כשם שמרובים המדרשים ועבודות המחקר בשדה הכלכלה הקאַפּיטליסטית, הילוכה ומגמת התפּתחותה, כך מועטים הם העיוּנים בדבר מהותה ושמותה של כלכלת העתיד הסוציאליסטית, הרכבה ואופן תיפקוּדה. ואין תימה. לא היה זה לפי רוח הסוציאליזם המדעי החמוּר לתאר את תוכן האפשרויות למשטר כלכלה וחיים סוציאליסטיים ודמוּת דיוקנם, שהרי הנחת יסוד היא לו, שלא להנבא ולא לפייט, אלא להיות שותף מחשבתי למהלך הממשי של ההיסטוריה ולשוות לו לצומח ועולה צורת חוקה קפדנית. לפי תורה זו – ובדין – אין הסוציאליזם אידיאל מופשט, שנבדה מאידך גיסא של המציאות והוטל עליה מאונס, כי אם הוא הגבה על צרה קאַפיטליסטית קונקרטית, הגבה שטופחה על ברכי המציאות עצמה. המחשבה מקושרת למהלכה של המציאות ונכבלת על ידה. כל נסיון להעלות קוים בקלסתר פניו של משטר הכלכלה והחברה הסוציאליסטי, נדון היה כהזיה, כאוטופיה, כנטיה חלילה, מן המסלול המדעי.

ספרו הקטן של אדואַרד היימן¹ הוא נסיון נועז ונכבד לקבוע את צורת משטר הכלכלה והעבודה עם התגדמות הסוציאליזם. המחבר יודע, שאם כי יש לנו צורך הכרחי ב“אוטופיה” כזו, “אין בכל זאת להגיד כלום בלא תנאי מפורש לקבל הגוהתיה של המציאות העתידה לבוא”. אולם חשיבות גדולה נודעת לזה שנהא מבהירים לעצמנו בכל הנוגע לאפשריות העקרוניות של משטר כלכלי רציונאלי המכוון למטרות סוציאליסטיות. מן הדרוש שיהא נתון בלבנו חזון שוקק וחי של חיי חברה אנושיים המושתתים על סדר חדש, בתנאי דורנו וע“י אנשי דורנו. ואם אמנם אין לדבר על משטר־כלכלה סוציאליסטי ברוח מדעית ומוסדותית מוחלטת מאחר שמלכות האהבה וההתמכרות יכולה להיות מוכרזת ע”י נביא או פייטן, אך אי אפשר שתהא מתוארת על כל מוסדותיה תיאור־מדעי, הרי שיש בכל זאת מקום לתפקיד צנוע אבל חשוב: לדלות את הנאמר על מלכות העתיד מתוך ההווה ולבנות אותו באלמנטים של ההווה. הציור האידיאלי של משטר סוציאליסטי שנבנה באלמנטים של ההווה, צריך להיות מחובר מבחינה חיובית ושלילית למציאות הקאַפיטליסטית.

שתי תוצאות של הקאפּיטליזם הנובעות מפּרינציפּ אחד יסודי שלו, צריכות להבטל ע“י כל משטר סוציאליסטי: האנדרלמוסיה הכלכלית ושעבוד המוני הפועלים, שהם, כביכול, בני חורין בבחינה משפטית. זהו משמעה של התרסת הסוציאליזם החזקה והכפולה כלפי הקאפיטליזם. ומכאן נובעת גם התביעה הכפולה לסוציאליזם: הוא צריך להגשים סדר וחירות, חירות בתוך הסדר. “החירות איננה פרינציפּ מבודד וללא־מצרים: חירות אישית אפשרית רק בסתר כנפיה, בחסותה ובתחומה של החברה, הכלל, כשם שהסדר גופו אחד סופו להיפרע ע”י הרצון לחירות, אם אין הוא נוטל את החירות ועושה אותה בסיס לנדבכיו”. בזה ננעצה מטרתו של הסוציאליזם: משטר כלכלה חדש ומשטר עבודה חדש.

א. משטר כלכלה חדש כיצד?

אחדותה הסוציולוגית של האומה, כלומר, ביטול מחיצת המעמדות החוצצת בין בעלי קנין פרטי ומשוללי קנין, היא עיקר־עיקרים בשביל המשטר הסוציאליסטי. על ידה הושג סימן ההיכר היותר מובהק של המשטר הסוציאליסטי. בעלות מפעלי הייצור והקאַפיטליזם תועבר לרשותו של הכלל, אולם יחידות־המפעלים תמשכנה לעבוד כמו עד עכשיו ללא שינויים. זהו הצעד הראשון. אך בזה בלבד לא סגי. משום שאם רק תתחלף הבעלות אבל ההתחרות המפוצלת והפרועה של המפעלים והקבולות תישאר בעין, הרי המשטר החדש, כקודם לו, אינו בן חורין ממשברים וזעזועים, ותביעות עיקריות מאת המשטר הסוציאליסטי אינן מתמלאות כלל. צריך יהיה איפוא לפסוע פסיעה שניה ולהכניס את הכלכלה תחת רשותה של תכנית אחת ומאוחדת לשם שמירה מפני משברים ותמוטות. הצעד הראשון הוא תנאי מוקדם לשני, לפי שלא תיתכן כל פעולה שרשית ונוקבת בחידושה בלא כוח־שליטה ובעלות, הנותנים יכולת להגשים את התכנית המאוחדת. מפעלי הייצור יהיו קונים איפוא זה מזה ומוכרים זה לזה כאשר עד כה חומר־גלם ותוצרת לחצאין; שוק העבודה יספק להם כוחות העבודה ושוק הקאַפיטלים – אַשראי; הם יהיו משתדלים להפיק ממנגנון־הייצור שלהם עודפים, והכל בלא שינויים. – ברם, רק קאַפיטליסט כללי אחד יהיה קיים, החברה המאורגנת. אותו סימן היכר קאַפיטליסטי, הריוח הפרטי על חשבון העובד, ייעלם. גם לחברה הסוציאליסטית יהיו עודפים ורווחים, אך הם ישמשו למטרות אחרות ברשות החברה. במשטר של בעלות כללית יש לה לחברת העובדים המאורגנת כוח השליטה העיקרי בכל תחומי העבודה הגדולים והקטנים והיא תביא בהם סדרים לפי צרכיה. היא תהא יכולה להעביר זכות בעלות ושליטה לקבוצות וחוגים בודדים בגבולות של שמירה על צרכי הכלל. היא לא תסדר כל תחום עבודה בתוך אומה בת 65 מליון נפש באופן סכימתי לפי כלל קבוע ומוצק מלמעלה למטה. במדה שאין הסוציאליזם צריך להיות סכימה אפורה, במדה שהוא רוצה לחיות חיים רבי אנפין ועתירי צבעים, בה במדה שומה עליו ליצור רבוי של חטיבות: הנהלה עצמית בת שלבים של קבוצות גדולות וקטנות, שכל אחת נוטלת על עצמה אחריות רבה ככל האפשר לתחום־עבודתה ובצורות מצורות שונות, בדמות קהילה מקומית, או אגודה יצרנית או צרכנית, או משק מדינה, או יחידה משקית וכיוצא בזה. אי אפשר עדיין להפליג בפרטים, מלבד לקבוע את האפשרות והכרח של קיון הנהלה עצמית עשירת פרקים ואיברים על יסודות הבעלות והקנין הכללי. מטבת המשטר הכללי הוא שלא לוותר אף כמלוא נימא על הבעלות המאוחדת של החברה, כי אין להמיר את שרירות הלב והפריעות של הקנין הפרטי בשרירות ופריעות של קנין קיבוצי.

הקשר שבין המפעלים והעסקים יהיה ללא־שינויים: המקח והממכר, ההצעה למטה או למעלה מן המחיר וכל מה שמיוחד לדרך הפעולה של המשק הקאַפיטליסטי, יישאר בעין. אף “אם פרוצס כימי אחד ושוה מתרחש והולך בגופים חיים הנפלים זה מזה, לא הוכח מכאן שויון טיבם כלל וכלל”. גם משמעותם של מקח וממכר, היצע וביקוש, הורדת מחירים והעלאתם, אחרת היא כשהתנאים אחרים, כשהגוף שמבנהו הסוציולוגי אחר הוא לחלוטין.

המושגים המקובלים בדבר כלכלה סוציאליסטית מציגים לעומת משק השוק הספיקולטיבי של הקאַפיטליזם את משק התצרוכת, אשר ייצר רק לשם הספקתו של מעגל תצרוכת מסויים וקבוע מראש. האגודות הצרכניות, המהוות גם בתוך המשק הנוכחי מעגל־כלכלה נעול ובלתי ספיקולאַטיבי, משמשות להם קו ומשקולת. מלבד זה קיימת עוד שאיפה המרחיקה יותר לכת, החותרת להגיע למצב שבו יחולקו בפשטות המיצרכים לחברי הקהילה ע“י ביקורת מרכזית ואַף העבודה לשם ייצורם והבאתם לעולם תיקבע באופן מתאים מטעם הרשות. היימן סבור, שאם אמנם יתפוס הפּרינציפּ הקומוניסטי של חלוקה מרכזית מקום הרבה יותר חשוב מאשר כיום, הואיל והתצרוכת תהיה יותר אחידה ושות־קצב משהיא עכשיו, הרי את כל חללה של הכלכלה הלאומית הוא לא ימלא בשום פּנים. דוקא העמידה הקפּדנית על סיפוק צרכיהם של כל חברי האומה, לא רק הסטאַטיים, כי אם גם הדינמיים (כגון אלה הכרוכים בגידול מספר האוכלוסין), והתשמיש בכל תמורות הטכניקה והתקדמותה, מחייבים חשבון מדויק של השקעות בכל חוליית־הייצור ודרגותיו ושיקולן ההדדי, וזה לא כל ערך, אך מבחינה טכנית הכרח היא, באשר היא מאפשרת דירוג דק ונאות של תוכן הייצור בתחומי תצרוכת שונים, גם באלה שתהליכי הייצור וההכנה נמשכים זמן רב, ורק השקעות גדולות, שאינן נושאות פרי לאַלתר אלא עם סיומו של מחזור הייצור, מאפשרות לו למפעל ליטול על עצמו את הגשמתם. הרבית היא שקוצבת ושוקלת את הרנטביליות שבדבר, מאחר שעם גמר התוצרת וחתימתה צריכה היא להחזיר לא רק את הוצאות הייצור הכלליות, כי אם גם עודף בדמות של הרבית בעד ההלואָה. והוא הדין ברבית החסכון. אחד המקורות לצבירת קאפיטלים בשביל תהליך הייצור ושכלולו במשטר הקאפיטליסטי הם החסכונות הגדולים והקטנים של ההמונים. גם במשטר סוציאליסטי יישאר אותו מקור לשם מתן אפשרות לפתח ולשכלל את מנגנון הייצור ותהליכיו, הדרוש כל כך, ביחוד עם גידול מספר האוכלוסין. אולם סימן ההיכר הקאפיטליסטי – הבעלות הפרטית של הקאַפיטל הפרודוקטיבי – יעלם, באשר יצירת קאפיטלים אלה ע”י חסכונות נגד תשלום רבית, תשמש בשביל הרחבת כוחות הייצור אשר ברשות החברה, לטובת הכלל כולו. ואם מוציאים את ההיתר לצבור חסכונות מאונס, כאשר נעשה הדבר ברוסיה על ידי צמצום התספוקת להמונים, הרי אין מבחינה עקרונית כל היסוס להעביר אל תוך המשטר הסוציאליסטי את צורות החסכון ותשלום הרבית. ודאי הוא, שמפקידי החסכונות יתמעטו במשטר הסוציאליסטי, באשר לא יהיו היכולת והצורך לעלות במעלת המעמדות ע"י יצירת רכוש – האחדות הסוציולוגית תעכב בעד זה – אולם הצורך בהפקדת חסכונות יהא קיים במשטר, שלא ירצה לכפות סכימה של תצרוכת וחיים על היחיד וישאיר לו מקום להתגדר בו, לפי רצונו וכשרונו ותביעותיו הרוחניות. מהחסכונות תצמח טובה גם ליחיד ולחברה, ביחוד כשבכל מצב קונקרטי תוכל החברה להכניס ריגולציה ולהימנע מלקבל חסכונות, אם יהא צורך בכך.

מושכל ראשון הוא, שהכלכלה הקאפיטליסטית וגם הסוציאליסטית מצווה לנהל משק באופן רציונלי, היינו, להפיק יותר קנינים ומיצרכים מתוך פעולות העבודה וחמרי הגלם שנחסנים ועומדים לרשות הייצור ולהכין כל חפץ בהוצאות קטנות. אולם עדים אנו, שמדי בצע הקפיטליזם את הישגיו וכיבושיו הטכניים והפרודוקציוניים, הריהו מאיים להביא כלייה על האנושות בדמותם של משביר כלכלה מחזוריים, הנשנים מפקידה לפקידה. הרציונליזציה במשבר הקאפיטליסטי רגילה לגרור אחריה חוסר עבודה. סכום התוצרת אשר המכונה מביאה לעולם עולה על הסכום הקודם של עבודת הידים, בשעה שכוח הקניה פוחת והולך מחמת שהמובטלים מוצאים מחוגי־הלקוחות לגמרי או בחלקם המכריע ואין כל ביקוש לתוצרת נוספת, וסכומי הכסף שהיו משתלמים לפועלים כשכר עבודה, – שנשתיירו לו לבעל הקבולת עכשיו כריוח עודף, – אינם מספיקים כדי ייסוד מקומות עבודה חדשים, משום שמחיר הגלם ואמצעי־העבודה עולה כפל־כפליים ושכר העבודה אינו אלא קטע של הסך הכולל. סדורם החדש של המובטלים אפשרי הוא רק על יסוד של תוספת או צבירת קאפיטלים חדשה. אולם במסגרתה של הכלכלה הקאפיטליסטית כמשטר המודרך והמונחה ע“י אלפי רצונות מבודדים ומפוצלים ואבק־מגמות, נתונה גם הרציונליזציה וגם יצירת הקאפיטלים להחלטותיהם של יחידים, שאין ביניהם חיבור וקישור. רק תכניתיות ותכליתיות משקית, הכפופות לרצונו של הכלל ולטובתו עשויות להביא הצלה וסדרים. כל העולם משווע עכשיו לתכנית בעטיים של המשעבדים המעיקים, החל בשורות הסוציאליסטיים וכלה בשכבות המעלה הקאפיטליסטיות של ארצות הברית. התכנית תצטרך להביא לידי התאם את ההתקדמות הטכנית ויצירת קאפיטלים, את הדחקת־הפועלים והקלטתם החדשה. ברוסיה מנסים להשיג אותו התאם ע”י ההתקדמות הטכנית, שהגשמתה עולה בקרבנות עצומים של צמצום בכל ההישגים התעשיוניים; זה מתאים לקו הכללי של הפוליטיקה הרוסית. אם זה יעלה בידה, אין להגיד מראש. על כל פנים אין כל שחר לכך, אם באים ומהללים את רוסיה כארץ שאין בה חוסר עבודה ומובטלים, כל זמן שהיא נמצאת במצב של שכלול־הייצור ופיתוחו, היינו בתקופה של גאות הקוניונקטורה. בבנין המכונות עסוקים יותר פועלים מאשר לאחר שהכניסו אותן לשימוש בתפקידן. רק לאחר הנעת מכוני הייצור החדשים יתגלה, אם הם משולבים זה בזה ללא התנגשויות, ואם הם משמשים מקומות קליטה חדשים שנשתחררו מעבודת בנין המכונות. אולם בשביל גרמניה וארצות תעשיה מפותחות אחרות תיערך התכנית במגמה הפוכה, התשמיש בהפיכות ארגוניות וטכניות כאמצעי למניעת משברים יהא זהיר ומתון מאד בארצות הצפופות באוכלוסיהן עד להתפקעות, כשם שמצד שני אין להעלות על הדעת צמצום של תצרוכת ומצב ההספקה כזה הנהוג ברוסיה. ההתקדמות הטכנית תרוסן ותכוון, לפי שזהו סימנה המובהק של תכונת המשטר הסוציאליסטי ורוחו: הוא פוגע במכוון בראציונליות העיוורת של הייצור, הנעשית תכלית בפני עצמה, לטובת רציונליות יותר נישאָה ויותר עילאָה המופנית כלפּי האדם והוא לה לעינים. הסדרה הקוניונקטורה לא תסתפק בנקיטת חשבון מחירים, שהוא לבדו לא יבליט לעולם כיצד משתנה הביקוש לעבודה מחמת שינוי באופן הייצור. מתפקידה לשים עינה ולפקח על השתלבותם ההדדית על ענפי ייצור וחוליותיהם הבודדות ותפוס את חוקי הדחיה של כוחות העבודה ומשיכתם בשעת בנינם של מכוני הייצור ובשעת סיומם, הן מבחינה טכנית והן סטאטיסטית. כל ערך, אך מבחינה טכנית הכרח היא, באשר היא מאפשרת דירוג דק ונאות של תורן הייצור בתחומי תצרוכת שונים, גם באלה שתהליכי הייצור וההכנה נמשכים זמן רב, ורק השקעות גדולות, שאינן נושאות פרי לאַלתר אלא עם סיומו של מחזור הייצור, מאפשרות לו למפעל ליטול על עצמו את הגשמתם. הרבית היא שקוצבת ושוקלת את הרנטביליות שבדבר, מאחר שעם גמר התוצרת וחתימתה צריכה היא להחזיר לא רק את הוצאות הייצור הכלליות, כי אם גם עודף בדמות של הרבית בעד ההלואָה. והוא הדין ברבית החסכון. אחד המקורות לצבירת קאפיטלים בשביל תהליך הייצור ושכלולו במשטר הקאפיטליסטי הם החסכונות הגדולים והקטנים של ההמונים. גם במשטר סוציאליסטי יישאר אותו מקור לשם מתן אפשרות לפתח ולשכלל את מנגנון הייצור ותהליכיו, הדרוש כל כך, ביחוד עם גידול מספר האוכלוסין. אולם סימן ההיכר הקאפיטליסטי – הבעלות הפרטית של הקאַפיטל הפרודוקטיבי – יעלם, באשר יצירת קאפיטלים אלה ע“י חסכונות נגד תשלום רבית, תשמש בשביל הרחבת כוחות הייצור אשר ברשות החברה, לטובת הכלל כולו. ואם מוציאים את ההיתר לצבור חסכונות מאונס, כאשר נעשה הדבר ברוסיה על ידי צמצום התספוקת להמונים, הרי אין מבחינה עקרונית כל היסוס להעביר אל תוך המשטר הסוציאליסטי את צורות החסכון ותשלום הרבית. ודאי הוא, שמפקידי החסכונות יתמעטו במשטר הסוציאליסטי, באשר לא יהיו היכולת והצורך לעלות במעלת המעמדות ע”י יצירת רכוש – האחדות הסוציולוגית תעכב בעד זה – אולם הצורך בהפקדת חסכונות יהא קיים במשטר, שלא ירצה לכפות סכימה של תצרוכת וחיים על היחיד וישאיר לו מקום להתגדר בו, לפי רצונו וכשרונו ותביעותיו הרוחניות. מהחסכונות תצמח ריגולציה ולהימנע מלקבל חסכונות אם יהא צורך בכך.

מושכל ראשון הוא, שהכלכלה הקאפיטליסטית וגם הסוציאליסטית מצווה לנהל משק באופן רציונלי, היינו, להפיק יותר קנינים ומיצרכים מתוך פעולות העבודה וחמרי הגלם שנחסנים ועומדים לרשות הייצור ולהכין כל חפץ בהוצאות קטנות. אולם עדים אנו, שמדי בצע הקפיטליזם את הישגיו וכיבושיו הטכניים והפרודוקציוניים, הריהו מאיים להביא כלייה על האנושות בדמותם של משברי כלכלה מחזוריים, הנשנים מפקידה לפקידה. הרציונליזציה במשבר הקאפיטליסטי רגילה לגרור אחריה חוסר עבודה. סכום התוצרת אשר המכונה מביאה לעולם עולה על הסכום הקודם של עבודת הידים, בשעה שכוח הקניה פוחת והולך מחמת שהמובטלים מוציאים מחוגי־הלקוחות לגמרי או בחלקם המכריע ואין כל ביקוש לתוצרת נוספת, וסכומי הכסף שהיו משתלמים לפועלים כשכר עבודה, – שנשתיירו לו לבעל הקבולת עכשיו כריוח עודף, – אינם מספיקים כדי ייסוד מקומות עבודה חדשים, משום שמחיר הגלם ואמצעי־העבודה עולה כפל־כפליים ושכר העבודה אינו אלא קטע של הסך הכולל. סדורם החדש של המובטלים אפשרי הוא רק על יסוד של תוספת או צבירת קאפיטלים חדשה. אולם במסגרתה של הכלכלה הקאפיטליסטית כמשטר המודרך והמונחה ע“י אלפי רצונות מבודדים ומפוצלים ואבק־מגמות נתונה גם הרציונליזציה וגם יצירת הקאפיטלים להחלטותיהם של יחידים, שאין ביניהם חיבור וקישור. רק תכניתיות ותכליתיות משקית, הכפופות לרצונו של הכלל ולטובתו עשויות להביא הצלה וסדרים. כל העולם משווע עכשיו לתכנית בעטיים של המשעבדים המעיקים, החל בשורות הסוציאליסטיים וכלה בשכבות המעלה הקאפיטליסטיות של ארצות הברית. התכנית תצטרך להביא לידי התאם את ההתקדמות הטכנית ויצירת קאפיטלים את הדחקת־פועלים והקלטתם החדשה. ברוסיה מנסים להשיג אותו התאם ע”י ההתקדמות הטכנית, שהגשמתה עולה בקרבנות עצומים של צמצום התצרוכת לשם יצירת קפיטלים, כדי לצייד את הארץ במשך זמן מועט בכל ההישגים התעשיוניים; זה מתאים לקו הכללי של הפוליטיקה הרוסית. אם זה יעלה בידיה, אין להגיד מראש. על כל פנים אין כל שחר לכך, אם באים ומהללים את רוסיה כארץ שאין בה חוסר עבודה ומובטלים, כל זמן שהיא נמצאת במצב של שכלול־הייצור ופיתוחו, היינו בתקופה של גאות הקוניונקטורה. בבנין המכונות עסוקים יותר פועלים מאשר לאחר שהכניסו אותן לשימוש בתפקידן. רק לאחר הנעת מכוני הייצור החדשים יתגלה, אם הם משולבים זה בזה ללא בנין המכונות. אולם בשביל גרמניה וארצות תעשיה מפותחות אחרות תיערך התכנית במגמה הפוכה, התשמיש בהפיכות ארגוניות וטכניות כאמצעי למניעת משברים יהא זהיר ומתון מאד בארצות הצפופות באוכלוסיהן עד להתפקעות, כשם שמצד שני אין להעלות על הדעת צמצום של תצרוכת ומצב ההספקה כזה הנהוג ברוסיה. ההתקדמות הטכנית תרוסן ותכוון, לפי שזהו סימנה המובהק של תכונת המשטר הסוציאליסטי ורוחו: הוא פוגע במכוון בראציונליות העיוורת של הייצור, הנעשית תכלית בפני עצמה, לטובת רציונליות יותר נישאָה ויותר עילאָה המופנית כלפּי האדם והוא לה לעינים. הסדרת הקוניונקטורה לא תסתפק בנקיטת חשבון מחירים, שהוא לבדו לא יבליט לעולם כיצד משתנה הביקוש לעבודה מחמת שינוי באופן הייצור. מתפקידה לשים עינה ולפקח על השתלבותם ההדדית של ענפי ייצור וחוליותיהם הבודדות ולתפוס את חוקי הדחיה של כוחות העבודה ומשיכתם בשעת בנינם של מכוני הייצור ובשעת סיומם, הן מבחינה טכנית והן סטאטיסטית. לכך דרושים מכשירים אחרים, משוכללים וחדשים במינם, שתועלת מהם לאדם.

ההדרכה המרכזית לא תבוא להמית את מרצו של היחיד ואחריותו העצמאית. זרם הפעולה יהא מודרך, אך לא ייעלם. ההבדל יהיה רק בנעיצת המטרה העינינית ותולדותיה. כל פוליטיקה כלכלית קובעת נקודות אוריינטציה חדשות בשביל פעולם היחיד וע“י זה היא משנה את ההתרחשות הכללית והפרטית, היא משנה מחירים וסיכויי הכנסה. אך תחת אשר כיום נעשה הדבר ללא חיבור עם הכלל ולטובת האינטרסים של קבוצות נבחרות, תהא השיטה של המשטר החדש כפופכ למטרה רבתי ומלאתי טעם וערך. לא חירות פרועה של השוק ולא ערעור השוק ותמוטתו, כי אם שילוב השוק בתכנית מרכזית, הכוונת השוק ע”י אותה תכנית – זהו טיבו של משטר הכלכלה הסוציאליסטי. האמצעי לכוון זה היא פוליטיקת באשראי. המוסד הכספי המרכזי יוליך קאפיטליזם למפעלים אלה ויטלם ממפעל אחר, לאחר לימוד ועיון בצרכי הכלכלה המקפת ושנוייה.

החקלאות היא פרשה מיוּחדת. התנוּעה הסוציאליסטית הכירה בערכו הרב של הכפר בשביל הסוציאליזם בהווה ובעתיד. ההתפּתחות מקנין פרטי וחוסר כל קנין, שהיתה חוק ולא יעבור בעיר ובתעדיה, פסחה על הכפר והחקלאות. המשק הזעיר החזיר מעמד והתקדם על חשבון המשק הגדול, הואיל ותצרוכת־ההזנה מבתססת יותר ויותר על יבולי השבח החקלאיים הטעוּנים טיפוּל אישי. אילוּ צריך היה המשק הגדול לשלם שכר עבודה קאַפּיטליסטי נורמלי היה מגיע לידי התמוטטות. לפיכך חסרה גם נקוּדת־ראשית לרכוש קבוּצי כללי בחקלאות, כאשר היא קיימת בקבולת הקאפּיטליסטית הגדולה. חסרה שם העבודה הקולקטיבית, חסרה ההפרדה בין הקנין הפרטי והעבודה וניצוּל העבודה ע“י קנין הפרטי. הסוציאליזם החותר לחבר שנית את העבודה והעובד, לאחר שנקרעו זה מזה במשטר הקאַפּיטליסטי, מוצא את האחדות הזאת קיימת ועומדת במשקו של האכר. השניות הזאת, שמצד אחד קיים בכפר קנין פרטי בקרקע, ומצד שני כלי התוצרת שבעיר נמצאים ברשוּת החברה, אינה אלא למראית עין. בעולם של קנין פּרטי מרגיש עצמו האכר כבעל קנין פּרטי, הואיל ובידו רשוּת השליטה המשפּטית שאין לה הגבלה. אולם מנקוּדת ראות סוציולוגית אין האכר בעל קנין פרטי, אין לו בעלות על עבודת אחרים ואמצעי עבודתם, כי אם הוא בעל העבודה שלו, רבונו של תחוּם עבודתו. הוא קרוב איפוא, לעולם המתהווה הרבה יותר מאשר לעולם הקיים ויסתגל יותר אל ההוּא. והניגוּד בין העיר והכפר יתיישב באמצעות הקואופורציה. החיבור הקואופרציוני הבלתי אמצעי בין העיר והכפר, והעברת צרכי אוכל ע”י הקואופורציה הכפרית אל האגודה הצרכנית העירונית, עלוּלים ליצור חוּג אחר מקיף ומסוּגר. אולם יש כאן סוציאַליזציה של המסחר, אך לא של החקלאות. ואף־על־פּי־כן לא יוכל משטר סוציאַליסטי לוותר על בעלוּתו העליונה על הקרקע ועל זכוּת־הריגולציה. אמנם תוצאות מעשיות לא תהיינה נובעות מזה בדרל כלל, אַך זכוּת היא שנשמרת בשביל המקרה היוצא מן הכלל. הכלל של משטר הקנין הכפרי בתוך החברה הסוציאַליסטית השיתוּפית הוא: קנין כללי באדמה וזכות שימוש פּרטי לעובדיה. פּרינציפּ זה ניתן להתגשם בגבולות מצומצמים גם בעיר. בעלי עסקים קטנים יהיו רשאים לעמוד עמידה עצמית בהיותם, כמובן, גם כפופים לבעלוּתה העליונה של החברה.

ב. משטר עבודה חדש הכיצד?

ראשית יש לקבל ולקיים, שהסוציאַליזציה אינה מטרה סכימטית, מין אידיאַל מתוך הפשטה מחשבתית, היא כלי־שרת לחיים והיא צריכה ליתן אותה הדמוּת המתאימה להם ולהתפּתחותם החפשית. ההתרסה הגדולה כלפי הסוציאליזם הרוסי הלא היא, שהלה כופה על האוּמה שלו אידיאַל עיוּני, פּרי נסיונות של אוּמות אחרות ותקופות אחרות, ולפיכך הוא מתגלה לא כתנא דמסייע לחיים, כי אם כמכלה אותם. מרכס דיבר על שחרוּר האדם משלטון הקנין, או על הגשמה עצמית של האדם תחת התנכרוּת לעצמו שבתוך המשטר הקפּיטליסטי. האדם צריך ראשית־כל להתערות שנית בתוך תחום־עבודתו, כשם שבעל המלאכה היא מעוּרה לפנים וכשם שהאכר מעוּרה באדמתו עוד היום. בתוך המשטר הקפּיטליסטי נקרעו הקשרים הבלתי־אמצעיים שבין הפועל ועבודתו היוצרת. ולא הפועל בלבד, כי אם גם כל המחנה הנמנה על מעמד־הבינים, שרכוש־פרטי לא כביכול, הפסיד את חירוּתו ותנוּעתו החפשית ונעשה עבד נרצע לאילי הממון, לחבילות המניות ולרבוני־הקונצרנים. העבודה נהפכה לסחורה והיא עוברת לרשותו של הקונה אותה לעצמו בכסף, המשתמש בה ככל העולה על רוחו. יסוד האדם שבעבודה, הניצוץ של הנפש האנושית המשוּקע בכל עמל ובכל מאמץ אנוש, ירד לטמיון. המשטר הסוציאלי יחזיר את הצלם האינדיבידואלי לכל פּעולה ומעשה. אין כמובן טעם לפאר את העבודה ולהוסיף לה לוית־חן רומנטית. בה יש תמיד מן היגיעה האטוּמה והמקהה, משהוּ מן החומר העכוּר מוּבלע בה ואין רשות לצייר בכוח המדמה שלנו עולם, שהעבודה היא בוֹ רק דיצה ורינה ואורה. העבודה היא אָז מלאָה טעם אם האָדם בוחן את עצמו בה, וקובע את כוחו וגבולותיו; אָז היא כוללת אָמנם דאגה ויגיעה, גם אכזבות ותבוסות, שהם הם גופי החיים, אולם היא צוררת בקרבה גם את מתיחת האמצעים להצלחה פנימית וחיצונית וגם את הגאוה לאחר שהיא מושגת. תפקיד הסוציאַליזציה הוא להשריש את האדם במקום־עבודתו במסגרתה של העבודה השיתופית הכללית, השרשת אינדיבידוּאַלית ולא להעתיק את הבעלוּת העתק יוּרידי בלבד.

רבים וכן שלמים רואים את העבודה כרע הכרחי, שיש להיפטר ממנו במהירות האפשרית, כדי לזכות בכוח ובפנאי לשם עצם החיים. תפיסה זו מוּטעית מעיקרא, הואיל והיא מחליפה עבודה בתנאים קפיטליסטיים בעבודה בתנאים אחרים ורואה את הליקוי שבמצב דהאינדא כדבר נורמלי. מובן שהפועל רוצה להתחמק מעבודתו אם היא איננה ענינו החפשי, אלא עבודה מאונס, אולם אז נקודת־הכובד של המלחמה צריכה להיות מכוּונת להשיג משטר עבודה חדש, שיתר טעם ויתר סיפוּק חמרי ורוחני בו. הנסיון מלמדנו שכבר נבנו מכונות לפי נקודות ראות אחרות לגמרי מאשר בתקופת הופעת הפרולטריון. הן מכוּונות להקל על העובד את טרחתו ולגוון את זמן עמלו. קל וחומר במשטר, שהאדם ועבודתו יוּערכו כראוי וכנכון ויועמדו במרכז הענינים. שיטות־העבודה וסדריה יהיו מבוררים יפה והולמים את האדם בעל הנפש ובן החורין. העבודה תהיה חובת הכל, אבל היא תהא ההתעסקות העיקרית והסעיף היותר חשוב בסדר היום של החיים האנושיים ועל כן היא תהא מבוּססת על סדרים אנושיים, מלאי־טעם ותוכן.

זוהי תמצית־תמציתו של חזון המשטר הסוציאַליסטי כפי שהוא מצטייר בדמיונו של היימן. מרוּבה עוד הסתוּם ורבים הם הדברים הצמוּדים יותר מדי להווה ולסדריו. נראה, שהמחבר חשש בכל זאת שמא יכנוּהוּ אוּטופּיסט או בדומה לזה והצניע לכת עם חזונו, אך גם מה שניתן לנו בהרצאה בהירה וכבוּשה, במיעוט המחזיק את המרובה, מחזק את האמונה בממשות החזון, אשר אם יתמהמה – בוא יבוא.

אייר תרצ"ג