¹

(10 בדצמבר 1897)

כשאנו הציונים מצביעים בלב מלא צער על מצוקתם של היהודים בכמה ארצות, ומנסים לעורר את תבונתם ואת מצפונם של היהודים שחלקם טוב יותר, נוהגים להאשים אותנו, שאנו מציירים את הדברים בצבעים שחורים. כל כך רע אין המצב למעשה, אנו מפריזים על מידת המצוקה, אין אנו רואים אלא מה שמתאים למרכולת הפּוליטית שלנו – וכיוצא באלה דברים קלוקלים. אין אנו רוצים כלל לבדוק מי הם האנשים, המשמיעים קטרוגים כאלה נגדנו; לאילו מנעימי-עולם הם שואפים, באילו עסקונים הם טרודים, או לאיזו משרונת הם נושאים את עיניהם. בציונוּת נתכנסו יחד אנשים, שנפשם מלאה דאגה חמורה לגורל-בני-עמם, הם שואפים להגיש את העזרה הנכספת מזמן ודחיפותה גדלה והולכת מיום ליום, והם פוסחים ועוברים בשלוות-נפש על-פני הסילופים, שמקיפים אותם בהם מתוך אווילות או מתוך זדון.

לכל היותר בלמנוּ במקצת בזמן האחרון באוסטריה את הערות-הקיטרוג, שנתגבבו מסביבינו מיום ליום. כאן השתתפו היהודים באורח בלתי-מובן ממש במריבות המדיניות שבין הלאומים, בייחוד בארץ בוהמיה, מתוך קוצר-ראות, שלמעשה הוא ראוי לזעם פּחות משהוא ראוי לרחמים, סבורים היו שיזכו להכרת-תודה לאורך-ימים מצד שבטי-העמים הנאבקים זה עם זה, על-ידי כך שיטילו את עצמם לתוך מערכות הקרב. והנה, אנו אמנם החזקנו ומחזיקים בדעה, כי המתבוללים ראויים לכבוד רק במקרה, שהם מסכימים ליטול על עצמם בכנות גם חלק בסכנות הצפוּיות לאותו העם, שאליו הם מבקשים להספח. אבל יש לקבוע בצער: אף במקרים כאלה, כשמגיעה המלחמה לשיאה, נחשבים היהודים בעיני חבריהם למערכות-המלחמה כלגיון-זרים בלבד, שאין להתייחס אליו אלא בזלזול. בחגיגות-הנצחון אין הם רשאים להשתתף כבני לאום שווי-זכוּיות, ואילו את הכעס על המפלות שופכים עליהם בשני המחנות גם יחד. תהיינה תוצאות המלחמה אשר תהיינה – הם הניגפים תמיד.

לפני כמה שבועות טיפלנו במקום הזה במצב של יהודי בוהמיה². לא היתה דרושה חריפות-מוח יתירה, כדי להגיד מראש מה תהיה התפתחות העניינים, כפי שבאה אחר-כך למעשה, להיפך, רק אדם מוכה-סנוורים יכול היה לצפות למשהוּ אחר. על-כן אל-נא נעריך למעלה מן הראוי את נבואתנו מאותו הזמן, ש“עונת-החיסה”³ תסתיים בגילוּיי זוועה. אבל שהדברים נתאמתו כל-כך מהר, דבר זה ממלא את לבנו צער. כן, אנו פוליטיקאים גרועים כל-כך, שאין אנו מרגישים קורת-רוח ממאורעות, המוכיחים את צדקתנו והם עשויים ללא-ספק להרבות את מספר חברינו. את נצחונו הסופי של רעיוננו לא היינו רוצים לראותו כשהוא נחוג בבתי-כנסת שהוחרבו, ואם קיומו של יהודי, שהיה עד עכשיו רחוק מתנועתנוּ, נחרב עד היסוד, אין אנו מתנחמים על-כך בעוּבדה, שהוא מעתה אוהב ציון משוכנע כראוי. מפני מה כל-כך קשה, כל-כך בלתי-אפשרי כמעט, להפעיל את יסודות התבונה הטבעית בנפשו של אדם? אין הם רוצים לשמוע, הם מוכרחים דווקא להרגיש.

כשהן לעצמן הפרעות בבוהמיה כמעט שאינן שונות במאומה מפרעות בפרס, ברוסיה וברומניה. ואנחנו, הרואים תמיד ביהודים מכל הארצות רק אחים שלנו, נהיה דואבים על התפרצות אנטישמית בטהראן לא פחות מאשר על מסע-שוד כזה בפראג. אבל, כשאנו מתבוננים בתהליכים הללו, המצערים בדרך-כלל, חייבים אנו לשים לב גם למקום ולמסיבות שבהם אפשר היה להם שיתהווּ. כך, למשל, כשהיינו נוהגים להסתייע בכמה דוגמאות היסטוריות, בייחוד מספרד שלפני גירוש-היהודים הגדול; כשהיינו מצביעים על כך, שלפני התלקחותם הגדולה של יצרני-ההמון נגד היהודים היתה תקופה של שגשוג מיוחד ליהודים;⁴ ועל כן אסור להפריז בערך האפיזודות של שיוּוי-זכויות – כשאמרנו כך, היו החכמים המחוכמים צוחקים בפנינו מתוך זחיחות-הדעת. אלה הם גילויים של גסות המונית שכבר התגברו עליהם, זמנים שחלפו ללא שוב. וכיום מונח לפנינו מכתבו של אדם משכיל ושקט, שנשלח מפראג, העיר המודרנית, ביום 3 בדצמבר 1897. ובמכתב נאמר בין השאר:

"לא תיאור של האירועים בפראג רוצה אני לשלוח לכם. הרי זה לא היה אלא הפזמון הישן בן האלפיים, שפוזם כאן מחדש.

Ty kluku zidovsky⁵ היה החרוז החוזר, והוא הושר אגב שדידה, הצתה והתעללות בהמית. לא היה חסר אלא הרצח, כדי להחזיר את הזמנים “שחלפו ללא שוב” של ימי-הביניים. נהרסו גם בתי-ספר גרמניים מכל הסוּגים, שרוב תלמידיהם יהודים. בתיהם של גרמנים נכבדים הופצצו באבנים. הללו אמידים הם למדי. בשביל להבליג על הנזק של כמה שמשות שנשברו. אבל החנונים היהודים הזעירים, שכל רכושם נשדד או הושמד, הובאו עד כיכר לחם".

הדברים נקראים בפשטוּת מספקת, אין כאן לא הגזמה ולא מליצה. הידיעות בעיתונים היומיים הכילו פרטים ותיאורי מצב-רוח מרגיזים הרבה-יותר. וכי גם העיתונים לא הגדישו את הצבעים, דבר זה יוצא בבהירות רשמית מהכרזת המצב הצבאי בעיר הנסערת מן המהומות. וכי המצב הצבאי הוכרז בשעת-דמים רצינית עד מאוד אנו רואים מתוך מנוסתם של אנשים רבים, שלמזלם הם אמידים לא פּחות ממה שהם נפחדים. הללו עלו ברכבות, ותודות לאמצאות של התקופה החדשה נמלטו בחפזון מחוץ לטווח-היריות. רק העניים נשארו שם. הללו אמנם היתה להם עבודה דחופה לעשותה. אנוסים היו להישאר בדירותיהם ובחנוּיותיהם, משום שהדלתות והחלונות נעקרו על-ידי האספסוף הפרוע. אמנם, לא היה במקומות הנחרבים הרבה מה לשמור. אך בשביל האנשים האלה חזרו באמת “הזמנים שחלפו ללא שוב”, כפי שמעיר בצדק ובצער כותב המכתב הנ"ל.

וכי מה הם עשו, היהודים הקטנים של פראג, הסוחרים ישרי-הלב מן המעמד הבינוני, האזרחים השלווים מכל השלווים? על שום מה ולמה באו עליהם שוד, תבערה והתעללות? בפראג האשימו אותם שאינם צ’כים, בזאאץ ובאייגר – שאינם גרמנים, יהודים מסכנים, וכי איך צריכים היו לנהוג? היו כאלה, שהתאמצו להיות צ’כיים; והנה נטלו את שלהם מתחת ידם של הגרמנים. היו כאלה, שביקשו להיות גרמניים; והנה התנפלו עליהם הצ’כים – והגרמנים גם הם. יש בזה כדי לאבד את הדעת – או כדי למצוא אותה סוף-סוף.

ערכנו לנו סיכום של המהומות. בפראג השתולל האספסוף בייחוד ברבעים וַיְנְבֶּרְגֶה וזִ’יז’ְקוֹב. ביוֹסֵפְשְטַאדט נהרסו שלושה בתי-כנסיות, עד כדי כךּ, שלפי “נַארוֹדְנִי פּוֹלִיטִיקָה”, מראיתם היא עתה כמראית “צריפים העומדים להיהרס”. פרופיסור באוניברסיטה הגרמנית בפראג מספר:" תחילה היה אמנם להפגנות אופי לאוּמי, אבל אחר-כך נשמעה תמיד הקריאה: “Pojdme na zidy!” “נעלה על היהודים!”. הנוצרים הציגו את פסל הצלוב בחלונותיהם…

מעשי-שוד ופרעות ביהודים נעשֹו על-ידי הצ’כים נוסף על כךְ גם בכְרוּדים, נַאחוֹד, קראלוֹפ, מֶלניק, נויבידשוֹב, טאבוֹר קֵניגגרֶץ,

גיטשין וכן בלאוּן, שׁבה פוֹצצה רקיטה ממולאה אבק-שֹריפה לפני חנותו של יהודי. אבל אם הצ’כים היוּ מרוגזים כל-כך משום מה איפוא השתוללו הגרמנים באֵגר ובזאץ נגד היהודים שלהם? כאן טמוּנה החידה.

ואף-עלך-פי-כן אין זו חידה כלל. כשמתבוננים בעמדתם העקמומית לחלוטין של יהודי בוהמיה, מבינים מפני מה גומלים להם על שירותיהם במהלומות. שני השבטים הלאומיים הרבים זה עם זה בבוהמיה המציאו באורח מוזר נוסח חדש לבדיחה הישנה על שני רכבי-הדואר. בבדיחה הזאת נפגשות שתי כרכרות-דואר בדרך צרה. אף אחד מן הרכבים אינו רוצה לנטות הצדה, ובכרכרה יושב גם פה וגם שם יהודי. אותה שעה מצליף כל אחד משני העגלונים בשוטו של הנוסע בצד שכנגד: “אם אתה מכה את היהודי שלי, הרי אני מכה את היהודי שלך”.⁶ אבל בבוהמיה עוד מוסיפים: “ואת שלי גם-כן!” כך שיהודי בוהמיה סופגים בעד נסיעה אחת מלקות בכפליים. אמנם הם ניסו להחמיק עצמם דרך ריב-הלאומים כנוסעים סמויים. הדבר לא עלה בידם. כאן נעשתה השגיאה שאנו הצבענו עליה תכופות, אך קולנו לא נשמע, לצערנו. עמדה גלויה ונבונה כלפי המחלוקת הגרמנית-צ’כית – זאת היתה הדרך הנכונה היחידה. היהודים היו חייבים בפשטוּת, להסתמך על לאוּמיוּתם היהודית ושני הצדדים היו מתייחסים אליהם אחרת. הם לא ממלאים תפקיד של גרורים מגוחכים או בזויים בזמן המריבה, ושל שעירים לעזאזל בכל מפלה.

היהודים בבוהמיה ברובם הגדול ספוגים תרבות גרמנית. משום כך לא היוּ יכולים אפילו צ’כים מהוגנים לחשוב להם לרעה, אילו גילו את אהדתם, עם כל ההסתייגות שלהם, ללאום הקרוב להם בתרבותו. ואילו הגרמנים היו בוודאי אסירי-תודה יותר ליהודים, אילו גילו הללו, תוך שמירת לאומיוּתם היהודית המיוחדת ובהטעמתה היתירה, יחס חיוּני למלחמת-קיומם של הגרמנים. הואיל והם הציגו עצמם כגרמנים בני דת משה, אנוסים היו להפריז על מידת השובניזם הטבטוני שלהם, כדי לעורר אמון כלשהו, ואף-על-פי-כן לא הצליחו להשפיע אלא על הצ’כים בלבד, כדי לעורר אמון כלשהו, ואף-על-פי-כן לא הצליחו להשפיע אלא על הצ’כים בלבד, שיחשבו אותם לגרמנים. ואילו לגבי הגרמנים נשארו מה שהיו תחילה, לפני “עונת החיסה”; וראיה לכך: אייגר וזאץ.

לעומת זה,אילו התראו, כפי מה שהם באמת: כיהודים בני תרבות גרמנית, היה כל המצב אחר. הצ’כים לא היו מטילים עליהם את האחריוּת, אלא למה שהם עשו באמת. ואילו הגרמנים היו צריכים להיות אסירי-תודה ונאמנים להם הרבה יותר בעד עזרה צנועה הרבה יותר. גם במדיניות יפה כוחה של מידת היושר, אף-על-פי שטכסיסי ערמה עשויים להביא הצלחות ארעיות. אימתי יבינו זאת היהודים?

כל זמן שיתרוצצו מתוך הססנות וחוסר-כנות ממפלגה למפלגה, מאומה לאומה, ורק כדי להשיג מעט הגנה בשביל אותו דבר, שהם רואים אותו כדבר שאין להודות בו בפה מלא, כלומר – בשביל יהדותם – לא יזכו לא לכבוד ולא לאהבה, ואף לא ליחס סובלני. מי שמעמיד פנים שהוא משהו אחר ממה שהוא באמת, מעורר חשדות, והרגש העמום הזה, שהוא הולך ויורד בשלבי החברה, מתבטא אצל ההמונים הנבערים במעשי אלימות.

הנה הם הזמנים ש“חלפו ללא שוב”; והיהודים, אף בארצות התרבותיות, חייבים לצערנו להשלים עם הרעיון, כי שוב ישובו עוד כיום כמו לפני מאות בשנים.