¹

(4 במארס 1898)

ביום ראשון, 6 במארס, מתכנסת באוּלם-העיריה של קלארקנוואֶל בלונדון ועידתם של הציונים האנגליים, הכנס הגדול והראשון מסוג זה, מזמן שדרכה הציונוּת המדינית על אדמת אנגליה. שמונה ימים לפני סגירת רשימות הבאים כבר היו הודעות על בואם של מאה ושלושים צירים. מאה ושלושים צירים אלה מייצגים למעלה מעשרת אלפים חברים של גופים ציוניים בבריטניה הגדולה. צירים נשלחו על-ידי שבע חברות לונדוניות; אחר-כך על-ידי התאחדוּיות בבירמינגהאם, דאבלין, אֶסאֶטר, גלאזגו, הנליי, ליברפּוּל, לימריק, לידס, מאנצ’סטר, נורביץ', פּורטסמות, פּלימות,שאֶפילד וסאות-שילדס.

וכשאנו מגוללים לפנינו רשימה זו של ערים אנגליות, מתפעם בלבנו רגע אחד רגש של גאווה. בכל המקומות האלה הוגים ברעיון הציוני ומטפּחים אותו. למן פלימות בדרום ועד לגלאזגו בצפון, למן פורטסמות דרך בירמינגהאם עד מאנצ’אֶסטר, ומן ליברפּוּל על-פני הים האירי עד דאבּלין נמתחים חוטים, ובאוּלם-העיריה של קלאֶרנוול עתידים הם להישזר לחבל-עבות איתן. אבל חבל-עבות זה גם הוא אינו אלא חוט דק לעומת אותו הכבל החזק, הנמתח והולך מכל הארצות, שבאמצעוּתו ננעץ ביום מן הימים את עוגנה של ספינת-האוּמה ברוכת-המזל בחוף ההבטחה.

באולם-העיריה של קלארקנוואֶל מיוּצגת ארץ אחת בלבד ואף לא החזקה-ביותר מבחינת ההשתתפות בציונות. בכמה ארצות אחרות מעמידה היהדוּת אחוז גדול הרבה יותר לתנועה שלנו, שהרי המצב המדיני, החברתי והכלכלי יש לו השפעה שאין-להכחישה על מידת ההתגייסות לשורותינו. טוב כל-כך כמו בקיסרות הבריטית אין כיום מצבם של היהודים בשום מקום בעולם, זה הוא האי המאושר האחרון של היהודים המודרניים. עוד לפני זמן קצר היו מצויים שטחים, שנראו בעינינו כאילו נרכשו קניין-עד לאהבת-האדם ולשוויון-הזכויות. היה זה חלום. בכל מקום היהודי הוא אזרח נחות-ערך, אם בכלל אזרח ייחשב. רק באנגליה היהודי הוא אדם שלם בערכו, וכמעט שעדיין לא יצאו עליו עוררים. אנחנו יהודי היבשת אין אנו יכולים, לאמיתו של דבר, להחזיק לעצמנו טובה יתירה על-כך, שלאחר שנכשלו כל תחבולותינו, לאחר שהושפלנו והודחנו על-ידי כל האומות והמפלגות, ורק על-ידי הקיצונים נסבלנו כגרוּרים, אנו שבים אל גזענו העתיק. אבל היהודים האנגלים, אפשר לומר, אינם זקוקים לכך כיום, ואף-על-פי-כן הם עושים זאת. זהו משהו נהדר ביותר, ומשום כך אנו מביטים אליהם בגאון ובהתרגשות ושולחים ברכה נלהבת לאחינו באולם-העיריה של קלארקנוואֶל. שלא כאחינו בצרפת, שפגעה בהם עכשיו פורענות קשה כל-כך, לא חיכו הם להתפרצות האיבה, כדי לגלות בנפשם את רגש האחדות עם האומה המפוזרת כולה. זה הוא תואר-של-תהילה לציונים האנגלים, אנו מעניקים אותו להם בשמחה. עליהם נשענות רבות מתקוותינו, והללו הרי נשענו עליהם גם בראשיתה של התנועה שלנו.

אמנם היתה התעכרות חולפת, כשהכריזו חובבי-ציון האנגליים בקיץ שעבר, שאינם רוצים להשתתף בקונגרס הבאזלאי. רוב חבריו של אותו ארגון לונדוני לא נראתה להם תכליתיוּתו של הקונגרס הכללי, ונציגותם הרשמית נעדרה. אבל אנו לא הנחהו להתנהגות זו להתעות אותנו אף לרגע קל מן ההסתמכות שלנו על נאמנותם של חובבי-ציון. ידענו כי במוקדם או המאוחר ישובו ויתאחדו עם הגרעין של העם, והדבר הזה אמנם כבר נעשה, ואפילו מוקדם יותר מכפי שציפינו, ובאומץ-לב כזה, שהוא להם לכבוד ולתפארת. מיותרים הם החיטוטים בשאלה, אם הקונגרס הבאזלאי הצטרף אל השקפותיהם של האדונים הלונדוניים או האדונים הלונדוניים הצטרפו אל השקפותיו של הקונגרס. ויכוח על זכות-הראשונות יהיה חסר-שחר. כולנו שואפים לדבר אחד, מטרה אחת מרחפת לנגד עיני כולנו, כיסוף אחד להקלה ממלא את לב כולנו; והאידיאל, שלמענו אנו יוצאים למערכה באומץ-לב ואורך-רוח, הוא דבר מאחד, ולא מפריד.

איזה יהודי בעל-היגיון יכול כיום, לאחר שתי שנים קצרות של הציונות המדינית, להכחיש עוד כי זוהי תנועה מתקדמת? כלפי חוץ היא הרימה את כבודם של היהודים שהיה ירוד ומושפל עד מאוד; כלפי פנים משמעה חיזוק רגש-האחדות ושיתוף-הגורל; ואם גם הייעודים עדיין לא נתקיימו לפי שעה, הרי מנצנץ ועולה בתוך הלילה של גורלנו הלאומי זהרור של ניחומים. שם, בעֵבר ההוא, שוכן החופש; המונים גדולים יותר ויותר נכבשים להכרה שקיים רק מוצא אחד מן המצוקה, והוא המוצא שאנו מצביעים עליו זה שנה תמימה. האנטישמיות גדלה בזמן הזה, המצב הולך ורע בכל מקום, ודיכאון עמוק מן-ההכרח שיתקוף כל יהודי בעל-נפש, כשהוא מנסה להציץ מעבר להווה כבד-הדאגות אל עתידם של ילדיו. כלום יחנך אותם למאראניוּת, שאין בה משום הצלה אלא שעה שפונים אליה מעטים, ולא מרוּבים? או יפקיר אותם לאלפי עלבונות לכל ימי חייהם. הגברים מאוּלם-העיריה של קלארקנוול משיבים תשובה לשאלות האלה, כשהם קובעים כמטרה ראשונה של כינוסם: חיזוקו של הרעיון הלאומי בעם ישראל!

הרעיון הלאומי. בכמה הססנות ביטאו את המלים האלה קודם-לכן. האנשים חששו, שיפקירו עצמם ללעג קטלני, אם יודו בהשתייכותם אל העתיקה-ביותר ובימי-קדם רבת-התהילה ביותר בין כל האוּמות הקיימות. אנו הציונים התחלנו לשנות את הדבר הזה. עוד יש מהססים, אך כולם יבואו, והטובים-ביותר יבואו ראשונים. ונהירה כזאת, לאחר שהתחילה פּעם אחת, אין לעצור בה. דורות חדשים, שנעוריהם כבר מופזים מן האידיאל הזה, גדלים והולכים ונכנסים בכוח עליז לתוך התנועה. הזקנים הממורמרים, המוגבלים וצרי-הלב, מוציאים עצמם בעצמם מן הכלל, ואין להם חלק בדבר, שיכול היה להיות להם מקור תנחומים וגאון.

כשאנו רואים כיום את עמידתם של יריבינו היהודיים, תוקף אותנו כבר עכשיו רגש של רחמנות לקראת עתידם. נבואותיהם כבר היו לחרפה, עמם שלהם כבר פונה להם עורף, ואפילו שונאיהם של היהודים רוחשים כבוד לציונים יותר מאשר לאחרים. אכן, אי-אפשר שלא להרגיש גם בתמורה שחלה בחוגי מתנגדינו היהודיים. במה מכירים אנו כוחה של אידיאה? בזה ששום אדם אינו יכול להתעלם ממנה, בין אם הוא מחייב אותה ובין אם הוא שולל אותה. “לא אְַשַלֵחְַךָ כִּי אִם-בֵּרַכְתַּנִי”.²

פִּתאום מרגישים אנו שינוי גמור בנעימה של הוויכוח. גם מתנגדינו משתמשים במלים שלנו, מתהדרים בשאיפותינו, ועתה הם טוענים, כי הם הם הציונים האמיתיים. כך טען לפני זמן קצר בעזוּת-מצח עיתון אחד, ששימש מקום-איסוף לכל התככים והשקרים שכוּונו נגדנו, כי הוא ציוני יותר מן הציונים. וטענותיהם הן עלובות, בפשטות. ועכשיו נלחמים באמצעים אחרים. ארץ-ישראל אינה כדאית שנשאף אליה, משום שלפני זמן-מה ירד בה שלג. כאילו קור וחום אינם מצויים גם במקומות אחרים. בארץ הקדושה פרצה מגיפת שנית או חצבת. כאילו אין מחלות אֶנדמיות או אֶפידמיות קשות ביותר מצויות תדיר בכל עיר מודרנית ומתורבתת ביותר. ולבסוף: היהודים שכבר הם נמצאים בארץ-ישראל שרויים במצוקה קשה, הם מוכרחים לפנות לכל קצווי-עולם בבקשת נדבות. הו, יודעים אנו יפה את נגע-הצרעת של הקבצנות הזאת, ואנו רוצים לרפא גם אותו. אין אנו רוצים שיהיו בארץ אבותינו פושטי-יד, אלא פועלים, עובדים ישרי-לב, בריאים ומאושרים. האדמה תחלים את העם והעם יחלים את האדמה.

אולם אלה המתכנסים עכשיו בלונדון לשם מעשה טוב, ראוי להם לזכור ולדעת, כי הם עושים דבר שיהיה דוגמה ומופת; ואם תהיה רוח אחרת מרחפת מעל לכינוסם, הרי עקבותיו של היום הזה לא ידעכו במהרה כל-כך, כמו מחאותיהם והודעותיהם של יריבינו. ואז ישתמר אולם-העיריה שבקלארקנוול בזכרונם של היהודים לאורך-ימים.