¹

(31 בדצמבר 1897)

היה היה איש שהרגיש את המצוקה להיות יהודי בעומק נשמתו. תנאי-חייו החיצוניים לא היו בלתי-משביעים רצון. היתה לו פרנסה מספקת, והיה לו מקצוע מבורך, שבו יכול היה ליצור את הדברים, שלבו משכו אליהם. שכן הוא היה אמן. במוצאו היהודי ובדת אבותיו חדל כבר מזמן להתעניין, והנה חזרה ונתגלתה השנאה הנושנה בלבוש של סיסמה חדישה.² יחד עם רבים אחרים האמין האיש הזה, כי הנחשול במהרה יחלוף, אבל המצב לא נשתנה לטובה, אלא הורע יותר ויותר, וההתקפות הכאיבוהו כל פעם מחדש, אם כי לא פגעו בו פגיעה בלתי-אמצעית; עד שהיתה נשמתו לאט-לאט לפצע אחד שותת דם. והנה אירע לו, שעל-ידי היסורים הפנימיים, הכבושים האלה, הגיע ליתן את דעתו על מקורם, כלומר על יהדותו, ומה שהיה אולי נבצר ממנו בימי הטובה, משום שכבר היה רחוק מזה כל-כך: הוא התחיל לאהוב את היהדוּת בלב ונפש. וגם על נטייה מוזרה זו לא עמד במחוּוָר תיכף ומיד, עד שהיתה לבסוף כל-כך אדירה, שעלתה כמתוך הרגשות האפלולים ונתגבשה לרעיון צלול, שאותו גם הביע אחר-כך באזני רבים. זה היה הרעיון, שיש רק מוצא אחד ממצוקת-היהודים, והוא – השיבה אל היהדוּת.

כשנודע הדבר הזה לידידיו הטובים ביותר, שנמצאו במצב דומה למצבו, הניעו עליו ראשיהם והיו סבורים, שמא יצא האיש מדעתו. שכן איך יוכל להיות מוצא הדבר הזה, שאין משמעותו אלא החרפת הרעה והעמקתה. אבל הוא חשב, שהמצוקה הנפשית נעשתה פוגעת כל-כך, משום שהיהודים החדשים איבדו אותו משקל-שכנגד, שהיה להם לאבותינו החזקים בפנימיוּתם. מלגלגים היו מאחרי גבו, אחרים אפילו צחקו בגלוי בפניו, אבל הוא לא הניח להלצותיהם התפלות של בני-אדם, שלא היתה לו לפני-כן הזדמנות להעריך את דעותיהם הערכה יתירה, שישגעו אותו, והוא נשא את ההלצות המרושעות או התמימות באורך -רוח. והואיל ובשאר הדברים התנהג לא בלי-תבונה, הניחו לו לאט-לאט להתמסר לרעיונו התמהוני, שאמנם אחדים הגדירו אותו במלה קשה יותר: “שגעון לדבר אחד”.³

אבל האיש הסיק, כדרכו הסבלנית, מסקנה אחר מסקנה מן הדעה שלו שכבר קבע לעצמו. וזה היה כרוך בכמה מעברים, שלא עלו לו עצמו בנקל, אם כי לא הראה זאת לאחרים מתוך עקשנות. בתורת אדם ואמן בעל השקפות מודרניות, התערו בנפשו הרבה הרגלים בלתי-יהודיים, וספג מתוך תרבוּיותיהם של העמים, שדרכם הובילו הלך-השכלתו, ערכים שלא יימחו. איך אפשר היה ליישב זאת עם שיבתו אל היהדוּת? בכך צמחו ועלו כמה ספיקות בנוגע לנכונותו של רעיונו המנחה, של ה-Idee maitresse⁴, כפי שמכנה זאת הוגה-הדעות הצרפתי. אולי הדור הזה, שגדל בהשפעת התרבויות האחרות, שוב אינו מסוגל לאותה שיבה הביתה, שהוא מצא בה את הפתרון. אבל הדור הבא כבר יהיה מסוגל לכך, אם ידריכו אותו בעוד מועד בכיוון הנכון. לכן הוא דאג לכך, שילדיו לפחות יעלו על הדרך הנכונה. אותם רצה לחנך ליהודים מלכתחילה.

קודם לכן לא היה נותן דעתו על החג, שהקרין במשך דורות רבים כל-כך על התופעה המופלאה של המכבים באור הנרות הזעירים, ולא היה חוגג אותו. אך עכשיו השתמש בהזדמנות זו, כדי להכין לילדיו מזכרת יפה לימים הבאים. כוונתו היתה לנטוע בנפשות הצעירות האלה במוקדם את הזיקה לקנייני-העם. מנורת-חנוכה נרכשה, וכשהחזיק בידו לראשונה את המנורה בת תשעת הקנים, נתמלא רגש מופלא. גם בבית אביו דלקו הנרות הללו בתקופת-נעורים רחוקה, וזה היה משהו חביב-ונעים, ביתי-וחמים. המינהג המסורתי לא נראה כמשהו מת, כמשהו קפוא. זה עבר כך מדור אל דור, תמיד הודלק נר בנר. גם הצורה העתיקה של המנורה עוררה בו מחשבות. מתי נוצר המיבנה הפשוט של כלי-המאור הזה? ברור שהצורה הזאת נלקחה לפנים מן האילן. באמצע הגזע החסון. מימין ומשמאל ארבעה-ארבעה ענפים, זה מתחת לזה, וכולם נמצאים במישור אחד, וכל השמונה הם בגובה אחד. צירוף-סמלים מאוחר-יותר הביא את הקנה התשיעי הקצר, הבולט קדימה ונקרא “שמש”. מה סודות הצפינו הדורות, שבאו בזה אחר זה, בצורת-אמנות זו, הפשוטה במקורה ושאולה מן הטבע? והאיש הזה שלנו, שהיה אמן, הרהר בלבו, האם זה לא יהיה אפשר להחיות מחדש את צורתה הדוממת של המנורה, להשקות את שרשיה, כמו את שרשיו של אילן. גם צלצולו של השם, שביטא אותו בכל ערב בפני ילדיו, היה נעים לאוזנו. צלילו היה ערב בייחוד, כשנשמע מפי התינוקות.

הנר הראשון הודלק, ועם זה סופר על מקורו של החג. ההתרחשות המופלאה של פך השמן, שהספיק באורח בלתי-צפוי לזמן רב כל-כך, ונוסף לזה פרשת השיבה מגלות בבל, הבית השני, המכבים. ידידנו סיפר לילדים מה שהיה ידוע לו. זה לא היה דווקא הרבה, אבל לילדים זה הספיק. עם הדלקת הנר השני סיפרו הם לו את הפרשה בחזרה. וכשסיפרו הם לו, נראו בעיניו הדברים, שהיו ידועים להם מפיו, חדשים לגמרי ויפים ביותר. מכאן ואילך שמח כל יום על הערב, שאורו היה מוסיף והולך. נר בצד נר קמו ועמדו במנורה, ועם הילדים ביחד שקע האב בחלומות על הנרות הזעירים. זה היה לבסוף יותר ממה שביקש ויכול לספר להם, כי זה היה עוד למעלה מכוח השגתם.

כשגמר בלבו לשוב אל גזעו העתיק ולהודות בשיבה זו בגלוי, לא נתכוון אלא לעשות משהו ישר ונבון. כי ימצא בדרך-שיבתו זו גם סיפוק לגעגועיו על היופי, דבר זה לא שיער. ודבר גדול זה קרהו. המנורה עם זוהר-נרותיה המוסיף והולך היה משהו יפה ביותר, ולאורה יכול האדם להרהר בדברים נשגבים מאוד. והנה הלך והעלה בידו המנוסה רישום של מנורה, שביקש לתיתה במתנה לילדיו בעוד שנה. ביד חפשית עיצב את המוטיב של שמונת הקנים, היוצאים לגובה אחד והם נמצאים מימין ומשמאל במישור אחד עם חתך-הגזע. הוא לא ראה עצמו קשור בצורה המסורתית הנוקשה, אלא יצר שוב מתוך היסוד הטבעי, בלא להשגיח ברמזי-משמעות אחרים, שאמנם גם הם יכלו להיות מוצדקים כשלעצמם. הוא ביקש את היופי הבא מן החיים. אבל גם אם הכניס לתוך הצורות הנוקשות תנועה חדשה, שמר בכל-זאת באמונה על חוק ישותן, על הסיגנון האציל העתיק של עירוכן. היה זה אילן עם ענפים תמירים, שקצותיהם נפתחים כגביעים ובגביעי-הפרחים האלה נעוצים יהיו הנרות.

מתוך התעסקות רבת-הרהורים זו חלף השבוּע. בא הערב השמיני, שבו דולקת כל השורה, גם הנר התשיעי הנאמן, ה“שַמָש”, שבדרך כלל אינו משמש אלא להדלקת הנרות האחרים. זוהר גדול שפע מן המנורה. עיניהם של הילדים הבהיקו. אבל האיש הזה שלנו נעשה לו כל זה משל להלהבתה של האוּמה. מתחילה נר אחד, עדיין אפלולית מסביב, והאור הבודד נראה עוד עצוב. אחר-כךְ הוא מוצא לו רֵעַ, עוד אחד, עוד רבים. החשכה מוכרחה לסגת. אצל הצעירים והעניים עולה האור לראשונה, אחר-כך מצטרפים האחרים, האוהבים את הצדק, את האמת, את החופש, את הקידמה, את האנושיות, את היופי. ושעה שכל הנרות דולקים, מוכרחים להשתאות ולשמוח על המעשה שנעשה. ושום תפקיד אינו נותן-אושר יותר מתפקידו של שַמַש האור.