¹

(24 בדצמבר 1897)

אישים נאמנים ואמיצי-לב אחדים ניסו לגול את האבן הכבדה מעל הקבר, שבו הוא טמון. אבל כנופיה גדולה התנפלה על המשחררים והתגברה עליהם. האבן מונחת שוב במקומה הקודם, והאיש החי שמתחתיה נשאר קבור כמקודם. כך נראים כיום פני העניין, שזכה לפירסום עגום בעולם כולו בשם “עניין דרייפוס”. העם של צרפת, נדיב-הרוח, המאוהב בצדק, העם של זכוּיות-האדם, המוסר את כל המשפטים לבירור מחודש, ולעולם אינו יכול לראות שום גזר-דין כמוחלט וסופי – העם הזה אינו רוצה, כי אשמתו של הקאפיטאן היהודי תועמד עוד בכלל בסימן-שאלה. הפגנות סוערות ברחוב, דיקלומים פּאטריוטיים בבית-הנבחרים, שמצה אספסופית בעתונות – הכול פועל ביחד, הכול לא נועד אלא למטרה אחת: להוסיף ולהחזיק את היהודי שם, בארץ הגזירה באי-השדים. הם עדיין מוסיפים לרצוח אותו, אף-על-פי שכבר נקבר קבורה מעולה כל כך. ומוכרחים להרהר כאן בפתגם שלהם: “Quand on est mort, c’est pour longtemps”² אה, ובייחוד שהדבר פוגע באדם חי, הרי הוא מת לזמן ממושך.

אבל בלבם ובמוחם של רבים, ולאו-דווקא הגרועים ביותר ואף לא של יהודים בלבד, נשתרש הרעיון, שיהודי אומלל זה על האי שבקו-המשווה, שהם תלשו את סרטי-הקאפיטאן מעל שרווליו בטקס-הקבורה רב-הרושם של כבודו – שיהודי אומלל זה חף מפשע. את הרעיון הזה שוב אין להניס על-ידי צריחות-רחוב והסתה בעיתונות, ומי שהוגה אותו שייך גם הוא לנושאים בסבלו של אותו האדם החי. מותר לומר, כי הספק שנתעורר לא פג כוחו מחמת התנהגותם של הממשלה הצרפתית, שהיתה הססנית ומלאת סתירות ונבעה, כפי שמסתבר, מתוך יצר שמירת הקיום העצמי. בכל מקרה אחר היו ניגשים לבירור המשפטי השני – נניח את המקרה הגרוע ביותר – היה יכול להביא שוב לידי הרשעתו של הנידון, ובזה היה ניתן לפחות סיפוק לרגש-הצדק הנחרד. אבל זהו העניין: לא העזו אפילו לחדש את המשפט, משום – משום שאסור היה שהקאפיטאן דרייפוס יהא חף מפשע. העם היה בוודאי רואה את עצמו במקרה כזה כמרומה. הוא היה מאמין, שביימו לפניו קומדיה של משפט ושל זיכוי, ושלאמיתו של דבר פעלה כאן השפעתם של אנשי-הכסף היהודים, והיה מקום לחשוש במקרה זה מפני התפרצות נוראה של זעם ההמונים. יתכן כי זה “נימוק-המדינה”,³ שגרם לחיסולו “המרגיע” של נסיון-הערעור. ממשלת מלין⁴ לא מצאה לה מוצא אחר להיחלץ מן העניין, שגאה עד לממדים מאיימים; חכמת הממשל הרי לעתים תכופות אינה אלא בחירה בין סוגי עוול שונים. אפשר אפילו לחשוב, שיהודי זה או אחר בצרפת העדיף סיום זה של הטראגדיה, שלא היה בו אלא מת אחד. הרי אפשר היה שהעניין ייגמר באופן הרבה יותר גרוע. “פלוריאן הקדוש! גנון על ביתי, הבעֵר בתים אחרים!” ⁵ מתפלל גם לא-אחד שאיננו איכר. דרייפוס המסכן בכל אופן כבר אבוד, מוטב איפוא שלא יתווספו לפחות קרבנות חדשים.

אבל שיקול-דעת זה אינו אנוכיי בלבד, הוא גם בלתי-מניח-את-הדעת. עניין דרייפוס אינו מתמצה בשום פנים בכך, שאותו אדם מסכן גוסס גסיסה אטית באי-הקדחת הרחוק. מכבר הפכה מצוקתו המרה של יחיד זה לשאלה בעלת טווח גדול הרבה יותר. השאלה אומרת: עוונו של מי הוא נושא? של מי?

אין אנו מתכוונים בכך לאותו נבל שהוא אלמוני עד היום, שעשה את מעשה הבגידה המיוחס לדרייפוס, אם נעשה כאן מעשה-בגידה בכלל, ולא מעשה-זיוּף בלבד, כמו בעניין נורטון⁶ המפורסם לגנאי שקדם לו. אנו מתכוונים הרבה יותר לאותם אנשים או קבוצות, שבעטיים הוא מתייסר. ישנם כאלה, בכך אין ספק. נתאר לעצמנו רגע אחד, כי אכן ביצע את הפשע המיוחס לו. בני-בליעל כאלה היו גם לפניו, זמן קצר לפני הרשעתו היו בצבא הצרפתי עוד מקרים אחדים כאלה. לא שמענו כלום על כך, שפושעים אלה הובלו לקבורת-כבודם תוך ילל-פראים של אוכלי–אדם, כמו שאירע כאן. אבל עליו השתערו מתוך השתוללות-זעם תאוותנית. יותר מכול היו רוצים למרוח אותו בעטרן ולכסותו בנוצות ולהתעלל בו התעללות גופנית שאיני יודע לכנותה בשם. משום מה? שוב לא היתה זו נקמה על מסירת סודות צבאיים, שבימי שלום אינה מעוררת, כפי שמוכיחים המקרים האחרים, זעם של טירוף, הו, זה היתה התפרצות-זעם אחרת לגמרי, קרובה קרבה יתירה להשתוללותו של אספסוף בהתקוממותו. והם גם ידעו לנסח תיכף ומיד את הקטרוג הכולל. לא “הלאה דרייפוּס!” צרחו הללו, אלא “הלאה היהודים!” ⁷ זה היה הדבר למן הרגע הראשון, וזה הוא נשאר עד היום. כן, הקאפּיטאן דרייפוס הועמד על יסוד אותה התעודה היחידה, אותו “בּוֹרְדֶרוֹ”⁸ שכל עולם רואה אותו היום כחשׁוד, בפני בית-דין המורכב משבעה בעלי-דרגה מכובדים בצבא הצרפתי. אבל הקצינים השופטים האלה היו נתונים ללחץ איום. דווקא משום שהדיונים היו חשאיים, היה הלחץ מצד דעת-הקהל עצום מאוד. שבעת אמיצי-הלב הללוּ, מעולם בוודאי לא חששוּ לחייהם, אבל באותה מידת הוודאות אפשר לומר שהם חששו לכבודם שלא ייפגע. כי בחוץ, ברחוב לפני בית-הדין הצבאי, כבר ארבה הדיבה הרעה מוכנה לזינוק. כלום לא נתגלתה עוד בראשית העניין עלילת-השקר הערמומית, המרושעת, על הממון היהודי הזומם לשחרר את הבוגד?

יהודי אומלל, עמוס מארת הממון, מארת ממונם של אחרים. לו לא היתה כל שייכות אליהם,⁹ ולהם לא היתה כל שייכות אליו, ואף-על-פי-כן הומצא מיד הקשר בינו לבינם. אם אין יכולים להשיג את אלה ששונאים אותם, שונאים את אלה שיכולים להשיגם. וכך הראה לנו דרייפוס שנאת-ישראל אצורה וצבורה, שלא שיערנו כלל למצוא כמותה במידה גדושה כל-כך בצרפת. מי אשם בכך? ודאי שלא הקאפיטאן השקדן מחיל התותחנים, איש אלזאס, שהיה מוכן להקריב את חייו בעד צרפת בשדה-הקרב. בבית-הנבחרים הרפובליקאי של הארץ הזאת קם אחד הצירים והציע, כי מהיום והלאה לא יורשה שום יהודי לתפוס משרה ממשלתית. הצעה דומה לזו, אם גם מצועפת יותר, הוגשה לבית-הנבחרים עוד לפני שנים אחדות, לאחר שערורית-פּאנאמה,¹⁰ וריכזה מסביבה קרוב למאה ושישים קול. אילו הוגשה ההצעה הזאת להצבעה היום, כמה צירים היו תומכים בה? צרפת היא כיום אנטישמית עד תוך-תוכה, בדבר הזה אין עוד מקום לשום אשליות. “פיגארו” אחד העיתונים העשירים והאדירים ביותר, שניסה במשך זמן-מה לעמוד לימינו של דרייפוס, הוכרח על-ידי דעת-הקהל להיכנע, והעורך הראשי אנוס היה להתפטר מעריכת העיתון, שלא לסכן את מצבו. ועיתונאי במעמדו של עורך ה“פיגארו” הוא בלתי-תלוי יותר מצירי בית-הנבחרים, הפּופּלאריוּת שלהם אינה, כמאמר הבריות, אלא מן היד אל הפה. השערוּריות הפּארלאמנטאריות של השנים האחרונות ערערו את סמכותם של הצירים גם בלאו הכי ערעוּר קשה. כלום יעֵזו הללו, אף אם יראו את הדברים נכונה, להתנגד ליצרי המון העם? הבחירות לפּארלאמנט עומדות מאחורי הכותל, והנקל לחזות מראש, שהאנטישמיוּת תהיה למצע המשותף לבחירות. למן השמרנים-הקיצונים ועד למהפכנים-הקיצונים טסה ועוברת קריאה על-פני המדינה: “נגד היהודים!” זהו הלך-רוח כמו בימי מרידה. אבל אלה שהדבר נוגע להם הם כמוּכי-עיוורון וחרשוּת, ועדיין הם סבורים כי “זה יחלוֹף”, הו כן, ודאי זה יחלוף, כי הכול חולף; השאלה היא רק: כיצד?

האם סבור מישהו, כי זוללי היהודים, שהוכיחו זה עתה את כוחם במעשה נגד דרייפוס האומלל, יסתפקו בקרבן היחיד הזה? הם טעמו עכשיו טעם דם והם ידרשו דם נוסף, ובתאוותנות יתירה ומתוך בטחון בנצחונם, לאחר שנוכחו לדעת, כי אין מי שיעמוד בפניהם. כל העניין הזה הראה את סמכותה של הממשלה הצרפתית במבוכתה ובחולשתה המדאיגות. זרמי המים מוכנים תמיד לפרוץ, משעה שהסכר נעשה רופף. בצרפת אין ענייניהם של השמרנים מזדהים עם ענייני הממשלה,¹¹ אף-על-פי שהם “מצטרפים”¹² תמיד עם כל ממשלה קבועה. והנה נתברר עם נאומו של הגראף מאַן, ¹³ שזכה לתשואות הרבה, כי גם ה“מצטרפים” הם נגד היהודים. רק בין האופּורטוניסטים¹⁴ יש עוד ליהודים אחיזת-מה, מחוסרת כל ערך, משום שהאופּורטוניסטים שותקים אחוזי-פחד. נוהגים לומר, שהאופורטוניזם הלך לאיבוד בגלל היהודים. נכון יותר יהיה לומר, שהיהודים הולכים לאיבוד בגלל האופורטוניזם. הראדיקאלים והריאקציונרים הם נגדם, ומפלגות-הביניים יכולות להציל את עצמן, רק אם הן מפקירות את היהודים. אנו רואים, המצב בצרפת רציני למדי.

שוב אין המדובר על הקאפיטאן האומלל שניטל ממנו כבודו, שגם מתנגדיו המרים ביותר לא יכלו לטעון, כי הוא התעשר מפשעו המשוער. אוי ליום, שבו תהיה ההתעשרות עצמה הנאשמת. כאן לא ישאלו עוד לאשמה או לחפות-מאשמה. לא יהיה אפילו משפט למראית-עין. והיצר שלוח-הרסן ישמיע את הגזר.