¹

(5 בנובמבר 1897)

הריב הגדול בבוהמיה בדבר תקנות-הלשונות² מראה את היהודים האוסטריים במצב מוזר. הם הולכים בנאמנות עם אלה, שהיו אתמול אויביהם הנמרצים ביותר, ומחר שוב יהיו כאלה. אלמלא היה הדבר כל-כך רציני עד כדי מורא, אפשר היה לראותו כמגוחך עד בלי די. יהודי לאומי זה או אחר, שנאבק עם עצמו עד שהגיע להכרת הלאוּמיוּת שלו, יתכן שיצחק צחוק מר למראה היהודים האלה, הנאחזים ברעדה בכנף בגדיהם של האנטישמיים הגזעניים. אבל לעג זה יהיה בו אי-צדק מסוים, ולא נגרום אי-כבוד להשקפתנו, אם ננסה להבין את מצבם והלך-רוחם של יהודים גרמניים-לאומיים אלה.

קודם כל חייבים אנחנו להפריד ביניהם לפי סוגי-המשנה שלהם. יש ביניהם בוודאי כאלה, שריצתם או היגררותם אחרי הגרמנים נובעת אך ורק מתוך חשבונות של הנאה פרטית או דאגה לביטחון מדומה. הם מודחסים ולחוצים כאותו עורק של מחצב בתוך רובד של חומר זר לו. גם בזמנים כתיקנם הם מורגשים על-ידי הרוב שמסביבם כגוף זר. אבל שעה שרגש-הלאומיות של האחרים מרוגז, מצוּוים הם על זהירות מכופלת. מחמת מצבם הכלכלי המיוחד של היהודים, שרובם עוסקים במסחר, תלויים הם במצב-רוחם ובשרירות-לבם אם לא של יחידים, הרי לפחות של חוגי העסק והלקוחות שלהם. אסור להם להקניט את בני סביבתם. ומשום כך, אם הם נוטים להסתגל ושוחים עם הזרם, אל נשפוט אותם בכל חומר הדין. מי שלא ויתר מעולם שום ויתור לשם קיוּמו – הוא יזרוק בהם את האבן ראשונה. בשביל אבי-המשפּחה ממלמל פי ילדיו את דברי ההצדקה. הפּקיד, הנושא בסבלנות את שגעונותיו של הממונה עליו, עורך-הדין, הנזהר שלא להכעיס את לקוחותיו, בעל-המלאכה, המחווה קידות לפני לקוחותיו, וכל התלויים במהלך החיים המשקיים – חייבים להבין גם את איש-המסחר היהודי, כשהוא משתתף, שלא ברצונו בתנוּעות המדיניות של סביבתו.

אבל יש גם כאלה, המגזימים בדבר הזה. רואים כאן תופעות של פּחיתות, רואים את מאוּשל³ מחופּש כטבטוֹני; אבל רואים גם את היהודי המתבולל ישר-הלב, הנמצא כיום במצב טראגי. עליו נייחד עכשיו את הדיבור. שיטת-המלחמה, הרוצה להראות כל יריב כמגוחך או כנקלה, בה מואסת הציונות. אדרבה, אחינו אלה, שנתלשו מאדמת מטעם והם מטולטלים בלא משען, אנו רוצים לפקוח את עיניהם, שיראו את מצבם.

היהודים בני התרבות הגרמנית, שתקופת עלומיהם וראשית גבורתם חלה בזמן שלטונם של הרעיונות הליבראליים, הצטרפו בכל חום לבם אל האומה הגרמנית. הם אהבו את גרמניוּתם אהבה יתירה, ושירתו גם את העם הגרמני ואת רעיון החופש האזרחי שירותים נאמנים ורבי-הקרבה. הם נצמדו אל האוּמה הגרמנית במאבקיה ובסבלותיה הצמדה קרובה – קרובה מדי, כנראה. אותה שעה התחילו פּתאום להתנער מהם. פּתאום הכריזו עליהם, שהם טפילים, המוצצים את לשד הגזע.

במחי-יד אחד לא היו עוד גרמנים, אלא יהודים. זה היה שינוי-דמות ללא מעבר, פּתאום כיקיצה מחלום. המציאוּת אפפה אותם שוב מתוך אכזריות, שכבר נגמלו ממנה למחצה. הם התהלכו מוכי תדהמה. כל מה שהיה עד עכשיו היה איפוא טעוּת, כל חשבון חייהם היה בנוי על שגיאת-יסוד. כל קרבנותיהם לשוא, וכל מסירותם לריק.

בני-אדם וכוח-תפיסתם שונים הם זה מזה: המסיבות משוות צביון מיוחד לרושם, שעושים עלינו האירועים, כל גיל-וגיל – ואורח הרגשתו. כך כמובן יש להסביר את העובדה, שהגירוש בכוח מתוך הגרמניוּת פעל על היהודים פעולות שונות. מהם ראו את עצמם לפתע עומדים מבודדים, חסרי-מולדת במקום-לידתם. שהרי מולדת אינה מושג של מקום בלבד: זו היא אפילו התפיסה הקלה ביותר של מולדת, שמחפשים אותה בהתרגלות אל עיר, אל רחוב או אל בית – המולדת חייבת להיות מהתקשרות אל דברים שאין בהם רוח חיים – המולדת חייבת להיות יותר מהתקשרות אל דברים שאין בהם רוח חיים. המולדת היא שיתוף מוכּר בהגותו ובתחושתו של כלל-העם. וההטעמה היא על מוכּר. בלא שיתוף מוּכּר אין מולדת… יהודים אחרים שואפים במרץ לשיתוף לאומי שממנו לא יהיה אפשר עוד להרחיקם לעולמים על-ידי שינוי שהוא במזג-האויר המדיני, ושאיפה זו יש לה כבר כיום הזה בשם ציונות צליל מתכתי, המתפשט בכל רחבי תבל. בני הסוג השלישי עדיין לא חפצו להאמין, שכבר הם מושלכים מחוץ לגרמניות, גם לאחר שנטרקה הדלת בגסוּת ובבירוּר לפני חוטמם.

והנה הגיעה שעת משבר בשביל הגרמניוּת באוסטריה; נאמר, שלא להגזים: בבוהמיה. זהו משבר רציני, בכך אין להטיל ספק על-פי הידיעות מן העתונים. הגרמנים בבוהמיה מרגישים עצמם במצב קשה, מרגישים אפילו סכנה לקיומם הלאומי. אנחנו, העומדים בעצמנו על נקודת-המוצא הלאומית, איננו יכולים להסתכל במאבק כזה בלי השתתפות שבלב. השאלה המדינית בשבילנו היא רק עד היכן זה נוגע ליהודים. זהו רגע, שבו נרעדות בנפשנו כל הנימים המקשרות אותנו אל התרבות הגרמנית. ודווקא משום כך ראוי לנו לשקול בדעתנו ולהחוויר לעצמנו יפה, מהי העמדה המכובדת ביותר שאנו צריכים וחייבים לנקוט בה. בשבילנו הציונים השאלה וגם התשובה פשוטות הן. אנו בעד התפתחותה הטבעית והבלתי-מעוכבת של כל עמיוּת, ובכן גם של הגרמנית. אנו נגד שיעבודו ודיכוּיו של כל עם חפץ-חיים, משמע: גם של העם הצ’כי. אך מה שיש בריב הזה אינו אלא סכסוך-גבוּלות, שאינו נוגע אלא לצדדים המעונינים בלבד. היכן נמצא הצדק? מן-הסתם באמצע. עתים גובר הצד האחד ועתים הצד האחר. כך שכל אחד מן הצדדים היריבים בלתי-צודק לסירוגין. כך נראה לנו הדבר מבחינה אוביקטיבית. אנו סבורים שאין זה מן המידה, שנרצה להבליט בריב הזה בראש וראשונה את טרוניותינו אנו, ועל כל פנים היינו דנים לכף-גנוּת את אלה מבין היהודים, שבשעה שהגרמנים נתונים בצרה, יזדרזו להיהפך ממתבוללים גרמניים למתבוללים צ’כיים.

כל הכבוד לרגשותיהם של היהודים הגרמנים היושבים בבוהמיה – אין אנו נטולי יכולת להבין אותם. אבל מה בנוגע לגילוייהם החיצוניים של רגשות אלה? עד לאיזו דרגה הם הולמים את רגש-הכבוד, והאם יש בהם בכלל תבונה מדינית? אך קודם כל השאלה העיקרית: מה הם האזרחים בני דת משה כהיום הזה בבוהמיה? האם הם גרמנים או הם יהודים?

לפי הדרך הנמרצת, שבה מתנהלת התנועה הגרמנית-הלאומית בבוהמיה, אפשר היה אפילו לדרוש ממנהיגיה תשובה רשמית על כך. תמוה הדבר, שהגרמנים בני דת משה מחמיצים את ההזדמנות להשגת ידיעות ברוּרות בנידון זה, שעכשיו אולי המקום והזמן המתאים להן. הרי לא די בכך, שהם “מרגישים את עצמם כגרמנים”, כפי הביטוי המחובב עליהם. האם גם האחרים רואים אותם כבני הכלל הגרמני? מעניין היה עכשיו יותר מתמיד להיוודע על כך בבירור.

שאלה לבטלה היא, כלום אין התשוּבה ידועה לנו מכבר? וכי טורחים המנהיגים הגרמנים טרחה כלשהי, בשביל להעלים את דעתם האמיתית? לא, לכבודם של האדונים האלה ייאמר, שלעולם אינם חוטאים, אפילו בעצם ימי המלחמה שהם מנהלים בחזית אחרת, בחוסר עקיבות מבחינת התנגדותם ליהודים. אכן, גם אם אין להם כל צורך לקנות עזרה, המושטת להם חינם מתוך התבטלות גמוּרה. וכאן הגענו לנקודה, שבה לא נוכל עוד, עם כל רצוננו הטוב, לרדת לסוף דעתם של העברים הגרמניים-הלאומיים. אילו הסתפקו המנהיגים הגרמנים בשתיקה, אפשר היה לדמות, שחלק מן היהודים סובלים מחולשת-הזכרון, והרי זה דבר אנושי הוא, בעיטה, שקיבלו אותה לפני שלושה חדשים, היא במידת-מה נחלת ההיסטוריה, ופוליטיקן ריאלי אינו חייב להרחיק במחשבתו יותר מעשרים וארבע שעות. אבל ביטויי הזלזול והשנאה מתחדשים עליהם בכל יום, ובוודאי יש להם הרבה צמר גפן באזניהם, אם אינם שומעים כל זאת. אילו לפחות היתה להם הנחמה, שהשירותים שלהם במאבקם של הגרמנים בבוהמיה ייזקפוּ לזכותם. לא איגודי בתי-הספר והאגודות להתעמלות ולזמרה הולכים ונעשים יותר ויותר אריים “נקיים מיהודים”. אפילו את כספם של היהודים, שהיו צריכים לחשוב עליו “non olet”,⁴ דוחים הם בהעוויות של זלזול. באיגוד בתי-הספר, שהיו לו בין היהודים עובדים כל-כך מסורים, מתווכחים על כך אם יש לקבל עוד כסף יהודי. הלך-הרוח הכללי הוא נגד הדבר. מה רב מספר האסיפות הגרמניות הנערכות שהכניסה אליהן אסורה ליהודים במפורש, ובאסיפות מדברים צירי-פארלאמנט, שנבחרו בקולות יהודיים. אבל היהודים הגרמניים משלימים עם כל השפלה. אולי יש להם תקווה, כי מכאן ולהבא לא יתנפלו עליהם, אם כי לעולם לא יתייחסוּ אליהם כאל שווים-במעלה? לא, הציר הופמאן פון ואֶלאֶנדורף הצהיר במפורש כי “עונת החיסה”⁵ לא תימשך אלא כל זמן שנמשכת המלחמה הנוכחית נגד הממשלה. הציר ווֹלף העיר בישיבת הרייכסראט מ-26 באוקטובר: “לא שני לאומים קיימים בבוהמיה, אלא שלושה, והם הגרמנים, הצ’כים והיהודים… “ואחר-כך:”… יריבינו הקשים ביותר, שעמהם אנו נאבקים כעת, עד שתגיע השעה שבה נושיט את ידינו, מעל לראשיהם של היהודים והממשלה, להבנה ולשלום”.

אה, הרי אלה הם רק אנשי-המפלגות הקיצונים: ואילו השקולים בדעתם הם אוהבי-ישראל מימים ימימה – איזו השפלה עצמית! – והם מחזיקים בעקרונות החופש. אמנם כן, הם כבר נעשו מפלגה אחת עם האנטישמיים הגרמנים, על מקצת-המשהו של שאלת-היהודים התגברוּ על נקלה. זה בזרועותיו של זה נתונים הם, ובוכים מכאב ומשמחה. ליבראל גרמני? זה היה שמו של פזמון עתיק מתקופת הקרינולינה.⁶ האנשים מאותם הימים שבקו חיים או שאבד עליהם כלח, ואת אלה האחרונים אפשר למצוא בבית העליון או לראותם באפס-מעשיהם במשרותיהם הגבוהות. אך כאן אפשרית עוד טענה אחת אחרונה: אם היו אנשים כאלה לשעבר, הרי ייתכן שעוד יקומו שכאלה בעתיד. הנה, מה היה טיבה האמיתי של הליבראליוּת שבה דגלו האדונים רבי-החסד הללו, מתחילים לאט-לאט להבין כראוי. ה“פּוליטיק” הפּראגאי מספר על ד“ר שמייקאל, מנהיגם המנוח של הגרמנים בבוהמיה, משהו המתאשר גם על-ידי “פולקסבלאט” הגראצאי בזכרונות אחרים המתפרסמים עליו. “פּוליטיק” כותב: “כי ד”ר שמייקאל הרגיש עצמו בפנימיוּתו אנטישמי, בערך כמו האחרים, דבר זה סוד גלוי הוא. במשרדו שבוועד הארצי נוהג היה לתת לשנאת-היהודים ביטוי גס למדי. כן, הרי הוא הוא האיש, שערער בפומבי על הדעה, שהיהודים הגרמנים גרמנים הם. במקרה הטוב ביותר מוכן היה לסבול אותם כרע הכרחי בתורת “איזראָליאים חובבי-אשכנז” בתשלום מסים ובהליכה לקלפי.”

היהודים הגרמניים, המסכנים והאוויליים! יגיעת האהבה היתה לשוא. הנכם מה שהייתם; ותהיו מה שהנכם: איזראליטים חובבי-אשכנז. וזאת אמר שמייקאל ה“ליבראלי”. כן, כן, היקיצה מן החלום הזה מהולה במרירות. ולכן קבלו סוף-סוף את העוּבדות כמות שהן, ומלטו עצמכם מתוך מצב, הנעשה רע ועלוב יותר מיום ליום.

אין זה חסר-עניין, להתבונן בחלוקתם של היהודים על-פני מחוזות לשוניים שונים של בוהמיה. התרשים דלהלן מוסר סקירה על כך:

3,576 קהילות צ’כיות טהורות, ובהן 1597 יהודים.

1,510 קהילות צ’כיות-גרמניות ובהן 55,899 יהודים.

796 קהילות גרמניות-צ’כיות, ובהן 19,782 יהודים.

1,148 קהילות גרמניות טהורות, ובהן 3,201 יהודים.

נמצא כי מבין 7,210 קהילות 3,576 הן צ’כיות טהורות; מבין 94,479 יהודים יושבים 15,597 במחוזות צ’כיים טהורים ן-55,899 במחוזות מעורבים עם רוב צ’כי.

ואם היהודים במסיבות כאלה, כשהם עומדים נוכח עדיפות מכרעת של הצ’כים, ויודעים יפה שהם עושים אותם בכך לאויבים בנפש, מוסיפים אף-על-פי-כן להחזיק בגרמניוּתם המדוּמה, הרי אפשר היה לראות בכך משהו הראוּי לתהילה, ואפילו גילוי של “הנאמנות הגרמנית”, שעליה מדובר בפזמוני-משתאות רבים כל-כך. אבל מי שהוא גבר גרמני כהלכה אינו מתרגש מכל זה, והאדון הופמאן פון ואָלאָנהוף יודיע לנו, מתי “תקופת החיסה” נסתיימה.

“עונת החיסה” היא העונה, שבה אסור לירות בחיות ועופות-בר שיש בהם תועלת. סבלנוּת! הרי שוב יבוא היום, שבו אפשר יהיה לזלול יהודים. אז תצהלנה שוב היריות במרחבי היער.

אלא שגם לדולקים ולציידים צ’כיים תהיה אז רשות להצטרף אל הגרמניים. המעגל יצטמצם, והארנבות המסכנות שלנו מבוהמיה תתרוצצנה מוכות תדהמה.