¹

(12 בנובמבר 1897)

אם רוצים להכיר את מצב היהודים ואת שאלת-היהודים מבחינה מיוּחדת במינה חייבים – לבקר בבורסה. אולי על שום מקום של פעילות אנושית לא הופצו דעות מוטעות ואגדות-זוועה כל-כך רבות, כמו על נקודת-צומת זו של דרכי משא-ומתן רבים. בכל כרך גדול נמצא בנין מפואר הנקרא “בורסה”. בשעות מסוימות של היום מתכנסים באולמו הענק והיחיד של הבניין הרבה מאות אנשים צווחים ומניעים ידיהם בריגשה. זוהי מהומה מתמדת, המתרחשת בתוך תחומי החוק הקיים; על כל מי שאינו בקי בדרכי המשא-ומתן עושה היא את הרושם המוזר ביותר. זהו השיח-והשֹיג הנרגש של שוק בלא סחורות נראות לעין. וכך גם אפשר להגדיר את הבורסה: היא השוק המופשט.

אדם נכנס לסכנה, להיות ברגע הראשון מובן שלא-כהלכה ונלעג, אם יאמר שהבורסה היא אחד מן המוסדות המחוכמים וההכרחיים ביותר של החיים המודרניים. שכן אחת התכונות המתמיהות ביותר של המקום הזה היא, שהוא כאילו מוקף עב-ערפל של אי-כבוד. מי האשם בזה, מי מחבל במוסד הזה, מוציא עליו לעז, רוקם מסביבו אגדות של דופי, ומי הוא המטיל קלון על אלה שהם קרבנותיו למעשה, לאחר שנמצץ כל לשדם, על כך ננסה לרמוז כאן.

כל אדם משכיל יודע כיצד נתהוו הבורסות, כיצד התפתח המכשיר הזה בהדרגה מתוך צרכי המשא-ומתן שגדלו, כיצד נתהווּ מתוך המיפגשים שערכו הסוחרים בתדירות לשם דיוּן על המחירים וקביעתם, כללי-התנהגות מנוסחים בכתב ומנהגים בלתי-כתובים. הבורסה היתה והיא גם כיום מרכז-העצבים של המשא-ומתן. מתוך כך מוסברת לנו העובדה, כי עליתה הגדולה הראשונה של הבורסה חלה עם הסתעפותן של דרכי הים, וכי במאה הנוכחית, עם כניסתה לתקופה של מסילות הברזל, היא הגיעה לכוח ולחוסן רב. היא הוסיפה עוצמה ושיכלול, שעה שחוטי הטלגראף, ובזמן האחרון גם הטלפון, ניקבו וחדרו לתוך חומותיו של בניין-הבורסה. הצורות של סחר-הכסף, שיטת המניות, שהצריכה קלוּת-תנוּעה והיא גם שיצרה אותה: וקודם-כל פעוּלותיהן הכספיות הפומביות של המדינות – כל אלה הגדילו את חשיבותה של הבורסה בלי הרף. כמה חריפות-מוח יש בסיווּגן של העסקות השונות, הנעשות בשוק המופשט הזה! כמה ברכה צפונה לחייו המשקיים של כל עם ועם ושל כל העמים ביחד בקיוּמו של מכשיר כלכלי זה!.

זהו ריכוז שאין-למעלה-ממנו של הביקוש וההיצע, האיזון המהיר של המחירים העולמיים; הוא נותן לאדם היחיד את האפשרות להפוך נכסי-דניידי שברשותו לכסף עובר-לסוחר, בלי שרצון-המכירה בלבד יגרום להפחתה ניכרת בערכו של העצם הנמכר; הוא מפרה את כל ענפי החרושת והמסחר; בשביל מערכת-האשראי של המדינות הוא גם ערובה בטוחה וגם גורם מקל. את התרבות המודרנית שלנו לא היינו יכולים, פשוט, לתאר לעצמנו עוד בלי המכשיר הזה.

אם אנו מזכירים כאן את האמיתות הבאנאליות הללו, הרי זה נעשה קודם-כל בשביל להסביר, שאין מדבר כאן אחד שהוא מזלזל בבורסה או מתנגד לה. כלום ייתכן כלל, שאדם בר-דעת יזלזל בה או יתנגד לה? מעשה כזה יהיה אווילי, כמו הקללות על הכסף, לעתים קרובות שומעים את הבריות אומרים: הכסף משחית את האדם, אבל ההיפך הוא הנכון: בני-אדם משחיתים את הכסף על-ידי השימוש לרעה שהם עושים בו.

גם לאחר כל מה שנאמר עד כאן אין להבין, משום מה כבודם של הבורסה ושל משמשיה פגום בעיני החברה האזרחית. והרי איש לא יכחיש, שכך הוא המצב לאמיתו. אם לפני כמה שנים עוד אפשר היה להכחיש זאת ולהתעלם מהלך-הרוח השלילי הרווח בעם כלפי הבורסה, הרי כיום אין הדבר אפשרי עוד. השיסוי שהתנהל בחלק הריאקציוני של דעת הקהל נתעבה עוד לידי נגישות אדמיניסטראטיביות, ולבסוף עד לידי חוקי דיכוי והעמסת מסים כבדים.

משום מה? כלום רוצים להרוס מכשיר הכרחי של המשק הלאומי, כלי-רֶכֶב של הסַחַר העולמי? ואם הקובלנות נגד הבורסה, כלומר: נגד בני-האדם העוסקים בה, מוצדקות הן, האם גם אמצעי-הדיכוי הזה הוא ההולם אותן? ואם אמצעי-הדיכוי מוצדק. האם הוא גם פוגע באשמים? השאלות האלה צפות לעולות כעת מתוך אקטואליות מסוימת, הואיל ומסי-הבורסה החדשים פוגעים קשה במספר אנשים, שגם בלאו-הכי נאלצים היו להיאבק קשה על קיומם. והנה אין אנו מספרים כאן שום דבר חדש, שעה שאנו מציינים, כי האנשים האלה ברובם הגדול והמכריע יהודים הם. דחוקים ודחופים מחמת מסיבות היסטוריות אל המסחר, מיוצגים היהודים, כמובן, ייצוג חזק ביותר, גם בשוק המופשט. ודאי שהרבה מן ההתפתחות חריפת-המוח של המשא-ומתן בבורסה יש לזקוף לזכותה של הרוח היהודית, הנוטה אל המופשטות, ובעיצוב-דמות זה של הבורסה אין למצוא דבר, שאפשר לדרוש אותו לגנותם של היהודים.

כתב-העת הזה איננו כתב-עת של הבורסה, אבל הוא הכריז על עצמו בגלוי כעל “עיתונם-של-היהודים”; ² ואין אנו עוברים באדישות על שום צרה של יהודים, אם המדובר הוא על התעללות באחינו שבארצות הבארבאריות, או בגורלן של הנערות החיוורות בבתי-החרושת לגפרורים שבגאליציה או בסבלם של הפּרולאֶטארים בבורסה הוינאית.

הזכרנו לפני-כן את ברכותיה הכלכליות של הבורסה – הנבערים מדעת רשאים ללגלג על הביטוי הזה כאוות-נפשם. גם אנו יודעים שמצויים שם כל מיני גידולים ממאירים ומעשי-שחיתות. כל שיכלול מעודן נושא בקרבו את גרעין השחיתות.

הביקוש וההיצע מזדייפים לעתים תכופות, קביעת-המחירים מסתלפת לעתים על-ידי תמרונים שונים, היחיד מתקפח לפרקים בהשקעה ובשימוש בממונו, ענפי תעשיה ומסחר עלולים להגיע לידי הפסדים בגלל מעשי תרמית או חבלנות של הבורסה, ואף אשראי-המדינה גופו אינו מוגן בפני המשחק בידיעות כוזבות. אבל גם כל זה נכון הוא, הרי רק אוויל ידון לחובה את המוסד כולו, ורק רשע ירשיע את כל עובדי הבורסה כולם.

אל נתעכב על אותה אווילות, שהציבה לעצמה מצבה קיימת באימרה המפורסמת על “עץ התרעלה”.³ אם מצויים מעשי שחיתות, אין לייחס אותם אלא לאלה שעשו ועושים אותם. האם קשה או גם בלתי-אפשרי לקבוע זאת? אם כן, מן הראוי לצמצם את תחומי החקירה באנשים האלה בלבד, שיש להם הכוח לבצע מעשים כאלה. אם נעשה באיזה מקום מעשה-פשע, ונעשה במכשיר שאדם חזק בלבד מסוגל להניף אותו, הרי על-פי השכל לא יחשידו ילדים ותשושי-כוח באותו מעשה. מי איפוא יש בידו הכוח, להשתמש בבורסה לשימוש ברעה? זוהי השאלה! אין לדבר כאן על קנוניות ומעשי-תרמית פעוּטים. Minima non curat praetor⁴ שום נזק ממשי אינו נגרם על-ידי כך. מותר אפילו להעֵז ולקבוע בשקט, כי בשום שוק שבעולם אין נוהגים אמת ואמונה בכובד-ראש כזה, כמו בבורסה. אין זה פּאראדוכס. כל המשא-ומתן מבוסס על האמון אל דיבור חטוף, או אל רישום נחפז בפנקס-כיס. כן, האנשים הקטנים בללו של הבורסה, שנוטים כל-כך להעליל על כל-כולם ביחד, שנוהגים לדבר עליהם בנימה של זלזול, לאמיתו של דבר הם אנשים ישרי-לב בתכלית, פרט ליוצאים מן הכלל המהווים כמות מובטלת, והם עוסקים בישרות במקצוע שהוא גם מפרך מבחינה גופנית. וכאן ברצוני לשלב מכתב מאת אדם מהוגן מאוד מאנשי הבורסה:

וינה, 3 בדצמבר 1897

“כשקיבלתי ממך שלשום את ההצעה, שהיא לי לכבוד, להמציא לך כמה ידיעות על הבורסה, גמרתי בלבי להמתין עד לאחר פגרת החג, כדי לראות ביום-המעשה הראשון את השפעתו של מס-העיסקות החדש, המוגדל פי חמישה, והנה הלכתי אתמול בבוקר כרגיל אל הבורסה, שהיא לצערי משלח-ידי זה 26 שנים. השעון צילצל עשר. תחילה ראיתי קבוצות אנשים מתכנסות, וקיוויתי שאלה הם תאבי-עסקים. אבל לא עברו אלא כמה דקות, עד שראיתי לצערי, כי אלה הם סקרנים בלבד. אכן, במהרה פורקו ה”קלעים“⁵ והחברים התפּזרו לכל רוח. רובם נראו מצרים ודואגים, כמהים לכל ריווח קל שבקלים. על פניהם של אחדים היה טבוע יאוש קודר, שלא הוסווה כל הצורך. כל אותן הקבוצות, שלפנים היו מהוות בצפיפות את ה”קלעים" שבהם נשאו -ונתנו בקולי-קולות בניירות-הערך העוברים-לסוחר, כל אלה נתדלדלו ונתמעטו. חסרים ה-faiseurs⁶ שהיו נוהגים להשתמש בהם, שהיו נזקקים להם בדחיפות, כדי לערוך מאחריהם קנוניות חוקיות ובלתי-חוקיות. נדמה לי, משום כך מכנים קבוצות אלה בשם “קלעים”. כל זמן שהממשלות נצטרכו לממש הלואות משלהן, דאגו סוכני-סוכניהן שיהיו קיימים “קלעים” חסוני-ריאות ואדירי-כוח, שישמשו כרוזים צעקניים בשוק. עכשיו, בזמן המעבר ללא-גרעון, סבורים השלטונות שיכולים לוותר עליהם. נוסף לכך, כל רצון ליוזמה דוכא והוברח על-ידי האנטישמיות. לבסוף נגרמו בשנים הקודמות הטעיות בדרכי הבורסה על-ידי אישים רשמיים, והבורסה הוסגרה לידי כמה ליסטים. הדמיון המטורף-ביותר לובה והוגבר עד כדי שגעון, ולאחר-מכן באה מקלחת קרה מחושבת מראש, וזו הרסה את המנגנון כולו. שנת 1895 היתה זו, שבה הופקרה הבורסה לליסטאות. מכאן ואילך קיפחה הבורסה לא כספים וכבוד בלבד, אלא גם את זכויותיה המסחריות. חוסר זכוּיות הוא העילה העיקרית להתנוונותה. נמצא שלא סיבה אחת בלבד גרמה לירידה הנוכחית. היו סבות הרבה, ואני רוצה לסקור ולסכמן כאן: מחסור בעיסקות ממשלתיות, פחד מפני יזמה, הגזמות והערכות מופלגות של הכוחות העצמיים ושל כוחות הזולת, ופולחן האבטוריטה. ולאחרונה באה המפלצת האנטישמית בדמות מס-עיסקות כפול חמישה. המס הזה נודע לפגוע בעשיר, והוא קוטל את העני. כל הבאנקים והבאנקאים החליטו בוועידה, שנתקיימה ב“קראֶדיטאנשטאלט”, לגול את כל המס בכובדו המלא על שכמי הלקוחות. הבאנקים האלה אינם נפגעים מן המס, לעומת זה מצטמצם רווחו הפעוט של האדם הקטן עד לידי מינימום, שבו אין הוא יכול להתקיים עוד כלל. הקרבן הוא איש-ה“קלעים” מחוסר-האמצעים; הלה עומד במקומו ומצפה, למרות קשי הזמנים, צורח ומצעק, ומבקש להשתכר בזיעת אפיו לפרנסת יומו. כדי להציל עצמו מהפסדים גדולים-יותר, אנוס הוא תכופות לממש את הפרקמטיה שבידו “מימוש מוטעה” בהפסדים קטנים, כדי שיוכל לנסות מיד עיסקה חדשה, שגם בה כרוכה סכנת ההפסד. עד שאדם כזה מרוויח משהו, עולות ההוצאות עד לאין שיעור.

אצל אדם כזה עלולים המסים והוצאות-הסידורים המצטברים במשך חודש שלם להחריב את קיומו".

זוהי תעודה מאלפת. מה שמפתיע אותנו בה ביותר, הרי זו העמדת מבקרי-הבורסה חסרי-האמצעים והבאנקים המאוחדים אלה כנגד אלה. היא עושה רושם כמעט כמו הניגוד הנודע ומפורסם שבין העבודה והרכוש. האם קיים הדבר הזה גם בבורסה? כאן עומדים מצד אחד אנשי-השוק שבבורסה, עייפים ויגעים כמו משרתים, טרופים מרוב ריצה וצרודים מחמת צעקות, ועם זה עמוסי-דאגה, ומתוך ההגיון המוזר של העוּבדות – אנוסים להיכנס ל“עיסקות מוטעות”. כלום ייחשבו האנשים האלה ראויים לכבוד ולהשתתפות-בגורלם פּחות מתגרים נכבדים בשווקים אחרים, אך ורק משום שהפרקמטיה שם מוחשית-יותר? מס חדש בא עליהם כחתף ומנחית עליהם מכה ניצחת. מחייתם מבוססת על תכיפות העיסקות, תכיפות זו נפגעת על-ידי המס; נמצא שהעסק מחוסל, פשוט, מחוסלת המחייה. דבר זה, לפחות, אינו “מסקנה מוטעית”, ואין נשארת עוד אלא השאלה, מה יעשה אדם כזה ביום המחרת? הרי אלה אינם שכירי-יום, אלא סוחרים משכילים. רובם ראו זמנים טובים-יותר, וילדיהם רוצים גם בזמנים הרעים לאכול משהו, פרוסת לחם, למשל.

מלבבת-יותר נראית התמונה אצל הצד השני. כאן רואים חברה, שלא חרגה כלל משיווּי-המשקל שלה. מתכנסים יחד לישיבה מתייעצים, אולי אף לא שעה ארוכה. המלה הגואלת נמצאת תיכף ומיד: מגוללים את המס על שכמי האחרים. למה לא אמרתם זאת מיד?.. מכאן אנו למדים שוב, שהחזקים יוצאים גם הפעם מן ההרפתקה מחוזקים עוד יותר. אַה, גלילת המס על אחרים היא אמצאה שלא תסולא בפז. החזקים מגוללים כל משא על החלשים יותר, וככל שהאדם חזק יותר, כן פּחות העומס שעליו לשאת. הרי המשחק הזה אינו חדש. בכל מקום מנצח ההון הגדול את ההון הקטן-יותר. אבל בשעה שתופעה זו גורמת בכל השטחים האחרים להתפרצויות-זעם ולקובלנות עזות ביותר, הרי הבורסה המסכנה אילמת היא. האם אין יתרון כוחם ואכזריותם של הגדולים מורגשים כאן כמו במקומות אחרים? לא, היא גרועה הרבה יותר מבכל שטח אחר. חייו של האדם הקטן נתונים כאן ממש לשבטו ולחסדו של הגדול. תיק-השטרות העבה-יותר מכריע כאן, בדומה לאותו משחק מזל אמריקאי ידוע לשמצה, שבו זוכה מי שיש בידו להניח יותר כסף על השולחן. הכיצד, ואף-על-פי-כן אין הקטנים נקטלים בלי-הרף על-ידי הגדולים? בסופו של דבר טמונה נדיבות-לב בעניין הזה, נותנים להם לאותם העלובים להשתכר כדי פת-לחם, נותנים להם לחיות? נו, נו; האמת היא, שאין נותנים להם למות – על-כל-פנים לא תמיד. מחזיקים אותם – כלשון הפתגם העממי – על סף הפגירה;⁷ שכן זקוקים להם מפקידה לפקידה, שעה שיש צורך ברגשה וברעש-השוק, שבו מצליחים מעשי-התרמית הגדולים, בלא שיעוררו תשומת-לב. אלה “הקנוניות החוקיות והבלתי חוקיות”, שעליהן מדבר כותב המכתב שלנו. אבל מכל זה אין דבר מגיע לידיעת הקהל. אילמת היא הבורסה המסכנה, אילמת – משום שהיא מסכנה. Silence aux pauvres![²¹] הגיעה השעה, שיקום נוקם לאנשים המסכנים האלה.

שכן, העברת המעמסה אינה מצטמצמת במסים חוקיים בלבד. הכל מגוללים על האנשים הקטנים: גם את האחריות לתמוטות הכספיות, גם את השנאה, שהתהליכים האלה מעוררים בקרב האוכלוסיה. מכאן בא אי-הכבוד של הבורסה. משום כך מודה מבקר קטן כזה של שוק-הכספים רק מתוך היסוס, כמעט מתוך הסמקת-פּנים, כי “איש-בורסה” הוא; כאילו זהו מִשלח-יד נקלֶה, ולא מקצוע הוגן, שהוא לתועלת הכלל. ואילו ה“באנקאי”, ועל אחת כמה וכמה מנהל הבנק, הסר כובעך לפניהם! ויש משרתים רבים למדי לצערנו גם בעיתונאות, העושים לפני האדונים הללו את הקידות העמוקות ביותר, אה, האדונים הללו אינם מרגישים ולא -כלום ממהלך-העסקים הרע, אף לא מן האנטישמיות, שהם יצרו אותה. הם כבר מוצאים לעצמם אמצעים ודרכים, כדי לפדות עצמם מהתקפותיה של העיתונות הרעשנית הזוללת-יהודים; וזו מסתערת אחר-כך בשצף-קצף “רב-אצילות” על אנשי הבורסה הקטנים. גלילת המעמסה שלימה היא ומוחלטת. ואנו עדים למשחק המרגיז את הנפש, ורואים כיצד האדונים הללו מציגים לראווה את רכושם, שנרכש בדרכים הפוגעות בכל מושגי המוסר, בדומה לפרוצות שעל במות-השעשועים, העונדות על החזה חסר-הבושה את תכשיטיהן המתנוצצים, מחיר נאפופיהן.

הרי אין אנו ילדים, הרי אנו יודעים יפה, כי אותה הגברת מבמת-השעשועים ואותו מנהל-הבאנק אי-אפשר שהם “חסכו” להם כל-כך הרבה ממשכורתם. האבנים הטובות הללו והמיליונים ההם עדים הם לתופעה המבישה ביותר. מתוך התוצאות אפשר לנחש מה אירע לפני-כן. רואים היטב את נער-הבאנק, העושה בחשאי עיסקות בבורסה על יסוד ידיעות סודיות שקלטה אוזנו במשרד והוא משתמש בהן לרעה, עד שיש לו כסף מספיק כדי לנהל אתץ עסקיו השחורים באורח עצמאי; ולאחר מכן, או שהוא מרכיב לעצמו חבר לקוחות התלויים בו, ושעליהם הוא מטיל כל מיני שליחוּיות בזויות, או שהוא מגיע למעלה של מנהל-באנק, ובתור כזה הוא “מנצח” על השוק, ובאמצעיו של הבאנק הוא קובע לניירות-הערך שערים של רמאוּת, וכשהם מתמוטטים הוא מביא להרבה בתים עוני, מצוקה ומוות. ולבסוף רואים את העולה-לגדולה ענוד אותות-הצטיינות, עטור תוארי-כבוד, איך הוא שולח ידו ב“עסקי המדינה”, רואה אותו קושר קשרים, כדי להגן על עצמו מפני רדיפות אפשריות, רואים כתבנים המתמכרים לו בשכר, ואוי לו לבלתי-תלוי, שירים קולו נגד שחיתות נתעבת זו! אדם בלתי-תלוי כזה יהא נתון לעלבונות ולזלזולים, ואם אפשר – גם יטילו עליו חשדות; ואם אי-אפשר לומר עליו, כי לכלך פעם את ידיו בקבלת “דמי שתייה”, ילעיזו עליו, יאמרו כי כל מה שהוא אומר אינו אלא מתוך קנאה….

בינתיים מצוקת הבורסה משוועת לעזרה. אַה, כן, באמת כבר מתחילים להתעסק בזה, והבריות אומרים, כי לשכת הבורסה מתכוננת לאחוז באמצעים, כדי “לטהר” את הבורסה. ל-ט-ה-ר! זהו רעיון טוב. כיצד יעשו זאת האדונים הללו? האם יגרשו משם את חונקי-הבריות הידוּעים, העושים כמעשי הליסטים שבלונדון, המתנפלים בערפל על קרבנותיהם ההולכים-לתומם וחונקים אותם? האם יפסלו לצמיתות את אלה, שערכו התנקשוּיות בשוּק כיוזמים או כמסייעים -לדבר-עבירה? מה יהא טיבה של העזרה? האם הכוונה היא רק להכביד על הגישה אל העסקים, הרי יש לחשוש, שהשאלה לא תיפתר על-ידי כך. הפּרולאֶטאריים בפנים הביניין לא יתמעטו אלא במספר הגולגלות, שיתווסף על הפּרולאֶטאריים הנמצאים בחוץ – בתנאי שכמה מהם לא יחליטו לצעוד עוד כמה צעדים הלאה, עד לקצה התחתון של השונטנרינג,⁸ כדי לחפש את המוצא בתעלת הדאנובה. אל נשכח, כי מצוקת הבורסה לא תוקל על-ידי כך, שאחדים מבאי-הבורסה יושלכו לרחוב. להיכן יפנה אדם כזה לעת כזאת? להיכן, למען השם?

מצוקת-הבורסה היא חלק מצרת-היהודים הכללית, היא גם מעציבה וגם מרגיזה. אין מכירים אותה בצורתה האמיתית. להפיץ מעט אור בעניין הזה – לא יוכל להזיק, גם לא ליהודים ישרי-הלב שבתוך הבורסה וגם לא ליהודים הישרים שמחוצה לחוג הזה. משום כך היה צורך וגם הכרח לומר פעם אחת את הדברים האלה.

מילאנו היום חובה, שהיתה מוטלת עלינו.