רקע
חנוך ברטוב
גרמניה: תמונות על תמונות

לעולם לא אחזיר פני לשם, לוחש אני על הזיכרון השותת, אבל מחשבותי נהפכות לנציבי־מלח. ועוד אני לוחש עליו, כמו על דם כחול: אשרי שלא טרפתי את נפשי בגרמניה, וזו נותרה מחוצה לי, אהיה אשר אהיה.

ל.

במשפטי־השבעה אלה נועל אלישע קרוק, בן הארץ, ממתנדבי “הבריגדה”, היא “החטיבה היהודית הלוחמת”, את סיפורו של קיץ 1945 באירופה, שהוא גם סיפור הפגישה עם שרידי השואה, גם גילוי אירופה הפראית, זו הנחפזת לעבר הנס הכלכלי שלפניה, אבל בעיקר הוא סיפורו של צבר המתבגר ונהפך ליהודי.

את פצעי בגרות, סיפורו של אלישע בן התשע־עשרה, לא השלמתי, מאלף טעמים ואחד שאפשר היה להאריך בהם עוד ועוד, אלא בסוף 1964, כעבור קרוב לעשרים שנה. את הפגישה הטראומטית עם גרמניה של קיץ 1945 ועם אירופה זו שהותיר אחריו הנאציזם, לא שכחתי כל השנים, ואף אני – כרבים מחבריו של אלישע קרוק ומחברי בגדוד השלישי של החי"ל – נדרתי שלגרמניה לא אשוב לעולם.

בינתיים עשו את שלהם, כמו שאומרים, החיים. יהודים חריפים הבינו כבר אז, שתנאי הכרחי לכל, גם לזיכרון, הוא שיתקיימו החיים. אנחנו, שלא היינו פקחים, ועלינו גם לא רבצה האחריות הכבדה לקיומה של ישראל ולבטחונה, סירבנו להבדיל בין גרמניה ההיא לבין זו ששינתה את שמה לאחרת.

רצה המקרה ובימי החורף והאביב של 1960 שימשתי סופר “למרחב” בניו־יורק, וכך הייתי עד־ראייה לפגישה הראשונה בין דוד בן־גוריון, האיש שייסד את מדינת ישראל והקים את העם היהודי מן האפר, לבין קונראד אדנאואר, האיש שבחוכמה ובעורמה שאין להן שיעור החזיר לגרמניה את מקומה בין העמים וכקאנצלר של הרפובליקה הפדרלית היה אחראי אולי יותר מכל אדם אחר לא רק להחזרת כוחה אלא גם להחזרת כבודה. אותה פגישה בפברואר 1960 בוואלדורף אסטוריה, היתה צעד מכריע לריהביליטציה של האומה הגרמנית. כשהפטיר בן־גוריון בניו־יורק, שאכן זוהי “גרמניה אחרת”, הדהדו דבריו מסוף העולם ועד סופו. כשהדובר הוא הגדול במנהיגי־היהודים בדורו, וכך גם נאמרים הדברים – אין מהם חזרה.

שבועות אחדים לאחר פגישת בן־גוריון ואדנאואר – ועודני תוהה אם אכן היתה זו רק אצבע אלוהים – נלכד בארגנטינה אדולף אייכמן והוטס בחשאי לישראל. על כך ועל התלונה שהגישה ארגנטינה למועצת־הביטחון שמענו – שני ילדינו הקטנים, אשתי ואני – באמצע מסענו בדרום העמוק של ארצות־הברית. כאחוזי “אמוק” שבנו צפונה בגרוטאה שלנו ובנס הספקתי להגיע לישיבת מועצת־הביטחון.

גם אם מאה שנים אחיה, את הישיבה ההיא, ובעיקר את נאומה של שרת החוץ גולדה מאיר, לא אשכח. על אף השטר החתום על־ידנו, שהנה כבר קמה “גרמניה האחרת”, ירדו דבריה על ראשיהם של חברי מועצת־הביטחון כפטיש כבד. צריך גם להזכיר, שזה היה פחות מחמש־עשרה שנה אחר תבוסת הרייך השלישי, הרכבו של האו"ם טרם השתנה וגם הנציגים היו עדיין בני הדור ההוא. ובכל־זאת, כשקראה גולדה, בעברית ובאנגלית, את “על השחיטה” (“יקוב הדם עד תהומות מחשכים. ואכל בחושך וחתר שם – כל־מוסדות הארץ הנמקים”), ישבו סביב השולחן דמוי־הפרסה כל אותם דיפלומטים משופשפים וציניים כאילו בדם הזה מגואלות חליפותיהם היקרות.

אני מזכיר שני ארועים אלה – וצריך לשוב ולהדגיש את הרושם העצום של משפט אייכמן ואת השפעתו החינוכית העמוקה בארץ ובעולם – כתמרורים בדרך “הקשר הגרמני” של מדינת ישראל, הנאבקת על קיומה והמממשת הן את זכרונות העם היהודי והן את חלומותיו הפרועים ביותר. דרך־ייסורים זו היא כמין סדרה של תמונות־על־תמונות, מה שצלמים מכנים “חשיפה כפולה”.

כמה חודשים מאוחר יותר, בקיץ 1960, בדרכי חזרה הביתה, השתהיתי באירופה כדי לעשות מחדש את כל מסלולה של “הבריגדה”, לרענן את זכרוני ולרשום רשימות לספר על הנער אלישע קרוק, שעדיין הלך ונרקם בראשי. בכמה מקומות הגעתי ממש עד לתחנת־גבול, אלא שאז היה עדיין נדרי חזק ממני. בטַרוויזיו למשל סירבתי לחצות אפילו את הגבול האיטלקי־אוסטרי, ואף שהסיפור שבראשי היה על שם, מעבר לגבול, שבתי על עקבותי.

את הסיפור על בן התשע־עשרה כתב בסופו של דבר אדם שהתקרב לארבעים. פצעי בגרות נכתב אחרי “גרמניה האחרת”, אחרי משפט אייכמן, אחרי שה“נורמליזציה” ביחסים הגיעה עד לידי כך, שאנחנו התחלנו לבקש מהגרמנים יחסים דיפלומטיים, והם לא התלהבו.

עד כדי כך הלכה אותה נורמליות והסתבכה.

מעט מסבך זה אני רואה צורך להעלות דווקא עכשיו, כשברור כשמש שהקאנצלר שמידט, מנהיג הסוציאל־דימוקרטים, נתון בעיצומו של מהלך גדול של “אוסט־פוליטיק” (מדיניות כלפי המזרח), שכליה הם נפט־כסף־נשק ומניעיה סימני החולשה בכלכלת גרמניה ושאיפתה הנמשכת להבטיח לעצמה את מקומה כמעצמה העיקרית באירופה. לפי כל הסימנים, מכריע אצל שמידט רק ההווה.

כל היתר הוא היסטוריה, ושמא – רק ארכיאולוגיה.

לפני חודשים אחדים הוזמנו – שישה סופרים עבריים – לסיור של שלושה שבועות בגרמניה המערבית. כל אחד מאתנו הוזמן אישית על־ידי נציג השגרירות של בון, וההחלטה אם להיענות היתה אינדיבידואלית. ידועים לי שמות כמה סופרים שהוזמנו, ומטעם זה או אחר דחו את ההזמנה. קל לי לעמוד בנעליהם, שכן עד לעת האחרונה לא הייתי מעלה אפילו על הדעת שיבוא יום ואוכל, ואף ארצה, להתנסות במסע כזה, שכלולה בו הפרת הנדר שנדר בן התשע־עשרה, אלישע קרוק.

את רשמי הרבים מאותם עשרים ושניים יום אני מוסיף לשאת בלתי מעוכלים בתוכי. רק לסיבור האוזן, הנה אחת מאותן “תמונות־על־תמונות”:

כיוון שלבקשתנו נפתח הסיור בברגן בלזן, עשינו את הלילה שלפניו ב“הולידיי אין” שליד נמל־התעופה של האנובר, מלון שדמה לכל סניפיה האחרים של רשת זו, שבחדריה באמריקה עשיתי לילות לא מעטים, אולי בבולטימור, אטלנטה, או פיניקס, מי יידע להבחין.

ולמחרת בבוקר, בדבּל קבּינה שהועמדה לרשותנו, נסענו דרך יערות סתוויים, מוצאים עצמנו בתוך שיירות רכב צבאי בריטי, הזוחלות מסוף הכביש ועד סופו. אני משער, שנערכו אי־אלה תמרונים, אולי של איזו דיביזיה, או בריגדה. לרגע חשתי כמי שמכונת־זמן החזירה אותו 35 שנים לאחור, לקיץ 1945. הן בשיירה צבאית כזאת, ב“בריגדה”, חצינו, אלישע קרוק ואני, את גרמניה, וכך, בעיקרו של דבר גם נראתה לי. רק שאז עמד הכל בחורבנו, ועכשיו הכל בנוי, מתפוצץ מעושר, יפה להפליא – כאילו לא היו הדברים מעולם. מה פה נורמלי, זה שלנגד עיני היום, או מה שקבוע 35 שנים בזכרוני?

בשובי, שוחחתי עם ידיד ותיק מניצולי ברגן בלזן (ומ“רכבת המיוחסים” מבודפשט), פרופסור יואל שנן. כשסיפרתי לו על קטע זה של הדרך והוספתי, שבברגן בלזן חשבתי עליו, שאל בקול שקט, מפולס, קולו של פסיכולוג ותיק: “האם עברתם גם בעיר בשם צלה (Celle )?”

“בהחלט,” הגבתי בהתעוררות, שכן איזשהו רחוב שחלפנו לאורכו נחקק בזכרוני כיפה במיוחד, “עיר ציורית להפליא – כל פסוקי־הדת־והמוסר, המעטרים את חזיתות הבתים שם. למה אתה שואל?”

“כאן, ליד צלה, ביער, בלילה,” אמר, “הורידו אותנו מהרכבת. את פנינו קיבלו אס־אס עם כלבים, והצעידו אותנו לברגן בלזן.”

תמונה־על־תמונה־על־תמונה. אחת מרבות שנצרבו לתוכי באותו ביקור. אבל על כל אלה לא הפעם.

האם צריכה להפתיע אותנו תוכנית הקאנצלר שמידט להשתלב במועדון ספקי־הנשק לערב הסעודית? המזרח התיכון הוא השוק הבלתי־נדלה לסחורתם, והביקוש לכלי־מלחמה מספק פרנסה בשפע לאמריקנים, צרפתים, איטלקים, בלגים, למי־לא. למה ייגרע חלקה של הרפובליקה הפדרלית? שכחנו: מפני שבינם לבינינו, היהודים, שוררים “יחסים מיוחדים”, כביכול.

למרבה הצער, אי־אפשר לקיים בתוכנו שתי מערכות רגשיות מנוגדות, בלי לשלם מחיר כבד. היגיון חיינו המורכבים קורע אותנו בין תאוותנו ל“נורמליות” לבין הידיעה הוודאית, שהכל כאן “לא־נורמלי”. זו אמת וזו אמת, אבל מי, להוציא רבי־לוליינים, יודע להלך בטח על החבל הדק הזה, המתוח מעל לתהום?

הרושם המטריד ביותר – ואיני יודע עד כמה הוא מבוסס – מפגישותינו בעשרים ושניים הימים בגרמניה, ויותר מכך מפגישות שמטעמים אלה ואחרים לא התקיימו, הוא זה: ביחסם של גרמנים לישראל אין עוד שום אנומליה. ובאופן נורמלי, אפשרית בהחלט אדישות מצד בני אומה גדולה כלפי עם קטן וטורדני זה, ישראל. באופן נורמלי מותר שיכריעו (כמו בצרפת) חשבונות נפט־דולרים־פוליטיקה. באופן נורמלי, אין אפילו מניעה לעוינות גלוייה וסמויה כלפינו.

אמדוד מעצמי: כל עוד עמדתי מעבר למחיצת הזכוכית המשוריינת, יכולתי להוסיף ולשגות באשליה, שהזיכרון אינו רק שלנו, שגם שם, מעבר לזכוכית המשוריינת, מטרף אותו זיכרון עצמו את דעת מחריבי העם היהודי. והנה, פתאום קמתי וניפצתי את הזכוכית כאילו היתה נייר דק. מעבר למחיצה מצאתי ארץ נורמלית ועם נורמלי וחשבונות נורמליים.

זיכרון? – כן, בהחלט, באתרי הזיכרון של ברגן בלזן, דאכאו, הרייכסטאג בברלין. רק, או בעיקר, באתרים שהוקצו לו, לזיכרון.

לא – אם נבחן את התמצית – בשיחה עם פקיד בכיר במשרד החוץ הגרמני. לא, בעצם העובדה, שסופרים גרמנים נחשבים (להוציא היינריך בל, זיגפריד לנץ ועוד קומץ יוצאי־דופן) פשוט אינם מוצאים בישראל יותר משרואה העין – ארץ קטנה, פרובלימטית, השוכנת אי־שם מחוץ לטווח־ליבם. כמה נוח להם להזדהות עם הפלשתינאים ולטעון, שהיום הם־הם “היהודים”, להגיע לאיזון עם הכל, גם עם אותו “זיכרון”.

אם רציתי לערוך מסע אל העולם הזה, העכשווי, לא יכולתי ללכת למקום הולם יותר מגרמניה שמצאנו. זו הנורמליות של ראשית שנות השמונים. וכדי לדייק: היא חוגגת, ה“נורמליות”, משני עברי הזכוכית המנופצת.

רק עוד תמונה־על־תמונה: ברלין. מלון קמפינסקי הנודע. מנמל־התעופה הסיעו אותנו, בכבוד רישמי רב, במרצדסים שחורים, בגשם, ישר לבית המלון. לדלת־הכניסה הגענו ברחוב צר, לא בשדרה הנודעת, הקורפירסטנדאם. בעד חלון המכונית, ממש מול מלון־הפאר, ראיתי מבנה מוזר, כמין שרידים ארכיאולוגיים ששולבו לתוך מבנה מודרניסטי. איזו ארכיאולוגיה יש בכרך זה, הצעיר לערך.

כעבור שעה קלה יצאתי באותה כניסה, חציתי את הכביש וראיתי – לפני היה “בית הקהילה” החדש, שנבנה על הריסות בית־הכנסת הגדול, ועכשיו מהלכים בו קצת צללים חיים, יהודי ברלין האחרת.

ולמחרת, מעבר לרחוב הצר, ימינה ממנו, צעדנו לעבר תחנת ה“אס באהן”, הרכבת שנוסעים בה לנקודת־הגבול של מזרח ברלין. אנחנו צועדים, עינינו מצלמות בלי־הרף, קולטות ומערמות תמונות על תמונות, והנה, בשפת המדרכה מצלם צוות קולנוע “סצינת רחוב”. מי יאמין? הבמאי, שקוע עד מעל לאוזניו ועד מתחת למיצחת־כובעו בתוך הסצינה, אינו אלא י. ז. מהשכונה שלנו מעבר לירקון.

אחד מחברינו הסופרים, שהלך כעשרים פסיעות לפני, ממש צעק מעוצם־השמחה: “שלום, י'!”

ואילו י', לשנייה הגביה את עינו־שמתחת־למיצחה וכמו לתוך ה“פריים” נכנסנו לו בדיזנגוף, לא ליד ה“אס באהן”, הפטיר “שלום” מוטרד וחזר לסצינה. אין לו רגע מיותר לשישיית סופרים זו.

היש משהו נורמלי יותר מסצינה לא־נורמלית זו בברלין?

אין זו אפילו דגימה מכל התמונות־על־תמונות, שהצטברו בי במהלך “החשיפה הכפולה” לפלונטר הגרמני. למשל: הזכרתי את אלישע קרוק, ולא הזכרתי את אבישלום חברוני מספרי “הבדאי” ואת כל גלגוליו כפולי־הפנים. לא הזכרתי, שכבר לפני שבע שנים גרר אותי יציר־דמיוני אבישלום (כלומר, היינץ ברגרזון) למסע קצר ומיסתורי לפרנקפורט ולהומבורג.

אבל אותו ביקור אפל שלי שם שייך לפרקיו הבלתי־נורמליים של “הקשר הגרמני”, ואילו בדברי כאן אני בא לגעת בעצב הנורמליזציה מחוייבת־ חיינו־האכזריים, הבלתי־נמנעת, לתהות על מחירה הכבד.

עוד צריך יהיה לשוב ולשקול גם את יתרונות האנומליה. בכל הנוגע ליחסים היהודיים־גרמניים, מכל מקום, טמונה עדיין רק בה, למרבה הפרדוכס, ערובה יחידה למידה כלשהי של נורמליות.

30.1.1981



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49247 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!