¹

(9 יוני 1899)

הרומאן המרתק ביותר, שהעלתה המאה התשע-עשרה, הולך ומתקרב אל סיומו.² סיום טוב ופייסני הוא, כפי שנהגו לסיים בכבוד מסַפּרים מן הנוסח הישן בזמנים תמימים יותר. לאחר יסורים ממושכים ומרים מאוד מתגלה החפּוּת־מפשע לאור השמש. לצדקוּת עונדים זר פרחים קלים על מצחה המוצף דם. העוול בא על ענשו, עד כמה שלא הוּגן כבר קודם לכן על־ידי פסק־דין בעל תוקף חוקי באותו עניין גופו, על־ידי ביטול מחמת התיישנות או על־ידי תחבולה מועילה אחרת של החוק – מפני אי־נעימוּיות הצפויות לו. ובתא שבו ישבו דרייפוס ופיקאר³ נמצא עתה די פּאטי דאֶ קלאם⁴ נתון למוסרכליותיו. מי האיש, שלא עברוֹ זעזוע קל לשמע תהפוכה גמורה זו של הגורל? יש איפוא גמול בעולם הזה; לא לעולם תישאר הרשעה עטורת־ניצחון. יום הצדק הולך ובא, כי הכרח הוא שיבוא, כי חברה שאינה יודעת להבחין בין צדק לאי־צדק, סופה שהיתה יורדת בור שחת בגלל שחיתותה שלה עצמה, כמו בגלל מחלה מגונה. בנשימה מאושרת של הרווחה אנו עוזבים את הרומאן הזה המרתק יתר על המידה, שלעתים קרובות כל־כך הבעית ועינה אותנו. הפרק האחרון מפצה אותנו על כמה דברים, יפה הוא, צח וחפשי, הוא פותח פתח־ראייה אלי אנושיות, היכולה להזדכך, אם היא רק רוצה בכך באמת ובתמים.

אבל זה לא היה חלום, רקום ביד משורר סביב לנפשותינו המבוהלות. מציאות היתה זאת. חמש שנים ניתן לה להיות רובצת על צרפת כערפל מבאיש, כמין אד העולה מקרב המון מצופף וחוזר ויורד עליו כסם מרעיל. והוא הדבר המביא אותנו לכלל הירהורים, שעה שאנו סוקרים את הפרק הגמור הזה בתולדותיה של הארץ הגדולה, שכולנו אהבנוה, כל עוד היתה ארץ של מחשבות נאצלות, שאיפות שבאהבת־הבריות, כל עוד היתה ארץ־הניסיונות הנהדרת לכל החרויות הטובות. האם היא רוצה לשוב ולהיות כזאת? זאת היא השׁאלה, המרַגשׁת אותנו היום, בחוזקה. מדוע גם אותנו, הצופים מרחוק? האם זה רק גורלו של יחיד, או אולי של משפּחה, או אפילו של סיעה מפלגתית, אבל לכל היותר של הארץ הזרה הזאת, אמנם גורל כבד, אלא שסוף סוף מצא פתרונו ברווחה ובקורת־רוח? לא, המדובר היה ביותר מזה במחלוקת הזועמת הזאת. אמנם מלכתחילה לא היה זה אלא רוע־מזל פרטי; אבל הוא גדל, התפשט, פרץ מעבר לגבולות הארץ האחת ונעשה עניין מדכא של האנושות התרבותית. ואנו, שחיינו בנפשנו את המאורע המבהיל הזה מקו אל קו, אולי אין אנו נותנים עדיין דין־וחשבון לעצמנו, כמה יהיו למדים מזה ברבות הימים על מצבנו התרבותי כיום.

אדם חף מפשע, שכל דופי לא נמצא בו קודם לכן, נעקר במחי־יד אחד ממקצועו וממשפּחתו. חייל הוא ללא פגם, אוהב־כבוד, שקוד על עבודתו ונאמן. אבל דווקא משום־כך עורר בלב אחדים מחבריו קנאה ורוגז. אולי מתוך הכרה שהוא ממלא את חובתו כראוי, היה במקצת יהיר מדי, צדיק מדי בעיני עצמו. הוא נעשה בלתי־אהוּד, ומפני שאינו מוצא חן בעיניו של חבר זה או אחר, מחפשת לה התאווה־להרע נימוק לפסק־דין שכבר ניתן. לפני ה־ ⁵chose jugeeקיים היה משפט־מוקדם, ואותו ביקשו לבצע. פסק־דין בלתי־צודק הוא עניין רע ביותר; אבל מה הוא גם פסק־הדין הבלתי־הגיוני ביותר לעומת משפט־מוקדם? כאן כבר הגענו אל עצם הגרעין של עניין דרייפוס, שבגללו נקבעה דמותו של הקאפיטאן המסכן בתולדות הזמן הזה. כאן צריכים אנו להתחיל, אם אנו רוצים להבין, מה הוא המזווע כל־כך בדבר זה. טעות בית־דין, רדיפת אדם חף־מפשע – אלו קשורות כנראה תמיד ללא־הפרד בקוצר־דעתו של האדם,. הרי גם שפת חיי־המשפט אומרת זאת בישרות מסותרת ובחרטה משוערת־מראש, בציינה כי משפט צודק מבוקש הוא ופסק־דין נחרץ. מתוך מיטב הדעת והמצפון. במציאת משפט־הצדק יש גם מקריוּת, ודווקא שופט נבון אינו מתעלם מזה לעולם. העובדה, שהמחוקק עמד על אפשרות מזעזעת של חיובם של אנשים חפים־מפשע, מוכחת ברור למדי, מן התקנות המודרניות של הפיצוי, המובטח למעוּנים כאלה. את הטעות עלינו להביא בחשבון, הואיל ואנו רןצים שהשופטים יהיו אנשים, ששום דבר אנושי לא יהיה זר להם.

ורשאים אנו להאמין, כי מכל מקום־משפט עולות צעקות אובדות של אנשים חפים־מפשע. דבר זה יכול לקרות באשמת השופט נטול־המעצורים לינץ' במערב הפרוע, וכן באשמת חבר־דיינים קופא על סעיפים לקויי הסתיידות של חוק המפגר אחרי מהלך החיים. ואולם הצעקה הזאת, שביקשו להחניקה בסתר־החדר של בית־הדין הצבאי הצרפתי, ואף־על־פי־כן פרצה החוצה כבדרך־נס וקולה נתעצם עד כדי כך, שעבר ממנו רטט בכל העולם – זאת היתה צעקה מיוחדת. זו יותר משפרצה בגלל המשפט הבלתי־צודק, פרצה בגלל המשפט־המוקדם.

אכן, איש אומלל היה זה, שנתייסר ביסורים באי־השדים. אבל כמה בני־אדם אומללים סובלים! החיים מלאים דראמות, שאנשים טובים וחפים מפשע אנוסים לשאת בהן הרבה עמל ותלאה. פסק־דין ועונש לפעמים אינם הדבר הרע ביותר. יש עינויים בהווייתם הרגילה של אי־אילו אנשים יותר מאשר בחדרי־העינויים של ספרד עתיקת־האמצאות שבימי־הביניים. הגירוש לאי השומם איננו בשום פנים העונש האכזרי ביותר, שכוח־דמיוננו יכול לדמות לעצמו. ואילו מת אותו בעל־ייסורים באי הרחוק ההוא, בכל זאת לא היה גורלו מסתיים עם מותו. כי עניינוֹ פשט מלכתחילה, אם אפשר לומר כך, את כל הגופניות שבו. הוא נעשה מאורע מופשט.

שוב היו עושים עוול מוזר לקאפיטן המוּרד־בדרגה דרייפוס, אילו ראו אותו כגיבור טראגי או מעוּנה. שכן הוא לא נלחם למען רעיון ולא סבל בגלל שום השקפה. לפי ראות עיניו, לא היתה הרפתקה הזאת אלא מקרה־רע רגיל, אף־על־פי שהראה בה כוח־נפש למכביר וכושר־סבל אצילי. אף אין לומר בוודאות, שהיה יוצא להילחם לטובת הנרדף, אילו קרה דבר מעין זה לאיש אחר בתנאים מעין אלה. אנשים שהכירו אותו קודם־לכן, רגילים היו לתאר את אופיו של השבוי באי־השדים כאנטי־דרייפוסאר⁶ על־פי כל תכונתו והקפתו. בשעה שהאניה הממוזלת, המחזירה אותו הביתה, תתקרב אל חופי צרפת, תהא אולי הקריאה הראשונה של הפדוי: Viva la France![⁴¹] והקריאה השניה תהיה מכל מקום: יחי הצבא! את הקריאה הזאת ישמיע במלוא החזה, זאת הקריאה שבה נאסר ונכלא למשך חמש שנים כמגורש ומנודה. הדבר נשמע כפּאראדוכּס, ואולם כך הוא: אין לך אדם המשתתף בנפשו במאבק הרעיוני, שהתחולל כסערה תחת הסיסמה “דרייפוס”, פּחות מן הנענה הנושא את השם הזה.

לפיכך תהיה זאת המעטה־דמות חסרת־שחר של כל העניין, אם נרצה לצמצם אותו בפסַק דין של הרשעה, גירוש ותשובה של איזה קפיטאן בחיל־התותחנים הצרפתי. כאן התרחש יותר מזה, ומי יודע אם כבר בא הדבר אל קצו. שמו ואישיותו של דרייפוס אינם יותר משמו וגבולותיו של כפר בלתי־נודע לפני־כן, שנתחולל סביבו קרב בעל חשיבות בתולדות־העולם. וכזאת היתה כאן, אחת המערכות המדיניות הכבירות ביותר של זמננו. נַצֵחַ ניצח הדגלון הקטן ורב־התהילה של החירוּת והצדק. בצלו של דגל זה, שהתנודד לעתים קרובות מחמת סכנה, יש לבקש את הגיבורים הטראגיים האמיתיים ואת עדי־הדם עליזי־ההקרבה. ואם יש היום בצרפת לא רק בית־דין לערעורים העשוי לבלי־חת, אלא גם דעת־קהל בריאה בשרשה, הרי היא צריכה לראות כטובים בבניה את המשורר זולא,⁷ המעלים את מקום ישיבתו, ואת החייל פיקאר, השוכן בתא של צינוק.

האם כבר הגיעו עתה בארצו של וולטאֶר, סניגורו של קאלאס,⁸ לדרגה כזאת? דבר אחד אסור לנו לשכוח. ביקורת־המשפט, הניצחון הזה של התבונה ואהבת־האמת, לא הושג במלחמה ברורה וגלויה כל־כך, כפי שהיינו רוצים. האנשים המושלים בצרפת, ואשר הראו כיום, שיש עם לבם לנהל אותה בדרך היושר, לא היו כנראה בטוחים לגמרי בהצלחתם. סבורים היו, שהם חייבים להשתמש בתחבולה מחוכמת, כדי להשתלט בערמה, כביכול, על דעת־הקהל בארץ. הגילויים המקוטעים ב“פיגארו”, ששום איש לא שיער תחילה את גודל חשיבותם, שבצורתם הפוגמנית פנו תחילה אל הסקרנות יותר ממה שפנו אל אהבת־הצדק, היו אמנם מהלך שח־מט מזהיר, אבל בתוך סודות אחרים גילו גם זאת: כי נפש האוּמה, שהיתה לפנים בהירה וגדולת־רוח כל־כך, עבר עליה משבר הידוע יפה לקברניטי המדינה, היה הכרח להכין קודם כל את העם הסוּברני לקראת האמת בכוח מחזה־תעתועים ערום, כדרך שנוהגים בעריץ חולה; אחרת היה אולי דוחה אותה מעל פניו ברוגז.

אולם בשיקולי־דעת אלה אין צורך להתעכב הרבה. מספיק, כי צרפת מבקשת להחלים. אף בתעייתה נתנה אותות של כוח־חיים נפלא. נראה כי המשבר הובלג ונגמר בטוב. וכבר צפה ועולה שאלה אחרת. מה יתרון תפיק התרבות הכללית מן המלחמה והשלום הפנימיים של צרפת? צרפת היא, זה מאה שנים, הַכִּירָה שעליה מבשלים בשׁביל כל בני־האדם. לא ייתכן, כי חמשׁ השנים האלה של פרשת־דרייפוס תעבורנה בלי לקח היסטורי. הפּחד וההתרגשות, ועתה השמחה של כל בני־התרבות, רכשו להם את הזכות לכך, שהדברים לא יחזרו בפשטות ליושנם. הדהר יהיה אווילי ומצער, אם כל המאבקים הענקיים הללוּ לא יביאו לידי תוצאה אחרת אלא זאת בלבד, שסימני־הקצונה ייתפרו מחדש על מעילו המחולל של קפיטאן דרייפוס, ובשעת ההעלאות הקרובות יועלה לדרגת רב־סרן, וכן שהמרקיז די־פאטי דאֶ־קלאם יהיה אנוס לטייל בתא בית־האסורים. ליותר מזה מצפה תודעתו מן המאורע הזה, שהוא רב־תמורות ועתיר־משמעויות כל־כך. הוא נעשה סמל על־ידי מלחמות־הרוח שעורר. על־כן הכרח הוא כי גם יצמח ממנו דבר מה, שיש לו ערך נעלה וכללי יותר משיבתו המאושרת של חף־מפשע. אין דבר זה יכול אלא לשמש אות לכך, שכיסופי־צדק שאין לכבותם שוכנים בלבות בני־האדם – של רובם, אם לא של כל בני־האדם, וכי אסור לנו משום כך להתייאש מן האמונה בעתיד טוב יותר לבני־דורנו; וכי מתוך גורלו המוזר של יחיד נובע לקח בלתי־נשכח של חסד. וכי יותר מאשר לתיקוּן משפטים מעוּותים, צריכים אני לשאוף לתיקוּן המשפטים המוקדמים, בשׂוֹרה כזאת יצאה היום ברטט דרך חוטי־הטלגראף אל נקודות־היישוב הרחוקות ביותר בעולם. וזאת היתה הסיבה לכך, שאנשים רבים מאוד קידמו בברכה את הידיעה על הביקורת של משפט דרייפוס, כאילו קרה להם עצמם משהו טוב. אל חגי האנושיות מוזמנים כל בני־אנוש.