחמה נבחר בשכונה פופולאר כראש־העיר. מבחינה עסקית לא הצליח גם כאן, אך רבות עשה להשבחת תנאי החיים, ביחוד של העניים. הוא סיבר לגבות מסים אצל התושבים העניים וכל נבחרי מועצת העיר נחבשו בבית הסוהר. הם ערכו ישיבות בבית הסוהר ומאות אנשים ביקרו אצלם יום יום, ביניהם בישופים וצירי הפרלמנט, ולבסוף שוחררו. מאז נעשתה המלה “פופולאריזם” לסיסמא באנגליה.

בשנת 1922 חזר לבית הנבחרים, וכשנוסדה בשנת 1929 ממשלת הפועלים השניה של מקדונלד, נעשב לנסבורי מיניסטר לעניני עבודה והיה חבר בקבינט. אלו היו שני שנות חייו המאושרות ביותר. כל מאמציו היו קודש להשבחת מצבם של מחוסרי עבודה, לשיפור מגרשי הילדים, להתקנת גני טיול, להקמת ברכות־שחיה והיה מפיץ אהבה ואחוה בכל מקום בואו. הכל הכירו אותו והכל הוקירוהו. השתלשלות המאורעות במפלגת העבודה העלתה אותו למעלת ראש האופוזיציה. אולם כהונה זו לא היתה הולמת אותו. הוא לא היה מוכשר להשתלט על הקשיים הקטנים והיומיומיים של המלחמה הפרלמנטרית; הוא לא היה איש־טכסיסים, אלא איש המשא הנלהב. הכורח להיות ראשון למתוכחים מטעם האופוזיציה ולהשתמש בכל הזדמנות שיש בה כדי להכביד על הממשלה – היה למעלה מכוח סבלו ומשום כך נסתלק ממשרה זו.

ג    🔗

אלה הם ראשי פרקים מתולדות חייו. טבעו הסוער ואופיו המוצק היו מביאים אותו עד מהרה לידי התנגשות עם קו המפלגה. הוא היה סוציאליסט דתי, פציפיסט שהשקפותיו יונקות מן התנ“ך ומן הנצרות. אהבת הריע ובקשת הטוב לזולת לא היו מליצות אצלו, אלא קו ומשקולת בחייו. הוא כפר בחוקי היסטוריה ובגזרות קדומות. שנאתו היחידה היתה נתונה לרואי־השחור ולפטליסטים, המתנבאים כי הרעה “מוכרחה” לבוא על פי ניחושים סוציולוגיים או פסיכולוגיים. הוא האמין, כי האדם יכול למנוע כל פורענות בחברה, לכשירצה. אמונה זו עוברת כחוט השני בביוגרפיה שלו. שום מצב לא הביאו לכלל יאוש, הואיל וראה אותו כבר־שינוי לטוב. הוא בטח בכוחה של השיחה החיה, של המשא והמתן הבלתי אמצעי, ודרש להשתמש באמצעים אלה כל פעם שענינים מדיניים נסתבכו. אולם מעל לכל ולפני הכל התנוססה בתורתו הדיברה “לא תרצח”. כאן לא ידע ולא אבה לדעת כל פשרות. קשה היה הפולמוס עמו ולא פעם היה בו עירבוב של הערצה ולגלוג, אך הוא בשלו: לא תרצח! לפיכך נלחם לשלום, לשלום נצחי, שאינו ניתן לשיעורי מקום זמן. שום טענות של התחשבות עם המציאות ושום הבחנה בין מלחמת־מצוה ו”מלחמת עבירה" לא נכנסו ללבו. כל מלחמה היא רעה חולה, שחייבים לעקרה מן השורש ויהי מה.

כזה היה האיש והסוציאליסט לנסבורי. אנשים כמותו אינם יכולים להיות מדינאים, בעלי טכסיסים ומצביאי מלחמה. הם בוערים באש־דת ובאמונה בקדושת החיים. חיי המופת ורעיונות־המופת של מורים כלנסבורי היו, הווים ויהיו מקור היניקה של כל תנועת תחיה אנושית. הם הממשייים והנצחיים ביותר. משום שהם עמוד־האור המאיר את הדרך לאדם. התאווה למלחמות אכזריות אינה טעונה טיפוח, היא יסוד־בראשית בנפש האדם. אך הוקרת השלום והוקרת חיי האדם מזקיקים אנושיות תרבותית, מחונכת, תמימות לב וישרת־הגיון. לנסבורי היה אחד מחלוציה של האנושות הזאת.

ת"ש.