נאום בלונדון¹

(26 ביוני 1899)

גבירותי ורבותי, היודעים אתם את הסיפור על הערבי, שהרג אדם משום שההוא שאל אותו, להיכן הוא נושא את העגל שלו?

את הסיפור סיפרה לי לפני שנים אחדות גברת אחת כאן באנגליה, ואני רוצה מכל מקום לחזור ולספּר לכם אותו, כי הוא סיפור טוב ורב־משמעות. ערבי אחד, שכרוב בני־עמו היה בעל אופי שקט וסבלני, נשא בבוקר אחד עגל קטן מכפרו אל העיר. כשהיה מהלך בדרך המלך ברוח עליזה, בא לקראתו אדם אחד ושאלו: “להיכן אתה נושא את עגלך?” הערבי שלנו ענה: “העירה, ידידי, יברכך אלהים!”

לא הוסיף ללכת אלא רגעים מועטים, והנה עבר אדם שני ושאלו: “להיכן אתה נושא את העגל?” הערבי שלנו ענה: “העירה, ידידי, יברכך אלהים!” שוב לאחר רגעים מעטים באו שלישי, רביעי, חמישי. מראהו של האיש עם העגל העלה בכל אדם מהם אותה שאלה עצמה. והערבי שלנו, הואיל והיה אדם סבלני, ענה כל פעם בסבר פנים יפות: “העירה, ידידי, יברכך אלהים!”

אבל הסבלנות היא חומר, הפוחת והולך עם השימוש. לאחר שהערבי שלנו השיב אותה תשובה עצמה על אותה שאלה עצמה חמש־עשרה או עשרים פעם, התחיל הדבר הזה מרגיז אותו. תשובתו נתקצרה: “העירה, ידידי!” את ברכת האלהים השמיט. כך חזר על תשובתו כתריסר פעמים, עד שהיה לו גם זה יותר מדי. לשואלים שבאו אחר־כך ענה עוד רק בקיצוּר: “העירה!” עם זה נעשתה נעימת דיבורו זעפנית יותר ויותר, ולבסוף גם גסה. דמו הלך ונתרתח; סבור היה, הבריות קשרוּ ביניהם קשר בשביל לשטות בו. והואיל ודימה כי גילה בפניו של השואל התשעים או המאה חיוך לגלגני בשעה ששאלו הלה: “להיכן אתה נושא את העגל שלך”, הניח הערבי את העגל על הקרקע, אחז בגרונו של השואל והרג אותו.

הציונים נמצאים במקצת במצבו של הערבי עם העגל. שואלים אותם אותן השאלות ולאט־לאט סבלנותם פוקעת. בכך יש להסביר את העוּבדה, שהוויכוח על רעיוננו מקבל לעתים צורה רגזנית. אבל הייתי רוצה לייעץ לידידינו שלא לשכוח שבכל פעם העוברים־ושבים חדשים הם והללו עדיין לא קיבלו הסברה. ניתן להם בשלווה את התשובה הרצויה ונזכור נא כי אנו הולכים ומתקרבים יותר עם העגל אל העיר, בה במידה שתשובותינו באו תכופות יותר.

אכן, יותר גרוע המצב אם אנשים שכבר נענו על שאלתם, באים וחוזרים על שאלתם במזיד. או כשהם גם משיבים: “שקר הדבר! אינך הולך העירה!” או:“אין קיימת עיר כלל!” או: “אינני ידידך, ואלהים לא יברכך”. לבעלי “איפכא מסתברא” כאלה צריכים אנו פשוט להפנות את הגב ולהוסיף ללכת ולחשוב: עוד מעט ונהיה בעיר.

אבל את התשובה החוזרת תמיד יכול אני לחסוך. כיום הזה ובמקום הזה, אתם יודעים כולכם, לאן אנו רוצים ללכת. השאלה הצפה ועולה אצל אחדים היא, אולי זו, אם אנו הולכים בדרך הנכונה.

אני חושב שכן.

מה היא מטרתנו? אנו רוצים להכין לעמנו בית מובטח מבחינה משפטית במולדתו העתיקה ארץ־ישראל. בכך רואים אנו את פתרונה הסופי של שאלת היהודים.

הפתרון הזה מצריך שלוש הנחות מוקדמות.

ראשית, קיומו של העם היהודי.

שנית, התאמתה של ארץ־ישראל להתיישבות.

שלישית, הבטחתם של תנאי־היסוד המשפטיים.

להנחה הראשונה. כשהתחלנו את תנועתנו יכולנו רק לשער, כי עם יהודי עודנו קיים. כיום אנו יודעים זאת. הדבר הוכח בצורה הברורה והמודרנית ביותר לפני העולם. שכן יש לנו נציגות־עם יהודית. היא מתכנסת זה שנתיים בבאזל ושמה קונגרס־הציונים. גבירותי ורבותי, אינני יודע אם אני אזכה לראות זאת בעיני, אבל אני מאמין אמונה שלימה, כי אנשים בני־גילי יראו בעיניהם את הגשמת משאלתנוּ. אנו נגור בארץ־ישראל כאנשים בני־חורין. אם אני אהיה שם באותה שעה או לא, אינו חשוב בשביל העניין, אבל אם אזכה להיות שם באותו זמן לא יהיה שום דבר שישמח אותי יותר, שילהיב אותי יותר מן הקונגרס הבאזלאי הראשון בשנת 1897. כי זה היה אות־החיים הראשון של העם היהודי, שהיה מת מוות מדומה. כל כמה שהיתה חלשה הנשימה, כל כמה שהיתה חרישית הלמות־הדופק, שאנו הקשבנו להן אז רועדים מפחד ותקווה, אנחנו היינו משוכנעים, כי עמנו עודנו חי. כל מה שיפעל עוד העם אחר־כך, שוב אינו יכול להפתיע אותנו. הרגע המאושר היה זה שבתחום בין חיים והמוות, שעה שראינו את פּקיחת־העיניים של הנחשב כמת. כי מישהו חוזר אל החיים גם מתהלך ואוכל ושותה ורוקד ומחלל בחליל וחוטב עצים וקורא ספרים ומצייר תמונות, כל זה איננו עוד בגדר פלא. פלאית היא רק השיבה אל החיים, הלמות־הדופק המורגשת הראשונה, תנוּעת־הנשימה הראשונה הנראית לעין. לא לתת עוד לחיים האלה לשוב ולישון־המוות, זו היתה חובתנו, ולמטרה זו משמשת התעמולה של אגודות־ציון הנאמנות בכל העולם. למן סיביר ועד דרום־אפריקה ודרום־אמריקה קיימות כבר כיום אלפי אגודות כאלה, המכירות בחוק־היסוד של הקונגרס הבאזלאי הראשון ופועלות על־פיו. זאת היא האומה, האומה שלנו!

והנה יש בינינו אנשים המעקמים את החוטם ואומרים: “כן, העניים; העשירים – לא!” האנשים המדברים כך אינם ראויים בדרך כלל, שאתן להם עצות טובות. אף־על־פי־כן רוצה אני לייעץ להם, שלא יאמרו כגון זה בפרהסיה, מפני שהם מאשרים על־ידי זה את משפטיהם הגרועים ביותר של האנטישמיים, כי אצל היהודים הכסף הוא מעל לכל; כי היהודים אין להם דרך־ארץ בפני שום דבר חוץ מן הכסף, ולא חשוב באיזה דרכים הוא הושג. נישמר נא מפני תפיסה כזאת, משום שהיא שפלה ואף מן החכמה אין בה. מי שכבר נקלה הוא עד כדי לחשוב מחשבה כזאת, חייב הוא לפחות להיות פּיקח למדי בשביל להסתירה. מלבד זה, כל עם, לצערנו, מורכב ברובו מעניים; וכלום יעז מישהו לכפור בקיומו של העם האנגלי או הצרפתי, משום שכנגד המיליונרים המועטים כל כך יש בו רעבים ללחם רבים כל כך?

אלה הם דברים ידועים לכל,² סלחו לי עליהם. מתנגדינו מכריחים אותנו להשמיע דברי־שגרה כאלה.

להנחה השנייה, התאמתה של ארץ־ישראל להתיישבות. בהוכחה לכך כבר התחילו עוד לפנינו הציונים הנקראים “מעשיים”,³ אם כי בקנה־מידה קטן, והיא הצליחה. דיברתי תמיד מתוך הוקרה על עבודתם של האנשים האלה, אם כי אני רואה אותה כבלתי־מספקת בשביל לפתור את הבעיה הגדולה. משום כך דווקא הכאיבו לי ביותר ההתקפות שבאו מן הצד הזה. אם מתחילים כיום להכיר בכל מקום ולהעריך את נסיונותיהם של המעשיים, יש אולי לזקוף זאת לזכותה של התעמולה הגדולה שלנו, כי יהודים רבים, שעדיין אינם מוכנים לקבל את תפיסתנוּ אנו, רואים עכשיו את דרישותיהם הצנועות יותר של המעשיים בעין יפה יותר. וכך בא הדבר, שהמעשיים יכולים כיום ללכת שלובי־זרוע עם אנשים כאלה, שהיו מזלזלים בהם או לועגים להם קודם לכן.

אך כל הסיסמאות והכינויים המפלגתיים האלה אינם מעלים ואינם מורידים. הייתי יכול להוכיח לכם בקלוּת, כי אלה הקרויים “מעשיים” רוצים באמת להיות מדיניים; וכי אנו, המדיניים, חושבים את עצמנו באמת למעשיים. כי המעשיים סבורים שינהגו ביתר ערמה, אם יכניסו כמה מאות־אלפים יהודים לארץ־ישראל בהדרגה ובלי שירגישו בהם, ואחר־כך כשיהיו שם, ידרשו זכוּיות בשבילם. בלי שירגישו בהם? כמה מאות־אלפים איש? ריבונו של עולם! איך הם מתארים זאת לעצמם? נדמה לי, הם אינם מתארים זאת לעצמם כלל. הם רק מתחילים לעבוד. בערך כאילו עלה בדעתם של בני־אדם אחדים, להקים בית במקום מסוים. מה הם עושים? אין הם לא חולמים ולא בעלי־הזיה. הם יודעים, כי בית בונים מאבנים. הם סוחבים איפוא אבן אחת בהתאמצות גדולה אל מגרש הבנייה. והם סבורים, אם גם האחרים יעשו כך, יוקם הבית.

לעולם לא! כך לא יוקם הבית לעולם! אבל הוא יוקם, אם תיערך מקודם תוכנית־בניין, אז תהיה תועלת באבן שלכם. קודם לכן – לא.

וכאן אנו מגיעים אל ההנחה השלישית, להבטחת תנאי־היסוד המשפּטיים. אם תהיה זאת איוולת, לבנות בלא תוכנית־בניין, הרי לא מן־החכמה יהיה גם לתכנן תוכניות־בניין, כל זמן שלא הובטחה לנו הזכות על מגרש־הבנייה. שאם לא כן יהרוס בעל־המגרש את בנייננו או יגרש אותנו מן הבית שאנו בונים.

האם אין זה מעשי יותר, לפיכך, להבטיח קודם־כל את הזכות לבניין? איך צריך הדבר להיעשות? אם אין המסיבות מרשות קנייה מיידית ובלתי־אמצעית של מגרש־הבנייה, יש לקבוע חכירה או תשלום־שכירות. הרי כאן, באנגליה, מקובלים יחסים משפּטיים על־יסוד Superficies and Emphytensis,⁴ שביבשת אירופה ידועים הם אך מעט. רוצה אני, מקווה אני, להביא לידי קביעת יחס־משפט כזה, מועתק לתחום המדיני, עם הממשלה התורכית. והואיל ואין הדבר פוגע במאומה בריבונותו של הוד מלכותו השולטאן; והואיל והעלייה המובטחת לארץ־ישראל לא זו בלבד שאין פירושה צמצום שטחיה של תורכיה, אלא להיפך, ייצובה הכספי והרמת־ערכם של נכסיה – הרי יש לקוות כי ההסכם אמנם יבוא. הצלחתי לרכוש בשביל הרעיונות וההצעות האלה תומכים אדירי־השפעה. אך הואיל ואין מצבי כמצבו המאושר של סאֶר סאֶסיל רודס,⁵ הריני חייב לגזור על עצמי שתיקה מוחלטת בנוגע לכמה שיחות בעלות חשיבות היסטורית, גם נוכח הסכנה שיריבינו יאמרו כי אין לי מה לומר.⁶

בסתיו של השנה שעברה, לפני מסעה של המשלחת הציונית לארץ־ישראל, כשרמזתי כאן בלונדון⁷ על אירועים המתרגשים לבוא, כבר ידעתי משהו על הדברים העתידים להתרחש. והנה, זהו מצב קשה עד מאוד, העשוי להביא במבוכה גם אנשים חכמים ומנוסים ממני, כשאדם חייב מצד אחד להצדיק על־ידי שתיקה את האמון שרוחשים אליו אישים בעלי רצון טוב, ומצד שני הוא מותקף בהמון שאלות: מה המצב? היכן אנו עומדים? מתי, מתי, מתי?

בתוך ברירה זו אני יודע בלי כל היסוסים את חובתי. חובתי היא לשתוק, גם על חשבון הפּופּולריות, עד שיושלם המפעל שהתחלתי בו.

יודע אני, מה יאמרו מתנגדינו לכך. יודע אני זאת, כאילו כבר שמעתי את נאומיהם וכבר קראתי את עיתוניהם. הוא כבר שוב התחמק, נתן הבטחות סתמיות, הרגיע את האנשים המסכנים בתנחומי־שוא, כל העניין כולו אינו אלא אחיזת־עיניים גדולה. אך אנו נושאם בכל האחריות לכל מה שאנו אומרים ושאמרנו.

למזלי אין שעתי פנויה לקרוא את כל הגידופים, המושלכים עלי מן הצד היהודי. רק מזמן לזמן מזדמן לי לראות לקט, זר שלם של שיקוצים. ויותר משאני מתכעס על הדבר, אני מתבייש בו. אני מתבייש בתורת יהודי, על שיש בינינו אנשים המגדפים אדם העובד למען העם.⁸ אם יצא הוויכוח הזה אל מחוץ לחומות־הגאֶטו של דיוננו ויגיע לידיעת הציבור הנרחב, יניע אולי לא־אחד את ראשו בהשתוממות ולא־אחד אויב יאמר: ראו, כך הם היהודים! כך הם נוהגים בבניהם שלהם, המוסרים נפשם למען טובת העם.

האם לא הרחיקו לכת עד כדי לומר, שאני נהנה הנאת־כסף מעבודתי? אכן, האנשים האלה ראויים, שאעשה בגלוי את החשבון בכמה עלתה לי התנוּעה מלבד זמני ועבודתי גם בקרבנות־הכסף. ידידי הקרובים ביותר ידועים זאת. אבל רוצה אני גם בזה לגזור על עצמי שתיקה, משום שאני חרד לכבודם של היהודים.

ביליל-חימה מיוחד התנפּלו עלי שעה שניגשנו להקמתו של הבאנק “אוצר התיישבות היהודים”, בהתאם להחלטתו של הקונגרס. זאת היתה אחת מנקודות־המיפנה בדרכנו אל העיר, ומי שראה אותנו כאן נושאים את העגל שלנו, יכול היה לצערנו להגיע לידי השערה, כי זהו עגל הזהב. בשביל ידידי ובשבילי היה ייסודו של “אוצר התיישבות היהודים” הקרבן הגדול ביותר שהבאנו עד עתה למען התנועה הציונית. אינני מדבר כאן על הכסף, שהשקענו בזה מכיסנו הפרטי.

כי אף־על־פי שאנחנו יהודים, רחוק הכסף מלהיות לנו הקניין העליון. הקרבן היה בכך שקרבנו אל מפעל עסקי, אם גם בלא כל כוונה לרווח חמרי.

כשהגענו אל הנקודה, שבה לא יכולנו להשהות עוד את יצירת המכשיר הכספי, כתבתי אל ידיד באנגליה מכתב, שבו אמרתי לו: “עכשיו חלף הזמן היפה, שבו הוקיעו אותי כמטורף בלבד; מעכשיו יציגוני כאיש־העסקים. אבל גם בדרך זו מוכרח אני לעבור”.

אין אני חושב, שיש משהו בלתי־הוגן בכך, שאדם מתמסר לעסקים. אבל סופר אל יהיה איש־עסקים; ולגבי מי שמשרת תנועת־עם זהו דבר שאין הדעת סובלתו.

מעולם לא ניבאתי נבואה כל־כך נכונה כמו אז; והיהודים יכולים להיות מרוצים, אם כל דברי יתקיימו כפי שנתקיימו הדברים שכתבתי אז. כלומר, נבואתי נתקיימה הרבה יותר משניבאתי. כאן בלונדון היה הדבר, באספה פומבית; אדון אחד, שאינני מכירו מקרוב, אבל על־כל־פנים עסק בחייו בעסקי־כספים יותר ממני, הביע את ההשערה, שאנו רוצים לגזול מן האנשים המסכנים את כספם מכיסם. מדוע אמר כך? הואיל ומימי לא עשיתי עסקים משום סוג שהוא, אין אני יודע אם נתכוון לומר, שכל מפעל כספי הוא גזל, ולא יהיה זה אלא שינוי־גירסה באימרתו של אלכסנדר דיומה: “Les affaires c’est l’argent des autres”.⁹ או, שמא נתכוון לומר כי רק מפעליהם הכספיים של יהודים אופיים הוא כזה? אם כן אני תמה, שכבוד הרב הראשי לא הטיל עליו חרם; ומה שהיה פוגע בו עוד יותר – שהבנקאים בני דת משה לא ניתקו את הקשר אתו. אבל כנראה רצה רק לומר בשפה הממולחת של אותו חוג, שאליו הוא משתייך, כי אין לו אמון לענייננו. ורואים אתם, מה הושג בזה? דווקא גסותם שׁל הגידופים היא שׁנטלה מהם את העוקץ. ידידַי ואני היינו מצטערים עד מעמקי־הנפש, אילו העמידו אותנו כאנשי־עסק – והיינו מוכנים לצער זה. אבל הנה התייחסו אלינו כאל שודדים, והדבר ניחם אותנו. ומה חשובות כל שׂריטות־העור הקלות הללו לגבינו, המוכנים להקריב את כל חיינו למען הרעיון היקר? העניין מתקדם – ורק זה חשוב.

באנק ההתיישבות הזה, שהולעז ושוקץ מראש, קיוּמו מובטח כיום. הוא עובדה קיימת, מספר מוחשי, שגם אנשי המספרים יהיו מוכרחים להתחשב בו, ובייחוד הם. לא יהיה זה מספיק, אם אצהיר כי הבאנק יהיה טוב יותר מן השם, שניסו להוציא עליו. הוא יהיה טוב בכלל. משום מה? אם אומר, כי באנק ההתיישבות יהיה מנוהל בישרות, משום שאמונם הנוגע עד־הלב של המוני בני־אדם קטנים בכל העולם מטיל עלינו חובה מוסרית מתמדת וכבדת־משקל – ישיבו המתנגדים: כן, אבל דווקא הדבר הזה טעון עדיין הוכחה. משום כך רוצה אני להביא לפניכם את הנימוק האחר: הוועד המפקח, שיש לי הכבוד להימנות עליו, יחד עם אנשי־מדע, סופרים ואנשים רבים אחרים, שאינם אנשי־עסק, הוצא לפי התקנון מכלל כל אפשרות להפיק כל טובת־הנאה שהיא. משום כך, אם לא יחשבו אותנו לחסידיו של ספורט חדש, שעניינו הוא בכך, שאנשי הוועד המפקח מתבוננים כיצד המנהלים שודדים את בעלי־המניות, ואוּלי מהמרים גם ביניהם, מי מן הקופאים יקדים לרוקן את הקופה, הרי יש בכל־זאת להניח, כי הוועד־המפקח הזה, המצוייד בסמכות מספקת, ימלא את חובתו.

אבל חובה זו אינה מתמצה בשמירה מתמדת על הסדר בלבד. המדובר כאן אינו בהקמת באנק יהודי נוסף. כאלה כבר קיימים בהסוואות שונות במידה מספקת. זה צריך להיות הבאנק הציוני, וכזה הוא יהיה. מה פירוש הדבר?

האם צריך הון־המניות לשמש לכך, שנקנה את ארץ מאוויינו? לשם כך שני מיליונים לי"ש הם סכום קטן מדי. בסברות כאלה הרי רוצים רק לעשות אותנו מגוחכים, להעמיד אותנו כטיפשים. הבאנק יש לו תפקיד אחר. הוא צריך לתווך בהשגת הצ’ארטר, שניסיתי לפני־כן להמחישו להם בצורת ה־lease hold.¹⁰ אנו רוצים לרכוש צ’ארטר מידי הממשלה התורכית, בשביל ליישב את ארץ־ישראל תחת שלטונו הריבוני של השולטאן. יתרונות עצומים יפלו בחלקה של תורכיה, אם היא תתן ליהודים החרוצים, רודפי־השלום וברוכי־היוזמה לגשת לפיתוח אוצרותיה הטבעיים של הארץ. יש כיום בוודאי רק מדינאים תורכיים מעטים, שלא יבינו מה רבה התועלת שתצמח להם מן התנועה הציונית. עם בוא היהודים עתידים לבוא ברכה ושגשוג כלכלי מודרני לתורכיה.

מה חשיבותה של הגשמת תוכניתנו בשביל אירופה, בדבר הזה הכירו אדונים שליטים ודיפלמאטים בעלי עמדה גבוהה בצורה הברורה ביותר. פּירושה יהיה הקץ לשאלת־היהודים הארסית, המכוערת, אם כי אין איש מאתנו חושב על כך, שכל היהודים ילכו לארץ־ישראל. ילך רק מי שיהיה לו חשק, מי שיתקן את מצבו בלכתו לשם. ושיקול־הדעת שלנו פשוט בתכלית הפשוטה: כשיפחת ההיצע של יהודים, יעלה הביקוש ליהודים. ערכנו יעלה בעיניהם. וערכנו גם יעלה באמת. אנו נביא תרבות למזרח. ושוב תרוויח בזה אירופה. למסחר נפתח דרכים חדשות – ושום ארץ אינה מעוניינת בכך יותר מאנגליה עם נחלותיה האסיאתיות. הדרך הקצרה־ביותר להודו מוליכה על־פני ארץ־ישראל.¹¹ אנו נהיה זקוקים למוצריהן של ארצות־התרבות, עד שנתחיל לייצר גם בעצמנו ככל המהר מוצרים משלנו.

במשך חמישים השנים האחרונות חלו בחייה הכלכליים של האנושות שינויים גדולים יותר מאלה שחלו קודם־לכן במשך אלף שנים. עם הקיטור והחשמל באה רוח חדשה ומפלאה אל העולם. הרוח הזאת מן־הראוי שתרחף על־פני התנועה הציונית. אינני רוצה לדבּר על ענפי־התעשייה הרבים לאין־ספור, שעל־ידם נעשו חיינו רבי גוונים כל־כך. מה הייתי יכול אני, הבארבאר המסכן מן היבשת, לומר על־כך לתושבי אנגליה? אתם עולים עלינו הרבה בכל ההישגים הטכניים, כשם שהמדינאים הגדולים של ארצכם היו הראשונים שהכירו את הצורך בהתפשטות קולוניאלית. משום כך מתנפנף דגלה של בריטניה הגדולה־יותר¹² על כל הימים. ומשום כך נוטה אני לחשוב כי פה, באנגליה, יהיה בוודאי הרעיון הציוני, שהוא רעיון קולוניאלי, מובן עד מהרה, ודווקא בצורתו המודרנית ביותר. כל מה שחריצות האדם מסוגלת ליצור בארצות אחרות, הרי תהיה מסוגלת ליצור גם באותה ארץ, שבימי קדם מופלאים היתה זבת חלב ודבש. מפני מה לא יהיה הדבר אפשרי דווקא שם? אם משום שכיום התקדמנו כל־כך בהשתלטות על כוחות הטבע? הביטו נא לאחור, אל חוסר־הישע של הימים הקדמונים, והשיבו לכם בעצמכם את התשובה.

אילמלא כבר הארכתי בדיבור, הייתי מראה לכם את מצרך המזון הפשוט ביותר, את הלחם – תולדותיו, התפתחותו ומצבו בימינו. למן מחרשות הקיטור, מכונות הזריעה והדישה, ועד לבדיקה הבאקטריולוגית של פטריות־התסיסה – מה רב ההבדל לעומת זמנם של אבותינו, שהיו נאלצים לרוות את לחמם זיעה יותר מאתנו, שימו לבכם לכל תעשיות־התסיסה המופלאות, לחם ובירה, יין וחומץ, רום וקוניאק, טאבאק וגבינה – כמה נשתנה הכל.

כן, אילמלא פּחדתי פּחד גדול כל־כך להיות נקרא אוטופּיסטן ובעל־הזיה, הייתי מצייר לפניכם את סידוריה העתידים של ארצנו, עם מסילות־ברזל, קווי טלגראף, טלפונים, מכוניות ועוד דברים אגדיים שכאלה, שאדם עוד לא ראה מימיו.

אבל בשכלולים כאלה על הקרקע החדש, שהוא אדמתנו העתיקה, אין מתמצה הדבר, שהוא בשבילי הציונות. אין אני מאמין, כי עם התנ"ך, שהתמיד בקיומו מתוך סבל קשה כל־כך, לא עשה זאת אלא בשביל להביא את אמצעי התחבורה החדישים לביתו. הכרח הוא, שיהיה טעם אחר ותכלית אחרת לייסוריו של העם עשיר־הנסיונות.

כיסופים אל הצדק, אל התעלות אנושית, אלה בוודאי קיימים בנפשנו ואנו חייבים להביא אותם על סיפוקם. אולי אין זאת החברה ההדורה ביותר, אם אדם צועד לקראת מטרתו עם קבצנים ומזי־רעב ביחד. אבל אני הרי אינני מדבר מעל בימת־ההטפה של סינאגוגה, ועל־כן יורשה נא לי לומר, כי אנו הציונים אין אנו נרתעים מללכת יחד עם קבצנים ומזי־רעב, אם המטרה היא הצדק. אולי נגלה בהזדמנות זו אפשרות של שיפורים חברתיים וגם נגשים אותם, שתצמח מהם תועלת גם לחלכאי ולקשי־היום של אומות אחרות, ואז רק נהיה ישראליים במלוא מובן המלה.