¹

(10 בספטמבר 1897)

אם נרצה להשתדל להיות צודקים, הרי מגעת תודתנו הראשונה והטובה־ביותר לישרים שביריבינו, שבהשפעתו של הקונגרס היפה בבאזל סרו מדרכם המוטעית והודו ולא בושו, כי למדו לקח וקיבלו מוסר. אין אנו רשאים לצאת מגדר הענווה ולהריע תרועת־ניצחון על־כך שאישר הקונגרס את ההנחות שקבענו מראש. נשמח בשקט, בלי צדקנות יוהרנית, משום שאנו עומדים רק בהתחלתו של מפעל אדיר, ומי שהיה אתמול נגדנו והוא נספּח היום אלינו בלב נרגש, מוכיח בזה סגולה אצילה להתלהב, ועל־כך אנו חייבים להחזיק לו טובה מרובה מאוד. ברוכים איפוא הידידים החדשים בתוך שורותינו.

כבר שכחנו את התרעומות והטרוניות מאתמול. הקונגרס הצליח למעלה מן המשוער, זהו העיקר; נוכח עובדה זו בטלים כל הפרטים האחרים. גם אלה המוסיפים עוד לקצוף ולחרף, יהיו מוכרחים לבוא ביום מן הימים, ויהיו אנוסים להרכין ראש, ולוּ רק בפני עוצמתן של העובדות.

מה אירע בבאזל? האם היה זה כנס של מנעימי־נאום ובעלי־דמיון? האם נתבסמו שם האנשים מדברי־עצמם ומחלומות חסרי־שחר? ולבסוף, האם נתפזרו לאחר קומדית־ההתכנסות ובלב אשליות ריקות? אנו מנסחים את השאלה בצורה זו בכוונה תחילה, שיריבינו הלגלגנים יצטרכו רק להשיב בחיוב. רשאים הם לעשות כן. מי שהיה בבאזל בשלושת הימים הללוּ של היסטוריה יהודית מתעוררת, ידחה את לגלוגם של אבירי־הלצון בשאט־נפש. הרי היו כאלה שבאוּ לשם מפני שביקשוּ לצחוק, והחשק לצחוק אבד להם שעה שהאומה היהודית האומללה, המעוּנה, השותתת דם מפצעיה הרבים, המוכרזה כמתה, המוחזקת כמתה, ולמרות־הכל אינה יכולה ואינה רוצה למות – קמה לפניהם פתאום בכל תפארת ייסוריה, וזוהר התקווה בעיניה. אנו הננוּ עם אומלל, אבל עם, עם אחד, על־כך העידו שליחיהם של מאות־האלפים המרוּבות בבאזל. מי שיש לו עוד חשק, יכול ללגלג על כך.

יכול אדם ממוצא יהודי לעמוד מרחוק לתנועתנו; אבל אין אנו סבורים כי מישהו יכול לרכוש לעצמו את אהדתם או הוקרתם של שאינם־יהודים על־ידי כך, שבתורת יהודי הוא מטיל שיקוצים על הציונות. מי שרוצה להוכיח בדרך זו, שהוא “אנוס”² אמיתי ונאמן, כל זחלנותו הנקלה לשוא היא.

המשפט האחד, שהיה מקובל עד עכשיו למעשה כיסוד של תנועתנו – יצירת בית־מולדת מובטח במשפט־הכלל בשביל אותם היהודים, שאינם יכולים או אינם רוצים להתבולל בארצות מגוריהם – אושר מעתה חגיגית על־ידי הקונגרס. הצענו את המשפט היסודי הזה, כביטויו של רצוננו הלאומי, לשיפוטו של העולם, ואנו מחכים באורך־רוח לפסק־הדין שהוא יוציא. האם יש עוד להטיל ספק בדבר, מה יהיה משפטם של בני־אדם שאהבת־האדם לא ניטלה מהם לחלוטין, על משאת־נפשם צנועה כל־כך, צודקת כל־כך? פרשׂנוּ בלא בכיינות את מצוקת היהודים לעיני כל העולם, ויחד עם זה הגשנו הצעה, כיצד ליצור בכוחות עצמנו את התרופה לה, לטובת העולם כולו. האם אנו מעוקשים ביותר באשליה שלנו, כשאנו מניחים, כי לשון של גילוי־לב כזה מן ההכרח שתעורר את השתתפותם של כל בני־האדם ההגונים?

עד עכשיו היתה תנועתנו כאילו שרויה בתוך הגאֶטו, וגם שם כבר עוררה אי־הבנות ומלחמות למכביר. והנה יצאה למרחב, והיא מעסיקה את דעת־הקהל על־פני כל כדור־הארץ. מאות רבות של עיתונים הודיעו עליה בשבוע שעבר לקוראיהם. יש עוד נקודות מתות, שבהן שותקים מתוך מבוכה; גם זה לא יימשך עוד זמן רב. אם פעם מתחילים הפעמונים לצלצל, מוכרחים לצלצל כל הפעמונים.

עתה הנה נודע בעולם, מה היא הציונות ומה היא רוצה. “כי היא דבר־מה והיא רוצה דבר־מה” – כפי שאמרנו לפני כמה חדשים ב“הודעתנו הארעית”,³ שנתקלה בהתנגדות רבה כל כך. תיאור מצבם של היהודים, ניסוחה של התוכנית, הנהגת ההסתדרוּת והערכתם של נסיונות ההתיישבות שנעשו עד עכשיו – נותנים לכל אדם, הרוצה לראות ולשמוע, תמונה ברורה של התנועה הציונית. האם אנו אומרים מלה אחת יתירה, שעה שאנו טוענים, כי זוהי תנועה מנומסת וחוקית, תנועה של אהבת־הבריות? היא עשויה להביא תועלת לרבים מאוד, ובשום פנים לא ליהודים בלבד – ולמי יש ביכולתה להזיק? האם לאלה שכבר התבוללו, או שהם בדרך אל ההתבוללות? איזו שטות? לאלה היא דווקא מקלה את המעבר, הם פשוט מנתקים עצמם משותפות־השבט לעולם – ואין כאן מקום לרוגז.

אבל אם אנו מרשים לעצמנו לציין כאחת התוצאות החשובות של הקונגרס את העובדה, שהבריות יש להם עכשיו בכל מקום ידיעה נכונה על מהותה של הציונות, שעד עכשיו היו מסלפים אותה או עוברים עליה בשתיקה, הרי אנו צריכים לראות בכך רק תוצאה ראשונה בלבד. בגלל כל מהותה ומִבנֶהָ של תנועתנוּ, שפעולותיה נעשות לאור־היום ולעיני־כל, זקוקים אנו לאהדתן ולעזרתן של דעת־הקהל ושל הממשלות הנוגעות בדבר. אם שאיפתנו להסיר מן העולם מכשול גדול וגדל־והולך עוררה באמת אהדה במידה זו, שאנו מאמינים לראותה – הרי מן־ההכרח היא שיבואו לעזרתנו. הוועד הפועל שנקבע בווינה⁴ הוטל עליו, מלבד הכנתו של הקונגרס הקרוב, גם התפקיד להבטיח את הסכמתם של החוגים הרשמיים. בקרוב יתברר אל־נכון אם העולם מבין את כוונותינו הטובות ומעריך אותן כראוי. אין אנו יכולים לעבוד, ולא נעבוד, אלא אם יעזרו לנו בלב נכון. שאם לא־כן, נהיה מוכרחים להסתפק בכך שנתַנו לוויכוח הפומבי בסיס חדש, ונצטרך לחכות בשקט, עד שתתבהר בכל מקום ההבנה לרעיוננו. אם רוצות הממשלות בפתרון השאלה היהודית, שיניח את דעתם של כל הצדדים, תהיה להן ההזדמנות להוכיח זאת על־ידי היענותן לנוּ. אם נזהרנו מהתלהבות־שווא עד עתה, על אחת כמה וכמה שאין לנו עכשיו סיבה לנטוש את נתיב הבינה הצלולה והעבודה הבריאה והשקטה. ומי שסובר או אומר, כי הצלחתו של הקונגרס תניע אותנו למעשי שטות, אנו שוב נאכזב אותו, כשם שׁהֵזַמְנו גם עד עכשיו את ניחושיהם השחורים של יריבינו ואת מזימותיהם עשינו לחרפה. הציונות לא הזיקה ליהודים עד עכשיו, היא לא תזיק להם גם להבא. להיפך. רבים שהיו רגילים לבטא את שמו של גזענו בנעימה של בוז, נתרשמנוּ מתנוּעתנוּ, ואוּלי גם הוכלמו בפניה. אזרח ישר־לב של באזל, שעקב אחר הדיונים תוך ישיבה ביציע, ביטא את הדבר בדרך תמימה. ביציאתו אמר לאחד מאנשינו, שחשב כי גם הוא אחד מן הצופים: “כך לא תיארתי לעצמי את היהודים”. יש חרטה ונביטתה של הכרה חדשה באמירה הפשוטה הזאת. מטווה אגדות־רשע, מעווה בהאשמות־שוא, כך מצטיירת דמותנוּ בדמיונם של העמים. אילו לא פּעל הקונגרס אלא דבר זה בלבד, שלא יראו עוד את כולנו ביחד כחבר רמאים שוחרי־טרף, שמעתה יתעוררוּ למדוד כל אחד מאתנו לפי מעשיו, הרי בזה בלבד כבר הושג משהו. וכן השגנו בקונגרס, שהציבור היהודי התחיל זוקף את קומתו מעמדת־הכריעה שעמד בה לפני אחדים מאילי־הכסף.

על־ידי יחידים מבין הצירים הרי נעשה אפילו נסיון להציג את התנועה כתנועה סוציאל־דמוקראטית. כזאת היא איננה; והיושב־ראש יכול היה לדחות את הנסיון הזה בהסכמתו של הרוב המכריע של הקונגרס. הציונות מקיפה את כל המפלגות ואין היא יכולה להעדיף שום כיווּן, לא מדיני ולא דתי, שכן היא מייצגת את האומה, את האומה כולה.

אבל התוצאה הגדולה ביותר של הקונגרס היא זו: נתגלה כי הרעיון הלאוּמי היהודי יש בו הכוח המאחד, העשוי ללכד את כל היסודות השונים מבחינה לשונית, חברתית, דתית ומדינית ולעשותם לגוף אחד. דבר זה נשלל עד עכשיו שלילה נמרצת ביותר, ודווקא הוא הוכח בבאזל הוכחה מזהירה ביותר. ניגודים מפלגתיים, שבכל מקום שהם נפגשים דרכם להשמיע יללתם המטורפת, נאלמו כהרף־עין עם הקריאה הראשונה של האוּמה. האחים מצאו זה את זה.

קדושה כזאת היתה חופפת על הימים האלה, שהיה זה חטא לגבי האומה, אילו הועמדוּ לדין פומבי ליקויים מצערים מסוימים שנתגלוּ בעבודה ההתיישבותית שהתנהלה עד עתה. בכל מפעל המוקם מתוך הכוונות הטובות־ביותר, מתרחשים מעשי ניצול פסולים. והדברים ידוּעים כמעט לכל אדם, פרט לאותם שתמימות־לבם היא המנוצלת ביותר. בקונגרס הסתפקו בכך, שרמזו על התופעות האלה. מחמת נימוקים בעלי חשיבות עליונה לא היה אפשר לעשות יותר מזה; ישמעו־נא המסכנים, שכמעט שאינם מעיזים אפילו להשמיע אנחת קובלנה, את הבשורה המעודדת, כי זוכרים אותם ואף רוצים לעזור להם.

ילד־הייסורים של ההתיישבות – מעתה יש לטפל בו באופן אחר, זו היתה משאלתו המובעת והברורה של הקונגרס. מאחר שהרעיון הציוני הוכרז עתה ברמה בפני כל העולם, ממילא אין עוד מקום לדבר על הגנבת מתיישבים. מה שנקרא “הסתננות”⁵ מוכרח להיפסק, עד שיושגו הערובות הבטוחות במשפט הכלל, שדרש אותן הקונגרס פה אחד. מה שהוקם עד עכשיו יש לשמור ולטפח, אבל את המושבות הקיימות יש לסייע באנשים לא מן החוץ, אלא מתוך האוכלוסיה דלת־האמצעים שבארץ־ישראל עצמה. על־ידי כך תינטל מן הממשלה התורכית כל סיבה להכביד על הכניסה לארץ, כי לפי־שעה לא תהיה שום עליה נוספת. כשתכיר ממשלת הוד מלכותו השולטאן, אילו מקורות עשויים להיפתח לה על־ידי העם היהודי, הרי היא תעשה לכך את שלה. לדבר זה יש להמתין באורך־רוח, ואילו אנו נוסיף גם להבא לטפח בנפשנו בנאמנות הישנה את הרעיון הנצחי של עמנו. אם אשכחך, ירושלים, תשכח ימיני.