רקע
ישראל כהן
טכנוקרטים

בין שאר הקבוצות האנטי־דימוקרטיות, הרוחשות בסתר ובגלוי באמריקה בצבצה ועלתה אחת בעלת פרצוף מיוחד, הדוגלת בטכנוקרטיה. פתע־פתאום רמה קרנה של אותה חבורה, שיותר משהיתה ענין רציני היתה משמשת חומר לשעשועים ולליצנות. ביום בהיר אחד קמו בני אמריקה משנתם והוגשה להם פרוגרמה חדשה, שנדפסה בלמעלה ממאה עתונים בתורת מודעות־ענק, המשתרעות על עמודים שלמים. והפרוגרמה היא מין כל־בו: היא מבטיחה נצחון מהיר, פתרון כלכלי לכל השאלות, משטר לאומי חדש, אמריקניזציה וכו'. היא דורשת לאסור פרסומם של דברי־דפוס בלשונות לועזיות, להפסיק את השידורים הלועזיים ברדיו, לבטל את ההסתדרויות בלשונות זרות, בין אם אופין תרבותי, חינוכי, מסחרי או מדיני. וכבר יש לה תלבושת אחידה בגוון אפור, צי של רוכבי אופנוע שאף הם בצבע אפור, ואפילו סמל מיוחד פשפשו ומצאו להם, סמל, המכונה בשם “מונאַד”, והם מכריזים עליו, שהוא “עתיק מן הסוואַסטקה של הנאַצים”. הם מצויידים במכשירים רבים ובממון, וכנראה גם באהדה של חוגים מסויימים. וכבר היו מקרים, שהם עצרו הולכי דרך תמימים והטילו כלפיהם את הדרישה: “דבר אמריקנית!”… כל הליכותיה ומנהגיה של כת זו מעלים את זכרו של הקו־קלוס־קלאן, כמובן בצירוף ההלכות וההויות שנתחדשו בינתים בעולם. ואמנם העתונות הפרוגרסיבית, וביחוד היהודית באמריקה קוראת להם בשמם המפורש: הנציונלסוציאליסטים שלנו. הם פאשיסטים תוצרת אמריקה. אותם פיטומי מלים, אותה קטורת ואותה חלבנה. יש כאן גם שנאת עמים אחרים, גם שנאת יהודים, גם הדגשת היסוד הביתי, המקורי כביכול, וגם סיסמאות ונושחאות מפתות. אלא שהנושא הוא מעמד מיוחד במינו, מעמד הטכנאים.

מהי איפוא טכנוקרטיה זו? מה חבוי בחיקה? האם מקרה הוא, שדוקא ממנה יוצא צפעוני חדש? או שמא מיועדת היתה זו מתחילת ברייתה להעמיד וולדות כאלה, להגדיל את האפלה בעולם ולהיעשות שותף בטשטוש צלם האדם וערכו?

הטכנוקרטיה היא תורה כלכלית וחברתית, השוללת את כל שיטות הכלכלה הקיימות עתה בעולם. היא מבקשת ליצור כלכלה תוכננת ומחודשת המסורה כולה לרשותם של טרנאים. טוענים הם, כי העסקנים וכל שאר מנהיגי הדור נכשלו ולא השכילו להשכין סדר בעולם. הם לא יכלו לעשות זאת, משום שלא עמדו על סוד ההתקדמות הטכנית ותוצאותיה. המכונות נשתכללו ונתרכבו, ובסיוען אפשר לייצר שפע רב של נכסים להנות בהם את הבריות ולספק את צרכיהם. אולם שיטת המחירים, הנהוגה במשטר הכלכלי הקפיטליסטי, הריבית, הכסף, הקבלנות הפרטית וכו' – מעכבת. בעטיה נהפכים ההישגים הטכניים הכבירים למאֵרה. מליוני פועלים מנושלים, מפוטרים, שרויים ברמת חיים נמוכה ומתנוונים. אם מעמד המהנדסים והמכונאים יכנסו בעובי הקורה וינהלו את משק הלאומי והעולמי בהתאם לתכנית מדוקדקת, ישתרר משטר כלכלי וחברתי מצויין במעלות רבות. לפי חשבונם ישוחררו כל הנשים מעבודה ורק הגברים מבני 25 עד 42 יצטרכו לעבוד ארבע שעות ביום וארבעה ימים בשבוע. נקודת־המהפכה של הטכנוקרטיה היא איפוא בהצעה: לבטל את הכסף כקנה־מידה להערכה ובמקומו להתקין יחידת־מטבע טכנית, יחידת־מרץ. ה“ארג”, הקילווואט, החשמל וכוח־הסוס הם ישמשו תעריך ויקבעו מחירים.

לתורה זו, שלא נמסרה כאן אלא דרך נוטריקון, יצאו מוניטין בשנת 1928, עם פרוץ המשבר העולמי הגדול ועם גידול האבטלה בארצות הברית. ראש־המדברים שלה היה הווארד סקוט. תלמידים רבים קמו לו וכמעט בגל המדינות שנוסדו חברות טכנוקרטיות. ואעפ“י שהנוהבים אחרי שיטה זו, כמו אחרי כל שיטה חדשה, היו ממחנות שונים, היו טבועים בה מתחילת ברייתה קוי־פנים פאשיסטיים. הפשטנות, המדלגת על גבי תהומות ומוורידה את הדברים, היתה סגולתה המיוחדת. ההתפארות, שהיא מצאה את “אבן –החכמים” ובכוחה להתיר את חידת החברה, היתה מנת־חלקה. תעמולתה פנתה אל היצרים של קהל־השומעים והבטיחה לו לשחרר את האשה מן העבודה, להפחית את זמן העבודה ולהעניק לעובד חיים דשנים ושמנים. היא הבטיחה לו “להגשים את רצונו של העם” ולהכניס “ריאורגניזציה במקורות העושר הלאומיים”. המביטים שזהו אגוז שקליפתו נוקשה ותוכו נבוב. ואמנם לא עברו ימים מועטים ו”הטכנוקרטיה" התיצבה על אותה אדמה, שעליה עומדים היום כל המתעתעים והשטנים של המין האנושי.

ראויה כת זו לעיון מיוחד גם בימים אלה, ואולי דוקא בימים אלה. ולא מצד שיטתה הכלכלית או סיסמאותיה, אם כי גם הן גונזות בקרבן עקמומיות־מוח וערמומיות־לב. שהרי כמה וכמה שיטות איכא בשוקא, המעמידות פנים כאילו הן דורשות טוב ואילו לאמיתו של דבר הן כסות־עינים לאלימים ולחמסני־עולם. אולם מה שטעון חישוף שרוי דוקא בשדה־הראיה הפסיכולוגי ולא האידיאולוגי. יש לבדוק מה משמעותו האובייקטיבית של משטר, אשר זוקפי־מכונות ומפרקי־מכונות יהיהו בו המושלים־בכיפה. מהי ההשפעה היוצאת מן השלטון־על־המיכניזם וכיצד נחקקת זו בנפשו של בעל־השלטון. איך ישתקף העולם האנושי בעיני טכנאים שאין לפניהם אלא הטכניקה ומהו הערך שהללו יהיו מיחסים ליחיד, לפרודה קטנה זו של כוח, שאינה עולה במנין בתוך הטכניקה העולמית האדירה.

המושכל הראשון, שאינו טעון כל תוספת של בירור כאן, הוא, שההתקדמות הטכנית כשלעצמה איננה מחייבת הפרחת הנשמה האנושית. ההישגים המוכניים עשויים להגדיל את אשרו של האדם. אולם הסכנה צפויה מאותה שעה, שגורסים טכנוקרטיה, היינו, שלטון המכונה והמכונאי. גם התגלית והאמצאה הן פרי הרוח האנושית, גם בהן גנוז ניצוץ אלהי. אך הפולחן הטכניקה והוצאת “השם המפורש” מתוכה הופכים אותה לגולם, העלול להחזיר את העולם לתוהו. אין דבר נורא מזה, כשנהג־מכונה, או מהנדס גשרים, או מכונן בבית חרושת קם ואומר: הואיל ואני מוליך ומעביר כוחות חשמל להניע בהם את מנגנון הייצור, הריני מיועד גם להוליך בני אדם ולהניעם כרצוני. הלך־רוח זה הוא לצערנו העמוק נחלת רבים בימינו, וביחוד של אלה האוחזים ברסן השלטון. גם המדינה נהפכה למין מפעל חשמל ענקי, שהוא, המושל, רוכב על גבו, ברצותו יניע אותו לכאן וברצותו ישבית את מהלך כל גלגליו ואופניו. יש רק ספירה אחת בחיי החברה, שיותר משהיא ספירת חיים היא ספירת מוות, אשר בה מוצדק עדיין סדר מיכני מסויים: הצבא והמלחמה. אולם גם בספירה זו אין לראות את החייל כבורג קטן בלבד ויש להניח לו מקום ליזמה ולחירות אישית מסויימת. רוח הצבא אינה פחות חשובה מן המשטר והצייתנות. והרי המלחמה היא פורענות ארעית לעולם, שעת חירום, פיקוח נפש ולא סדר נורמלי נכסף. ואילו הטכנוקרטים והנוהים אחריהם רוצים להשליט את המכונה ואת המכונאי על האדם בימי שלום דוקא. ולא עוד אלא שגם בימי מלחמה כבימינו, בשעה שההרס והפיצוץ הם חזיונות הכרחיים, נודע ערך גדול ליחסו של המהרס, אם המעשה הוא אצלו בחינת “הכרח לא יגונה”, או שהוא מלווה שמחת־חורבן וסאַדיזם כולנו שמחנו ל“הפצצות־האלף” של הבריטים בגרמניה, משום שהרגשה היא בנו, שאין לנצח את הדרקון הזה אלא בדרכים אלה. אולם עם זה מקנן בנו עצבון עמוק על חיים המתכסים במשאון ובעיי מפולת. לא כן חושב ומרגיש למשל, “הטכנוקרט” ברונו מוסליני, בנו של הדיקטטור הפאַשיסטי, אשר נשלח בימי מלחמת איטליה־חבש “להפיץ תרבות” באוירונו “ולבטל את העבדות” הנהוגה שם. הוא, הטייס המומחה, שהמריא לעילא ולעילא במכונת־התעופה שלו, כתב בדו"ח שלו בין השאר:

“היתה שומה עלינו להעלות באש את ההרים המיוערים, את השדות והכפרים הקטנים. כל זה היה מעשה־שעשועים רב. הפצצות נתפוצצו עד שנגעו בקרקע ונהפכו לעשן לבן וללהבה אדירה, והעשב היבש התחיל בוער. חשבתי על הבהמות: אל אלהים, כמה דלקו־דהרו! לאחר שנתרוקנו חגורת הפצצות, התחלתי משליך פצצות בידים. היה זה מעמד מבדח ביותר: מחנה גדול מוקף עצים גבוהים וקשה לפגיעה. הייתי צריך לקלוע בזהירות ובדייקנות אל גג־התבן ולא הצלחתי להשיג את המטרה אלא בקליעה השלישית. העלובים הללו שהיו בפנים, בראותם כי גגם בוער, קפצו החוצה וברחו כאחוזי טירוף. כחמשת אלפים חבשים כלו בעשן לאחר שהוקפו ע”י גלגל של אש, מחזה של גהינום ממש…"

תיאור עליז זה, בדיחות־דעת זו, הם סימן לכך, שהרגש האנושי הרגיל, רגש החמלה וההשתתפות, כבר פקע. ואילו היה ענין זה נחלתו של מוסיליני בלבד, לא היה כדאי לטפל בו. אך דא עקא: כך מביטים כל אלה, שתודעתם האישית יונקת מן הטכניקה, שהמכונה נכנסת לתוכם כמין דיבוק. באֶרטראַנד ראסאֶל מבאר בספרו “כוח” את הענין על זה האופן: אלה, שרנו להם הרגל לשלוט במיכניזם אדיר והגיעו בזכות זו גם לישי שלטון על אנשים, מביטים על הכפופים להם הבטה אחרת לגמרי, על אורחם ורבעם, על ערכם וחשיבותם. משל למה הדבר דומה, לקן־נמלים, שכל אחד מאתנו הרס לא־פעם בחייו. לאחר ההרס עומדים היינו שעה קלה ומסתכלים בעינים משתעשעות במבוכה ובחפזון, שהשתררו בקן זה ע"י מעשה־החבלה שלנו. ועוד משל: אדם העולה על הקומה העליונה של מגרד־שחקים בניו־יורק ויביט למטה על פני תנועת העוברים והשבים, שוב לא יראה פרצופי בני אדם ולא ירגיש, כי חיים רוחשים ביצורים הללו שלמטה. הכל מתלבש לעיניו בדמות פיגורות מוזרות, המתנועעות כצללים מצחיקים. ואילו היה מישהו מזויין, כמו יופיטר, באבני־אש, היה בא לידי נסיון להטיל אותם לתוך ההמון ממש כבמקרה קן־הנמלים. זהו פשר ההרגשה, שתקפה את ברונו מוסולינו בשעה שהשקיף מבעד לאוירונו על החבשים הרדופים והמבוהלים.

המתמכר להשקפת־עולם טכנוקרטית, בעל כורחו יראה את האדם ראיה בלתי־פרסונלית, סתמית, אלמונית. יהי התפקיד שיימסר לידו מה שיהיה, הוא יתרגל לסלק אבני־נגף והתנגדות בדרך הנוחה ביותר: על ידי השמדה מלמעלה מתוך פרישה גמורה מן האקלים ומתנאי החיים של המתנגד. אם בדורות הקדמונים היו יריבים תוקפים זה את זה בחנית או בקשת והיה קיים מגע אנושי ביניהם, הרי בדור הטכנוקרטיה לא יהיה צורך בכך – ולא בימי מלחמה הכתוב מדבר, – משום שכפות רגליו של היריב תינתקנה לגמרי מן האדמה.

קל וחומר שמשטר טכנוקרטי כללי הוא פורענו לעולם. שלטון־של־מעטים, המורכב מומחים טכניים מכל הסוגים, שברשותם האוירונים, האניות, תחנות הכוח, ההובלה הממונעת וכו', יוכל להקים את הדידקטטורה המסוכנת והאיומה ביותר שהיתה לעולמים. ברית של טכנולוגים מדעיים תהא מסוגלת להרעיב איזור מורד, לשלול ממנו אור וחום חשמלי, לאחר שתעשה תחילה את כולם תלויים במקורות אלה. היא תוכל להפיץ רעל ובקטריות, וכל התנגדות תהא נידונה לכשלון מראש. ואנשי השלטון יתנהגו עם בני האדם כדרך שהם נוהגים במכונותיהם: כמשהו דומם ונטול־חיים, שחוקים שולטים עליו ואשר המטפל בו יכול לכוונו כרצונו ולטובתו. זאת תהיה עריצות נוראה מכל נורא.

לכאורה מסייעת המלחמה הנוכחית להתפשטותה של ההשקפה הטכנוקרטית. שהרי אנו נושאים את נפשנו לטכניקה, שממנה תבוא ישועתנו, שתמציא לנו כלי־משחית משוכללים כדי להכריע את האויב. אנו מעריכים את החריצות הטכנית, את השליטה במכשירי הטייס והיריה ואת ההצטיינות במעשי־השמדה. אעפי"כ אין זה אלא למרעית־עין. הטכנוקרטיה אינה תפיסה, שהטכניקה הולידה אותה. אדרבא, היא היתה שרירה וקיימת לפני התקדמותה של הטכניקה. זוהי תפיסה של רודפי שלטון ומנאצי האדם החפשי, המסתמכת בדורנו על הנימוק הטכנולוגי. העריצות מפשפשת ומוצאת לה בכל דור לבושים חדשים וטעמים חדשים. הכל תלוי בנו, בחינוכנו, בהסברתנו, ברצוננו. בעצם הימים האלה, שבהם אנו שמים מבטנו בטכניקה, מוטל על מורי האנושות ומחנכיה להצביע על האמת החיה תמיד, ששום מבול של אש ודם לא ישטוף אותה: שלטון האדם על המכונה ולא שלטון המכונה על האדם – הוא מטרתנו; משטר דימוקרטי שבו בוחר הרוב במי שרצוי לו ובמה שרצוי לו, הוא משא־נפשנו ולא משטר טכנוקרטי, שבו משתלטים המומחים לחשמל ולחרושת על גורל החברה.

רמז מעודד לכוח ההבחנה של ההמונים אנו מוצאים בעובדה, שהטכנוקרטים באמריקה, היו בין ה“איזולאציוניסטים” והתנגדו, כביכול למלחמה, בעוד שדוקא הדימוקרטים החישו את בואה. ומצד שני דוחקים הללו את הקץ ויום יום הם דורשים את השלום “בלי מנצחים ומנוצחים”, בעוד שאוהבי־אדם אינם רוצים להכנס אפילו במשא ומתן עם היטלר והמיקאדו בעסקי שלום, אלא גמרו אומר ללמדו פרק בהלכות דרך ארץ בעזרת אותם המכשירים, שעליהם גאוותם של הטכנוקרטים. סימן הוא, שאפשר לרתום את ההתקדמות הטכנית לשם מטרות אנושיות בלי להשתעבד אליה ולסגוד לה.

גם אנחנו בארץ, העוסקים בבנין מולדתנו, טבעי הוא, שבין שאר המסכתות תתחבב עלינו מסכת כלים חיבוב מיוחד. שהרי אין בנין בלי מכשירים ובלי טכניקה. ברם, מתגנב והולך לתוכנו גם פולחן הכלים, וזה איננו יכול להחשב כצד זכות לנו. השאיפה לחינוך הומאניסטי הולכת ונדחקת ע"י רדיפה אחרי ההשכלה הטכנית־מקצועית. הילדים בישובים החקלאיים שלנו מסגלים לעצמם בקלות ובמהירות את כושר־השימוש במכונות המורכבות ביותר. דבר זה יש בו כדי לשמח אותנו, שהיינו עם חוסר כלים, המתווך בין עושיהם ובין המשתמשים בהם. אולם יש חשש להפרזה יתרה, לאבדן חוש המידה ומוטב לשים לב לכך בעוד מועד ולא לפטור את החזיון הזה בביטול. ההויה החברתית והלאומית שלנו היא רכה בשנים וחסרת מסורת. היא מתרקמת על ידינו ולעינינו. היא צריכה להיות מלכתחילה בעלת מגמה עשירה וממוזגת בכמה וכמה יסודות. הטלת דגש חזק באחד מהם, עשויה למעט את הדמות כולה.

תש"ב


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!