(15 באוקטובר 1897)
מאושל הוא אנטי-ציוני. אנו כבר מכירים אותו זמן רב, ותמיד נתעורר בנו רגש של גועל שעה שראינו אותו, שעה שהביאו אותנו החיים בקרבתו או גם במגע עמו. אבל לרגש הגועל, שהוא עורר בנו, נתלווּ עד עכשיו תמיד נעווה, מעוקם ועלוב. וחוץ מזה: הרי אחינו בן-עמנו הוא – אם גם אין סיבה הקטנה ביותר להתגאות במשהו על האחווה הזאת. אמרנו לעצמנו, שאנו מוכרחים לסבול אותו, יתרה מזו, תפקידנו הנעלה הוא לעדן אותו, וכולנו נגדל עם תפקידנו זה, ובמין חיבה רומאנטית, או חולשה רומאנטית, הגינונו עליו תמיד, משום שהיה ריקא. אם עשה מאוּשל מעשה נבלה, השתדלנוּ אנחנו לטשטש אותו. אם היה מאוּשל שפל ביותר, הזכרנו לעולם את גדולי עמנו. אם מאוּשל הביא על כולנו חרפה, התביישנו או קצפנו במסתרים – אך שתקנו.
והנה סוף-סוף עשה מאושל מעשה הראוי לשבח, מעשה שהוא לנו לכבוד ושבו הוא מפצה אותנו על דברים רבים, שנאלצנו לסבול בגללו. הוא הודיע שאין לו כל שייכות אלינו. מאושל, מעשה נאה עשית!
אבל אנו מדברים על מאושל, עוד קודם שהצגנו אותו כראוי. וכי מי הוא מאושל זה? הוא טיפוס, ידידי היקרים, הוא דמות החוזרת תמיד במהלך-הזמנים, בן-לוויתם הנורא של היהודים, והוא כל-כך צמוד אל היהודים ללא-היפרד, שתמיד מחליפים אותם זה בזה. היהודי הוא אדם ככל האחרים, לא טוב ולא רע מהם, לכל היותר מבויש וממורמר מחמת הרדיפות, ובעל כושר-עמידה גדול ביסורים. מאוּשל לעומת זה הוא עיווּת של האופי האנושי, משהו שפל ומבחיל עד אין להביע. במקום שהיהודי מרגיש כאב או גאון, יש בפניו של מאושל פחד עלוב או לגלוג ארסי. בזמנים הקשים זוקף היהודי את קומתו. מאושל לעומתו מתעקם עוד ביתר שפלות. משתנים הזמנים לטובה, רואה היהודי חובה לעצמו לגמול חסד עם הזולת, להתייחס אליו באורך-רוח, לעבוד לטובת הכלל; וכנגדו מאושל נעשה מחוצף וגס הרוח. היהודי נושא בלבו המעונה כמיהה לוהטת ומתמדת להשגת מעלות תרבות גבוהות יותר; מאושל מנהל מאחרי הקידמה כמו מאחרי הריאקציה את עסקיו המלוכלכים בלבד. היהודי נושא את העוני מתוך כבוד ואמון באלהים; בעושר נפתח לבו לרווחה בפני קשי-היום והסובלים, והוא מטיל מס מרצונו הטוב על שיגשוגו על-ידי מתן תרומות גדולות. מאושל בעוניו הוא שנורר עלוב, ובעשירותו – שחצן עלוב עוד יותר. היהודי אוהב את האמנות ואת לימוד התורה; הללו היו לעתים קרובות ובמשך תקופה ארוכה נחמתו היחידה באותה הבדידות, שכפתה עליו חברה אויבת. מאושל מתעסק אפילו באמנות ובמדע לשם התועלת הגסה בלבד. כך אפשר היה למצוא בעמנו בכל הזמנים גם סוחרים ואמנים, אנשים בעלי השכלה מעמיקה, מוצנעת בביישנות – בדמוּיות כאלה הופיע היהודי. פעם אחת היה שמו ברוך שפינוזה, הוא לטש משקפים והתבונן בעולם sub specie aeterni;2 וכן מצויים היו ומצויים גם עכשיו מצד שני רבנים, סופרים, עורכי-דין, רופאים, שאינם אלא רודפי-רווחים ערמומיים – בדמויות כאלו הופיע מאושל. היהודי מסוגל להתנגד בגלוי ובקשיות-עורף לממשלה של ארצו מתוך טעמים עקרוניים, או לצדד בה בגלוי וביושר-לב. מאושל מסתתר מאחרי האופּוזיציות העוינות את הממשלה ומסית אותן בחשאי, אם השלטון הקיים אינו נוח בשבילו, או שהוא נמלט אל מתחת לכנפי המשטרה ומשמש לה דילטור, שעה שנופל עליו פחד המהפכה. משום כך היה היהודי בז תמיד למאושל והלה הטיח כלפיו את החירוף “טיפּש”. ואלה השנים, שהיו נפרדים זה מזה בכל הזמנים על-ידי שנאה עמוקה של מהותם, הוחלפו תמיד זה בזה. האין זאת אי-הבנה מחרידה?
כאילו ברגע אפל אחד של ההיסטוריה שלנו חדר לתוך אומתנו האומללת איזה ערב-רב שפל ונטמע בתוכה, כך נראים הניגודים התהומיים האלה שאין להם הסבר. והנה, הואיל והיינו תמיד, מזמן שהעמים זוכרים, החלשים שבחלשים, לקחו כנציגו של האופי הלאומי שלנו לא את היהודי, אלא את מאושל. עמים חזקים נשפטים לפי הטובים שבבניהם, וחלשים – לפי הגרועים שבהם. הגרמנים הם עם של משוררים והוגי-דעות, משום שהוציאו מתוכם את גֶיתֶה, שילר וקאנט. הצרפתים הם הגיבורים ועתירי-הרוח, משום שהקימו מתוכם את באַיאַר3, דיגֶסקלֶן4, מוֹנטיין,5 ווֹלטֵר ורוּסוֹ. אנו הננו עם שׁל תגרים ורמאים משום שמאושל מלווה בריבית ומספסר בבורסה. מאושל סיפק תמיד את התואנות שבהן התקיפו אותנוּ. מאושל הוא קללתו של היהודי. בנפשו הרגיש בכך היהודי תמיד, וייתכן שתכופים היו המקרים, שיהודים ישרי-לב התרחקו מן העם ומדת אבותיהם, משום שלא יכלו לשאת עוד את השותפות הזאת. כך התיש מאושל את כוחה של היהדות גם כלפי-פנים וגם כלפי-חוץ.
אבל הגיע הזמן, זמננו שלנו, שבו גם הבריחה מן הדת אינה משחררת עוד את היהודי מן הזהות עם מאושל. הגזע! כאילו יהודי ומאושל בני גזע אחד הם. אכן, קשה היה לבסס את ההוכחה שכנגד, ובעיניה של האנטישמיוּת נראו היהודי ומאושל קשורים לעולם קשר בל-יינתק, קשר שאין ממנו הצלה. בזמנים כאלה היה מאושל לא-אחד פורש מן היהדות, יהודי – ודאי שלא. והנה הופיעה הציונוּת – יהודי ומאושל נאלצו לנקוט עמדה כלפי השאלה הזאת. ועכשיו, בפעם הראשונה, עשה מאושל ליהודי שירות מוסרי שאין לשער את גודלו. מאושל מסתלק מן השותפות, מאושל הוא אנטי-ציוני!
אל יגלו פנים בדברינו שלא כהלכה. אין אנו כל-כך מעוקשים ומשוגעים-לדבר-אחד, כפי שהיו רוצים לתאר אותנו. אין אנו מכריזים ומודיעים, שכל המתנגד להשקפותינו ולתנועתנו הוא בחור רע. ישנם נימוקים חשובים מאוד ונכבדים מאוד, שבגללם יתכן שיהודי פלוני או אלמוני לא יוכל, או לא ירצה, להשתתף באופן אישי בתנועה הלאומית הזאת; אך משום כך עדיין אין הוא צריך להחשידה ולהילחם בה. התנהגותו של יהודי, שאינו רוצה ללכת עם התנוּעה הציונית, מסתברת בעצם מאליה: הוא מעמיד עצמו מן הצד. הוא טמוע בסביבתו הזרה בשלימות כל כך, שגורלם של היהודים שוב אינו נוגע לו כלל. אולי רק מתוך הגינות, מתוך רגש-כבוד, לא ניתק את הקשר החיצון. אין הוא מתעניין עוד בבני עמו לשעבר, וכן הוא יכול להיות בטוח בכך, שגם הם אינם רוצים לדעת עליו ולא כלום. אך ככל שהתרחק כבר יותר מן היהדות, כן יצטרך להתבונן בגילויי הכרתו הלאומית של העם הזה, הזר לו מעתה, מתוך יראת-כבוד גדולה יותר. אולי הוא גם מבין, כי על-ידי תנועה זו אין מצבו משתנה לרעה, אלא לטובה. היא מאפשרת לו לפרוש מעם-מחצבתו ולהיספח אל עם אחר, הקרוב ללבו יותר, בלא ויתורים מבישים. הוא פשוט אינו ציוני, אך אין הוא גם אנטי-ציוני. הוא נשאר נייטראלי, קריר, זר. ואם שיווי-משקלו הפּנימי מאוזן, ירחש אהדה בתורת זר, לשאיפותיהם של הציונים, שיסודן באהבת הבריות, ויתמוך בהן, כשם שעושים זאת ידידינו מבין הנוצרים, השייכים לאומות מאוּמות שונות.
מאושל לעומת זה הוא אנטי-ציוני, ודווקא באורח צעקני וטרדני. מאושל לועג, מגדף, מלשין ומדלטר. כי מאושל מרגיש, שהפעם נאחז בציצית ראשו. הוא הרגיש בכך מיד, כמעט מתוך חוש גאוני, עוד לפני שהציונוּת קרעה את הלוט מעל כל סוללותיו. מאושל גם הזדרז להפריח סיסמה ארסית נגד הציונות: הם אנטישמים יהודיים כביכול. אנחנוּ.? אנחנו, המכריזים על עצמנו קבל כל העולם כעל שמיים, בלא לחשוש לסיכוּן המעמד שרכשנו לנו ולסיכון התקדמותנוּ בחברה, המטפחים את קניינינו הלאומיים עתיקי-הימים מתוך הערצה והעומדים לימין אחינו העניים. אבל הוא תפס במהירות הבזק, מה אנחנו הננו. אויבי-מאושל הננו.
מאושל כמעט שכבר השלים עם האנטישמיוּת. בארצות-התרבות הרי המדובר הוא רק בעניין הכבוד. מאושל מושך בכתפיו: מה זה כבוד? לשם מה דרוש הכבוד? כשהעסקים מתנהלים כסדרם, וגם הבריאות בסדר, אפשר לסבול את השאר.
במקרה הגרוע ביותר מפנה מאושל את מבטו למרחקים, אבל לא לציון, אלא לאיזו ארץ שהיא, שבה יוכל, עם כל צרה שלא תבוא, למצוא מסתור בצל כנפיה של אומה אחרת. הגיע לשם, הרי הוא משחק לאחר זמן קצר תפקידו של שובניסט, נותן שיעורים בפאטריוטיות החדשה ומחשיד את כל מי שאינו כמותו. עם זה הוא נוהג חוסר-עקיבות מוזרה: הוא מסתלק מן היהודים ואותו זמן הוא גם מדבר בשמם. כך קורה הדבר, שאנו מוכרחים לשמוע לפעמים מפי ידידים רציניים של הציונות את ההערה: “הרי היהודים עצמם אינם רוצים לשמוע דבר על הציונות”. היהודים? לא ולא. רק מאושל אינו רוצה. שום יהודי אמיתי אינו יכול להיות אנטי-ציוני, רק מאושל הוא שכזה.
מוטב, שיהא כזה. דבר אינו משחרר אותנו ממנו. זוהי אחת מן התוצאות הראשונות, מן המבורכות ביותר של תנועתנו. אנו ננשום לרווחה, שעה שניפטר לגמרי מן האנשים האלה, שעד עכשיו היינו אנוסים להתייחס אליהם מתוך בושה נסתרת כאל בני-עמנו. הם אינם שייכים אלינו – אבל גם אנחנו איננו שייכים אליהם! האם כבר נוכחים אנו מעט-מעט לדעת, איזו תנועה לאומית בריאה היא הציונות שלנו; וכיצד נוכל להגיע לידי כך, שנטהר את עצמנו מן היסודות הנקלים? הקץ לסבלנות הנרפה. שוב אין לנו צורך להסמיק בגלל תעלוליו של מאושל, אין לנו צורך לעבור עליהם בשתיקה, ולא ללמד עליהם זכות מתוך רגשנות. כלום כסילים אנחנו? ובכן, עד כדי כך אין אנו מטורפים, שנוסיף עוד לשאת את האחריות למעשיו של מאושל, שאתה משתמש בה לרעה בתורת רב-המחאה! אנו רוצים לבוא שוב אל בתי-הכנסת המטוהרים, שבהם יהודים טובים בתורת רבנים מתפללים גם למען העניים. צא, מאושל, מכל הנציגוּיות של העם היהוּדי, שלפי דבריך אין אתה מכיר אותו. ואם אמת היא, כי המדוכאים בלבד דבקים בציונות, ולא התקיפים, הרי יש לגייס את מלוא כוחם המקובץ של האומללים. רוצים אנו לראות, מה יהיו פני הדברים, אם נכריז חרם על מאושל בכל השטחים.
אם נרחיק מתוכנו רשמית את כל אלה, המוחים נגד השותפות הלאומית שלנו, יתגלו לנו המופרשים הללו כחברה משונה ומגוונת מאוד. הנה איש-כספים, שיש לו כל-כך הרבה חמאה על הראש,6 עד שהוא מפחד מפני מאושל חשוד אחר, מפני העתונאי הסחטן, הוא מכלכל אותו. והנה הפרקליט, שלקוחותיו נאחזים בשוליהם של הסעיפים הנה הפוליטיקאי הצבוע אודם, המתעסק עכשיו בסוציאליזם, מנצל אותו ומבאיש את ריחו. הנה אנשי-העסק המפוקפקים, הנכבדים המזויפים, אנשי-היושר הצבוּעים, אנשי-האמונים השקרניים, הנצלנים הערמומיים…
מאושל, היזהר! כאן ישנה תנועה, שאפילו שונאי ישראל מודים, שאין להקל בכבודה. כאן עומדים להתחיל בהעברת המוני בני-אדם. אומללים מבחינה כלכלית ונתונים בסכנה חמורה מבחינה מדינית, למולדת של קבע על יסוד ערובות משפטיות בטוחות. נגד זה מתקומם אתה, מאושל? דבר זה רוצה אתה למנוע על-ידי מעשי-תועבה, משום שאינך רואה בכך טובת-הנאה לעצמך? וכי מה עשית אתה מימיך למען “האחים” שלך? קלון המטת עליהם, נזק גרמת להם, ועתה כשהם רוצים להושיע לעצמם, עוצר אתה בעדם מלעשות זאת. מאושל, היזהר! הציונוּת עלולה להתנהג כמו וילהלם טאֶל7 באגדה. כשמתכונן טאֶל לירות בתפוח שעל ראש בנו, יש לו מן המוכן עוד חץ אחד נוסף. אם תחטיא היריה הראשונה את המטרה, ישמש החץ השני לנקמה. ידידים, החץ השני של הציונות נועד לחזהו של מאוּשל!
-
הופיע בראשונה כמאמר ראשי ב“די ואלט” גל' 29, מ–15 באוקטובר 1897 בחתימת “בנימין זאב” (Benjamin Seef)), שם המאמר במקור Mauschel. מלה זו הגזורה מן השם משה בהברה האשכנזית–הגרמנית (מאושה), שימשה בגרמניה, החל מן המאה הט“ז, שם לעג וגנאי ליהודי. השם הופיע ביחוד בעתונות ההיתולית האנטי–יהודית, גם בזמנו של הרצל ואחריו. דיבור בתנוּעות–ידים מרובות או בלשון גרמנית–יהודית נקרא ”מאושלן" Mauscheln)), הרצל הדביק את השם הזה לדמות של היהודי המנוּון, המביא בהתנהגותו קלון על היהודים, כתב–היד לא נשתמר. ↩
-
לאטינית: מבחינת הראות של הנצח. ↩
-
באַיאַר (Bayard), פיאֶר דאֶ, לוחם צרפתי אמיץ במאה הט“ז. סמל האבירות המושלמת באירופה, מכונה ”האביר ללא מורא וללא דופי". ↩
-
דיגֶאסקלאֶן (Duguesclin) ברטראן, לוחם ומפקד צרפתי מהולל במאה הי"ד. ↩
-
מונטיין ( Montaigne) מישאֶל דאֶ, (1592–1533), סופר ומוראליסטן צרפתי, מפורסם בעיקר בזכות ה“מסות” שכתב. ↩
-
לפי פתגם הונגרי: מי שיש לו חמאה על הראש – אל יעמוד בשמש. ↩
-
וילהאֶלם טאֶל (Tell), דמות אגדית בתולדות הגבורה של עמי שווייץ. קלע מצוין, הוא הציל את חייו, כשנאסר על–ידי המושל האוסטרי, בהצליחו לקלוע בתפוח שהונח על ראש בנו. דמותו של טאֶל נעשתה מפורסמת ביותר לדרמה הידועה של פרידריך שילר (תורגמה לעברית בידי ח. נ. ביאליק). ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.