¹

(14 באפריל 1899)

הרוצה להתמלא זעם וגועל, חייב לקרוא ולשמוע מה שמעלים עכשיו יריבינו היהודים נגד הציונות². הם מרגישים, הם יודעים כי שעה של הכרעה הגיעה, כי התנועה הלאומית עומדת לצאת מתחום החלומות והוויכוחים אל שדה המעשה הגואל, והם מכפילים את מאמציהם, כדי לסכל את המפעל עוד בשעה האחרונה. הם טובלים את חציהם ברעל טרי. בכל כלי הנשק, שבמלחמות הוגנות הם אסורים בשימוש, תוקפים הם אותנו. שום אמצעי אינו פסול בעיניהם, שום עלילה אינה שפלה לדידם ואין הם נרתעים משום סילוף וכזב. היו מדברים על גדוד־הגנה של היהודים. אבל אלה הם גדוד של השמצה.³

אלו הן מלים קשות. אבל לגבי כל מה שמעוללים לנו הן עוד רכות מדי. למזלנו – אם מזל הוא זה – כבר עבר עלינו הרבה וכבר עמדנו בהרבה. כבר אנו יודעים ומכירים את דרך־המלחמה הבזוי, שבו מתנפלים עלינו שוב גם עתה. ומפני מה? מפני שאנו רוצים להעביר מן העולם לעולמי־עד את המצוקה העתיקה והמעיקה של עמנו על־ידי פתרון חוקי וצודק, ברוח של אהבת הבריות. הציונות, שנתקבלה על־ידי המוני עמנו בברכה ובנשימת־הקלה העומדת לעבור לזעקת־הרווחה; שהזרים מביטים עליה בעין יפה, ואפילו האויבים מתייחסים אליה בכבוד שלא במתכוון, ציונות זו רכשה לה בשנים האחרונות עמדה מכובדת בדעת הקהל. אבל הדבר הזה הוא למורת־רוחם של אותם האנשים דווקא, שהם אשמים כל־כך בהכתמת שמה הטוב ובירידתה של היהדוּת. אין הם יודעים, מה הם עושים; דבר זה מסביר את התנהגותם, אך אינו מצדיק אותה. רבים מהם נלחמים בתנועתנו, אך לא נטלו על עצמם מעולם את הטורח להכיר אותה. אין הם רוצים לדעת על האומה היהודית ולא כלום – מצוין! אבל אם כך הוא הדבר, באיזו זכות הם מתערבים בענייניה של קבוצת אנשים, שהיא מרגישה עצמה כאומה הזאת? אין זו הסתירה היחידה, היא רק הגסה והמחוצפת ביותר.

מישהו מכריז, כי אין אומה יהודית קיימת; הוא עצמו על כל פנים, אינו רוצה להיות הנמנה עליה – ולאחר שהקדים אקדמה זו הוא מעז פנים לדבר כחבר של אותו ציבור, שאת קיומו הוא מכחיש.

זאת וכזאת עברו עלינו, כשניגשנו ליצור את הקונגרס, אֵילו התנגדויות, אֵילו חששות “פאטריוטיים”, אֵילו מחאות של רבנים, שעד עכשיו על כל פנים לא היו ידועים כמגיניה של היהדות השמרנית, אלא לכל היותר כנושאי־דרשות בחתונות ובלוויות לפי תעריף מסוים וכל המרבה לנדב הרי זה משובח.⁴ והנה פסחנו ועברנו על כל הלהג, ערכנו את הקונגרס שלנו, וזה רכש לו על ידי הרצינות שבו, כבוד־מה בעולם. לפני זמן קצר אפשר היה לקרוא בעתונים השמרנים ביותר מלים ראויות לתשומת־לב על הציונות. “אם היהודים נזכרים במוצאם הגזעי” – כתוב שם – “ובהתחייבות הנובעת מעוּבדה זו, הרי שום אדם לא יניח משום כך, שהם בלתי־פּאטריוטיים”. אכן, הדברים האלה יש להם צלצול אחר מאותן התשובות, שהיו באות מן הצד הנוצרי על השתפכותם המזויפת של רבני־המחאה.⁵

לאמיתו של דבר, הרי התכסיסון השפלפל־המלשיני הזה, להציג את תנועתנו כאנטי־פּאטריוטית, החטיא את מטרתו. עם בוגדים במולדת ואויבי־החוק לא היו כמה אישים בעלי רמה גבוהה מאוד בעולם באים במגע־ומשא, כשם שבאו אתנו.⁶

אין אנו צריכים לחזור עוד כיום על הדברים הללו.

אנוסים היו איפוא לחפש אחר נשק מורעל ברעל אחר, כדי להכריע את הציונות שהם יראים מפניה ומתנכרים לה.⁷ עכשיו אנו עובדים בהקמתו של הבאנק, וכמו לפני הקונגרס הראשון, שוב כל גדודי־החבלה עומדים על רגליהם. המחזה היה משעשע, אלמלא היה מבחיל כל־כך. חיילים שכירים, שבעד חופן כסף אפשר להשיג אותם לכל מעשה, מתנפלים עלינו מאחרי גבנו; עיתונים מכוּרים, בברית עם כוהני־דת צבועים ועורכי־דין מפוקפקים, עורכים בתורת “לאנדסקנאֶכטים” את השיסוי הגדול נגד הציונות, המתכוננת לעבור מדיבורים למעשים. תהילה לאל! בשעה שאנו כותבים את הדברים האלה, כבר יודעים אנו בוודאות, כי גם הקמת הבאנק תצליח, כשם שהצליח הקונגרס. זאת הפעם היתה לא יגיעתה של האהבה, אלא של השנאה לשוא ולריק. אבל לזכרון עולם רוצים אנו לרשום ולזכור מה שעוללו לנו, מפני שאנו הולכים בכובד־ראש ובתקיפות החלטה לקראת הגשמתו של הרעיון הלאומי.

אכן, מה היו מתנגדינו אומרים, אילולא הוצאנו לפועל את הוראתו הברורה של הקונגרס השני: לייסד את הבאנק הקולוניאלי היהודי? הם היו מוקיעים אותנו כפטפטנים וכלהגנים, במקרה הטוב ביותר – כהוזים חולניים, מה שאין הם נמנעים, דרך אגב, מלעשות גם עכשיו. אך הנעימה השלטת עכשיו היא אחרת. לא עוד כמטורפים, כמקודם, מציגים הם אותנו, אלא כספסרים מנוסים, כאנשי עסקים מן הסוג החשוד ביותר, המוציאים את הכספים מכיסיהם של אנשים על־ידי הבטחות מעורפלות. עלילות־השוא הרי הן שפלות למדי, אבל דווקא גיבובן המרושע עושה אותן מגוחכות. מבין עשרים האישים, ששמותיהם רשומים בפרוספקט כחברי הוועד המפקח, רק שניים בלבד הם אנשי עסקים. שאר השמונה־עשר מעולם לא היה להם שום מגע־ומשא עם ייסוד עסקים. הם עורכי־דין ורופאים, סופרים ופרופסורים, רבנים, אמנים וטכנאים. הם קיבלו את סמכותם בתוקף בחירתם על־ידי הקונגרס, והקונגרס עצמו מבוסס על הבחירות של הציונים מכל הארצות. הם קיבלו את הפיקוח על הבאנק כתפקיד־כבוד כבד־אחריות ששום טובת־הנאה חומרית אינה יכולה לצמוח להם ממנו. תפקידם אינו נמשך אלא מקונגרס אחד לבא אחריו; ואז הם חייבים למסור את מניות־היסוד, שאליהן מצומדת סמכות הפיקוח לפי התקנון, לידי המפקחים החדשים שייבחרו במקומם. מתי הובטח מוסד כספי על־ידי סייגים כאלה? ואף־על־פי־כן מבקרים בזדון את התקנות הברורות והכּנוֹת האלה, כאילו יש כאן כנופיה של רודפי בצע, המבטיחה לעצמה לצמיתות את הבעלות או לפחות את זכות השימוש בכספים השמורים בקופות־הברזל של הבאנק הקולוניאלי. האמת הפשוטה היא, שהוועד המפקח אין לו אלא הסמכות, למנוע שימוש בכספי החברה למטרות העומדות בניגוד לתקנות שנקבעו על־ידי הקונגרס. צריך אדם באמת להיות מורגל למעשי־נבלה כספיים שפלים, אם הוא רוצה לחפש ולמצוא כאן משהו שלא כשורה.

אחר־כך עוברת הביקורת המלוכלכת אל מועצת־המנהלים. אלה הם שבעה אישים,⁸ שסמכותם נובעת מן הוועדה הבאנקאית שנבחרה על־ידי הקונגרס. ארבעה מהם הם באנקאים, הווה אומר, אנשים שעסק הבאנקאות נהיר להם היטב; שלושה הם סוחרים וחרשתנים. כולם הביאו קרבנות כספיים לטובת הבאנק, בלא להבטיח לעצמם טובת הנאה כלשהי. אכן, אין הם Syndikat, לא ⁹Sündikatפינאנסי מאלה שבהם מזדמנים יחד אמני־כספים מקצועיים אחדים, המחלקים הענקות זה לזה, ואחר־כך מגיחים מסבך היער, לשם מסע־שוד נגד הבורסות ונגד הקהל. בפני סינדיקאטים כאלה יש להם דווקא ליריבינו כיום,¹⁰ ל“לאנדסקנאֶכטים”, יראת־כבוד ללא־תקנה. האם “חבורה אבודה”¹¹ זו – כך היו מכנים את חלוצי ה“לאנדסקנאֶכטים” – כבר קיבלה את שכרה, או שתשלום־השכר בעד השירותים הטובים יבוא אחר־כך? בשאלה זו נטפל בהזדמנות מתאימה. גרעינה של השאלה איננו, כמובן, אם הלוחמים־השכירים הללו יש להם איזו השקפה שהיא, אלא לטובתו של מי הם נחלצו למלחמה. זהו האויב.

תנועתנו היתה ועדיין היא עכשיו תנועה שקטה, ש ינה רוצה להזיק לשום אדם, אבל רוצה להיות לתועלת רבים.¹² כבר הגיע הזמן להבין את הדבר הזה. תנועת־עם, כשהיא מגיעה לידי כוח, כפי שהגיעה תנועתנו, אפשר אולי להילחם בה על־ידי רעיונות טובים יותר, אבל לא על־ידי כסף ו“לאנדסקנאֶכטים” מגונים. יריבינו הולכים בדרך רעה. לעצור אותנו לא יוכלו; הם יכולים רק להקניט, להרגיז ולמרר. אחדים מאתנו מתאמצים הרבה מעל לכוחותיהם. ובשעה שמתוך עבודתם המאומצת הזאת הם שותתים אולי דם בפנימיותם עד אפיסת הכוחות, הם אנוסים להפקיר עצמם להשמצה על־ידי אנשים, שהיהדות לא היתה להם מעולם אלא פרה חולבת. אבל החשבון הוא מוטעה. אפילו אם יצליחו, מה שלפי שעה נראה עוד רחוק, לייאש ולעייף יחידים, הרי כוחו של הרעיון לא יוחלש מזה. הציונות תוסיף להתקדם, עד אל המטרה, עד שהחבלנים היהודיים יהיו מנוצחים, והעם היהודי יהיה עומד שוב טהור וחופשי!