¹

(31 במארס 1899)

בשעה שדעות כנות נלחמות זו בזו, מצוי גם גודל־רוח של המנצחים. אם הוכה אדם בנשק לויאלי, אין הוא נוטר איבה, הוא מכבד אפילו את עצמו בהושיטו את ידו ליריב, שהיה בר־מזל בהיאבקות יותר ממנו. לחיצת־היד לאחר הדו־קרב בין סטודנטים היא אולי התופעה הגברית ביותר בכל פרשת הסיוף. לצערנו, רגש טוב זה חסר תכופות אצל יריבינו היהודים.

את הגורם להתבוננות זו ממציא אירוע מן הזמן האחרון. בעיתונים יהודיים בעלי השקפה אחרת מודיעים מתוך כוונה מסוימת, כי המיליונים של החברה הנקראת יק"א (ראשי תיבות של Jewish Colonisation Association)² עומדים גם הם לרשותה של ההתיישבות בארץ־ישראל. אנשים הנמצאים בתוך העניינים יודעים את המצב לאשורו. יש איפוא מקום לשאול, מפני מה מפרסמים את הדברים עכשיו דווקא ובשקדנות כזאת. לאיזו מטרה נעשה הדבר?

הם מעלים את המיליונים של יק“א (260 עד 270 מיליון פראנק) בשביל שהבאנק היהודי הקולוניאלי ייראה כמיותר. אם כל כך הרבה כסף כבר נמצא לשם המטרה הזאת, לשם מה דרוש עוד באנק עם הון של חמישים מיליונים פראנק בלבד? משיקול הדעת הפשוט הזה, כי הבאנק מיותר, משום שכבר מצוי כסף במידה מספקת, ועד למסקנה, כי הציונים, וכל בני־האדם שיש להם אמון לעניין הזה, אינם צריכים לחתום על מניות – יש רק צעד אחד. על־ידי כך אפשר לחתור בהצלחה תחת הבאנק הקולוניאלי היהודי, שכבר עכשיו הוא שׂנאוּי על גדולי־באנק יהודיים מסוימים. בלבו של החותם הם מעוררים פקפוק, הוא מוכרח לומר לעצמו: כן, אם המיליונים של יק”א כבר ממילא ישנם, למה לי להוסיף עליהם עוד לי“ש אחת או עשר או אלף לי”ש? בסופו של דבר אין מבקשים כאן אלא אמתלה לייסוד באנק כאחד הבאנקים הרבים הקיימים.

אבל סברה כזאת מקורה תהיה באי־הבנה. אנו נברר זאת ביישוב־הדעת. יריבינו שוב עשו לנו טובה, אם כי מתוך הכוונה הרעה ביותר. אולי לא היה עולה כלל על דעתנו לומר כמה מן הדברים שייאמרו להלן, עד כדי כך מובנים־מאליהם נראו לנו הדברים.

קודם־כל אין להתעלם מן ההבדל שבין הון של קרנות־צדקה ובין הון של באנק. שניהם נוזלים כמו מים, אלא שהאחד משול למים עומדים והשני למים זורמים. ההבדל הוא כמו בין אגם ובין נחל. בכוח המים של אגם אין יכולים להניע טחנות; בכוח המים של הנחל יכולים לעשות זאת. דימוי זה חוסך לנו יפה את הצורך לפרט את כל הנקודות, שבהן הבאנק וקרן הצדקה שונים זה מזה. הרי קיומו של אגם אינו עושה את הנחל מיותר.

כן, אבל את טחנותיו של מי יש להניע? שמא של מייסדי הבאנק הזה? החשד המגונה הזה אין לו אחיזה אפילו רגע אחד, אם קוראים את התקנות ואת הפּרוספּקט של הבנק הקולוניאלי היהודי. התקנה הראשונה והבלתי־ניתנת־לשינויים היא, שהמייסדים או בעלי מניות־היסוד אסור להם לקבל כל טובת־הנאה שהיא בזכות מעמדם זה. אכן, מעולם עוד לא נוסד באנק בתנאים כאלה. ואנחנו, הרוצים לסייע לשם היהודי להגיע לידי כבוד מחודש, מוסיפים משום כך בחשק מיוחד את שם־התואר “יהודי” לשמו של המפעל, שהוא בשבילנו מפעל מדיני. אכן, אנו טוענים כי המוסד הזה שונה במהותו מאותם המוסדות הכספיים, שאליהם הרגילה הבאנקאות הגבוהה את העולם. כשנועדים אנשי הבנקאות הגבוהה להקמת מוסד כספי ונותנים את חתימת־ידם לפּרוספּקט, הם מקבלים בעד זה מיד תשלום. אם מתבוננים בתהליך הכספי הזה שלא מבעד למשקפיהם הוורודים וזהובי־המסגרת של סניגורים מקצועיים, הרי מוכרחים לאפיין אותו באופן זה: אנשי הבאנקאות הגבוהה לוקחים לעצמם תשלום בעד חתימותיהם מאותם הכספים, העתידים להיכנס מכיסיהם של חותמי המניות. הם מוכרים איפוא את האמון שרוחש להם הקהל לאותו קהל עצמו, שאינו מרגיש את אבק־התרמית שבדבר. אפשר היה עוד לומר על כך הרבה, אבל אין אנו רוצים להוסיף ולהתעכב בזה. אך מן־הראוי לציין, כי מייסדיו של הבאנק הקולוניאלי היהודי אינם מקבלים שכר בעד חתימתם על הפּרוספּקט, אלא להיפך, הם משלמים בעד זה. כולם עד אחד, כל איש ואיש, חשבו לעצמם לכבוד ולתענוג לתרום fonds perdu á³ לכיסוי הוצאות־הייסוד הגדולות־למדי שלהם, ומן הנמנע הוא, שהם יוכלו ביום מן הימים להרוויח משהו לעצמם מן ההשקעה הזאת. רק במידה שהם חותמים על מניות, בדומה לחותמים אחרים, יוכלו לקבל ואף יקבלו את הדיבידנדות החוקיות. ובשעה שאנשי הבאנקאות הגבוהה מפיקים תועלת בלתי־אמצעית מחתימתם על הפרוספּקט, אבל אינם קונים לעצמם את נייר הערך המוצא, ונוהגים לעבור בשתיקה על עובדה זו, הרי מייסדיו של הבאנק הקולוניאלי היהודי שלא על־מנת לקבל פרס לקחו גם הם עצמם מניות – מהם יחידים, שקנו עד אלפיים חטיבות וגם הודיעו על ההשקעה הזאת בצורה הולמת.⁴ הפירסום בא, כדי שלא יוכלו לחשוד במייסדי הבאנק, במקרה שיעלה שער־המניות במידה ניכרת, כי הם השיגו יתרון לעצמם מבקיאותם במצב העניינים, מה שלא ניתן לעשות לכל אדם אחר. מצד אחר היה צורך להראות, כי אותו אמון למפעל הלאומי, שהם דורשים אותו מאחרים, ישנו גם בהם עצמם. ודאי לי יזיק הדבר, שאנו מבליטים את ההבדלים האלה במהות ובדרכי־הביצוע דווקא בשעה שיש אנשים המדמים בנפשם, כי אנו הולכים בעקבות אנשי הבאנקאות הגבוהה.

חלקים מסויימים ממשימתנו הידועה־יפה אפשר לפתור אותם על־ידי כסף. אבל זוהי טעותם של בני־אדם קטנים לחשוב כי די בזה. בני־אדם שהם נשארים קטנים גם על־גבי הר של שקי־כסף, האנשים ה“מעשיים”,⁵ שאינם רוצים להבין אותנו, או שאינם יכולים להבין מחמת קוצר השגתם, טועים בכך שהם מנסים לפתור את השאלה בדרך חשבונית. אם יישובה של משפּחה אחת עולה 5,234 פראנקים ועוד 27.5 סנטימים, כמה תעלה התיישבות של 17,926 משפּחות? ולזה נוספות עוד כל מיני תסבוכות, המעסיקות בלא הפסק את חריפות־המוח צרת־האופק. 17,926 המשפּחות שרויות לפחות ב־17,926 תנאים שונים. כמה דונאמים קרקע, כמה זרעים או גפנים, כמה סוסים, חמורים, פרות ושוורים צריכות הן? הנה, בדרך ילדותית כל־כך אין לפתור שאלת־חשבון זו. אילו ביקשנו לחשב בדרך זו, כמה כסף יידרש ליישובו של העם היהודי על הקרקע, היינו מגיעים לסכום דמיוני. על־כל־פנים לא יספיק לכך לא הון־המניות של הבאנק הקולוניאלי היהודי (אוצר התיישבות היהודים), לא הונה של יק"א, לא הונן של חברות ההתיישבות הרבות האחרות, ואף לא הונם של בארוני־הבאנקים היהודיים. את הוצאות־יישובם האמתיות של המוני היהודים, המצפים להתיישבות על הקרקע הנכסף, יש בוודאי לאמוד במיליארדים רבים.

בעלי־החשבון ה“מעשיים” בוודאי יאמרו עכשיו בחיוך־היוהרה שלהם, כי הכרח הוא שיהיו המיליארדים האלה מונחים, מוכנים, כשם שמוכנים, דרך משל, מאתיים וחמישים המיליונים של יק“א. ובני־אדם צרי־אופק כאלה רוצים להשפיע על מפעל לאומי גדול כל כך. האם באמת נטולה מהם כל יכולת להבין את התופעות הפשוטות ביותר של הכלכלה הלאומית? סכום כסף שיספיק להעברתו של עם שלם וליישובו על הקרקע אינו קיים במציאות. לעומת זה מספיק לשם כך רעיון אחד ויחיד, פשוט וכולל, כפי שהוא הרעיון הלאומי שלנו. אינני יודע, אם באו פעם אנשים אל הבארון הירש עשיר־התחבולות או על הבארון אֶדמונד רוטשילד, כשם שבאו אלי, הציגו את עצמם כבעלי אמצעים קטנים או גדולים יותר, ושאלו לעצתי כיצד יוכלו להסתדר “שם בארץ”.⁶ היו ביניהם אנשים, שרכושם הגיע למאתיים אלף פראנקים ויותר, או קבוצות שכל אחד מחבריהן הוצרך להוכיח שיש בידו עשרת אלפים רובל. במקרים כאלה מסתתמות טענותיהם של ה”מעשיים“, שהרי אין המדובר כאן במסחר של שוורים, הדבר האחד והיחיד שהם התמחו בו היטב. ואולם, האנשים האלה הרוצים להתיישב על דעת עצמם ובאמצעים משלהם, מבקשים את הערובות המשפטיות הבטוחות, אשר את השגתן קבענו לנו אנחנו הציונים ה”מדיניים" למשימתנו אנו. אין אנו מעמידים פנים של נדבנים רבי־חסד ואין אנו עושים לכמה משפּחות טובות, המצטמצמות בדיוק למעט הנפשות שזכו להן, ואילו קרוביהם ושכניהם כבר נשארים במצוקתם הקודמת הבלתי משתנה. אדרבה, אנו רואים את עצמנו כפקידים מתנדבים, המשרתים את העם שלא על־מנת לקבל פרס, ושואפים ליצור בשבילו תנאי־קיום חדשים. משום־כך הנוסחה החשבונית שלנו היא אחרת, ומי זה יעז לערער על אמיתותה? שכן אנו אומרים: הכסף הנדרש ייקבע לפי מספר האנשים שיבואו. ואילו ה“מעשיים” אומרים להיפך: מספרם של האנשים שיוכלו ללכת לשם ייקבע לפי הכסף המוכן להתיישבות.

לפי חשבוננו אנו, עומד ההון המוכן להשקעה ביחס פּרופּורציונלי ישר למספר המתיישבים, במעוט המתיישבים ימעט הכסף; ברבות המתיישבים ירבה הכסף.

ההתפתחות, הכרח הוא שתהיה טבעית, אורגאנית. האם לא שמעו מתנגדינו מעולם שום דבר מתולדות מפעלי ההתיישבות הגדולים? למן התקופה האֶפית הקדומה של נדודי־העמים ועד לימי טראנסוואל שבדורנו⁷ קו־היסוד הוא אחד. מצוקה כלכלית או מוסרית עוקרת את המהגר מקרקעו, אם כיחידים ואם בהמונים. הוא מחפש לו כברת־ארץ אחרת, והוא ישתקע במקום שבו צפויים לו תנאי־קיום טובים יותר, שבו ימצא עבודה וביטחון לקנייניו, חופש, צדק וכבוד במידה מרובה יותר מאשר במקום שאותו נטש. אין אנו ראים משום כך כתפקידנו, להעביר את האנשים לשם. תפקידנו הוא: ליצור בשבילם שם תנאים טובים יותר. אחר־כך יבוא מי שירצה. אחר־כך יבוא מי שמבקש עבודה וביטחון לקנייניו, מי שרוצה ליהנות ממעט יותר חופש, צדק וכבוד, מכפי שהוא נהנה עכשיו.

ואילו הבאנק ימלא שירותים כספיים לממשלה התורכית כל עוד וכל זמן שהממשלה הזאת תשלם את התמורה בצורת זכיונות מובטחים במידה מספקת לטובת המתיישבים.

ההשקעה של כוח־העבודה והון־המפעלים המתאים צריכה להימשך בהדרגה, מנוהלת על־ידי הבאנק הקולוניאלי היהודי, ובסעד, שאין לזלזל בו בכל אופן, של חברות־ההתיישבות עתירות המיליונים. זאת היא כל התוכנית והרי היא ברוֹּרה ומעשית למדי.

אך מסביב לבאנק כבר נרקמו סיפורי-הבאי אוויליים רבים כל-כך, שיש צורך לסתור אותם, אם כי הסתירה עמה כבר יש בה למעשה צד של גיחוך.

הון-המניות של הבאנק לא נועד בשום פנים להיות מחולק בין המתיישבים, כשם שגם לא נועד לזרום לתוך אוצר המדינה התורכית. אבל תפקידו של המוסד יהיה לתווך בסידור מלוות בתנאים הטובים ביותר, וכן לעודד הקמת מפעלים: חקלאיים, טכניים, תעשייתיים, מסחריים. אלו הן הטחנות שהנחל עתיד להניע אותן. כי פעולת הצדקה, ותהא מפוארת ונדיבה ככל שתהיה, אינה מייתרת את פעולותיו העסקיות והמשקיות של הבאנק. דבר זה מסתבר מתוך דוגמה אחת, שהודיעו עליה בימים אלה מארץ־ישראל. האיכרים שיושבו שם בדרך של צדקה סובלים מתנאי־אשראי קשים. שיעור הריבית מגיע אל 25 עד 30 אחוז לשנה.⁸ באנק הניגש לפעולות במצב־עניינים כזה – יש בו צורך הכרחי, וככל שהסכום הנמצא בעין לצרכי ההתיישבות המעשית גדול יותר, כן יגבר הצורך בבאנק הזה.

אם תסרבנה חברות-ההתיישבות להשתמש בכספיהן לאותן המטרות שהן רצויות לעם, יהיה הכרח בקיומו של הבאנק, הווה אומר: כתחליף להן. אבל אם חברות יק"א השונות, הקטנות והגדולות, תצעדנה באותו כיווּן, שוב יש הכרח בקיומו של הבאנק, הווה אומר: כהשלמה להן.

ההנמקה של מתנגדינו פונה נגד עצמם. ככל שרב יותר מספר המיליונים שברשותן של חברות־ההתיישבות, כן נעשה קיומו של הבאנק הכרחי יותר בשביל ההתיישבות באמת־מידה גדולה.

מי לא יבין זאת?