¹

מכתב ל“בֶּרלינֶר טאגאֶבּלאט”

( 4 ביאנואר 1898)

תוך העמדת-פנים של יחס אוהד לשאיפות, שמגמתן להקל על מצוקתם המדינית והחברתית של היהודים בארצות השונות של אירופה, על-ידי פעולת יישוב נבונה, בראש וראשונה של ההמונים היהודים הפּרולאֶטאריים, ניסה ד"ר גלאַזר,² התייר בארצות-ערב, להנחית מעל דפי עיתון זה “באֶרלינאֶר טאגאֶבּלאט” אל שאיפותינו הציוניות איננו ידידותי. אף-על-פי-כן מצפה אני מאדיבותכם, שתתנו מקום בעיתונכם להבהרות הבאות.

ד“ר גלאזר, שהיה רוצה גם הוא ליישב את המוני-היהודים הפּרולאֶטאריים על הקרקע, אמנם לא במקום שהם רוצים אלא במקום שהוא רוצה, כלומר בערב – ד”ר גלאזר שואף מתוך הגיון לחתור קודם-כל תחת ההתיישבות הארצישראלית, ונראה שהוא מאמין כי רעיונו, רעיון מבודד של יחיד, יכפה עצמו אחר-כך מעצמו על דעתם של נציגי היהדות. לשם מטרה זו מספר הוא באזני העולם את מעשיותיו הערביות-ביותר. הציונים עומדים כביכול בשירותה של המדיניות האנגלית, הם מתכוונים כביכול “לביתורה ולחלוקתה המעשיים הראשונים של תורכיה”; הוא כבר רואה בעיני רוחו את ה“צבא היבשתי היהודי האפשרי” שאמנם “בגלל מיעוט מספר לא יעשה רושם לא על הצרפתים ולא על שום צד אחר”, כשהוא יוצא לצדו של חיל-היבשה האנגלי למערכה נגד “הצרפתים והרוסים שחדרו אל הארץ מצפון”. אם יבקשו את ד"ר גלאזאֶר, אולי יספר גם על מהלך הקרב, שבו ניגף כמובן “הצבא היהודי היבשתי האפשרי” ונמלט על נפשו, משום שלא נלחם לפי העצה הגלאַזאֶרית, ולא פנה לצדדים אל הסבכים הערביים. כל זה דורש עוד הפרכה יסודית? אלה הם סיפורי-מעשיות, ששומעם נרדם בעמידה.

אבל אנו היהודים כבר ניטל עלינו לסבול כל-כך הרבה מאגדות-דם ומאגדות-שקר אחרות, שהנסיון מצווה לנו לקטול את מעשֹיות-הזדון כל עוד הן צעירות וזעירות. האמת היא, שהציונים אינם מנהלים מדיניות “אנגלית טהורה”, כשם שאינם מנהלים מדיניוּת “אנטיצרפתית, אנטירוסית או אנטיתורכית”. הציונים רוצים בפשטות גמורה, מה שהם ניסחו בקונגרס הבאזלאי בגילוי-לב ובכנוּת בגוּף התוכנית:

“יצירת בית-מולדת מובטח לפי משפּט הכלל בשביל אותם היהודים, שאינם רוצים או אינם יכולים להיטמע במקומות מגוריהם הנוכחיים”.

לא יותר ולא פּחות מזה. מה שמוסיפים עוד על-כך אינו אלא בדיה, סילוּף או אי-הבנה.

הציונים מאמינים, כי לשם פתרונה המוחלט של המצוקה המעיקה ביותר במזרח-אירופה, אך מורגשת גם במקומות אחרים, יש הכרח ליישב יישוב-קבע את הפרולאֶטארים (היהודים) המושלכים מארץ אל ארץ. על-ידי כך היתה מתאפשרת גם העסקתם של אותם יסודות יהודים משכילים ושואפי-פעולה, שבארצות האנטישמיות ממררים להם כיום כל התעסקות במקצוע, שוללים מהם כל משרה, מכבידים עליהם כל פעולה מסחרית. הרי לפני זמן קצר הושמעה אפילו באוסטריה הקריאה, שירחיקו את היהודים מן המלאכה, אפילו מן המלאכה! ובכן, לא רק ממעמד השופטים, לא רק מן המינהל המדיני, לא רק מן הצבא (כמו ברומניה), מן ההוראה, מן הפרקליטות, מן – בקיצור מן הכל. והנה דורש היקפו של תפקידנו, שנרכוש לנו את התעניינותן ואף את אהדתן של כל הממשלות הנוגעות בדבר. את המטרה הזאת אפשר להשיג רק על-ידי דיוּן פומבי ללא-רתיעה, ואנו מדיינים בפומבי וללא-רתיעה. כל המדינות צריכות להיווכח, ונקווה כי אמנם תיווכחנה בקרוב, כי הציונות מביאה את העזרה בתוך היהדות עצמה, עזרה שלא היה אפשר להביאה משום מקור אחר. העברה מסודרת של חלקי-העם היהודיים המיותרים תורגש ללא-ספק כהקלה בשביל נוצרים ויהודים כאחד, גם בשביל היהודים שכבר נטמעו או שהם מסוגלים להיטמע, וגם בשביל האחרים, האומללים הרבה יותר.

וכיצד יתגשם הדבר? על-ידי יישובה של פינה מוזנחת מאוד וחשובה מאוד במזרח הקרוב. מי יבוא על-ידי כך לידי סכנה או נזק? למעשה שום צד לא. תורכיה לא, בשבילה הרי זה הרבה יותר תוספת של אמידות, תוספת של כוחות-עם עמלים ושוחרי שלום, ובשוּרה ראשונה כבר בעתיד הקרוב-ביותר הסדר של מצבה הכספי, שהוא כיום לאחר ייאוש. גם שאר המעצמות האירופיות לא תיפגענה, שכן אין הכוונה להקים “מדינת-חיץ” ולא שום מיבנה דמיוני אחר, שיש בו כדי להדאיג. אלא יישוב שקט ונייטראלי בהחלט של אנשים, הנכספים בכל כוח-נשמתם למנוחה. נכון הדבר, שבתוך ההתפתחות הטבעית של העניינים תהיה גם הנחת מסילת-ברזל מן הים התיכון עד לקצהו הצפוני של המפרץ הפרסי. אך האם רוצה מישהו להכחיש, שנתיב-עמים חדש כזה הוא לטובת ענייניהן של כל מדינות-התרבות האירופיות? המשלחת הגרמנית למזרח-אסיה מוכיחה בעליל, שלא האנגלים בלבד מעוניינים מטעמים מדיניים וכלכליים לחפש דרכים קצרות-יותר מן הקיימות לאסיה. היישוב היהודי בוודאי ייזהר מלשאוף לחסותה האנוכיית של מעצמה יחידה שעה שהוא יכול לרכוש את אהדתן הבטוחה של כולן כאחת. המאורעות היווניים³ הוכיחו, שקיימת אירופה השואפת להחזקתו של ה“סטאטוס-קווֹ”,⁴ ואף אם אין לקיימו אלא על חשבון התמדתם של התנאים העגומים במזרח. ואילו התוכנית הציונית עתידה להיטיב את התנאים, בלא לשנות את ה“סטאטוּס קווֹ” מבחינת משפט-העמים. איזה ידיד של השלום ושל תורכיה יוכל להתנגד לכך, שאחד ממחוזותיו של הכליף יובא לידי פריחה ושגשוג?

הבאנק היהודי הגדול להתיישבות,⁵ שיווסד בזמן הקרוב-ביותר, נועד להיות המכשיר הכספי להגשמתן של התוכניות האלה. הרי ייתכן הדבר, שעל-ידי השפעות על שליטה החוּקי של הארץ תעוּכב הגשמתה של התוכנית, או תסוכל לגמרי. אם יקרה המקרה הזה, שתוצאותיו תהיינה מדאיבות בשביל תורכיה יותר מאשר בשביל היהודים, נהיה אנוסים לחכות לסיומו של תהליך-ההתפוררות [שלה] או לחפש טריטוריה אחרת. היהודים חיכו כל-כך הרבה, הם יכולים לחכות עוד. רק זאת היא השאלה, כמה זמן יכולה עוד תורכיה לחכות לעזרה כספית. בנוגע לכוח-האשראי אין כיום מקום לאשליות. תורכיה יכולה להיוושע על-ידי היהודים, והיהודים על-ידי תורכיה. ובסופו של דרך-המוצא הזה צפונים מעט אנושיות, ריבוי התרבות ותוספת-עושר למשק-העולם.

במאמרו של ד"ר גלאזר מדובר על הנוצרים "השותפים לדבר עבירה,⁶ העוזרים לציונות. אני הייתי מציע להשתמש בביטוי “ידידים נוצרים” לגבי אותם האנשים, שמתוך רגש אנושי טהור סייעו בידינו ועדיין הם מסייעים בידינו בהגשמת המפעל שהולעג תחילה וגם עכשיו עודו כרוך בקשיים גדולים. מימי “שכרון הסובלנות”, שעבר על-פני אירופה – וחלף, לא נראתה עמידה נלבבת כזו של נוצרים לימינם של יהודים, כפי שהיא נראית עכשיו בכל הארצות בהשפעתה של הציונוּת. אפשר כמובן ללגלג על-כך: “הם היו רוצים להיפטר מאתנוּ!” אבל מי שרוצה להבין את הדבר לאשורו, יראה בזה, מתוך שמחת-אמת, מבשר לאותו זמן, לאותו פיוס, שאנו צועדים לקראתו.