¹

(14 באפריל 1899)

[ב־4 באפריל 1899 הרצה באולם רונאכאֶר בווינה ד“ר אלכסנדר מארמורק מפאריס, על “הפסיכולוגיה של הציונות”. לפי הצעתו של הרצל נפתח אחרי ההרצאה ויכוח. כנואם־נגדי ראשון הופיע אדון אחד בשם ד”ר אלוֹיס פולאק. הוא הסביר, כי הציונות סותרת את תעודתה של היהדות ועושה אותה פלסתר; וכי הציונות מטילה קלון על היהודים ומשפילה אותם בעיני העולם. נציגיה המוסמכים של היהדות הם הרבנים וראשי הקהילה; הוא אינו יכול לקבל את הציונות, כי גם נציגים אלו גילו דעתם נגד הציונות].

ד“ר הרצל אינו מוצא בדבריו של ד”ר פולאק נימוקים לטענותיו, ובעיקר לזאת, שהציונים מטילים קלון על היהדות ומשפילים אותה. הוא מרמז על המצב, שאליו הובאה היהדות על־ידי ה“נציגים המוסמכים” כביכול, ובאיזה מצב קיבלו הציונים את היהדות.

“שכן” – ממשיך הנואם – "אנו קיבלנו באמת את היהדות לידינו, אנו הננו נציגיה של היהדות, התקוממו נא נגד עובדה זו כמה שתרצו. (תשואות סוערות.) כל מה שיש ביהדות מן הנמרץ, הצעיר והחזק, מצטרף אלינו, ורק מה שהוא רפה־ידים, בלתי מסוגל להצטרף לרעיונות חדשים, או אפילו לשמור על הישנים כראוי, רק אלה הם נגדנו. אנו קיבלנו את היהודים במצב כזה, שבו נחשבת המלה “יהודי” לשם־גנאי, שאדם תובע עליו את עלבונו. ובמצב הזה אנו מטילים קלון על היהדות ומשפילים אותה?"

הנואם מרמז אחר־כך על השינוי המהפכני שחל בשלוש השנים האחרונות בדעת הקהל באירופה ובאמריקה לגבי הציונות, העומדת עתה עמידה המעוררת כבוד; כן הוא מצביע על הכיבודים המיוחדים במינם בדברי־הימים שנתכבדו בהם מנהיגי התנועה הציונית. אם ד“ר פולאק אינו יודע דבר על המפנה הפּתאומי הזה, הרי הוא כלוא בתוך אותן החומות עצמן, שהקימו ה”נציגים המוסמכים" של היהדות מסביב ליהודים, והן שעשו את היהודים לגוף שאינו מסוגל להתנגד ולשמור על כבודו ועל זכוּיותיו. “אנו רוצים” – מסיים הרצל – “לפרוץ פרץ בחומות הללוּ, אנו כבר התחלנו בכך וגם נמשיך. הטענה שהתנועה הציונית אינה פועלת למען האנושות, אינה אלא מליצה ריקה בלבד. אם אנו פותרים בעיות חברתיות־מדיניות שונות על־ידי מעשים ממשיים, כי אז פעלנו לא רק למען היהודים, אלא למען האנושות כולה”.