¹

(12 בנובמבר 1897)

המפעל, שבו עוסקים ידידי הציונים ואני זה שנתיים, לא היה בלתי-פורה, הואיל והצלחנו לתת לוויכוח על שאלת-היהודים את צביונו הנוכחי. השאלה נידונית עכשיו לפי מה שהיא: בעיה מדינית גדולה מאוד. לאחר הקונגרס העולמי, שכינסתי בבאזל בשלהי אוגוסט שנה זו, על אף התנגדותם של כמה מיליונרים ושל הכמרים היהודים הנתוּנים למרוּתם, התחיל בעיתונות של כל הארצות הוויכוח על הציונות. קודם לכן לא ידעו כלל מחוץ לתחומי הגאֶטו, הציונוּת מהי. שכן הגאֶטו קיים עדיין בכל מקום, כל-כמה שתהיינה חומותיו בלתי-נראות לעין.² הגאֶטו מתבטא בחשדנותם של הגויים,³ בהצטופפותם של היהודים יחדיו, ובפחדם להודות בגלוי בהשתייכותם זה לזה. אחת מן הסתירות התמוהות המרובות של חיי עמנו היא: שאנו פזורים וזרויים על-פני העולם כולו, ואף-על-פי-כן בכל נקודה ונקודה אנו מצופפים יחד עד כדי אי-נעימות. הגאֶטו יש לו דעת-קהל משלו, שקולה אינו נשמע מחוץ לחומותיו הסמויות מן העין, וכלוּם אין זו הוכחה נוספת לקיוּמו של הגאֶטו, אם כל הצעקה הרתחנית מסביב לציונות לא הורגשה עד עכשיו בחוץ כל-עיקר?

מה רוצה הציונוּת? לכונן מולדת-קבע בשביל עם מחוסר-ארץ, שהוא מרובה אוכלוסים מדי – ונגיד בגלוי – גם אדיר-כוח מדי, משאפשר יהיה לטלטל אותו מארץ לארץ בלא סכנה לו לעצמו ולאחרים כאחד. שם יהיה העם פּחות אומלל, אבל גם פּחות מסוכן.

היתה זו טעות, שכבר מתחילים להשתחרר ממנה, לחשוב כי בתוקף מה שאנו מכנים הקידמה של האנושות תיעלם כביכול שאלת-היהודים מעצמה. אם מתכוונים בכך לזמן, שבו זאב וטלה ירעו כאחד בשלום, הרי אין לצפות לכך ברבע-השנה הקרוב. כל אחד רואה את עצמו כטלה. האחר הוא תמיד הזאב. אבל בשאלה היהודית נתגלה משהו מופלא. התחבוּרה המודרנית, המקרבת כל-כךְ את העמים זה לזה, הֵרֵעה את מצבם המדיני והחברתי של היהודים, בשעה שהגבירה את עוצמתם הכלכלית, או מוטב שנאמר הכספית. היהודי נעשה בלתי-יציב יותר, ומשום כך גם אומלל ושנוא יותר, ממה שהיה מעולם. כלום ידוע בעולם, אילו נדידות-עמים" עברו היהודים בעשרים השנים האחרונות? מדובר כאן בתנועה של המונים, שלעומתה לא היה חילוּף-המקומות של שבטים מרובים בראשית ימי-הביניים אלא משחק ילדים בלבד. ממאורות-העוני⁴ האיומות שבמזרח אירופה מתפרצים זה עשרים שנה מאות-אלפי בני-אדם מיואשים, כדי לבקש להם במקומות אחרים פת-לחם וקורטוב של חופש. איזה אדם, שאינו נושא בחזהו לב-אבן, יוכל להתבונן בלא זעזוע עמוק בנדידה הזאת מן הצרה האחת אל הצרה האחרת? אבל המנודים האלה, הרעבים למחצה והמיואשים עד תום, נושאים אתם לא את מצוקתם שלהם בלבד, אלא גם את מצוקתם של האחרים, כך הם בורחים מפני האיבה, ויוצרים אותה בכל מקום שהם מופיעים. בכול עניותם הגדולה-יותר מוציאים הם את פרוסת-הלחם מפי אלה, שנחשבו עד עכשיו לעניים-ביותר את האהבה הסבלנית לרגב האדמה, שבה כוחו של האיכר, מרעילים אצלם או אוסרים אותה עליהם. הנדידה מאונס עושה אותם, כבר בשלב התחתון של החיים הכלכליים, לרוכלים. בכל מקום נאבקים הם עם חוסר-בטחון אין-דומה לו של הקיוּם – נאבקים וגם מתגברים. מסע-יגונים זה בטראגיקה שבו, בקומיקה העלובה שבו, הוא גם מסע-כיבוּש. אבל גם לאחר שהיחידים היכו שורש בקרקע, המצוקה עדיין לא תמה. סוגי הפעולה, שהמדינה בחכמתה והחברה, מתוך חושה הבריא, משלמים שכרם במתן-כבוד בלבד, סגורים ומסוגרים ברוב הארצות בקפדנות בפני היהודים. לפי כך הם מושלכים אל המסחר, ובייחוד אל אותו המסחר, שלא -זו-בלבד שהוא סובל ניידות גדולה ביותר, אלא גם מצריך אותה: אל סחר הכסף. שלילת הקרקע בשכבות הנמוכות, שלילת הכבוד בשכבות הגבוהות-יותר – עושות את היהודי למה שהוא כיום.

והנה יש בני-אדם, הרואים ב“התבוללות” את הפתרון לשאלת-היהודים. אבל ההתבוללות מהי? הרי לא ה-swell.⁵ המוצלח פחות או יותר משהם מדברים, לא גזיזת הזקן והתלבושת לפי האופנה, ואף לא הרגלי החיים היומיומיים. ההתבוללות היא רכישת קרקע וכבוד באיזו ארץ. היהודים היו מוכנים לכך בכל מקום, האם מרשים זאת? ובמקום שמרשים זאת היום, האם ירשו זאת מחר? אנחנו היהודים של ארצות-התרבות שנעשו אנטישמיות, רצינו להתבולל, אבל דווקא נסיונות ההתבוללות שלנו הם שעוררו את האנטישמיות המודרנית, כי זו היתה רכישת קרקע וכבוד. וכך יהיה הדבר, כך הוא מוכרח להיות, בכל מקום ואף באנגליה. יאמרו בוודאי, שאני מביא את האנטישמיות לאנגליה. כבר אני מורגל אל כל דברי התועבה, ושום דבר לא ימנע אותי מלומר את האמת, שאני משוכנע בה. רק הצלחה מלאה של הציונות עשויה לשמור על יהודי אנגליה מפני האנטישמיות, כי נהירתם של יהודים עניים וכובשניים תוטה על-ידי כך לצד אחר. אלה הם דברים פשוטים: כשיש יהודים מעטים – רוצים בטמיעתם; כשהם מתרבים – רואים בטמיעתם סכנה לאומית. אנגליה היא בזמן הזה אותה הארץ, שיש לה כוח-משיכה הגדול-ביותר לגבי היהודים בכל העולם, משום שהיא כל-כך גבוהה בתרבות וכל-כך סובלנית ביחסה אל עמנו. כתוצאה מכך גדל מספר היהודים באנגליה, אם הידיעות שבידי נכונות הן, פי -שלושה בעשר השנים האחרונות. אינני יודע מי מכם היה רוצה, שכך יהיה מהלך-העניינים גם להבא. אני חושב, היהודים תושבי אנגליה ירצו בכך פּחות מכול; אלא שהעניין הזה הוא בשבילם “עדין” במידה מסוימת. על יסוד איזה עקרון יוכלו היהודים שכבר נכנסו לארץ להתקומם נגד כניסתם של אחיהם? בכל אופן קשה לומר: לך לך למקום אחר לגווע ברעב, פה אתה מפריע לי בעיכול; ולך התענה לך במקום אחר, כאן רוצה אני לשמור על נוחיוּתי. אכן, זוהי צרה אמיתית, והיא היתה נראית כחסרת-מוצא. אבל הציונות רוצה לחסל אותה, על-ידי מה שהיא מחפשת בשביל העם חסר-הארץ קרקע משלו וכבוד משלו. הפּרולאֶטארים התלוּשים יתערו בקרקע – באדמה שמותר סוף-סוף להם לאהוב אותה, ושמעולם לא חדלו מלהיות נכספים אליה: במולדתם ההיסטורית.

שם יכוננו עם הופעתם סדר וחיי תרבות, שאינם מצויים כיום הזה במזרח.

לכך ולא לשום דבר אחר מתכוונת הציונות. עובדה משמחת היא, שתנועתנו מצאה הד רב כל-כך בדעת-הקהל האנגלית, כפי שנתבטא ברשימותיהם האחרונות של “דיילי כרוֹניקל” ו“פּאל מאל גאזאֶט”. הצעתו של מר ארנולד ואיט,⁶ לכנס ועידת אירופית לשם פתרונה של שאלת-היהודים, חופפת את הדברים שאמרתי בספרי “מדינת היהודים”: כי את השאלה הזאת יש להעלות לדיוּן ולפתור בסוד עמי התרבות. אם שני עיתונים נכבדים, שגיוונם המדיני הוא שונה כל-כך, יש להם דעה אחת בעניין מסוים, הרי מותר לראות בכך ביטוי גמור להלך-הרוחות הרווח בקרב העם האנגלי. אינני יודע אם לורד סוֹלסבּאֶרי⁷מצא לו בתוך טרדת ענייניו שעת פנאי לרכוש לו ידיעות על הנושא הזה, שבוודאי אינו מחוסר-עניין בשביל בריטניה הגדולה ובריטניה רבתי. אבל בין אם יהיה זה טוֹרי או ויג – הרי האיש שייטול על עצמו לפתור ביחד עם השאלה היהודית גם חלק של שאלת המזרח, יגשים מפעל של מדינאי גדול-מעוף, ומובטח לו שהעולם, במידה שהוא בר-תרבות, יעקוב אחר דיבוריו ומעשיו מתוך השתתפות, ואולי מתוך הערצה. עוד בראשיתה של התנוּעה סבור הייתי, כי יוזמה דיפלומאטית מצדה של אנגליה מן ההכרח שתבוא, משום שאנגליה כשהיא מביטה – כאילו בקו-האוויר – לעבר-הודו, מוכרחה היא לרפרף על פני ארץ-ישראל; ומשום שאנגליה שומרת עדיין על מידה מסויימת של בהירות-רוח⁸ בהשקפותיה על השאלה היהודית. אם ההתעוררות לכינוסו של האריאוֹפאג⁹ האירופי לא תבוא מצדו של משרד-החוץ הבריטי, ייתכן שהקיסר הגרמני¹⁰ יתן ידו לדבר הזה, שהוא נהיר לו. למעשה מעניין הוא את כל המדינות, זוהי בעיה בין-לאומית במובן הנעלה-ביותר, וכינוסה של ועידה כזאת תהיה בוודאי לרצון לכל העמים. עתידה זו להיות ועידת-שלום מסוג בלתי-רגיל ולכבודה של האנושות.

אך האם היהודים רוצים בכך? על השאלה הזאת השיב הקונגרס הבאזלאי בחיוּּב פה-אחד ורוח-אחת. השכבות של עמנו היו מיוצגות שם על-ידי סופרים, מלומדים, עורכי-דין, רופאים, טכנאים, וגם סוחרים ובאנקאים.

כי רובם המכריע של היהודים בעולם כולו מסכימים עם ההחלטות הבאזלאיות, דבר זה מותר כיום לקבוע בבטחון. מכל חלקי-תבל, מכל ארץ-אירופית, מגיעות אלינו בלי הרף ידיעות מאגודות ואספות-המונים, שבהן משתתפים 200, 500 , 1000 איש, והם מאשרים בהתלהבות את ההחלטות של נציגיהם בבאזל. מה ערך יש איפוא בכך, אם במקומות בודדים קמים רבנים ומוחים נגד הציונוּת? לעתים קרובות מפריזים מחוץ לתחומי היהדוּת בהחשבת דעותיהם של האדונים הללו. להבעת דעה בעניינים מדיניים אין הם מוסמכים כלל מטעם קהילתם. אם אחד מתמנה דרך משל רב-ראשי, משום שכמה אנשים עשירים נוטים אליו חסד, אין זה מקנה לו עדיין את הסמכוּת הקטנה-ביותר; שאלמלא כן היינו מגיעים לידי כך, שהתורה בהיכל תהא נקבעת על-ידי שקי-הממון. הרבנים גדולי התורה שלנו, אלה שהם יראי-שמים באמת ובתמים, מביעים את דעתם ברוח הדת והתורה בעד שיבת היהודים למולדתם.

והנה נראה לכאורה, כי תמיכתם של חוגי הבאנקאות הגבוהה¹¹ דרושה בשביל העניין שלנו. נכון הדבר, אנשי-הכסף הבינלאומיים הללו עשירים במידה מספקת, כדי לקדם את המפעל; אבל אין הם עשירים כל-הצורך, כדי למנוע אותו. אם יש ביכולתם לקנות את הכול – את פיסת-הפח שממנה עשויה ציפורן-עטו של סופר בלתי-תלוי אין הם יכולים לקנות. החלק המושחת של העיתונות עשוי לשרת אותם בעסקותיהם החשודות; אך תנועה לאומית, שגידולה כל-כך מהיר, אין בידם להחניק. יכולים הם רק למשוך בכתפיים וללגלג על ה“אוטופּיות והחלומות”. אולי לא רחוק היום, שבו יראו אחרת את סיפור-האגדה הזה.De te fabula narratur![³⁴] אפשר שיתרחש הדבר, כי תנועה מוזרה זו של העניים, המונהגת על-ידי כמה אנשים מטורפים, עוד תתיצב לפניהם בכל מורא רצינותה. כיצד? יש כמה בני-אדם, המחוללים את הגשם ואת מזג-האוויר הנאה¹² בתופעות-החיים החשובות ביותר של העמים. אבל כל אמצאה מביאה טובת-הנאה רק להם, כל צרה מגדילה את עוצמתם. ולשם מה הם משתמשים בעוצמה זו? האם העמידו עצמם בשירותו של איזה רעיון מוסרי? האם הם עומדים לפחות לימין עמם, שמצבו כל-כך רע ומר?

את זאת נראה. השאלה מנוסחת והיא מתחדדת והולכת.

בלעדיהם אין יכולים לא לערוך מלחמה ולא לעשות שלום. הם מחזיקים את האשראי של המדינות ואת מפעליהם של היחידים בידיהם החמדניות. כל אמצאה חדשה אנוסה לחזר על פתחיהם מתוך הכנעה, ובזחיחות-דעת שחצנית הם חורצים משפט על צרכיהם של האחרים.

האם תלויה איפוא גם הציונות בחסדם? לא, בדרך פלא אינה תלויה. בלא לשים לב לקימוט-מצחיהם בזעף וללעגם, ועל אף ההתקפות מצד משרתיהם העיתונאים, צועדת תנועת-העם שלנו קדימה. לאחר שנתקבלה בתרועה וברגשת-לב על-ידי הפּרולאֶטאריון שלנו, כבר כבשה לעצמה את האינטליגנציה והיא מתחילה לרכוש לה את המעמד הכלכלי הבינוני. ומה משמעותו של הדבר? האם אלה הם דקלומים נבובים, התקהלויות לשם בידור או התאגדוּיות לשם בדיחות-הדעת? לא, משמעותו של הדבר היא אירגונם של היהודים, שביום-מן-הימים אפשר יהיה לנצל אותו לשם הכרזת חרם, שעדיין לא נראה כמותו. כוחם של אנשים אלה יותר משהוא מתגלם בצרור-הכספים שבידיהם, מתבטא הוא באשראי העומד לרשותם ובמחזור של עסקיהם. כוחות מבחוץ לא הצליחו עד עתה להתגבר עליהם, אף-על-פי שנעשו כמה נסיונות ראויים-לשבח בכיווּן זה. כל נסיון כזה, שנעשה עד עכשיו, נחשב לאנטישמי, ומשום כך נתקל מראש בהתנגדותו של עולם-המסחר היהודי. אבל פני הדברים יהיו אחרים, אם נקומם בשם הרעיון הלאומי את המעמד הבינוני היהודי, הדחוּק מכבר, נגד אדירי-הממון היהודים. לשכנע אותם או להכניע אותם!.

לפי שעה עדיין לא הגענו לכך. דיון חטוף זה בעניין החרם הכספי לא בא אלא לרמוז, שאנחנו בעלי-החלומות יש בדעתנו להשתמש במקרים מסוימים באמצעים ממשיים מאוד. הקונגרס הבאזלאי החליט, כידוע, גם על ייסוד באנק יהודי. הנשיאות לא הרשתה לערוך דיון מיידי על ההצעות שהוגשו, הואיל ואין זה מן הראוי להשתמש בסמכותו של הקונגרס לשם ההצעה הראשונה שנזדמנה. באנק לצרכי-ההתיישבות היהודיים עם הון-מניות של שני מיליונים לי“ש, יהיה מכשיר חזק במידה מספקת לשם ביצוען של הפעולות הכספיות הקרובות. מי שמכיר את היקפה של תנועתנו, תתקבל על דעתו ההנחה, כי שני מיליונים מניות בנות לי”ש אחת כל אחת שיופצו בכל העולם, ייחתמו במהירות מרובה. אדם שאינו איש-עסקים מרגיש מעין סלידה מפני נגיעה בנושאים אלה. אבל אנו מוכרחים להתגבר על העניין הזה, עקיבותו של הרעיון מחייבת לכך, והסייגים שקבענו, כדי למנוע כל אפשרות של עירבוב-תחומים בין המדיניות לבין הפעולות הכספיות, אפשר שיגנו על מנהיגי התנועה מפני התקפות מזוהמות ביותר.

ברצוני לסיים, אף-על-פי ששאלות רבות עדיין צפות ועולות. מדי מי יש לרכוש את הקרקע ובאילו דרכים וכיוצא בזה. דנתי בעניינים האלה בפרוטרוט בחוברת אוקטובר של ה“קונטמפּוררי רביו”,¹³ ולא הייתי רוצה לנצל את הכנסת-האורחים שנהגתם בי בעיתונכם. הפעם נסתפק ברמיזות. הבטאונים החפשים-מפניות של דעת-הקהל ודאי ידונו בכל מקום בהצעה הדבר כינוסה של ועידה אירופית למען שאלת-היהודים. ואם תכונס אחר-כך ועידה כזו, עשויה היא להגשים מפעל הראוי לתרבות של ימינו. הפתרון הטריטוריאלי של השאלה היהודית פירושו הקלה בשביל אירופה והגאולה בשבילנו.