אגרת ארבעים ושש.    🔗

תרכ“ד, שאוועל, כ”ח חשוון, שנת רני ושמחי בת ציון:

שלום ויקר לאדם ביקר שעמלו בתורה, דעתו ישרה ובינתו עוטָה כַשַׂלמה אוֹרָה, לשום ים התלמוד נסמן והויות דאביי ורבא שוֹרָה, לבקר ולהַפֵּך בדברי קדמונים ולא יעלה על ראשו מורא, לבו זך וישר ורוחו נכון ונפשו טהורה, אין קיסם בין שניו ובין עיניו אין קורה, בשם רייפמאנן יכֻנה ובשם יעקב קֹרָא.

ביום צום בן אחיקם העבר יצאתי מביתי והלכתי למסעי ואהיה נע ונד, בקאוונא ובווילנא ובהוראדנא, ואהיה מתהלך מעיר לעיר ואֵחר בדרך, עד חצי ירח זה; ובשובי לביתי, מצאתי את מכתבך היקר מן ג' אלול אשר בא הלום אחרי צאתי, מחכה עלי. והנה צר לי צר כי לא הגיע לידך מכתבי¹ השני מן י"ב סיון, בו דברתי עמך רחבות וארוכות והרביתי לענותך על כל פרט ופרט ממכתבך הראשון; בהם היו דברים של תהו שעולם הפלפול משותת עליהם, אבל מהם היו דברים טובים ונכֹחים הרבה אשר יצר לי מאֹד אבדם בדרך, מבלתי יכלת לזכור את כל אשר הרביתי שיחה לפניך שמה גם מחסרון עת פנויה ועבודתי הקשה לא אוכל לחזור על כל דבָרַי האובדים; ורק מעט מהמה אשר הצבתי לי ציונים בשולי מכתבך ובין שורותיו אותם אזכור ושמתים לפניך בקצרה, כקֹצר עתי.

א) רֻבי הדברים שהטיבות להודיעני בפי' המשל ידעתי גם אני ובררתים באר היטב במאמרי בל' רוסיא על תולדות המשל לבני ישראל; אבל באחת הניחה לי ואעמוד על השערתי שקרוב לאמר שהמקומות שהבאתי מבן סירא רומזים על משלים ידועים בזמנו בין ההמון והמה המשלים שהבאתי מאיזופוס, והשערה כזאת רבה היא להתלות בה ולהביא את ב“ס במספר מיַלדי המשל ומחזיקו בעתים. וראה כי גם דון יחייא אומר על ב”ס והיה כותב משלים וחידות ממש כמו שהוא אומר על איזופוס.

ב) עומד אנכי על דעתי כי מלת “בימיו” אשר בשה“ק לא שבה אל יב”נ כי אם אל יאיר הקודם, שבימיו חי יותם שהיה הראשון לדוברי משלים. ושמתי דעתך ודעתי לפני כמה ממשכילי ווילנא והגשתי עצֻמותי ונענעו לי ראשם.

ג) הקדמתו של לאַנדסבערגער למשלי סופוס יָשנה וישנה אתי; והיא כוללת באמת חדשות ונצורות בנוגע לעניננו; אבל לא כל דבריו יעמדו במשפט הבקרת ויצדקו. ומלבד שגיאותיו הקטנות (כמו קריאתו תלָתָא במ' תילתא ועוד) החסרון הגדול בדרישתו זאת הוא: שהתוה לו את דרכו מראש, ובטרם דברו שם לו לחק ולא יעבור להראות שהמשל נולד בין ב"י. ובזה עקל לפעמים הישרה ותהי חקירתו בלתי חפשית מגזרה קדומה.

ד) הערותיך תקוניך ופרושיך בפיוטים אשר נדברנו בהם רֻבם קולעים אל המטרה, ונאמרים בדעה ישרה, כאשר הסכנת בבקרתך היקרה; ואולם מעט מן המעט יראֶה לי כיוצא מן הכלל הזה ועליו העירותי ואותו אשים לפניך, כי נקל לברור הפסולת המועט מן האוכל המרובה. – אתה מהפך באקדמות הבית יקר מלי כל ארעא לתלותי קדושתא וזה אינו הכרחי, כי גם בצורתו הנוכחית הוראתו כך; והיא תמונה שירית הנקראת מעטהאטעזיס הנהוגה לרוב אצל המשוררים להקדים המאוחר ולאחר המוקדם; וגם בשיר הזה בראשיתו יש ערבוב דברים כזה מחרוז ה' עד חרוז ט‘, ששעורם: גויל אלו רקיעי כו’ כו' ולא ספק פרישתא הדר מרי שמיא כו‘. ומאמר מקוטע ומהופך כזה יקרא מעטאַקסילאגיע. – הגהתך באורייתא במ’ בלעותא היא בלתי ספק ללא אמת, כי המשוררים החורזים שיריהם בחרוז אחד לא יכפלו את המלות ולא יקחו לחרוז מלה שכבר חרזו בה; ובמלות אוריתא כבר נחרז הבית האחרון. – גם לקחת אמירא במ' מורא לא אוכל להסכים על ידך, כי הארמי לא יוסיף א' רק קודם שוא כדי להקל על המבטא כמו אַיְדָא, אַדְמָא, אבל לא לפני תנועה, ודומה לזה בל"ע הוספת הא' במובן לפני שתים. – לדרוש מלת תאין הפוכה אינו מן הצורך כי היא מל' תא חזי, תא שמע, וגם הם ל' קצר מן אתא. – תקונך נגבתא במקום נגותא הוא רחֹק רחֹק ומי ימצאנו נכון? והלא מקרא מלא הוא לאיים גמול ישלם.

יותר לא אזכור ולא אמצא רשום לפני ממה שהיה כתוב עוד על מכתבי הראשון אשר אבד; והנני שב לדברי מכתבך השני.

הערותיך הקצרות על פרקי אבות להרמב“ם חרוצות ונֹכחות, אעפ”י שקשה הדבר שיהיה אחד מתמימי הדעת מזהיר: “אם באת לשכוח, דע כי אתה אוהב ואין אוהב שוכח” כי השכחה איננה תלויה בדעת השוכח ובאה לו לאנסו. אבל לא אוכל לעת כזאת לעיין בדבר ולעמוד על בוריו כי אין הירושלמי בידי.

בווילנא ראיתי את ספרך החדש “מועדי ערב” ולא הספיקה לי עתי רק לעיין בו בדרך העברה ומצאתיו כאוצר בלום כולל ענינים נחמדים, קימים ומיוסדים. אבל בסופו ראיתי כי אמרת על כל יד עמל שהוא גערמאניזם והעתקתיו אַללער האַנד טריבזאַל, ותשכח כי שם נקוד עָמֵל ולא עמָל, וכי הוא שם התאר ולא שם המקרה.

שולח אנכי לך בזה את שני ספרי, אשר בקשת, אבל לפני אדם חכם ומבין כמוך אסמוך בתחלה את ידי עליהם ואתודה: שני הספרים האלה יצאו מתחת ידי אינם מתוקנים כראוי. הראשון הוא עון נעורי, פרי עץ דעתי אשר קטפתיו בעודני בסר, כי בן עשרים וחמש שנה אנכי בצאתו לאור, על כן בל יחרה זעמך אם תקהינה שניך בקראך בו. וזה תולדות הספר השני: היה היה עם לבבי לכתוב ספר משלים אשר יֵאוֹת לבני ישראל, להגיד להם את דרכם ואת עליצותם, להראות להם בראי מלוטש את צלם דמות תבניתם פנים בפנים; ולתכלית הזאת אספתי מאה משלים טובים ומועילים הן מצד חמרם או מצד צורתם; אבל נחה עלי רוח עועים ואשים פני לשר הממשלה לבקש לי עזר; אבל העזר היה כנגדי, כי היה בי ובספרי יד המבקר שמה, ואת כל המשלים אשר שמו את פיהם בבית ישראל הסיר הֵתַז, ובשאריתם עשה כחפצו, כרת ראשם, וימל אותם, או לקח אחת מצלעותם; ומאשר היה הדבר נחוץ לסדר הספר אז לדפוס נאנסתי למלאֹת החסרון מן הבא בידי ויצא העגל הזה, מָשְחַת ובעל מום, עקד וטלוא ונקוד וחום.

אחדים מן המשלים המגֹרָשִים מהסתפח בספרי פרסמתי בספרי כוכבי יצחק, אבל רבים רבים הנשארים תחת ידי; משָלוֹ של יותם אשר היה בספרי כתוב בשירים ומבֹאָר, אסרו לבוא בקהל, אבל משלו של יואש (משלי יהודה ס' ב' משל א') הניחו ולא נגעו בו לרעה. ככה עשה המבקר כאדם העושה כבתוך שלו, והנני שם לפניך פה לדוגמא קטנה שורות אחדות אשר מחק המוחק; להמשל הכ"ד מן הספר הרביעי “יעלת סלע והנשר” היה הקדמת זאת:

מַה־יִּדְאֲגוּ זָרִים לָנוּ וּלְבָנֵינוּ?

– שָׁאַל עִקֵּשׁ לֵב מִקֶּרֶב עַמֵּנוּ –

……………….

כִּי יַשְׁלִיךְ וִיפַזֵר כֶּסֶף כָּאֵפֶר

וּבְכָל עִיר וָעִיר וּמְדִינָה וָפֶלֶךְ

הֵקִים מוֹרִים וַיְכוֹנֵן בָּתֵּי סֵפֶר?

וּמַה־יִּדְאַג הוּא לָנוּ וּלְבָנֵינוּ

הֵן זַרְעֵינוּ הֵם וַאֲבוֹתֵיהֶם אָנוּ –

יִשְׁקוֹט נָא בִּמְכוֹנוֹ, יַנִּיחַ לָנוּ

לְגַדֵּל בָּנֵינוּ כַּאֲשֶׁר עִם לִבֵּנוּ!

לֹא לָךְ, עֲנִיתִיו, אֵלֶּה דִבְרֵי בָלַע

כִּי אָלַפְתָּ אָרְחוֹת יַעֲלֵי הַסָּלַע…

והנה נשא את ראשו מעל המשל כרֹאש שר האופים ויעמידהו את הגוף לבדו לשמצה, ואחרי דעתך את כל אלה, כי היתה יד אחר באמצע, אקוה כי תדינני לכף זכות במצאך בו משלים קלים אחדים אשר לא יכָתְבו רק לתינוקות של בית רבן. ודע כי החכם ר"מ שטיינשניידער כתב על פי בקשת ר' דוד ששון מבאָמביי ספר משל ומליצה, ללמד בו נערי בני ישראל ויעתק בו משלים אחדים מספרים. – אשמח מאֹד אם תודיעני משפטך על ספרי אלה בלי משוא פנים עם נבר אֶתָבָר ובמדה שמדדת לי אמֹד לך ואצא מעם פניך בחדושי תורה או בדברים הנראים לי כחדושי תורה; ואבוּר לו היום באורי מקראות אחדים:

הזכרתי למעלה התמונה השירית מעטהאטעזיס, ועל פיה יתוקנו לדעתי הכתובים ישעיה מ“ד ט”ז ע“ש. וצ”ל כזה: על חציו יצלה צלי, בשר יאכל וישבע.

שם מ“ז ט”ז צ“ל: כן היו לך אשר יגעת מנעוריך, סחריך איש לעברו תעו, כמו שהוא בפסוק י”ב, וכן הוא בתרגום.

שם שם י‘. יותר טוב לגרוס: ותבטחי בדַעְתֵּך ת’ ברעתך.

כמדומה לי שכבר שמתי לפניך גרסאות אחדות מן השבעים שאנכי עוסק בקריאת העתקתם; והנני לשים לפניך עוד אחדות:

יחזקאל כ“ד ה': דור העצים תחתיה. – שם כ”ז ל"ב: ונשאו אליך בניהם קינה. –

מיכה א' י‘: בְעַכּוֹ אל תבכו. – זכריה ג’ ה': וְאָמַר.

לא אוכל האריך אף כי עוד מלאתי מלים אליך; כי הפאָסט קרובה לצאת ואנֹכי אץ וטרוד במלאכתי. את ספרי אשלח בפאָסט השנית כי למדתי זהירות מיעקב אבינו, ומיראתי את החתחתים בדרך עתה אשר כבר נגעו במכתבי השני, אמרתי: אם ישלטו במחנה האחת ואִבדוהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה.

יתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ וירוממך ללמוד תורה מתוך עידון ולא מתוך צער וכאב לב וטרדה רבה, כמוני אני ידידך ומכבדך הרובץ בין המשפתים, נגוע וטרוד כל היום כבכור השבי אשר אחר הָרֵחָיִם, הכותב גם עתה בחפזון גדול כפלים כיוצאי מצרים

יל"ג.

אחד ממַכִּירַי הוציא מחברת קטנה בשפת עבר, ספור נעתק מלשון אשכנז, והנה הוא שולח לך אחת למנחה. הִנָה לוטה בַתַּכריך אצל מחברותי.

 

אגרת ארבעים ושבע.    🔗

י' אדר תרכ"ד

ידידי היקר השלם והתמים, רועה משכילים ודבק בחכמים, אשכול הכֹפר על הרי בשמים, מלא כשרון ודעת כמלא ימים, שלום לך לעד ולעולמי עולמים, כבוד מו“ה אהרן לוריא נ”י!

אלולי ידעתיך לאיש טוב התכונה וישר המזג שאינו דן כל אדם עד שמגיע למקומו ומשיב נפשו תחת נפשו, הייתי ירא כי התאנפת כי על כי אחרתי תשובתי על מכתבך האחרון עד כה כי על מכתבך הראשון אשר אמרת עניתיך במועדו, הנה היא כתובה לפני ביום כ"ב אייר שנה העברה ומאד יצר לי לראות כי לא הגיעה תשובתי לידך אשר היו בה דברים טובים ונכֹחים ראוים להשמר; אבל אגרתך האחרונה הגדולה והרחבה, מונחת על שֻלחני כנושה, מזכרת עוני וחובתי, ואנכי מבקש שעה פנויה – ואין. אבל עודך נצב לנגד עיני במראה אשר ראיתיך, ותמונתך על פני תחלוף כעלם צעיר לימים ורך אשר לא טעם עוד טעם התאות והתרגשות הנפש הזורקות בנו מרה וצרות עין, נפש רַכָּה כזו תמימה וטובה – כן בלבבי אחשובה – לא תוכל לדינני לכף חובה!

אבל מי יתנך בצל קורתי, וראית את עבודתי, וידעת את עמלי, ואת קשי גורלי; בֹקר חיי כבר פנה, במלאות לי שלשים ושלש שנה, ואני עודני עומד יומם וליל, על משמרתי הכן כבן חיל, עודני עמל מבקר עד ערב, להביא לביתי טרף, ורגלי תמיד נעות, ללכת לשעות, אל בתי הספר, אשר לא יתנו אמרי שפר, ולרעות מאין הפוגה, את צאן ההרגה, תלמידים ותלמידות, שדים ושדות, ובשובי עיף למעוני, עוד לא ארגע כרצוני, כי עוד אבלה עִתִי, להורות ולנהל את בִּתִּי; ובפנות היום, ובכלות הפעלים, ושבו הצללים, אז נפשי בקרב, תעמול כל הערב, לחרות על לוח, כל מעלות הרוח, לשפוך כל מעיָני, על הספר לפני, כי כמזון לגויתי, כן היא צורך גמור לנשמתי, להורות ולהגות מלב דברים, ולהבין בספרים, כן עָיֵף ורפה כח, לא אדע מנוח, עד הסָגֵר הָעָיִן, עד אישן כהלום יין; חיש תחלוף התנומה, ובטרם בֹקר אקומה, לשוב אל סבלותי, האוכלות כל ימותי, המכלות כחי, והמחריבות מֹחי, כן רגע לא אנוח, בבשר וברוח; כן תמיד אסובבה, עד זקנה עד שיבה; וכגלגל בית רֵחַיִם, מֻרְדָף מחשרת מים, על כן רעי בו חפצתי, עד כה את פי קפצתי, כי מעבודה קשה, רוחי רפיון לבשה; על כן לא עניתיך – אבל לא שכחתיך.

ובפרשי היום את מכתבך שנית לפני ואמצאהו מלא דברים נכֹחים נאמרים בהשכל ודעת, מעידים על רחב לבך וישוב דעתך. מעמד ערי מושבך בנוגע אל ההשכלה כמעמד רֹב ערי ארצנו אשר אחינו יושבים שמה עוד ההמון הרב הולך חשכים, מחזיק בתרמית לבו מֵאֵן לשוב, אבל בכל כאשר לכל נראו קרני השמש יוצאים על מורדי אור אלה, והנה ההמון נמוג וילך והלום ומתוכו יוצאים אחד אחד אנשי רוח, אשר נגעו קוי הדעת בלבם לְיַחְמֶנָה; והנה היוצאים ההמה מושכים רבים אחריהם, איש אמו ואביו ובני ביתו ומשפחתו; ומעט מעט תבקיע הסַבְלָנות בלבות העקשים הקשים כגידים בראותם בניהם או קרוביהם כמעשה בני אירופה יעשו וחרפה לא ישאו על קרובם. זכורני בהיותי בעיר מושבך נמצא לבית ישראל תלמיד אחד בגימנאַזיום, אברהם……… שמו, (איה איפה הוא עתה?) ויהי העלם ההוא הולך כמתגנב לבית ספרו, מעולם לא עבר ברחוב בבגדים שהתלמידים מצוינים בהם: כי הבגדים ההמה היו מונחים בבית הגימנאזיום תחת יד השוטר והתלמיד בא בבגדים כשרים בפאות ארוכות, ושמה – סלסל שערו ויט את פאותיו מאחורי אזנו וישם את מַדֵי התלמידים על בשרו ויהפך לאיש אחר. ככה יעשה כל הימים, ועתה אין עיר ואין מדינה אשר לא ילכו נערי בני ישראל לשאוב מַיִם זָרים קרים נוזלים, ביד רמה, ולא יתבוששו, לאלפים תִמְצָאֵם בבתי הגימנאזיום; למאות בהאוניווערזיטאֶטען, לעשות תוכל לספור רופאים מומחים בעבודת המדינה, וכמוהם רַקָחִים, מחזיקים אפותיקאי סמים לרפואה [בטעלז, בשאוועל, בווילקאמיר, בדינאבורג, בלידא ועוד, רופאי העיר או הגליל מטעם הממשלה – המה יהודים, בווילנא ארבעה אפותיקאין שייכין ליהודים; בקאוונא אחד, בווילקאמיר אחד, בזאגאררן אחד ועוד ועוד]. כמה תמצא עתה מבחורי בני ישראל מושכים בשבט סופר ומדברים צחות בלשון המדינה או בשפת אשכנז וצרפת, וכלם ילידי הדור החדש, ברואי עשרת השנים האחרונות; כמה תמצא עתה מאצילי בני ישראל ומעשיריהם נשואי פנים בעיני הממשלה, אשר יהודים המה בלבם ופניהם וחזותם ומלבושם והליכיהם – כבני-איירופא. ידידי, חובב עמו! עתה נרגע ונשָעֵן באלהינו, כי יש תקוה לאחריתנו וחש עתידות לנו.

משפטך אשר חרצת על הספר “כנור דוד” יעיד עליך כי טוב טעם בחכך וכי רוח מבינתך יוליכך באורח מישור למאוס ברע ובחור בטוב; הספר ההוא איננו בידי וגם לא קראתי בו כל צרכי ורק בהיותי בווילנא הבטתי בו בדרך העברה ואפן כה וכה וארא כי אין בו דבר טוב. אין כחו אלא בפה דובר אבל לא בלב הוגה. מרחיב פה ומאריך לשון בדברים שאינם נכנסים אל הלב ושאין האֹזן יכולה לשמוע; אין זו תורה אלא מים, מים שאין להם סוף, מים מלוחים וסרוחים ומרים שאינם משיבים נפש שותָם. מים מלוחים ונודות נפוחים ופטפוטי מלים כעוללי טפוחים. אללי לי! אלה משורריך ישראל! אלה נביאיך בת יהודה! הפורטים תנועותיהם, על פרקי אצבעותיהם, בטורים וחרוזים, חבושים וארוזים, בצלצלי שמע ינגנו לא על הגיון בכנור, כנגינות שותי שכר והלומי יין, חרוז ומשקל ורוח אין. ואיה הרוח הבונה עולמות? ואיה הנועם המחיה נשמות? ואיה כח הדמיון המחשבות והציורים, הנותן נשמה בפגרי הטורים? הֶעָלִים גְדֵלים ואיה הפרחים והשושנים? החרוזים נטוים ואיה הפנינים?

אבל לא בחורזים כאלה לבד האשם, כי ירבה ירק דשא ועשבא דדברא בכרם בית ישראל, אלה לב הותל הטָמו ועמל הכסילים להתהדר ולהתפאר, וזה חפץ כל החיים המהלכים תחת השמש. אבל הקולר תלוי בצואר האנשים שיש בידם למחות ואינם מוחים, שאינם בוררים הפסולת מן הסלת ומן הפרחים החוחים, ומקרבים הכל ואינם דוחים, והמה מדמים להאדיר שפת עבר ולהרבות עמה פדות, ועל כן דנים את הכל לכף זכות, והמה לא יבינו כי מתחילים הם בשבח ומסיימים בגנות; והיה כי תאמר להם והיית כקורא במדבר וכתוקע לתוך הבור או לתוך הדות.

הרביתי שיחה לפניך ידידי כי נגעת בעטך החד במכאובי האנוש העצור בקרבי מימים רבים ותעירהו. ימים רבים נשפטתיו עם המוציא לאור עלי “הכרמל” על תתו מקום למחבלים כרמים כאלה ולא הועלתי מאומה. גם מחבר ספר כנור דוד גֻדַל על ברכי שמואל יוסף.

בספרי אשר הוצאתי לא ראיתי סימן ברכה; כי מלבד מעוט חשק ההמון לספרי מליצה ושיר, דרך מכירת הספרים לא סלולה לפני המחברים. לא ככל הגוים המפזרים ספרים למאות ולאלפים בדרך מוכרי הספרים אשר בכל עיר ועיר, בית ישראל. כי מוכרי ספריהם רֻבם עניים מרודים, בחֹשֶך יִדָמו ומי יעיד על אמונתם במסחרם. מספרי אשר אמרתי הפיצותי למאות ומחירם לא שב לי אף לעשרות; גם מן הט“ו אשר מכרת בעירך לא ידעתי ולא שמעתי בלתי היום. אבל עתה נשארו לי מעט מזער. מספרי אדו”ם אחדים ו“ממשלי יהודה” רק כמה עשרות; ואינני אץ למכרם בלתי אם במקום ברור; ועל כן אם תודיעני שיש בעירך אנשים הדורשים אחריו ושלחתיו לך; אבל אם חפצך לסבב על הפתחים וספרי בידך לבקש לו קונים, אין נפשי לזה. אם יש את נפשך אשלח לך מחברת אחת קטנה אשר הוציא אחי בלשון רוסיא שמה יעיד על ענינה Еврейскаiя училища, אחי זה (רב וקאַנדידאַט יוריסט מן האוניווערזיטאֶט שבמאסקוי) ידבר בה על בתי הספר לבני ישראל, על חסרונותם ועל מפלתם וכיצד הוא רפואתם, המאמר הזה נדפס בזורנאל של המיניסטעריום להשכלת העם; ועתה יצא במחברת בפ"ע.

להוסיף גם איזה דבר מועיל ללהגי הרב אשר הוגעתיך בו היום אשים לפניך בזה שנים שלשה גרגרים מחדושי תורה.

בדה“ב כ' כ”ב: ובעת החלו ברנה ותהלה נתן ה' מארבים על בני עמון כו‘, כי תשית לבך למה שמסופר בכל הסימן ההוא תמצא כי המסַפֵר מחלק פעמים רבות בין יהודה (הבאים מכל ערי יהודה, פ' ד') ובין יושבי ירושלים. ושבת וראית כי סדר המלחמה בזה היה כשאר המנהג הנהוג בימים ההמה לשום אורב על האויב ולפול עליו פתאֹם מפנים ומאחור ולשימהו לחרדת אלהים. ועתה כי תוסיף במלת יהוה בפ’ כ"ב רק אות ד' ותקראהו יהודה, תבין כי השופט שלח את יהודה להיות מארבים (דוגמא שופטים ט' כ"ה) והוא ועמו חשבו לנפול בהם ולהשחיתם; אבל יד ה' היתה בם ויעמדו איש על רעהו להשחית וכאשר בא יהודה (פ' כ"ד) על המצפה, כלו' למקום המארב (הרי מפורש כהגהתי) מצאם פגרים מתים. ואז בא יהושפט ועמו, המה יושבי ירושלים לבֹז (פכ"ה) וימצא רכוש ופגרים (כאן צ"ל ובגדים כמו שמובא בקוניקוט) וכו', בינה בדבר.

בל“ב מדות שהתורה נדרשת בהם נמנה גם: מוקדם שהוא מאוחר בענין וע' בס' נתיבות עולם להר”ר קצ“ב שמפרש במדה זו כמה פסוקים סתומים. ואוסיף לפניך בזה, אחדים שלא הזכירם שמה: ישעי' מ”ד ט“ז צ”ל על חציו יצלה צלי, בשר יאכל וישבע. – שם מ“ז ט”ו צ“ל כן היו לך אשר יגעת מנעורָיִך סֹחרַיך איש לעברו תעו, כמו שהוא בפ' י”ב וכמו שהוא מתורגם. – ירמיה י“ד א' צ”ל: דבר ה' אשר היה כו‘. – שם י"ז ג’ צ“ל בחַטַאת במותיך בכל גבוליך דומה לקאפיטל ט”ו פ' י“ג. – ובמדה זאת תסדר את המקראות המסורסים ביחזקאל מ”ג ט' י' י“א, ויהיה סדורם כזה: עתה ירחקו את זנותם ופגרי מלכיהם ממני ויכלמו מעונותיהם ואם יכלמו מכל אשר עשו ושכנתי בתוכם לעולם. אתה בן אדם הגד את בית ישראל את צורת הבית ומדדו את תכנית. את הבית ותכונתו כו' כו‘, ערבוב דברים כזה יוכל להשתרבב בספרים כתבי יד שמורים אלפי שנה; ואולם יושר השכל וההגיון יראוני הדרך במבוכות אלה. ואתה אם אמיץ לב בחוקרים הנך תקבל את החֹק הזה, ואל תבהל מפניו תלך. בישעי’ מ”ו וְאָמַר צריך לנקד וָאֹמַר, והפוכו זכרי' ג' ה' ואֹמר צ"ל ואָמר.

תַמו חדושי בפעם הזאת

שכחתי להגיד לך כי אף כי לא הביא לי ספרי משלי יהודה ריוח ותנובה אבל הוא בעצמו מצא חן בעיני המבינים בעם. זה לא כביר הביאהו הח' ר“י רייפמאנן במשפט הבקרת ויצא זכאי. הגביר ר' דוד שמשון מבאמביי בקש מאת הד”ר שטיינשניידער לחבר לו ספר משלים: ויחבר לו ספר משל ומליצה, ויאסוף אליו שבעה משלים מספרי משלי יהודה, וכל הספר עשרים דף יכיל. אות הוא כי ישרו משָלַי בעיני המבקר, ולא בי האשם אם בחר את הפחותים והגרועים שבהם.

הגידה נא לי אם ראית ספר אורשריפֿט לגייגער וס' מבוא על הנקוד הבבלי לר' שמחה פינסקער? איעצך לקרא בהם ויעלה לך אור חדש על תולדות ספרי הקדש וקורותיהם אבל בראשון נמצא גם דברים הרבה בלתי צודקים, את תוכו תאכל וקליפתם תזרוק.

סגנון לשונך טוב ויפה ועטך עט סופר מהיר אבל איעצך שלא תלמד קסתך להשפיק בילדי נכרים ובמלות זרות יותר מדאי. במכתבך אלי נמצאו מלות נכריות, רעפארמות, פרוגרס, פרוגרסיסטן, קארעספאנדענטען, אינדעפערנטיזם, רוטיניסטען, זורנאלן, עקסעגעטי, אדמיניסטראציאן, פסעוודונים, פאראנאמאזיא ועוד. וכזה ראיתי גם במאמריך ב“כרמל”. למד לשונך דבר יהודית שלא תצטרך למלות לועזיות כי אם במקום שאי אפשר באופן אחר. אל נא תקצוף עלי על עצתי זאת אשר שמתי לפניך ואנכי לא קרוא. הוגעתיך ויגעתי בדברי הרבים ועל כן אשים קנצי למלים ואם אעצור כח אעתיק לפניך בזה עוד שיר מאשר אתי בכתובים ותודיעני משפטך עליו. ברך נא בשמי לשלום את אביך ואמך ואם זקנתך – העוד יזכרוני? והיה שלום אתה וכל אשר לך.

כחפץ אוהבך בכל לבו ונפשו

יל"ג.

P.S. אם יש אתך מן המוכן ציור דמות תבניתך שלחהו לי ואשוה אותך לנגדי תמיד, האם אין פאטאגראף בעירך?

 

אגרת ארבעים ושמונה.    🔗

ח' סיון מוצש“ק תרכ”ד שאוול.

שלום לך ידידי.

שאננך עלה באזני על רֹע חבלך ועבודתך הקשה – ומה אנחמך? אין בפי רק חצי נחמה לך והיא כי צרתך צרת רבים. ומה אני ידידך עושה? האם אינני רועה צאן ומנהל עלות כמוך? האם אינני יושב וגועה כל היום כשור, ומחריב מעיני ומיבש לשדי, וממציא לי פרנסה מצומצמת בצער ובקושי גדול? שלש ושלשים שנה כלו לי בחרף העבר וכבר קפצה עלי זקנה וַיִכָל בשרי מֵרֹאִי, רפה כחי וַיָנָס לֵחִי, לא אוכל עוד מלט משא כבד – ומה אעשה לימים הבאים?

ואתה תבקש לך גדולות! והנך פוסח על שלשה הסעפים אם לשבת תחתיך בקאָוונאָ או אם תורת ה' לעזוב לשמור יין ותירוש או אם ללכת לבקש הצלחתך למאסקוי, דעתי נוטה לזאת האחרונה. אם באמת יִקָש עליך שבתך בקאָוונאָ ואם אל סרבים וסלונים אתה יושב עלה מאסקוי והצלח וה' יהיה עמך. אבל מה תוחלתך באקציז? האם ינעם לנפשך לחם אונים זה? ואם יש תקוה לאחריתך שמה? הלא האדם במה נחשב בעיניהם? משול כחרס הנשבר, היום כאן ומחר יגרשוהו וילך באשר ילך ונשא בשרו בשניו, אם יָשָך ידידנו סירקין כפו עליך תמצא במאסקוי די מחסוריו אשר יחסר לך, ובלתי ספק חפצו לתת גם את בנו תחת ידך, כי כבר לקח את בני ביתו אליו. כך היא עצתי וה' ינחך בדרך אמת.

ספרי אדו"ם הנך מקבל בזה.

רגעי מרגועי מעטים ורעים ואין לאל ידי לעשות תושיה רק מעט מזער, מעט מעט מכין אנכי לדפוס את ספורֵי “עולם כמנהגו”, אשר דרשום מיָדי משכילי הרבים בפ"ב Общество лросвЪщенія еврeеъ אשר זה לא כביר נמניתי גם אני בחברתם. לאשתי ולשלשת ילדי שלום; וכן לי אני ידידך דורש שלומך וטובתך כל הימים

יל"ג.

 

אגרת ארבעים ותשע.    🔗

תרכ“ד (1864) ב”ה ז' מנחם אב בשנת “עיזא דבי טבחא שמינא מנאי”.

שדי קרע שטן.

שלום לך ידידי איש חמֻדות, משכיל שיר ידידֹת, בעל נפש ואיש מדות, מחוה דעה ומדבר נגידות, לו התורה ולו החכמה ומליצה חידות, לו הכסף ולו הזהב ותענוגות בני האדם שדה ושִדוֹת, כבוד מו“ה אבר"ם לוריא נ”י.

תמונה אנכי רואה וקול דברים אינני שומע, זולתי דמות כמראה אדם חרות במכתב אלהים על הלוח. ולולא חותמך וחותם הפאָסט על גב אגרתך לא ידעתי אם פניך המה נכח פני. אבל שתיקתך זאת ההולכת על יד תבניתך דמיא לי כהודאה כי זה שנית לא בא לידך מכתבי אשר הריצותי אליך זה ירחים רבים (לא אזכור עוד בבירור היום והחֹדש) וזה יצר לי מאד כי מלבד אשר זה ימים רבים הייתי בעיניך כמתעתע וכאיש אשר גזלת העני בביתו, הנה היה המכתב ההוא יקר מעט מצד תוכנו. שם הרביתי לדבר בך כנפשי שָבעי; הגדתי לך את לבי על מעמד שפת קדשנו בארצנו ועל דברת המחברים החדשים והמשוררים מקרוב באו, סופרי עמל וכותבי פלסתר; שם דברתי בך גם על אדות סגנון לשונך אתה ויעצתיך עצה ישרה; שם הצעתי לפניך איזה חדושי תורה וגליתי אזנך בדבר ספרי “עולם כמנהגו” אשר אנכי עוסק בסדורו ובאחרונה העתקתי לפניך חלק אחד משירי “בית מועד לכל חי”, והבטחתי לך להעתיק גם את שני חלקיו האחרונים כאשר יהיה לרצון לפניך – וכל זה אבד ואין אומר השב. ובעוד אנכי יושב ומחכה לראות מה תדבר בי ואשובה לדבר בך, כי השיחה בך שעשועים ונחת רוח לי תמיד, ובעוד אנכי שָמֵח ושש על מכתבך הבא לידי, אנכי מסיר את מכסהו מעליו ומוציא – לוח משוח ואותיותיו פורחות, תמונה לנגד עיני ובלשונה אין מלה. הייתי כגבר אשר נתן לי חפצי לחצאין; רקקתי שחקתי ובכיתי, וָאִחד כיתרו. חדיתי בשמחה את פניך אבל שתיקתך היתה חדודין ללבי.

והנה רואה אנכי לדאבון לבי כי השטן מרקד בינותינו, ביני ובינך. כי זה שנית אשר אבד מכתבי אליך – האם אין זה מעשה שטן? על כן הלכתי היום לקראת לחשים וכתבתי בראש מכתבי את הלחש הבדוק “שדי קרע שטן” ו“עיזא דבי טבחא שמינא מנאי” כמצוה עלינו מפי מקֻבלי עמנו. ואתה ידידי איעצך והיה לי מעירך לעזור. הנה נא העיר אשר הרבי יושב בה קרובה אליך (האם עודנו בסטאלין או אם אוה למושב לו עיר מלוכה אחרת? העוד ר' אַהרלע מושל או אם כבר ישב בנו ר' אָשרל על כסאו אחריו?) לך ידידי התרפס וקח מאתו כסף מלא קמיעא בדוקה ומנוסה; שמא גרם החטא וניתן רשות למשחית לגעת בנו. היד הרבי תקצר? הלא הרבה עמו פדות והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו; ישלח נא דברו וירפא גם אותנו ויאמר למלאך המשחית הרף. הלא לנו הפדיונים ולהרבי הפתרונים!

על פניך (אשר שלחת לי) אברכך ואולי תעלה בידי בקרוב להשיב גמולך בראשך ולָמֹד לך כפעולתך. בין כֹה וכה לא ימשכו הימים ותקבל ממני משלוח קטן הכולל מאמרים קצרים נדפסים. ואתה וביתך ובית אביך הנכבד ואמך הזקנה הדשנה הכבודה שלום – שלום אין קץ! אני ידידך ואוהבך בכל לבב

יל"ג.

 

אגרת חמשים.    🔗

(י“ט אב תרכ”ד) 9 אוגוסט 1864.

ידידי היקר והנבון אבר"ם לוריא נ"י.

מדעתי כי איש חכם אתה ודָבֵק בחכמים ובמַעבְדֵיהם הנני שולח לך היום עשרה אגזעמפלאַרען ממחברת אחת כתובה בלשון רוססיא מאת אחי ונדפסה ראשונה במכתב עתי רוססקי וויעסטניק לחדש מאי שנה זאת; ואף כי קטנה היא הנה ענינה יקר לנו ולבנינו ולבני בנינו, כאשר תראינה עיניך ולבבך יבין. העקזעמפלאר האחד כתוב עליו לשמך ולזכרך ונלוה אליו מחברת אחרת מעשה ידי אחי הנ"ל על דברת בתי הספר ליהודים אשר יצאה לאור בזורנאל מיניסטערסטווא נאראד. פראסוו… זה שנתים. והתשעה הנותרים תתחרה בטובך לחלק בין משכילי עירך או בין משכילי עיר אחרת, אשר תדע כי נבונים המה ודבר כזה יקר בעיניהם, והיה את אשר העניק יעניקו לך במחירו תקבץ על ידך והטיבותָ להשיב הכסף למאסקוי על שם אחי ובזה תיטיב לו מאד כי אזלת ידו עתה בעת הוא עוסק בסיום למודו ומכין עצמו לגמור העקזמען בתור קאנדידאט יוריספרודענציא, והדבר צריך עיון והרחבת הלב וישוב הדעת ואני ידידך אכיר טובתך באשר תדרש מידי ובאשר יהיה לאל ידי לעשות.

זה כעשרת ימים שלחתי לך מכתב ע"י הפאסט אקוה כי בפעם הזאת קבלת אותו.

ידידך מוקירך לנצח יל"ג.

 

אגרת חמשים ואחת.    🔗

[להרב ר"י רייפמאנן]

תרכ"ד

ידידי הנכבד!

ספרך ומכתבך הגיעו אלי במועדם וזה הדבר אשר לא חשתי לענותך עליו. הג' ר' י“ג יושב בפ' תמיד ובעת ההיא, בראשית חדש אלול, אמר לבוא הלום; ואני אמרתי טוב אחכה עד בואו ואחליט עת רצון למסור ספרך לידו ולדבר באזניו על אדותיך, כי אם אשלח ספרך לפ. מי יעמוד עליו שמה להמליץ טוב בעדו? ואתה ידעת כי טוב דבור אחד של פנים בפנים מכל יריעות שלמה. ואולם אחרי כן באה השמועה כי חלה הג' ואֵחר נסיעתו לשבועים ימים עד אשר ירפא; ואולם רפואתו לא במהרה באה ובכן נמשך בואו מיום ליום ומחדש לחדש עד אשר באחרונה באה הידיעה כי יחדל לבוא; ולסבה זאת אֵחר לבו גם בנו ה. אשר אמר לבוא לר”ה, ואחכ"כ לחג הסכות, ולא בא כי אם היום, וזאת היא הסבה הראשית אשר מנעתני מכתוב אליך. נוסף לזה חפצתי למלאת בקשתך ולעיין בספרך ובדבריך ולחות דעתי עליהם מה שקשה עלי מאד לעשות לרגל טרדותי המרֻבות וכחי הרפה.

והנה עתה אחרי אשר חזקו עלי דבריך האחרונים הנני משים לפניך בזה שמות אחדים מבני עירי, ואתה כתוב את שמותם על ראש ספרך ושלח את הספרים אלי ואחלקם, ודע כי הספר אשר שלחת לשם הגביר נתמזמז ונתקלקל בדרך ואי אפשר להגישו לפֶּחָתנו, על כן שלח אחר תחתיו. ואתה אל תתמה כי מתי מספר האנשים הרשומים לפניך בזה, כי בעוה"ר התורה מונחת בזה בקרן זוית ואין דורש ואין מבקש; ואם יחבאו עוד עברים אחדים בחוריהם אשר אולי לבם ילך אחרי תורתם ושפתם, מי יחפשם משם ולקחם? אף אין הדבר שוה והשכר המעט אשר אולי תקבל מהם יצא בהפסד כבודך וכבודי, ועל כן הסתפק במועט ואולי יהיה המועט הזה מחזיק מרובה, ואת אשר אוכל אעשה לטובתך, אם יחזק ה' כחי.

לפי שעה לא אזכור ואם אזכור והודעתיך באחרית הימים. את צרור הספרים חבושים וארוזים היטב לבלי יתקלקלו בדרך תשלח על שמי, ואם תחפוץ תוסיף עליהם עוד אחדים, ואכתוב בעצמי עליהם את שמות בעליהם. אפס כי לא תאיץ בי לעשות מעשך בנחיצה, כי המקום גדול ורחב ידים והאנשים טרודים וראשם סחרחר ואין מפנה לדברים כאלה, ועל כן העוסק בזה צריך לבחר דרכו ולכון שעתו לבלי יהיה הוא והאיש אשר הוא ממליץ בעדו חטאים. ואם באחד כך בהרבה מהם על אחת כמה וכמה.

והיה זה שלום וברכה מאת מכבדך ומוקירך וחרד לטובתך

יל"ג.

 

אגרת חמשים ושתים.    🔗

[להנ"ל]

תרכ"ד.

ידידי הנכבד!

דרך עבודתי בקדש תוליכני היום אליך. הנה אנכי מעתיק ומוציא לאור את הקינות לט"ב ללשון רוסיה בשירים. ממילא משמע שלא כל השירים העתקתי כי אם רק את הטובים והמעולים שבהם; כי מי יעמוד בסוד הקליר ויתרגם ויעתיק את להגו? בראש השירים אנכי שם הערות קצרות על ענין הקינה ועל מחברה. והנה בנוגע לשנים שלשה מהם לבי נוקפי כי החכמים העוסקים בזה מחולקים או שותקים, ועל כן אמרתי אשאל גם את פיך אולי יש לך חדשות בדבר.

הקינה “שומרון קול תתן” חתום בראשה “שלמה” ואין מן החכמים מגיד מי הוא שלמה זה? ולדעתי גם הקינה “שכורת ולא מיין” הדומה בסגנונה לקינה שומרון קול תתן, חקוק על מצחה שלמה, כזה: “שכורה ולא (ואולי צ"ל לא) מיין השליכי”, וא“כ שתיהן מעשה ידי מחבר אחד. והנה ידענו שלשה פיטנים בשם שלמה: ר”ש בן גבירול, ר“ש אלקבץ ורש”י. ועל דעתי אי אפשר ליחס את שתי הקינות האלה לא לר“ש בן גבירול, יען שאין זה סגנונו ויען שמשיריו לא באו במחזור פולין רק מעט מזער, ואף לא לר”ש אלקבץ, יען שדרכו לארוג בשיריו רמזים וסודות, כי מקובל הוא, ובקינות אלה אין שום ריח סוד. ועל כן לבי נוטה להאמין שמחבר הקינות הוא רש"י, שבאו ממנו פיוטים הרבה במחזורינו, וכל פיוטיו כתובים בהגיון ישר ובסגנון צח ונקי, מעין סגנון הקינות האלה. מה דעתך וידיעתך בזה?

עוד לבי נוטה לשער כי גם הקינה “בליל זה יבכיון” אע“פ שלא חתום בה שום שם מחבר, הוא למחבר שומרון קול תתן, יען שדומה לה בסגנונה הקלה [הקל] ובזה שבחרה לה את נשואיה מתולדות עמנו בימים הראשונים הכתובות על ספרי הקדש. לאנדסהוט משער שהקינה בליל זה יבכיון היא לר”א הקליר, אבל זה בודאי ללא אמת, יען שאין זה סגנונו ולשונו. גם מחבר הקינה “אלי ציון” לא נזכר בספרים אשר לפני, ואולי חתום בסוף הא"ב השם יצחק, כזה: “ועל תחן יצוחו לך קשוב”. השמיעני דעתך גם בזה.

הקינה “ארזי הלבנון” מיוחסת לר' מאיר בן יחיאל, ולא ידעתי בבירור מי הוא. ר' מאיר בן יחיאל חי בגאליציען בבראדי בסוף המאה הט"ז, בעל מגלת ר' מאיר; אבל לבי מפקפק ליחס קינה זאת לזמן מאוחר כזה.

לתשובתך אחכה בקרוב, כי מלאכתי נחוצה ואין להחמיצה.

על מכתבך האחרון לא עניתיך ביחוד, כי לא היו בו דברים נחוצים לענותך עליהם. בדבר הערותיך על שירי קוצו של יוד אענך בפעם האחרת, כי עתה אין לבי פונה לזה.

ושלום לך מאת ידידך הנאמן, בכל עת וזמן

י"ל גארדאן.

P.S. נמצא איש החפץ להוציא על הוצאותיו את שירי האחרונים בשם שירי יהודה מחברת ב'; בה יבֹאו שירים קצרים אשר שלחתי לעתים מזומנות לאחדים ממכָּרי, האם תרשני לשום שם גם את הטורים אשר שלחתי לך עם ספרי “שירי יהודה” אחרי התקון הנחוץ בהם?