ברצון רב נעניתי להזמנה לדבר כ“עד” בסמינר משותף זה לתלמידי ספרות והיסטוריה, ולא משום שאני שש להשמיע הרצאות ולדבר בשער. יש לי צורך פנימי דוחק לצרף את קולי לוויכוח חוזר ויגע זה על מקומה של השואה במודעות של בני־דורי, הן בחיים והן בספרות. ואם כי ברור לי, שגם ניסיון זה להעמיד דברים על אמיתותם לא יצלח, אני רואה חובה לעצמי, ובמפנה־דורות זה דווקא, לבוא ולדבר באוזני קבוצה ייחודית זו. במקום להאריך, אפתח במה שהוציא אותי סוף־סוף מגדרי, מאמרו של נתן זך, “מיהו סופר יהודי, מהו ספר יהודי” (מעריב, 29.11.1991), ובעיקר שורות שיקריות אלה:

– – – ואולי השואה היא באמת אחת הסיבות העיקריות לתחושת הזהות היהודית בקרב סופרים, שלפניה היו, קרוב לוודאי, מדחיקים את יהדותם?

והרי אפשר אפילו להביא את ישראל כדוגמא. השוו את מקומה של השואה במודעות הספרותית של בני דור הפלמ"ח או “דור המדינה” של שנות החמישים והשישים למה שקרה אחר־כך, כשהתפרסמו לגעת ברוח לגעת במים של עוז, אדם בן כלב של קניוק ועיין ערך אהבה של גרוסמן וגטו של סובול.

על נתן זך קשה לומר, שמתוך בורות הוא כותב את הדברים האלה. לדבריו אלה אין כמובן שחר. בקצת מהספרים, המעידים על מודעותם האמיתית של בני־הדור, עוסקים אתם בסמינר זה, ולא אעלה גירה. בסמינריון זה התבקשתי להשתתף בחזקת מי שחווה וגם כתב, ואת דברי הפתיחה אייחד לשתיים־שלוש דוגמאות אישיות המדברות בעדן. אני מקווה שתסייענה להפרכת החזרה העיקשת על איזו דיבה רעה, שמוליכים אישים, שנתן זך הוא מהמשפיעים שבהם – גם משורר ששמו הולך לפניו גם פרופסור לספרות, מסאי מבריק ומרצה נחשב – כאילו אנשים כמוני לא חלו ולא הרגישו, והשמדת העם היהודי באירופה לא ניכרת בכתיבתם; שכל־כולנו התרכזנו ב“פופיק” הארץ־ישראלי והיישובי־פרובינציאלי הזעיר שלנו, ומה שקרה שם פשוט לא עניין אותנו.

ב־7 ביולי 1943 , חודש לפני שמלאו לי שבע־עשרה, בעזרת תעודת־לידה שזייפתי ומכתב־המלצה שהוצאתי במירמה מידיד של אבי, אזרח פתח־תקוואי נכבד, התנדבתי לפלוגה 30 של הגדוד היהודי השלישי של הרג’ימנט הפלסטיני (א"י), שאך זה הואילו סוף־סוף הבריטים להקימו. הייתי לטוראי PAL/38705. בסוף ספטמבר 1944 נענו הבריטים גם ללחץ הנמשך לשילובה של עוצבה יהודית, על דיגלה הלאומי, במלחמה בנאצים, ושלושת גדודי החי“ר של ה־Palestine Regiment היו ל־Jewish Infantry Brigade Group, “החטיבה היהודית הלוחמת”, בקיצור החי”ל ובלשון העם – “הבריגדה”. בנובמבר 1944 נחתנו באיטליה ואחרי אימונים ככוח קרבי, נכנסנו לחזית מדרום לבולוניה ולחמנו במסגרת “המחנה השמיני” של הצבא הבריטי עד לכניעת הגרמנים באיטליה ב־2 במאי 1945.

אני מספר זאת כדי לומר, שהתנסותי במלחמה ולאחריה – הפגישה הטראומטית עם שרידי העם היהודי ההרוג – עיצבה את ראיית־עולמי וטבעה חותמה בכתיבתי, לטוב ובוודאי גם לרע, מאז ועד היום.

אני מספר זאת גם כדי להסביר איך יש בידי, מאותם ימים עצמם, עדות אותנטית שתדגים את האמת ההיסטורית על דורי, גם כדי לומר משהו על זיקת־הגומלין בינה לבין היבטו האחר של הסמינר – הספרות. העדות היא צרור גדול של מכתבים בין חברתי אז לביני, מכתבים, שכמו החברות עצמה – נשתמרו במצב טוב.

מכתבים אלה כבר שימשו אותי בעבר, כשכתבתי את “פצעי בגרות”. הרומן ראה אור ב־1965, עשרים שנה אחרי מאי־יולי 1945, מסגרת עלילתו. עברו עוד שנים, וב־1983 ביקשוני חברי לבריגדה והנהלת “בית התפוצות” לכתוב מבוא לקטלוג “הגשר החי” – תערוכה על מפגש המתנדבים הארץ־ישראלים עם שארית הפליטה – וכן לשתף את מדריכות התערוכה בחוויותי האישיות. שבתי אל המכתבים, להזכיר לעצמי מי באמת היה אותו פתח־תקוואי בן שמונה־עשרה – תשע־עשרה בשנים 1944 –

1. מאותן עדויות אותנטיות התגלו לי דברים מרגשים, לא אחת מדהימים, על מה שבימים ההם חש אותו “צבר טיפוסי” ועל מה שבלי משים חלחל לתוך הספר.

בחרתי להביא קטעים, לעניינים שונים, מתוך כמה מהם. שיפטו נא אתם אם אמנם הרחיקו אותו צבר צעיר ודומיו את יהדותם, כפי שמספרים זה שנים לדור שלא ידע את היישוב.

מתוך מכתב ראשון

נשלח מחוץ־לארץ, מן המדבר המצרי, ב־28 בספטמבר 1944:

אני כותב מכתב זה הרחק מגבולות הארץ. זו לי הפעם הראשונה שעזבתי את גבולותיה – – – יחד עם גדודי בדרך להקמת הבריגדה היהודית. – – – ימים אלה היו לכל הגדוד ימים גדולים. מצב הרוח היה מרומם. כל הדרך שרנו ורקדנו, לא ישנו כמעט במשך הלילה אלא המשכנו בשירה. – – – מחננו הוא עתה המחנה הראשון בצבא הבריטי הבולט בצביונו העברי. דגלנו הלאומי מתנופף במרכז המחנה ברשות רשמית, דבר שלכאורה הוא זעיר, אך אומר הרבה. – – – אתמול היה יום הכיפורים. מספר גדול של אנשים צם (ואני ביניהם). נערכה תפילה רשמית של כל הגדוד והיו סידורים מיוחדים לאנשים דתיים. צבא יהודי ממש – – –

מתוך מכתב מיום 14 בינואר 1945

אחרי ביקור בגיטו היהודי ברומא, כהסבר לתצלום המצורף:

– – – ילדה אחת שצילמתי. תמונתה יצאה מטושטשת מאוד. אשתדל להעביר את מראה בעזרת מלים: ילדה בת שתים־עשרה, שיער שחור ומתולתל, עיניים גדולות מאוד, עגולות ושחורות, פנים עגלגלות ופקחיות, מדברת מעט עברית ושמה נורית. מכל הילדים משכה היא מיד את תשומת־לבי. אני מצרף תמונה של ילדי הגיטו, על אף העובדה שהתמונה מטושטשת. מזג־האוויר באותו יום היה גרוע והילדים התנפלו עלי מכל עבר, ולכן היה עלי לצלם בחטיפה, וזו התוצאה. – – –

מכתב מיום 6 בפברואר 1945

סמוך לכניסת הבריגדה לחזית. למכתב צריך להקדים כמה מלים. הורי עלו ב־1925, ארבע־עשרה שנים לפני שפלש היטלר לפולין. חברתי נולדה בפולין, פחות מעשר שנים בארץ ביום כתיבת מכתב זה אליה:

– – כתבת לי על רצח סבתך, דודתך ודודך וילדיהם. קראתי את המכתב וקראתיו שנית ושום דבר לא זע בקרבי. לרגע נדהמתי. האמנם אני אדיש לרצח אנשים? האמנם לא נוגע לי רצח משפחה שלמה? האמנם טומטמו רגשותי? – – –אני שותק, אין אני מתרגש, אין אני בוכה, היות ועם המוות השלמנו, ואת תמורתו, את הנחמה, נמצא לא בדמעות ולא בהספדים. מוות זה אינו מוות רגיל, מות כל אדם. זהו רצח טמא, המוני, ואת תמורתו צריך להביא בדם. דם גרמני שיישפך יטהר את הדם היהודי, דם המיליונים שנשפך. דם גברים נשים ילדים גרמניים שיישפך, יטהר את דם אותם מיליוני היהודים שנשחטו, נורו ונשרפו. דם זה ישקיט את הדם הזועק לנקמה של היהודים החיים. – – – הרבה חשבתי עד שהגעתי למסקנה קיצונית ואיומה זו. לעתים תקפה אותי צמרמורת לשמע דברי. אולם זוהי הדרך היחידה לנקום את דם ההרוגים ולחזור ארצה, הביתה, אל אותם האנשים הצופים כלפינו מן הארץ בראש מורם ובהרגשה שמלאנו את חובתנו – נקמנו.

אין אני מגזים במה שכתבתי ואין זה פאתוס ריק. החלטה זו היא איתנה לא רק בקרבי אלא בלב רובם הגדול של הנמצאים פה. אף החיילים הזרים אינם מתארים לעצמם שהבריגדה לא תעשה מעשי נקמה. כבר עכשיו מתהלכות עלינו מעשיות על גבי מעשיות על האכזריות והנקמה שלנו. אם כי עדיין לא הוכחנו זאת, אני בטוח שלא נאכזב. וזו תהיה נחמתך. – –

בהמשכו, עוסק המכתב, שאני מצטטו כמאפיין, לא כחריג, בעתיד היהדות והציונות אחרי המלחמה. עוד כמה שורות המפריכות את התיאוריה, שדברי זך מדגימים:

– – – קיימת עוד פרובלימה קשה יותר וחשובה יותר. הבעייה היא: מי יעלה? מי יבנה ויחיה בארץ? המצב באירופה המשוחררת מדאיג. בארצות הבלקן והאחרות, שיש בהן השפעה סובייטית, יש נטייה להתבולל. ואם הנטייה אינה – כופים אותה. – – –יהודים איטלקים רבים השתמדו בתקופת הפשיזם האחרונה וכעת אינם מראים כל רצון לחזור ליהדות. להיפך, גם עכשיו משתמדים יהודים. – – –

פולניה, שהיוותה את בית היוצר לחלוציות, שהיתה הכוח המניע בציונות המגשימה, אינה קיימת עוד בשבילנו. היהדות האמריקאית והבריטית רחוקה מאוד מהציונות. – – – אמנם, כעת מורגש מפנה בגישת היהודים כאן, האזרחים והחיילים, לשאלות שלנו. בעיקר הודות ליחידות הארץ־ישראליות, שהראו, זו הפעם הראשונה, את קיום הגוש היהודי, הקיבוץ היהודי. אין אתה רואה יהודי בודד בין מאה אחרים. רואה אתה קבוצות־קבוצות, ואינך צריך לנחש לפי אפם וציבעם מאין הם. ה“פאלסטיין” והמגן־דוד אומרים לך מייד שאלה הם יהודים. – – –

המכתב עוסק בשאלות המדינה היהודית בהיעדר רוב יהודי בהווה ובעתיד הנראה לעין, ואני מצטט:

ולכן מסוכנת הסיסמה “מדינה יהודית לאלתר”. – – –האפשר ליצור מדינה יהודית דימוקראטית כאשר אנו מהווים פחות מ־40 אחוז של תושבי הארץ הזו? האם אין הדבר הזה עלול להביא לדיכוי המעוטים האחרים המהווים למעשה רוב? – – – אני חושב ומתלבט בשאלות אלו ואיני מוצא את הפתרון האחד היחידי. מה שיש לעשות לדעתי הוא המשכת בנינה של הארץ ושכנוע נוער יהודי, שכנוע המונים, לבוא ארצה לבנותה. לבנותה בכל השטחים והמקצועות שהם רוצים ובעיקר שיבואו בהכרה וייצרו בה. – – –

וכן הלאה, וכן הלאה. ומשהו מזווית שונה, מרגשת.

בצרור־המכתבים גיליתי מעטפה ובה דף מתוך Tribune, שבועון האגף השמאלי של הלייבור הבריטי, מיום 27 באוקטובר 1944, שקראתיו כנראה באיחור.

מתוך מכתב מיום 20 בפברואר 1945:

אני מצרף לך שני שירים שהוצאתים מעתון אנגלי. אני מסופק מאוד אם הם מתורגמים לעברית. הם עלולים להבהיר את מצבם הנפשי של מורדי הגטו וכדאי לקוראם.

לתרגום האנגלי מצורפת הערת המתרגם, הוא המשורר פול פוטס (Paul Potts), הכותב בין השאר:

אין ספק בדבר האותנטיות של שירים אלה. הם הוברחו מטרבלינקה, והעתקים פוטוסטאטיים שלהם נעשו בידי המחתרת הסוציאליסטית בוורשה והוטסו ללונדון במטוס שהביא את סגן ראש ממשלת הרפובליקה הפולנית. מי הם משוררים אלה ואל מה לא היו יכולים להגיע, אילו חיו את חייהם עד קיצם הטבעי?

למשורר־המתרגם אין ספק, שדברים אמורים במשוררים יהודיים גדולים שנספו בטרבלינקה, ואף אני, למרות ידיעתי המוגבלת באנגלית בזמן ההוא והבנתי המצומצמת יותר בשירה, חשתי כמותו.

בעשרות השנים שעברו מאז, שכחתי את השירים, שכחתי את המכתב – עד ששלפתי מתוך המעטפה את דף ה־Tribune. כשראיתי את שם השיר הפותח, החסיר לבי פעימה. זהו Campo di Fiori, שירו הנפלא של המשורר הפולני, חתן פרס נובל, צ’סלאב מילוש, המתאר את גיטו וארשה הבוער ומעמת את המראה עם הכיכר הרומאית, שהאינקוויזיציה העלתה בה על המוקד את ג’ורדאנו ברונו.

איך ראה בן השמונה־עשרה, בתוך כל מה שהקיפו באיטליה של שלהי 1944, לתלוש דף זה דווקה ולשולחו לחברתו בירושלים, בצירוף ההערה, שיש בשירים כדי “להבהיר את מצבם הנפשי של מורדי הגטו וכדאי לקוראם”?!

★

ולמכתב האחרון, הנוגע כבר בספרים שכתבתי אני כעבור שנים ואשר עליהם בעצם נתבקשתי לדבר לפניכם היום.

המכתב הוא מיום 2 ביולי 1945, חודשיים לאחר כניעת הגרמנים בחזית האיטלקית. בין שני התאריכים ניתנה פקודה לבריגדה – שלושת גדודי החי“ר, גדוד התותחנים, פלוגות ההנדסה הקרבית, התובלה, החימוש, הסדנה, התאג”ד ובסך־הכל כחמשת אלפים חיילים וכאלף כלי־רכב – להיכון לתזוזה. נאמר לנו, שהחי“ל ישולב בחיל־הכיבוש של צבאות הברית בגרמניה. לפני צאתנו לדרך, נערך גדודנו במיסדר, שהושבענו בו לקיים את “שלושה־עשר הדיברות לאיש החי”ל בגרמניה הכבושה”. הדיברות נדפסו בחוברת ג' של “במאבק – ביטאון החטיבה היהודית הלוחמת”, תעודה יקרת־ערך, השמורה אצלי כל השנים.

אתם אנשים צעירים, נולדתם הרבה אחרי מאורעות חד־פעמיים אלה, וכל משך גידולכם אתם חשופים, באקדמיה ובעתונות, לשטיפת־מוח בלתי־פוסקת, המכוונת כולה להכחשת מה שהיה ולהמצאת מה שלא היה, שטיפת־מוח שלחיקרה אינני מצליח לרדת. האם מקורה טמטום פשוט? רשעות? ואולי היא משקפת איזה עיוות נפשי, אותה “שלילת־עצמנו” מפורסמת? אינני יודע.

מתוך התקוממות כלפי מגמה נמשכת ועקיבה זו, אני עומד כאן היום לפניכם. פשוט: כל עוד מתהלכים בארצות החיים אנשים שחיו בתוך הזמן, אם כפעילים אם כנפעלים, יותר מכל כעדים חיים, ובכוחם להעיד בעברית בהירה באזני תלמידי היסטוריה וספרות ולספר מה היה בפועל־ממש, חובה לעשות זאת.

ובכן: ביחידות הארצישראליות בצבא הבריטי, ודאי ב“בריגדה”, היה פיקוד סמוי של “ההגנה”, וכיוון שרובנו סר מרצון למרותה, גם פעלנו בהתאם להוראות אותם מפקדים אלמונים־למחצה. הם חיברו את “שלושה־עשר הדיברות”, ואנחנו כולנו נשבענו לקיימם (טכסט זה שיבצתי גם בספרי פצעי בגרות):

א. זכור את ששת מיליון אחיך הטבוחים.

ב. שמור על השינאה לדורות כלפי שוחטי עמך.

ג. זכור שהינך שליח עם במערכה.

ד. זכור, החי"ל בגרמניה הנאצית הוא חיל כיבוש יהודי.

ה. זכור, הופעתנו כחטיבה על דיגלה וסימלה לעיני העם הגרמני בארצו – נקמה היא! – – –

יא. זכור, שליחותך – הצלת יהודים, עליה, מולדת חופשית.

יב. חובתך – מסירות, נאמנות ואהבה לשרידי החרב והמחנות.

עורכי “במאבק” הקדימו לדיברות את הפסוק “וינקמו נקם בשאט נפש למשחית איבת עולם” (יחזקאל), וחתמו במעין קללה: “ארור אשר לא יזכור את אשר עוללו לנו”.

זו היתה אווירת הזמן, זו היתה שבועת הדור. אז מי מבלבל לנו היום את המוח? מי מקשקש לנו היום בקומקום? הן תעודה זו מראשית קיץ 1945 לא זייפתי היום כדי לתקן לדורנו את סיפור־חייו!

אכן, נשבענו, אבל חיל־כיבוש בגרמניה לא היינו. בפועל עצרה פקודה מגבוה את הבריגדה בצד האיטלקי של גבול איטליה־אוסטריה, ושם, מפוזרים בין טרוויזיו שעל הגבול לבין מסטרה שליד ונציה, חנו אלפי החיילים הארצישראלים המתוסכלים, הזועמים וחסרי־האונים עד שנחתה עלינו פקודה חדשה – הבריגדה עוברת לארצות השפלה. בחודשיים אלה, בין המסעות, התרחש המפגש בין החיילים הארצישראלים לבין שרידי השואה, “שארית הפליטה”, “האודים המוצלים”. פלוגות תובלה ארץ־ישראליות וכל רכב אחר שגוייס באלף תחבולות, הקימו את רכבת “הבריחה”, שיירות שהסיעו אלפים רבים מאוסטריה וגרמניה לאיטליה, דרומה ככל־האפשר. בין בסיסי היחידות שחנו באלפים האיטלקיים, בעיירה פונטבה, אולתר מחנה־מעבר לאותן שיירות, פעמים ללינת־לילה, פעמים ליותר מזה.

מתוך מכתב מיום 2 ביולי 1945

נכתב לחברתי ומתואר בו ביקור באותו מחנה, ביקור שעתיד היה ללוות שנים את עבודתי כסופר:

– – – והנה בא עתה גל חדש שהרים את מצב־רוחנו, עודדנו ונתן טעם חדש לחיינו. הבריגדה נכנסה לייעוד חדש, שפקפקתי בו קודם ואשר כעת נתגלה כייעוד הגדול ביותר שיכולנו להציב לעצמנו. נפגשנו עם אחים מוצלים מהגיהנום. ולא רק נפגשנו בהם, כי אם הוגשה להם העזרה המלאה באוכל, בגדים ובעידוד רוחני. – – – כפי שאת מבינה בעצמך לא כאן המקום לתאר בפרוטרוט את אשר נעשה וכיצד נעשה כל זה. אולם מספיק אם אומר לך, שבחורים שלנו, חיילים מהבריגדה, רושמים את הדף היפה ביותר בקורות היישוב העברי. – – –הניצולים הם שרידים. הם באים מכל מחנות ההשמדה. אנשים שעמדו לפני תנור השריפה באושבינצים. אנשים שניצלו בנס ובמקרה בדכאו ובבוכנוואלד. אני אומר אנשים, אולם אין ביניהם כמעט אנשים מבוגרים. עברתי היום על רשימת ניצולים וגילם הממוצע שבע־עשרה. יש גם אנשים מבוגרים, אולם יש הרבה ילדים ללא אב ואם.

אינני רוצה להכנס לפרטי סיפוריהם. הכל הרי ידוע לנו כל־כך טוב. אסתפק בזה שאמסור לך כמה קטעים משיחה שהיתה לי אתמול עם חמשה נערים בגיל ארבע־עשרה – שבע־עשרה. כולם נמצאים במחנות זו השנה הששית. לכולם מקועקעים מספרים על זרועותיהם. ישבתי אתם כשעתיים. אני עצמי לא דיברתי כמעט. נתתי להם לדבר, ומה שהשאיר את רשמיו הוא לא מה שסיפרו, כי אם מה שנפלט דרך אגב, בשעת שיחה בינם לבין עצמם.

ראיתי אותם לבושים תלבושת של “הנוער ההיטלראי”. כאשר שאלתי אותם למקור תלבושות אלו, ענה לי אחד בחיוך מבוגר, ערמומי: “מיר האבען עס אורגאניזירט” (ביטוי מקורי שלהם במקום “סחבנו”).

הצעיר שבהם, בן הארבע־עשרה, מפליט בשעת השיחה: “האמריקאים לא נותנים לנו להיכנס לארצם. הם לא טובים מהגרמנים.”

על זה עונה לו המבוגר: “מה הפלא? הרי אנחנו דמורַליזירט.”

כך החדירו להם את ההכרה על מהותם. כולם הבינו עברית, ואחד מהם דיבר עברית לא רעה על אף העובדה שחמש שנים לא השתמש בה, והוא בסך־הכל בן שבע־עשרה. הם שאלו על מוצאי. כאשר אמרתי להם שאני יליד־הארץ, הסתכלו עלי בקינאה ובהערצה, ואחד לא התאפק וקרא לחבר: “הבט, הוא ארץ־ישראלי.”

– – – אינני מספר על הזוועה שבסיפוריהם, על מה שסיפרו במכוון, כי בשעה שאני נזכר בסיפורים של ילדים אלה חולפת בי צמרמורת. בשעה שישב אחד מהם וסיפר לי על הרפתקאותיו, הפסיק כל פעם בשאלה: “אתה מבין?” אני, כמובן, “כן”. לבסוף לא יכול היה להתאפק והתפרץ: “אתה לא מבין! אתה לא יכול להבין! אני עצמי לא מאמין שעברתי את כל זה.”

ועל אף כל הסבל לא שכחו לרגע את ארץ־ישראל. וכולם, יהודים מפולין, ליטא, רוסיה, רומניה, רוצים לנסוע ארצה. כיצד יגיעו? לאלוהים פתרונים. ואולי לנו? הבחורים אצלנו כה מזועזעים מהפגישות עם פליטים אלה, שעדיין לא נמחה מהם טעם כל זה, שחלק מהם לבוש עדיין בבגדי הפסים של מחנות ההשמדה, העונדים עדיין את סמלי דכאו ובוכנוואלד, עד שלא חדלים אנו לרגע מלחשוב עליהם. ומלבד העזרה המאורגנת, מנצל כל אחד איזו הזדמנות שלא תהיה כדי לעזור ולתמוך בהם – – –

אמרתי: הקיץ ההוא המשיך ללוות אותי כל חיי, נכנס לסיפורי, שינה לא רק את השקפתי על מה שמסביב לי – בעולם, בעם היהודי ובארץ – אלא הפך אותי ליהודי מתוך בחירה. כיהודי הייתי לציוני, כציוני – לישראלי, בשום פנים לא בסדר הפוך.

והתמונה שבמכתב המצוטט, ישיבתי עם הילדים, לא נתנה לי עוד מנוח. מקומה היה בספר שלא סיימתי לכותבו אלא כעבור עשרים שנה – פצעי בגרות, אבל כבר בשנים 1953־1954 כתבתי את שש כנפים לאחד, שעניינו המפגש בין הניצולים לארץ, בינם לבין היישוב הוותיק, בין עברם המרוסק לבין איזה עתיד “מומצא”, בדוי. זמנית קבעתי את הפגישה עם הילדים (“פרולוג במחנה הדי.פי.”) לפני “שש כנפים לאחד”, כמין רמז לספר שהשתוקקתי לכתוב וקיוויתי שייכתב אי־פעם, גם כחיבור אל המטמורפוזה שלי בקיץ 1945, כמתואר למעלה.

מדוע אמרתי שזה מתחבר לסיפור? בארץ חונכנו על כך, שאנחנו נגן על נפשנו; אנחנו נילחם; אנחנו חזקים; אנחנו בעלי רצון משלנו; אנחנו בעלי מסירות־נפש; אנחנו ואנחנו.

כספק־ילד ספק־נער התחלתי בזה שעשיתי לי מקל קפא“פ. זה היה פולחן בני הארבע־עשרה, שלוש־עשרה, שתים־עשרה – הולכים לפרדס, מחפשים ענף לימון מתאים, כורתים, קולפים, משרים במים¹, נותנים לו להתייבש, מכשירים אותו לקרבות מקל אל מקל. בן שלוש־עשרה הושבעתי ל”הגנה" וכשמלאו לי חמש־עשרה כבר צורפה מחלקתנו לחי"ש, חיל־שדה. ככה התחנכנו, וככה רצינו לחיות.

ופתאום, בקיץ 1945, במפגש הזה, סיטואציה: אלה – הניצולים, השרידים, האודים העשנים – הם אחינו. כן, כוונתי גם לאיש המתואר ב“פצעי בגרות”, זה שאמר לי ש“עבד” בקרמטוריום. אלה היו פגישות ששוב לא נתנו לי מנוח, כל חיי. שם, במעמדים אלה, צריך הייתי לקבל הכרעה פנימית, והיא היתה קשה מאוד, כי לנו, הבאים מעבר מזה, לא קל היה לאהוב אותם, את הבאים מעבר מזה. אומר לכם: לאהוב אותם יכולתי רק בתנאי אחד, שאמרתי לעצמי שוב ושוב, זה – אני! זה – משפחתי! הם כל מה שהוא, בניד־מקרה אחד, יכולתי להיות אני. פשוט: בית אבי ובית אמי נשארו כמעט כולם שם, אבדו שם. אבל לצעיר בשנתו התשע־עשרה, מבוצר בתוך דימוי עצמי כזה, היה קשה מאוד.

כאן נכנס אותו ויכוח גדול על הכנענות, על “תנועת הנוער העברי” ותאומיה בתנועות־הנוער של השמאל. בכל אחד מאתנו ישב גם הכנעני הקטן, אלא שלא היינו ראשי־בצל, ולא ראשי־כרוב. היינו בני־אדם צעירים, אני מעז לומר רגישים, מעורבים, מאוד ראש־החץ של העם היהודי, חלק מאתנו גם אינטליגנטיים – והתמודדנו בעוצמה עם מה שקרה לעינינו, עם מה שראשונים מצאנו עצמנו בתוך־תוכו!

אדבר בגוף ראשון: מרגע שהפנמתי את המפגש, נהפך ליסוד חשוב בחיי. בשובי מהמלחמה עליתי לירושלים, והתחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית. מה למדתי? היסטוריה של עם ישראל וסוציולוגיה ודימוגרפיה של העם היהודי. ובהיסטוריה של עם ישראל, באילו תקופות ובאילו נושאים בחרתי להתרכז? שתי עבודות סמינריונית שכתבתי לפרופ' בנציון דינור היו האחת על “ועידת טשרנוביץ” של התנועה היידישיסטית בשנת 1908, והאחרת (שחייבה קריאה מרובה של ספרות עממית ביידיש, שלמדתי מעצמי) על “היחס לאומות העולם בפולקלור היהודי במזרח־אירופה”. החומר שליקטתי, שימש אותי כעבור שנים אחדות יפה ב“שש כנפים לאחד”. הכל בתוכי שינה כיוון. הקטע על הילדים מתוך המכתב שקראתי הוא עיקרו של מה שרדף אותי, שיגע אותי. הלוא הם היו צעירים ממני רק שלוש, ארבע שנים, ומתוך מה יצאו ומה לא עברו בשש שנות המלחמה, ואני, לעומתם, מה אני…

על כל פנים, כל כתיבתי, אפשר לומר, היתה בצל אותה פגישה. שנים, מאז שובי מהמלחמה, רציתי לכתוב את “פצעי בגרות”, אבל לא מצאתי מפתח נכון, ובסופו של דבר התמודדתי עם הספר ברקע משפט אייכמן, במדינת ישראל שבין קדש לבין ששת הימים, סיפור ארוך. לתוך “פצעי בגרות” הכנסתי שוב את הפגישה עם הילדים, אם כי בעיצוב קצת שונה, שהלם את המבנה הכללי, אבל ללב־ליבו של הסיפור.

המרחק בזמן מדומה, וכל המבין משהו במניע את מעשה־היצירה, בדחפים ובתהליכים, יודע שהכל מחובר, ואחת היא באיזו אסכולה ספרותית תשובץ. גם כשכותב אדם רומן בידיוני על פלנטה אחרת, הוא כותב אוטוביוגרפיה, כותב וחוזר וכותב כל ימיו.

★

אני מודה לדן לאור, שאת דברי־הפתיחה בחר לסיים במשפט שכתבתי ב“חתימת המחבר” למהדורה החדשה של שש כנפים לאחד – ש“הצבר המיתולוגי הוא לא הסיפור שלי”.

אכן: אני לא. אני לא, ואני לא!

בבואי אחרי המלחמה לירושלים, פגשתי באוניברסיטה כמה מתלמידיו המובהקים של יונתן רטוש. נחשבתי לקנדידט ראוי לתנועה העברית, אולי מהיותי מפתח־תקווה, רזה, שחרחר, שזוף. עד היום זכורה לי שיחה מטורפת בקפה “עטרה”. מישהו מדבר ואני מאזין לתורת האומה העברית, הנבדלת מיסודה מיהדות הגולה. השנה היא 1947, בין סוף ההשמדה לראשית מלחמת העצמאות. אני שואל: “מי יבנה את האומה הזאת? לא יהודים? לא ניצולים?”

“נבנית כאן אומה חדשה, וכל מי שיבוא יהיה בן לאומה החדשה הזאת,” השיבו אנשי־שיחי.

“אתם חולים?! אתם יודעים מה קרה לעם היהודי?!”

בחילה אחזה אותי. חזרתי אדם אחר, חזרתי יהודי. התנסות זו שזורה בשש כנפים לאחד ופצעי בגרות והבדאי, אבל היא גם בלב של מי אתה ילד, ספר על ילדות ארצישראלית בראייה שונה, שלילה נמשכת של שקר הצבר המיתולוגי, שקר הניתוק מהמהות היהודית. אכן, רציתי לדחות את התפישה הכנענית לכל גלגוליה ולכל פרצופיה.

יש קרבה עצומה, מרתקת, בין הימין הקיצוני לבין השמאל הקיצוני, מכאן רטוש והתשוקה למיתוס, שיבסס התנתקות מהגולה ומכל העבר, עד לאיזה זמן פרי־יהודי של “כל עבריי הסהר הפורה”, ומכאן אורי אבנרי, אף הוא ימני ועברי לשעבר, שתבע לעצמו, בגלגולו השמאלי, זכות־יוצרים למושג “דציוניזציה”.

אני בא כעד מאירופה של קיץ 1945, מהפגישה עם אחי בני עמי היהודים. כל האומר, שבשנות הארבעים והחמישים והשישים היינו אטומים לשואה, מתכחש לעיקר מהותו של דור שלם בארץ ומוציא עליו – מטמטום, מרשעות או מתוך עיוות פנימי – את הרעה בדיבות. כבן הדור וכאחד הסופרים בדור, באתי וקראתי באזניכם מתוך מכתביו של אחד מצעירי הדור ההוא בארץ, מעיד עלי שמים וארץ:

מי שכח?

מי התעלם מבשרו?

מי לא זכר ומי לא כתב?

או שאנחנו יהודים הנמצאים כאן מכוח העבר, מכוח שותפות גורל וחלום, אחראים להווה ולעתיד – או שבכלל אין לנו מה לחפש כאן.

בסמינר של ד“ר דינה פורת וד”ר דן לאור, “השואה, היבטים היסטוריים וספרותיים” באוניברסיטת תל־אביב, 23.12.1991.