(30 ביולי 1897)
הבאנקאי הלונדוני הזה הוא איש ישר וחרוץ מאוד. בכוח עצמו התרומם לעמדה כל־כך גבוהה בחברה, שבוודאי לא פילל הוא עצמו לכך בתורת בנו של שען קטן בליוורפּוּל, בשעה שפתח בשנת 1853, בגיל של 21, את עסקו בסיטי [של לונדון]. הוא כיום בארונט, ציר של וייטצ’אֶפל2 בבית־הנבחרים האנגלי, והוא אחד היהודים המכובדים ביותר בעולם כולו, משום שהוא אחד הנאמנים ביותר. אין לנו ההרגל לפאר בני־אדם עשירים; הרי אנו חושבים את הקידות בפני שק־הכסף לדבר המכוער ביותר, שדבק בקצת מן היהודים. אבל שטות ועוול יהא זה, שלא להלל יהודי טוב מפני שהשכיל גם לרכוש לו הון. השבח הטוב ביותר, שאפשר לומר עליו, הרי זה שהוא זכר תמיד את החובות שהרכוש מטיל על בעליו. הוא נתן ונותן, אבל לא בדרך היהירה, אפשר לומר: חסרת־הלב, של נדבנים מסוימים, שרגשיהם האצילים נראים וניכרים עוד בבהירות ביציע הרביעי. הוא טיפל בבעיות העוני בדרך מודרנית כל־כך, כמו שחקר באופן יסודי את עניין ההתעשרות. היהודים העניים של וייטצ’אֶפל, שהוא בוודאי הרובע האומלל ביותר בכרך הגדול הזה של לונדון, יודעים את ידו הפתוחה ומכירים את פניו הזקנים הנלבבים. הוא דואג להם דאגת־אב, כאילו הוא מצוּוה ועומד על כך, כאילו חובה היא, שלא להוציא את הרווחים מן העסקים המוצלחים לצרכי שעשועים והתפארות בלבד. אבל אין זו דרכו, להשפיל עוד יותר את האנשים העניים על־ידי נדבות; אלא הוא מנסה לשפר את תנאי עבודתם וחייהם, להעלות את רמת השכלתם, לעשות אותם בריאים יותר, עצמאיים יותר, חופשיים יותר. כמה מוסדות־חסד רבי־ערך במזרחה של לונדון נקראים על שמו. וגם אל המזרח הרחוק־יותר, המקום שבו גרים אחינו האומללים, היה מבטו מופנה תמיד. 1875 הלך לירושלים וייסד שם בתי־ספר. 1882 יצא אל הגבול הרוסי, כדי להשתתף בפעולת העזרה לטובת היהודים המגורשים. 1886 שוב נסע לרוסיה, להקל ממצוקת היהודים. בהזדמנות זו גורש משם בעצמו, והוא מסר אחר־כך הודעה בפארלאמנט האנגלי על החוויה הזאת. “היהודי מונטאֶגיו גורש”, סיפר לפארלאמנט; ומופלא הדבר, הוא לא היסס ולא התבייש כלל לספר זאת, כאילו אין אדם צריך להתבייש להיות יהודי לאחר שהגיע למשהו בחייו. בשנת 1884 נסע גם אל המערב הרחוק של אמריקה, לראות את המושבות החקלאיות של היהודים שיושבו שם. פעם אחת, כשערכה המפלגה הליבראלית, שהוא משתייך אליה בפארלאמנט, מסיבה לכבודו, יכול היה לומר על עצמו את המלים הפשוטות האלה: “קורת־הרוח של כל חיי היא, שמעולם לא הקרבתי את עקרונותי הדתיים, מעולם לא הפרתי הסכם ומעולם לא הנחתי הבטחה שלא קיימתיה”.3 הוא אדם ישר ואמיץ, הוא אחד הטובים בתוכנו,4 מי יתן ויוסיף לחיות אתנו עוד שנים רבות.
-
הופיע בראשונה ב“די ואֶלט”, שנה א‘, גל’ 9, מ⁻30 ביולי 1897, עמ' 8, עם תמונה ללא חתימה. שם הרשימה: M.P. Sir Samuel Montagu, Bart.,. כתב⁻היד בכתב ידו של הרצל, נשתמר באוסף רוזנברגר שבארכיון הציוני המרכזי. מוֹנטאֶגיוּ (Montagu), סאֶר סמואל, (1832–1911), היה בנקאי בלונדון וחבר הפארלאמנט הבריטי מטעם הליבראלים. היה מראשי יהדות אנגליה ופעל רבות למענה בשטח הדתי, הפילנתרופי והאירגוני. ב⁻1907 ניתן לו התואר לורד Swaythling. הרצל הכיר אותו בעת ביקורו הראשון בלונדון, בסתיו 1895, ומונטאגיו הבטיח לו עזרה מסוימת להגשמת התוכנית הציונית. יותר מאוּחר התקררוּ היחסים בינו ובין הרצל (ראה גם איגרות הרצל, מס' 127, 339). ↩
-
בכתב⁻היד היה כתוב תחילה London, אחר⁻כך מחק הרצל את המלה הזאת וכתב במקומה בעיפרון בשולים: Whitechapel. וייטצ'אֶפל הוא, כידוע, שם של רובע, שהיה מאוכלס בעיקר על⁻ידי מהגרים יהודים ממזרח אירופה. ↩
-
כאן מחק הרצל בכתב⁻היד את הפיסקה הבאה: Er isy ein persönlicher Freund Gladstones und… (הוא ידיד אישי של גלאדסטון ו…). ↩
-
הפיסקה: er ist einer unserer Besten (הוא אחד הטובים בתוכנו), שהופיעה ב“די ואֶלט”, חסרה בכתב⁻היד. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.