¹

(8 בפברואר 1898)

גבירותי ורבותי! יש לי לצערי רק שעה קצרה הזדמנות לשהות אתכם, בשביל לסייע להבהרת הדברים. היה לי רצוי מאוד לראות כי בשני האדונים הנואמים שקדמו לי מיוצגים שני כיוונים של ההתנגדות. האדון קלאוזנר כבר הראה לי פעם אחת קודם לכן את הכבוד להתקיף אותי. זה היה בזמן, שבו עוד היתה לי האפשרות לקרוא את כל ההתקפות, ואני מטיל ספק בדבר, אם היו דבריו של האדון קלאוזנר שמוּרים עוד בזכרוני, אילמלא היו בין הראשונים שהיו מכוונים כנגדי. האדון קלאוזנר התבטא בשעתו, כשהופיעה “מדינת היהודים”, במאמר-ביקורת עליו: “אם אלה הם רעיונותיו של יחיד, הרי הם רעיונות של מטורף”. בינתיים מצא לו היחיד חברים, ואני סבור, שהיה צורך להגדיל במידה ניכרת את בתי-המשוגעים ואף לבנות חדשים, אילו ביקשו לכלוא בתוכם את כל אלה. אנו השגנו לפחות משהו, השגנו שהתנועה חרגה ממסגרת של ויכוח, בשעה שהאדון קלאוזנר הסתפק בכך, שהכריז על העניין כעל דבר מטורף, הוא מודה בעצמו, שאינו מכיר את מהותה של הציונות. לי מזכיר הדבר את אמרתו של חבר-פּארלאמנט אנגלי: “אין אני מכיר את נימוקיה של הממשלה, אבל אני מגנה אותה. אני רוצה משום-כך לחזור לפניכם על שאיפותיה של הציונות, כפי שקבע אותן הקונגרס הבאזלאי. הקונגרס הבאזלאי ניסח את תכניתה של הציונות כדלהלן: “אנו רוצים ליצור בית-מולדת מובטח במשפט הכלל בשביל אותם היהודים שאינם יכולים או אינם רוצים להיטמע”. סבורני, כל מלה ומלה שבמשפט הזה מאמין שאני אוכל להגן עליה, ואתם תיווכחו לראות, שלא אהיה חוטא הרבה למידת התבונה. קודם-כל טען האדון קלאוזנר בפולמוסו, שאחינו בבאזל נתנו עין רעה ב”מדינת היהודים", ילדי שלי, כפי שהוא מתבטא, והתכחשו לה. אל תשכחו, מה היא ומה היתה החוברת הזאת, ולמה היה ונעשה הקונגרס הבאזלאי. החוברת הזאת היתה נסיונו של יחיד, להביא קצת אור והצעה לפתרונה של שאלת-היהודים הזאת, ושום אדם זולתי אינו אחראי לכך. ומה היה הקונגרס הבאזלאי? שם כבר נתכנסו נציגיהם יודעי-המטרה של היהודים, והשתדלו לקבוע לציוֹנוּת את מטרותיה הקרובות ואת תחומיה.

אל השטח העדין ביותר של תפיסתכם האזרחית-המדינית אין אני רשאי להיכנס, מאחר שאני מדבר אליכם כבן חוץ-לארץ. אין ברצוני אלא לומר לכם, שאינני יכול להבין היטב, איך יכול הנסיון ליצור מולדת בשביל חלק מן העם המרגיש את עצמו מיותר, איך השגת הטריטוריה בדרך של דיון פומבי, איך כל זה עשוי להשפיע השפעה מזיקה על זכוּיותיהם של אלה הרוצים להישאר. כלום אין אתם יודעים, באיזו תקופה קולוניאלית אנו חיים? תוצאה מעודף-האוכלוסים היא, ומן הבעיה החברתית המחריפה והולכת משום כך, שכמה עמים שואפים לייסד מושבות מעבר-לים, בשביל להפנות לשם את זרם ההגירה. זוהי המדיניוּת, שאַנגליה מנהלת אותה זה עשרות שנים, והיא שמשמשת מופת לעמים אחרים. סבורני כי גם גרמניה פתחה במרוץ להיות גרמניה-רבתי, מאז התחילה צופה מעבר לימים ומתאמצת לייסד מושבות בכל מקום.

אם למשל מהגרים איכרים גאליצאיים לאמריקה, אין אני יכול להבין, באיזו דרך עשוי הדבר להשפיע לרעה על מצבם של הנשארים. הגירה מתוכננת של המונים יהודים איננה עשויה להזיק. ואמנם אנו ננסה להוליך את ההגירה במסלולים נכונים, לקבוע לה מטרה ברורה, כדי שלא נוציא אותם אל ההפקר והאסון. האדון קלאוזנר אינו מתנגד לכך, שנוליך אותם לכל מקום שהוא. כדי לשפּר את מצבם, רק למקום אחד אין הוא רוצה שילכו: לארץ-ישראל, מפני שהוא מאמין, כי ביום מן הימים יבואו לשם ברצון האלוהים. סבור אני, שאם יוּכל האדון קלאוזנר להשתחרר לשעה קלה ממושגיו ה“נבואיים”, ימצא אף-על-פי-כן בטריטוריה ארץ-ישראל – והרי קיימת טריטוריה כזאת, היא שוכנת על שפת הים התיכון – מקומות הראויים להתיישבות. והנה, אם אנו סבורים שהארץ הזאת מתאימה לנו במיוחד, משום שאנו עדיין קשורים בה עד היום בקשר אידיאלי, אם אנו סבורים, כי הדבר שלא יכול היה להתרחש עד עכשיו בשום פנים, יכול להתגשם, אם נדע לנצל את המצב, אם נלביש את אידיאל-האומה עתיק-הימים צורות מדיניות – הרי גם בזה איני רואה שום עוול.

הרי ניסו לייסד מושבות בארצות אחרות, ואתם יודעים את שמו של האיש הנדבן, הבארון הירש, שניסה לייסד התיישבות בארגנטינה. לפי שהורתה המציאות, ארגנטינה היא מעין קבר-מלכים בשביל הבארון הירש. העבירו לשם מספר אנשים ושתלוּ אותם בקרקע, בלא להיטיב להם. ומפני שלא היה להם הקשר הנפשי, שהוא הכרחי בשביל להשריש אנשים בקרקע, הרי מושבת-נדבנים זו מופקרת לאבדון. והנה נראה הדבר, שהאדונים הללוּ לא היו מתנגדים כלל לציונות של צדקה, כלומר, אל זו המיישבת יהודים בארץ-ישראל בדרך של מעשי-צדקה. אבל אין אתם יכולים לטפל בעם שלם בדרך של מעשי-צדקה. אין כוחה יפה אלא לגבי היחיד. אצל שום עם אין שנוררים רבים יותר מאשר אצל היהוּדים, והשנוררוּת היא מום קשה. צדקה הנעשית לעם שלם נקראת מדיניות, והצדקה שעושה אותה עם למען הצלחתו הוא – היא המדיניות של אותו עם. אין מדיניות בעולם שאינה חדורה כוונות לטובת הבריות. אנו סבורים, שאי-אפשר לפתור את השאלה הגדולה על-ידי כך שנשַלח מעל פנינו את היחידים, שמספרם אינו ניתן כלל להגדרה: “השלךְ אותו החוצה, הוא קורע את לבי!” השאלה אינה ניתנת להיפתר בדרך זו; שכן הוא חוזר, האיש שמצווים להשליכו, והשנורר שהועבר ונשתל בקרקע אחרת לא נושע, אבל אם נפתור את השאלה מראש במלוא היקפה, ייוושעו גם זה ההולך וגם זה הנשאר. מי שרוצה להתבולל, יתבולל. אלא סבורים אנו, כי האדונים הללו, שהתועלתיוּת מייעצת להם שלא לקדם את הציונות, אל נא להם לנסות לבלום את התפתחותו הפורייה של הרעיון הזה על-ידי טיעון כל מיני טענות אפשריות. ואם אנו עושים דבר, הנראה פסול בעיניהם של האדונים הללו, אם אנו רוצים לא רק לעשות את ההתיישבות מדינית, אלא שואפים גם להבטיח אותה מלכתחילה על-ידי ערובות במשפט-הכלל, הרי נראה לי שאין בכך שום דבר בלתי-נבון. לא לעתיד בלתי בטוח צריכים אנו להפקיר את עמנו. חובה היא לדאוג לכך, שהעם יוכל לחיות בביטחון, ואם אנו מנסים להגיע לכך לעיני כל העולם, בדרך המקובלת על העמים המודרניים, הרי בכך אין לראות שום סכנה. שני הנואמים נראים כנרתעים באימה מפני המלה “מדינה”. והנה, מה זה מדינה? מושבה גדולה. מה זו מושבה? מדינה קטנה. והאנושות מעולם כנראה לא ראתה בכך שום דבר נורא. והנה סבור הנואם הראשון, כי אם נצליח לכונן קהיליה² בארץ-ישראל, היא תועיל רק מעט לפרוליטאריון, וכי המצב הכלכלי לא יוטב שם יותר מכפי שהוא כאן אצלנו. אינני יכול להבין, משום מה חושש הנואם לגורלו של הפרולטאריון באותה קהיליה משוערת. יכול אני לומר לכם, כי אין אני מבחין הבחנת-פּרולטאריון זו, כי אין בשבילי שום שוני בין היהודים, וכל מהותה של התנוּעה היא התחשבות בגורלם של עניי-העניים שלנו דווקא. ואם אין אנו יכולים לערוב להם שתהיה להם תמיד “תרנגולת בסיר”,³ כלום הסוציאליזם נותן להם זאת? מאמין אני, כי משתי מדינות-העתיד, הסוציאליסטית והציונית, יש לה לזו האחרונה יותר סיכויים להגשמה מזו הראשונה.⁴ כשאני שוקל את העוּבדה, שבבניינים חדשים הכול נעשה תמיד יותר טוב ממה שהיה בישנים, הריני משתעשע בתקווה, שבמדינה היהודית המיוסדת החדשה יהיו קיימים גם יחסים כלכליים בריאים. וכשאנו ניגשים לייסוד מפעל חדש, הרי יש להם לאדונים, הרואים את עצמם כאפיטרופסים של הפרולטאריון, הזדמנות להביע את משאלותיהם ולדאוג להגשמתן.

אין אני רוצה לחזור על עצמי יתר על המידה, לכן תרשו לי לסיים. השקפתנו אינה פאנאטית, אנו בני-אדם מודרניים, ולא יכולנו להבין, מפני מה ליקויים של זמן קדום חייבים להוסיף ולהתקיים עוד בזמן הזה. הביטו על תנועה זו כעל תנועה של תיקון ושלום, הרוצה לשרת את העניים, אינה עוינת שום צד, ועשויה להביא לאנושות הקלה מסוימת.⁵