רקע
אדגר אלן פו
תַּעֲלוּמַת מָרִי רוֹזֶ'ה
אדגר אלן פו
תרגום: אהרן אמיר (מאנגלית)

1

יש שורה ארוכה של התרחשויות נרצוֹת, העוברות במקביל למציאות. לעתים נדירות תחפופנה זו את זו. ברגיל ממתנים אנשים ומאורעות את ההתרחשות הנרצה, וככה תראה זו פגומה, ופגומות כמותה הן תוצאותיה. כך היה ברפורמציה; תחת הפרוטסטנטיות בא הלותרניות.

נובליס2, השקפות מוסריות


מעטים הם האנשים, גם בין השלוים שבהוגים, אשר לא נחרדו לפרקים עד כדי האמן אמונת־חצאים עמומה אך מרעישה בכוח שמעל־לטבע, עקב צרופי־מקרים המופלגים כל־כך לכאורה, עד כי בתור צרופי־מקרים סתם, אין השכל יכול לקבלם. הרגשות כאלו – כי אמונות־החצאים אשר עליהן אני מדבר לעולם אין להן מלוא־כוחה של המחשבה – הרגשות כאלו רק לעתים נדירות תידכאנה כליל אם לא תודות לדרישה אל תורת־הסכוי, או ככנויה המקצועי, חישוב־האומדנות. והנה חישוב זה מתמטי טהור הוא, במהותו; וככה יהיו צלו ורוחניותו של האורירי ביותר נחושים ענין לחמוּר־הדיוק במדעים.

הפרטים הבלתי־רגילים אשר קרוא אני עתה להביאם לידיעת הרבים, ימָצאו מהוים, מבחינת סמיכות הזמנים, סעיף ראשי של שורת צרופי־מקרים נפלאים־מהָבֵן כמעט, אשר את סעיפה המשני או המשלים יכירו כל הקוראים ברצח מרי סֶסִילְיָה רוֹג’רס בניו־יורק זה מקרוב.

כאשר נסיתי לפני כשנה, במאמר בשם מעשי־הרצח ברחוב מורג, לצייר כמה קוים מצוינים במאד באופי רוחו של ידידי, האביר ק. אוגוסט דופין, לא עלה בדעתי כי אשוב אי־פעם אל הנושא ההוא. לציור־אופי היתה כונתי; וכוונה זו קוימה בשלמותה במערכת העובדות הפרועה אשר הובאה להדגים את תכונתו המיוחדת של דופין. היה בידי להוסיף דוגמות אחרות, אפס לא ניטל עלי להוכיח יותר מאשר הוכחתי. אולם מאורעות אחרונים, בהתפתחותם המפתיעה, הרעישוני עד כדי להוסיף כמה פרטים, אשר חותם הודאת נגוּשׂים טבוע יהיה בהם. אכן, מוזר יהיה אם, אחרי שמעי את אשר שמעתי בעת האחרונה, אוסיף לכבוש עמי את אשר שמעתי וראיתי לפני זמן רב כל כך.

אחרי פתרו את חידת מותן של מדם ל’אספני ובתה, הסיח האביר מיד את דעתו מן הדבר, ושב לשגות בהזיותיו כדרכו מאז. מהיותי נוטה, בכל עת, להפשטות, הסתגלתי להלך־נפשו בנפש חפצה; הוספנו לדור במעוננו אשר בפרבר סן־ז’רמן, את העתיד הפקרנו לרוח, ובשלות־השקט נמנמנו בהווה, ומטווה חלומות עשינו לנו מן העולם הערפלי אשר סביבנו.

אך החלומות האלה יש והופרעו. הלא מסתבר כי השאיר החלק אשר היה לידידי בעלילת רחוב מורג את רשמו בדמיונם של אנשי המשטרה הפריסית. לגבי בלשיה הפך שמו של דופין להיות שם־דבר. הואיל ופשטות אותם ההקשים אשר בהם פתר את התעלומה לא הוסברה מעולם למפקח, אף לא לשום אדם זולתי אני, הן לא יפלא כי נחשב הענין מעשה־נסים כמעט, וכי בשל כשרונות־הנתוח שלו יוחסה לו הארה־עליונה. בתום־לבו אולי עשוי היה להעמיד כל שואל על הטעות אשר בסברה זו; אולם מזגו הנרפה דחה כל נגיעה נוספת בדבר אשר מכבר חדל למצוא בו ענין. כך אירע אשר מצא עצמו תל שכל פיות המשטרה פונים אליו; ולא אחת גם נסו להעסיקו בבית־הפקידות. אחד המקרים המצוינים ביותר היה מקרה רציחתה של עלמה בשם מרי רוז’ה.

מעשה שהיה כשנתים לאחר מעשה־הזועה ברחוב מורג היה. מרי, אשר שם־טבילתה כמו גם שם משפחתה יסבו מיד שימת־לב עקב דמיונם לאלה של “מוכרת־הציגרים” האומללה, מרי זו היתה בתה היחידה של האלמנה אַסטֶל רוז’ה. אבי העלמה מת בקטנותה, ומעת מותו ועד שמונה־עשר חדשים לפני הרצח אשר הוא נושא ספורנו זה, דרו האם והבת יחדיו בדרך־סן־אנדרה; הגברת נהלה שם בית־מלון, ובתה עזרתה. ככה עברו הימים עד אשר, במלאות לבת עשרים־ושתים שנה, הסב יופיה הרב את תשומת־לבו של בַּשָׂם, אשר היתה לו אחת החנויות בקומתו התחתונה של ה’פַּלֶה־רוֹיל', ואשר עיקר לקוחותיו היו מרועי־הרוח הנואשים השורצים בסביבה ההיא. מֶסְיֶה לֶה־בְּלַן ידע גם ידע מה התועלת אשר תופק משרותה של מרי הנאוה בחנותו; ולהצעותיו הנדיבות נענתה העלמה ברצון, אף כי בהסוס־מה קבלתן האם.

יחוליו של הבשם באו ונהיו, ועד־מהרה יצא לבית־עסקו שם תודות לקסמיה של ה’גריזט' החמודה. שנה תמימה עבדה לו, והנה המם העלמה־פתאום מן החנות את מעריציה. מסיה לה־בלן נבצר מעמו לתת טעם להעדרה, ודאגה ופחד עכרו את מדם רוז’ה. העתונים החלו מיד לענות בענין הזה, וכבר עמדה המשטרה לפתוח בחקירה רצינית, כאשר, בבוקר לא־עבות, כתום שבוע, שבה מרי, בריאה בגופה ואם גם נעצבת מעט, והופיעה אצל דוכנה בחנות־הבשמים. מיד שבתה, כמובן, כל חקירה־ודרישה, מלבד זו הפרטית במהותה. כבתחילה טען מסיה לה־בלן כי אין הוא יודע כל מאומה. מרי, ואמה עמה, ענו על כל השאלות לאמור, כי בביתו של קרוב־משפחה אחד מחוץ־לעיר בלתה העלמה את השבוע. ככה שקע הענין וגם נשכח; כי עד־מהרה נפרדה העלמה סופית מן הבשם, כמו למען הפטר מטרחה של סקרנות, ותרה לה מחסה במעון אמה אשר בדרך־סן־אנדרה.

כחמשה חדשים אחרי שובה הביתה נעלמה העלמה פתאום שנית, לרדת ידידיה. שלשה ימים עברו ולא נשמע דבר על אודותיה. ביום הרביעי נמצאה גויתה צפה בנהר הסינה, ליד החוף אשר מנגד לרובע של דרך־סן־אנדרה, ולא הרחק משכונת בַּריֶר־די־רוּל המובדלת.

תועבת הרצח הזה (כי מיד ברור היה כי רצוח רצחוה), עלומיה ויפיה של הנרצחת, ובראש־וראשונה, פרסומה הקודם, חברו לעורר התרגשות עזה בקרב בני פריס הרגשנים. לא אוכל לזכור כל מקרה דומה אשר היתה השפעתו כללית ועזה כל־כך. משך שבועות מספר נשכחו אף הענינים המדיניים הנכבדים של הזמן מרוב ההתעסקות בנושא הזה. המפקח עשה מאמצים יוצאים־מן־הכלל; וכחותיה של כל משטרת פריס אומצו, כמובן, עד קצה הגבול.

כאשר התגלתה הגויה לא חשבו כי יוכל הרוצח להשתמט יותר מעת קצרה מאד מזרועות החקירה, אשר הוחל בה מיד. רק כתום שבוע ראו צורך להציע פרס; וגם אז הועמד הפרס על אלף פרנק בלבד. בינתיים נמשכה החקירה במרץ, אם גם לא תמיד בתבונה, ואנשים הרבה נחקרו ללא־הועיל; אותו זמן גברה התרגשותו של הצבור במאד בגלל העדר כל מפתח לפתרון התעלומה. במוצאי היום העשירי ראו לנכון להכפיל את הסכום אשר הוצע בתחילה; ובמרוצת הזמן, אחרי אשר עבר השבוע השני באין עמו כל גלויים חדשים, ואחרי אשר מצא לו המשפט־הקדום השורר בפריס תמיד נגד המשטרה פורקן במספר התפרצויות רציניות, נטל המפקח על עצמו להציע סכום של עשרים אלף פרנק “תמורת גלוי הרוצח”, או, אם יתגלה כי אחדים מעורבים היו בדבר, תמורת “גלוי מי מן הרוצחים”. בהודעה על הקצבת הפרס הזה הובטחה מחילה שלמה לכל שותף־בעברה אשר יעיד נגד חברו; ועל כל אלה הוּספה להודעה הזאת, בכל אשר הופיעה, הכרזתה הפרטית של ועדת אזרחים, בה הוצע סכום של עשרת אלפים פרנק, נוסף על הסכום אשר הציע בית־הפקידות. הפרס כולו עמד אפוא על לא־פחות משלושים אלף פרנק, סכום אשר בלתי־רגיל יחשב בשיתנו לבנו אל נמיכות מעמדה של העלמה, ואת תכיפותם הרבה של פשעים מעין זה המתואר בכרכים.

עתה לא הטיל איש ספק בדבר כי מיד תחשף תעלומת הרצח הזה. אפס אם כי, במקרה אחד או שנים, בוצעו מאסרים אשר הבטיחו הארת־דברים, הנה לא הוברר דבר אשר יהיה בו כדי לטפול אשמה על החשודים; אשר על כן שוחררו אלה מיד. אולי מוזר יראה הדבר, אולם גם השבוע השלישי לגלוי הגויה עבר, מבלי אשר נזרע כל אור על הענין, ועדין לא גונב לאזני דופין ולאזני אני גם שמץ מן המאורעות אשר כה הסעירו את הצבור. נתונים היינו לעיונים אשר העסיקו את דעתנו כולה, וכמעט חודש עבר ואנחנו לא יצאנו מפתח הבית, פני אורח לא קבלנו, ונסתפק בהצצה בלבד במאמרים המדיניים הראשיים באחד היומונים. את הידיעה הראשונה על הרצח הביא לנו ג–, הוא עצמו. בשעות הראשונות של אחר־הצהרים ביום השלושה־עשר לחדש יולי – 18 בא אלינו ועד שעה מאוחרת בלילה ישב עמנו. כשלון כל מאמציו למצוא את הרוצחים הרעימהו. תהילתו – כה אמר בנעימה פריסית מיוחדת – נתונה בכפות־המאזנים. אף כבודו מעורב בדבר. עיני הצבור פקוחות עליו; ובאמת לא היה כל קרבן אשר לא יאבה להביאו למען פענוח התעלומה. הוא נשא נאום מגוחך במדת־מה וחתמו במחמאה לדבר אשר חמד לקרוא לו עדינותו של דופין, ופנה אליו בהצעה גלויה ונדיבה בתכלית, אשר את טיבה המדויק אינני רואה רשות לעצמי לגלות, אך הדבר הזה אין לו כל שיכות לעצם ענינו של ספורי.

את המחמאה דחה ידידי כמיטב יכלתו, אולם את ההצעה קבל תיכף־ומיד, אף כי מעלותיה ארעיות היו בתכלית. אחרי אשר נקבע הדבר הזה, פתח המפקד מיד בהסברת השקפותיו הוא, הזרועות פרושים ארוכים לדברי־העדות, אשר עדין לא היו בידינו. הוא דבר הרבה, ובלא־ספק, מתוך ידיעה; מפעם לפעם ערבתי לבי להשמיע איזו השערה, ועד כה וכה עברו שעות הליל בעצלתים. דופין ישב בלי־נוע בכורסה אשר הורגל בה, ומראהו התגלמות של הקשבה רוחשת־כבוד. משך הראיון כולו הרכיב משקפים; והצצה מקרית אל מתחת לזגוגיותיהן הירוקות די היה בה להוכיח לי כי משך שבע או שמונה השעות שקדמו לצאת המפקח, ישן שנת־ישרים, אשר לא גרעה דממתה מטוּבה.

בבוקר קבלתי מבית־הפקידות פרטי־כל מלא של כל העדויות אשר נגבו, וממשרדי העתונים השונים נטלתי טופס מכל עתון, מראשון עד אחרון, אשר בו פורסמה איזו ידיעה של ממש בנוגע לענין העגום הזה. ואלה היו פני שפעת־הידיעות הזאת אחרי אשר נוקתה מכל אשר הוּזם בהחלט:

מרי רוז’ה יצאה את בית אמה, אשר בדרך־סן־אנדרה, בשעה התשיעית בערך לבוקר יום הראשון, העשרים־ושנים ביוני – 18. בלכתה רמזה לפלוני מסיֶה זַ’ק סן־אֶסְטַש, ולו בלבד על כוונתה לבלות את היום עם דודתה הדרה ברחוב־דרום. רחוב־דרום הוא סמטה צרה אך הומיה, לא הרחק מגדות הנהר, מרחק שני מילים בערך, בדרך הישרה ביותר אשר תתכן, מן המלון של מדם רוז’ה. סן־אסטש היה אוהבה המקובל של מרי, ולן היה במלון, גם סועד שם. בין־ערבים שומה היה עליו לבוא ולקחת את ארוסתו וללוותה הביתה. אפס אחר־הצהרים החל מטר עז נתך; ומסברוֹ כי תשאר בבית דודתה כל הלילה (כמעשה במקרים דומים לפני כן), לא ראה צורך לקיים את הבטחתו. במרוצת הליל נשמע כי יראה מדם רוז’ה (אשר זקנה חלושה, בת־שבעים היתה) “כי לא תראה עוד את מרי לעולם”; אך פליטת־פה זו כמעט לא הסבה תשומת־לב בעתה.

ביום השני הוברר כי לא היתה העלמה ברחוב דרום; וכאשר פנה היום מבלי אשר נשמע על אודותיה דבר, הוחל בחפוש מרושל בכמה מקומות בעיר ובשכונותיה. אולם עד היום הרביעי להעלמה לא נודע עליה דבר מניח את־הדעת. ביום ההוא (הוא יום הרביעי, העשרים־וחמישי ליוני), הודיעו לפלוני מסיֶה בּוֹבֵי, – אשר יחד עם אחד מחבריו מחפש היה את מרי ליד ה’בריר־די־רול', על חוף הסינה אשר מול דרך־סאן־אנדרה, – כי זה עתה משו דיגים גויה אשר מצאוה צפה על פני המים. בראותו את הגופה זיהה אותה בובי, אחרי הסוס־מה, כגופת מוכרת־הבשמים. חברו מיהר יותר להכירה.

הפנים משוחים היו בדם שחור, אשר קצתו מן הפה שתת. לא נראה כל קצף, כבמקרה אלה אשר אך טבוע טבעו. לא היה כל שנוי בצבע הרקמה התאית. על הצואר היו חבורות ורשומי אצבעות. הזרועות משוכלות היו על החזה. היד הימנית קמוצה היתה, והשמאלית פתוחה מעט. על אמת־היד השמאלית היו שתי שריטות מעוגלות אשר חבלים, או חבל אשר יותר מפעם אחת כרכוהו, גרמון, כפי הנראה. חלק מן האמה הימנית אף הוא שחוק היה מאד, וכמהו כן גם הגב כולו, וביתר יחוד השכמות. בהעלותם את הגופה לחוף קשרו אליה הדיגים חבל, אך גם אחת השחיקות לא נגרמה עקב זאת. בשר הצואר צבוי היה במאד. לא נראו כל חתכים או חבורות אשר מכות גרמון. סביב הצואר נמצא שרוך כרוך במהודק כל־כך עד כי נעלם מעין־רואים; שקוע היה בבשר כולו, והדוק היה בקשר למטה מאוזן־שמאל ממש. הדבר הזה עצמו די היה בו להמית. העדות הרפואית נתנה אמון בתומתה של הנרצחת. היא סבלה, נאמר שם, מעשה אלימות. בהמצאה היתה הגויה במצב אשר בו לא יכלו מיודעיה להתקשות בזיהויה.

הלבוש קרוע היה במאד גם פרוע. בשמלה קוֹרע קרע, כחצי האמה רחבו, מן האמרה התחתונה ולמותםן אך תלוֹש לא תולש. כרוך היה שלש כריכות סביב למתנים, ופרוּף במין פריפה על הגב. מתחת לשמלה היתה שלמת מלמלה נאה; ומזו נקרע קרע, שמונה־עשרה זרתות רחבו – ישר מאד נקרע ובקפידה רבה. סביב לצוארה נמצא הקרע הזה, מרופה כלשהו ומהודק בקשר קשה. מעל לקרע מלמלה זה ולשרוך צוּמד תֶליה של מגבעת, והמגבעת תלויה בו. הקישור בו הוּדק תליה של המגבעת לא קישורה של אשה היה, כי אם קשר־רופף או עניבתו של מלח.

אחרי אשר זוהתה הגויה לא נלקחה, כרגיל, אל אוהל־המתים (מאין צורך בטכס זה), כי אם חיש נקברה לא־הרחק מהמקום בו הועלתה לחוף. בהשתדלותו של בובי הושתק הענין בחריצות, ככל האפשר; וכמה ימים עברו עד אשר קם איזה רחש בצבור. אכן, לבסוף נאחז איזה שבועון בענין; הגויה הוצאה מקברה ונבדקה שוב; אך לא הוברר דבר אשר לא נודע כבר. אכן, המלבושים נמסרו עתה לאם ולידידי הנרצחת, וזוהו בהחלט כמלבושים אשר לבשה העלמה בצאתה את הבית.

אם כה ואם כה וההתרגשות גברה משעה לשעה. כמה אנשים נאסרו ושולחו לחפשי. במיוחד נחשד סן־אסטש; ובראשונה לא עלה בידו לתאר תאור מתקבל־על־הדעת את המקומות בהם היה במשך היום הראשון אשר בו עזבה מרי את הבית. אולם אחר־כן מסר למסיה ג– שבועות־עדוּת בהן תאר תאור משכנע איפה בלה כל שעה משעות היום הנדון. עם עבור הזמן וכל גלוי טרם יהיה, נפוצו שמועות סותרות זו את זו, ועתונאים החלו משערים השערות. ההשערה אשר הסבה את שימת־לב מרובה ביותר מאלו היתה זו, כי מרי רוז’ה עדין בחיים חיתה – כי הגויה אשר נמצאה בסינה גויתה של איזו אומללה אחרת היא. ראוי לי למסור לקורא כמה פסקות בהן כלולה ההשערה הנזכרת. פסקות אלו תורגמו מלולית מהעתון ל’אֶטוּאַל', שבדרך־כלל ערוך היה בכשרון רב.

“מדמואזל רוז’ה יצאה את בית אמה בבוקר יום־הראשון, העשרים־ושנים ביוני, – 18, וחפצה, כביכול, לבקר את דודתה, או איזו קרובת־משפחה אחרת ברחוב־ד’רום. למן השעה ההיא, לא הוכח כי ראה אותה מי. עקבותיה נעלמו ושמעה לא נשמע. – – – עד עתה לא הופיע כל אדם אשר ראה אותה ביום ההוא, אחרי צאתה מפתח בית אמה. – – – והנה, אם כי אין בידינו כל עדות להיות מרי רוז’ה בארץ־החיים אחרי השעה התשיעית של יום־הראשון, העשרים־ושנים ביוני, הרי מוכח לנו כי עד לאותה שעה חיה היתה. ביום הרביעי בצהרים נגלתה גופת אשה צפה אצל חוף בריר־דה־רוּל. הדבר הזה היה, אף אם נניח כי הוטלה מרי ורז’ה אל הנהר שלוש שעות אחרי צאתה את בית אמה, רק שלשה ימים לאחר עת צאתה את מעונה – שלשה ימים חסר שעה אחת. אולם אוולת היא לחשוב כי אפשר אשר נשלם מעשה־הרצח, אם אמנם רצוח רצחוה, מהר כל־כך עד כי יכלו הרוצחים להטיל את הגופה אל הנהר לפני חצות־הלילה. אלה העושים מעשי־פשע נתעבים אשר כאלה נבחר להם החושך מן האור. – – – נראה, איפוא, כי אם היתה הגופה אשר נמצאה במים גופת מרי רוז’ה, לא יכלה להיות במים כי אם יומים וחצי, ובחוץ לא יכלה להיות כי אם שלושה ימים. מכל נסיוננו למדנו כי מששה עד עשרה ימים דרושים לגופות טבועות, או לגופות אשר טובעו תיכף לאחר מוות אָלים, למען תתמסמסנה עד כדי לצוף על פני המים. גם כאשר יירו בתותח מעל לגויה, ועלתה לפני עבור חמשה או ששה ימים, למצער לטבּוּעה, תשוב זו ותשקע, אם יניחוה. והנה שואלים אנו מה הדבר אשר גרם, במקרה הזה, סטיה מדרך־הטבע הרגילה? – – – אילו הוחזקה הגופה על החוף בהשחתה עד מוצאי יום־השלישי, כי אז נמצאו על החוף עקבות כלשהם מעקבות הרוצחים. כן ספק הוא אם היתה הגופה צפה מהר כל־כך, לוּ גם הוטלה המימה אחרי היותה מתה מזה יומים. ויתר־על־כן, רחוק הוא ביותר מהסתבר, כי יטילו עוולים, אשר בצעו מעשה־רצח אשר כזה, את הגופה בלא משקולת להשקיעה, אמצעי־זהירות אשר כה קל היה לנקטו”.

פה מוסיף העורך וטוען כי אל־נכון היתה הגופה במים “לא שלשה ימים בלבד, כי אם, למצער, חמש מונים שלושת־ימים”, יען אשר כה ממוסמסת היתה עד כי התקשה בובי מאד להכירה. אכן, טענה זו האחרונה הוזמה תכלית־הֶזם. ממשיך אני בתרגום:

“על מה, אפוא, נסמך מר בובי באמרו כי אינו מסופק כלל בדבר, כי גופת מרי רוז’ה היתה הגופה? הוא פרם את שרוול השמלה, ולדבריו מצא אותות נאמנים לזהוֹת על פיהם. הצבור בכללו סבר כי מיני צלקות היו האותות האלה. הוא שף את הזרוע ושער מצא עליה – דבר אשר, לדעתנו, סתמי הוא מכל אשר ניתן להעלותו על הדעת – מופת אשר חותך הוא לא יותר ממופת מציאתה של זרוע בשרוול. מר בובי לא שב בלילה ההוא, ורק שלח להודיע למדם רוז’ה, בשעה השביעית, במוצאי יום־הרביעי, כי עדין מתנהלת חקירה בדבר בתה. אם נאות להניח כי מפאת זקנתה ויגונה לא יכלה מדם רוז’ה להופיע (ובזאת הרבֵּינו־הֵאוֹת), הנה וודאי חייב היה להמצא איש אשר ימצא חפץ בחקירה ויופיע. שום איש לא הופיע. ברחוב דרך־סן־אַנדרה לא נאמר גם לא נשמע כל הענין דבר אשר יגיע אף לאזני יושבי אותו בית. מר סן־אסטש, אוהבה של מרי ובחיר־לבה, אשר הסתופף בבית אמה, נשבע ומעיד כי לא שמע על גלוי גופתה של בחירתו עד לבוקר היום שלאחריו, כאשר בא מר בוֹבי אל חדרו וספר לו על כך. ומוזר הוא בעינינו, אשר התקבלה בשורה אשר כזאת בקרירות רבה מאוד”.

בדרך זו השתדל כתב־העת ליצור רושם של אדישות מצד קרוביה של מרי, אדישות שאין לישבה עם ההנחה כי האמינו הקרובים האלה אשר גופתה היא הגופה. והנה סיכום רמיזותיו זה הוא: כי, בסיועם החשאי של ידידיה, עקרה מרי מן העיר מטעמים אשר יש בהם כדי להלעיז על תומתה; וכי, עם גלויה של גופה בסינה, גופה הדומה במעט לזו של העלמה, השתמשו הידידים האלה בהזדמנות והשיאו את הצבור להאמין במותה. אפס שוב היה, ל’אטואל' פזיז מדי. הוכח בברור כי לא היתה כל אדישות, מעין זו אשר תוארה; כי הזקנה חלוּשה היתה ביותר, וכה מזועזעת היתה עד כי לא יכלה למלא כל חובה אשר תוּשת; כי סן־אסטש לא די שלא בקרירות קבל את הידיעה, גם התבלבלה דעתו מצער, וכה השתולל עד כי השפיע מר בובי על ידיד אחד ועל קרוב אחד להשגיח עליו ולמנעו מבוא לחקירה בעת הוצאת הגופה מקברה. גדולה מזו, אף כי נאמר ב,ל’אטואל' כי על־חשבון הצבור נקברה הגופה בשניה, וכי דחתה המשפחה בהחלט הצעה נוחה לקבורה פרטית, וכי לא נוכח איש מן המשפחה בטכס; – אף כי, אומר אני, הביא ‘ל’אטואל’ את כל הדברים האלה לחזוק הרושם אשר השתדל ליצור – חרף כל זאת הוזמו כל הדברים האלה הזם מניח־את־הדעת. בגליון הבא של העתון נעשה נסיון לטפול חשד על בובי עצמו. ואלה דברי העורך:

“עתה, אפוא, חל שנוי בענין. נודע לנו כי פעם אחת, בהיות מדם ב – בבית מדם רוז’ה, אמר לה מר בובי, בצאתו, כי ג’נדרם עומד לבוא שמה, וכי אל לה, למדם ב., לאמר לג’נדרם דבר עד אשר ישוב, כי עליה להניח לו את הדבר. – – – במעמד הדברים הנוכחי נראה כי חתום הענין כולו בראשו של מר בובי. אין לצעוד צעד בלעדי מר בובי, כי, באשר תלך, נכחו אתה הולך. – – מאיזו סבה שהיא גמר־אומר לבלי תת לאיש מלבדו לקרב אל הענין, ואת קרוביו הגברים הדף, לדבריהם, באופן מוזר מאד. דומה כי מתנגד הוא מאד להרשות לקרובים לראות את הגופה”.

את החשד אשר נטפל ככה על בובי חיזקה במידת־מה העובדה המובאת בזה. איש שבא לבקר במשרדו כמה ימים לפני העלם העלמה, בהעדרו הבחין בשושנה נעוצה בחור־המנעול, והשם “מרי” חרות על לוח־צפחה אשר תלוי היה בסמוך.

על פי הרושם הכללי, ככל אש ניתן לנו ללקטו מן העתונים, דומה כי היתה מרי קרבן לכנופיה של פושעים – כי אלה הם אשר העבירוה את הנהר, ענוּה, והרגוה. אפס, ‘לה קוֹמֶרסיֶל’, עתון רב־השפעה, לחם בעוז בדעה הזאת הרווּחה. אביא בזה פסקה או שתים מעמודיו:

“משוכנעים אנו בדבר, כי מוטעית היתה דרך החקירה, ככל אשר כווּנה אל בּריר־די־רוּל. אי־אפשר היה כי תעבור עלמה הידועה לאלפים כאשר ידועה היתה זאת, על פני שלשה בנינים מבלי אשר יראנה מי; וכל אשר יראנה הלא יזכור את הדבר, כי את לב כל יודעיה לקחה. מלאים־אדם היו הרחובות בעת אשר יצאה. – – – אי־אפשר היה כי תוכל ללכת אל בריר־די־רול, או אל רחוב־דרום, מבלי אשר יכירנה מנין אנשים בכל־זאת לא הופיע איש אשר ראה אותה מעבר לסף בית אמה, ומלבד העדות בדבר הכוונות אשר הביעה, אין כל דבר אשר יעיד כי יצוא יצאה. שמלתה נקרעה, נכרכה סביבה, ונקשרה קשר; ובו נשאו את הגופה כשאת צרור. אם בבריר־די־רוּל נעשה מעשה־הרצח, כי אז לא היה צורך בדבר אשר כזה. העובדה כי אצל בריר נמצאה הגופה, אין בה כדי להעיד על המקום בו הוּטלה המימה. – – – מאחת שמלותיה התחתונות של העלמה האומללה נקרע קרע, אמה ארכו וחצי האמה רוחבו, ונקשר מתחת לסנטרה וסביב ערפה, אל־נכון למען מנעה מזעוק. דבר זה ברנשים אשר לא היו להם מטפחות עשוהו”.

אפס יום־יומים לפני אשר בא אלינו המפקח הגיעה למשטרה ידיעה חשובה, אשר כמו שמה־לאל, למצער, את עיקר טענותיו של ‘לה־קומרסיל’. כאשר שוטטו שני ילדים, בניה של פלונית מדם דֶליק, ביער אשר אצל בריר־די־רוּל, באו במקרה בעבי חורש סבוך, אשר בו היו שלש או ארבע אבנים גדולות, ערוכות כמין מושב אשר גב לו והדום. על האבן העליונה מונחת היתה שמלה־תחתונה לבנה; על השניה נמצא סודר־משי. סוכך, כפפות ומטפחת נמצאו פה אף הם. על המטפחת היה השם “מרי רוז’ה”. קרעי לבוש נגלו על השׂיכּים אשר סביב. העפר נבוֹס היה, השׂיחים היו שבורים, ואותות האבקות נכרו בכל. בין החורש והנהר נמצאו המשוּכות עקורות־ממקומן, ובאדמה נכר כי נגרר איזה משא כבד על פניה.

עתון שבועי, ‘לַה סוֹלֵי’, העיר אחרי הגלוי הזה את ההערות הבאות – הערות אשר אך שקפו את הרגשתה של העתונות הפריסית כולה:

“נראה בעליל כי כל החפצים היו שם שלשה או ארבעה שבועות, למצער: מפאת הגשם שוּלח ירקוֹן בכולם גם פשה, ועקב הירקון דבקו זה בזה. סביב להם ובכמה מהם עלו העשבים. משי הסוכך חזק היה, אך חוטיו התמסמסו. חלקו העליון, המקופּל, אכוּל־ירקון וממוקמק היה כולו, ועם הפתחו נקרע. – – – קרעי שמלתה אשר קרעו השיחים רחבים היו כשלש זרתות ושש זרתות ארכם. אחד מאלה היה אמרת השמלה, ומוּטלאה היתה; השני חלק של השוֹבל היה, ולא של האמרה. כרצועות אשר נקרעו נראו אלה, ועל שיח־הקוצים היו, בגבה רגל לערך מעל לקרקע. – – – לא יוכל, אפוא, להיות ספק בדבר, כי נגלה מקום הפשע הזה האיום”.

בעקבות התגלית הזאת הופיעו עדויות חדשות. מדם דליק העידה ואמרה כי פונדק לה בצד הדרך לא הרחק משפת הנהר, מול בריר־די־רוּל. השכונה מבודדת היא ביותר. הפונדק הוא בית־הועד הרגיל של־יום־הראשון לבני־הפקר מן הכרך, הצולחים את הנהר בסירות. ביום המדובר בשעה השלישית, לערך, אחר הצהרים, הגיעה לפונדק עלמה צעירה בלוית צעיר שחוּם־פנים. השנים שהו שם עת־מה. בצאתם שמו פניהם לאיזה יער עבות שבקרבת־מקום. שימת־לבה של מדם דליק הוסבה אל הלבוש אשר לגוף העלמה, בשל דמיונו ללבוש אשר לבשה קרובת־משפחה שלה אשר מתה, במיוחד שׂמה לבה לסוּדר. מהרה אחרי צאת הזוג הופיעה כנופית בני־הפקר, אשר הקימו שאון, אכלו ושתו מבלי לשלם, הלכו בעקבות הצעיר והעלמה, חזרו לפונדק בשעת הדמדומים, ושבו וצלחו את הנהר כמו בחפזון רב.

באותו ערב עצמו, זמן קצר לאחר חשכה, שמעה מדם דליק, וכמוה כן בנה הבכור, זעקות אשר בקרבת הפונדק. הזעקות גדולות היו אך קצרות. מדם ד. הכירה לא רק את הסודר אשר נמצא בעבי החורש, כי אם גם את הלבוש אשר נמצא על הגויה. רַכָּב אחד, וָלֶנְס שמו, אף הוא העיד עתה ואמר, כי ביום־הראשון המדובר ראה את מרי רוז’ה עוברת את הסינה במעברה, ועמה צעיר שחום־פנים. הוא, ולנס, הכיר את מרי, ואי־אפשר היה לו לטעות בזהויה. החפצים אשר נמצאו בחורש זוהו כולם על־ידי קרוביה של מרי.

פרטי העדויות והידיעות אשר אספתי ככה, בעצת דופין, מן העתונים, לא הכילו כי אם עוד נקודה אחת נוספת בלבד – אולם היתה זו נקודה אשר חשיבות עצומה לה, לכאורה. נראה כי תיכף לאחר גלוי המלבושים, כמתואר למעלה, נמצאה הגופה נטולת־החיים, או נטולת־החיים כמעט, של סן־אסטש, ארוסה של מרי, בקרבת המקום אשר עתה חשבוהו הכל למקום הפשע. לידו נמצאה צלוחית ריקה, ועליה תו ובו רשום “משׁרת־אפיוּן”. נשימתו ענתה בו כי שתה את הרעל. הוא גוע מבלי אשר ידבר. על גופו נמצא מכתב קצר המספר על אהבתו למרי, ועל כוונתו לשלוח יד בנפשו.

“ספק אם צריך אני לאמור לך”, אמר דופין כאשר גמר לעיין ברשימותי, "כי המקרה הזה מסובך הוא רב־יתר מזה של רחוב מורג; אשר ממנו נבדל הוא בבחינה חשובה אחת. אין זה אלא מקרה פשע רגיל, ואם גם אכזר. אין בו כל דבר נפלה במיוחד. הלא תראה כי, מטעם זה, מחשבה התעלומנ הזאת קלה לפתרון, בעוד אשר, מטעם זה, ראוי היה לחשבה קשה לפתרון. הנה כי כן לא ראו בראשונה צורך להציע פרס. הפקידונים של ג – היה בכוחם לתפוס תיכף־ומיד איך ומדוע עשוי היה מעשה־תועבה אשר כזה להעשות, בדמיונם יכלו לציר אופן – אפנים הרבה, – ונמוק – נמוקים הרבה; ויען אשר לא מן הנמנע היה כי יכול איזה מן האופנים והנמוקים להיות אופן המעשה ונמוקו, סברו וקבלו כי צריך איזה מהם להיות אפנו ונמוקו. אפס דוקא באשר נוחים היו הדמויים האלה כל־כך לדמוֹתם, ודוקא מפני היות כל אחד מהם מתקבל־על־הדעת, ראוי היה להבין כי יותר משמראים הם על הקלות אשר תתלווה להבררת־הדברים מראים הם על הקשיים אשר יתלוו אליה גם יתלוו. אשר על כן אמרתי כי על פני שיאים אשר מעל למישור הרגיל יגשש ההגיון את דרכו, אם אך גשש יגששנה, בבקשו את האמת, וכי השאלה אשר תשָאל במקרים אשר כאלה אין היא דווקא ‘מה קרה?’ כי אם ‘מה קרה אשר כמוהו לא קרה עדין?’ בחקרים בבית מדם ל’אספּני3 נפלה רוחם של עושי־דברו של ג – וחושיהם התבלעו מפני עצם הנדיר אשר בתעלומה, הנדיר אשר בו היה שכל מתוקן כיאות רואה סימן בטוח ביותר להצלחה; אכן, נוכח השכיח שבכל אשר נתקלה בו העין במקרה של מוכרת־הבשמים עשוי היה שכל זה עצמו לטבוע ביאושו, אף על פי כן לא בישר הדבר הזה כי אם נצחון קל לשלוחיו של בית־הפקידות.

"במקרה של מדם ל’אספני ובתה לא היה, אף מתחילת חקירתנו, כל ספק בדבר כי אמנם נעשה מעשה־רצח. המחשבה על התאבדות הוסחה מיד מן הדעת. אף כאן פטורים אנו, מבתחילה, מכל הרהור על אבוד־לדעת. הגופה אשר נמצאה בבריר־די־רוּל נמצאה במסבות שאינן מניחות לנו כל מקום למבוכה בשאלה חשובה זאת. אך הובעה השערה כי אין הגויה אשר נגלתה גויתה של מרי רוז’ה, זו אשר לגלוי רוצחה, או רוצחיה, מוצע הפרס, ואשר עליה בלבד מוסב החוזה, אשר כרתנו עם המפקח. את האדון הזה יודעים אנו שנינו היטב. לא יסכון לנו לתת בו אמון רב מדי אם, אחרי אשר נצא בחקירותינו מן הגופה אשר נמצא, ואחרי אשר נתחקה על עקבות רוצח, נגלה כי גופת מישהי אחרת היא הגופה הזאת; או אם, בקחתנו לנו את מרי החיה למוצא, נמצאנה, אפס חיה־וקימת נמצאנה – אם כה ואם כה שוא יהיה עמלנו; יען כי מסיה ג – הוא האיש אשר עמו עלינו לשאת־ולתת. לצרכנו אנו, אפוא, אם לא לצורך המשפט, הכרח הוא כי תהיה ראשית מעשינו קביעת הזהות אשר בין הגויה למרי רוז’ה הנעדרת.

“בעיני הצבור נראו נמוקיו של ‘ל’אטואל’ בעלי משקל; ואשר כתב־העת עצמו בטוח בחשיבותם, דבר זה יֵרָאה בעליל מן האופן בו פותח הוא את אחד מאמריו של הענין – ‘כמה מעתוני־הבוקר של היום’, נאמר שם, כותבים על המאמר המשכנע בגליון יום־השני של 'ל’אטואל”. בעיני אני אין המאמר משכנע כמעט במאומה מלבד באשר לזריזיותו של מחברו. שומה עלינו לזכור כי, בדרך כלל, לעורר שאון ופליאה – לחדש חדוש – זוהי תכלית עתונינו, ולא דוקא לקדם את ענינה של האמת. את המטרה האחרונה ישמשו רק כאשר תראה להם חופפת את הראשונה. העתון אשר רק יסכים עם הדעה המקובלת (ותהי זו מיוסדת כאשר תהיה) לא יקנה לו כלל את לבב המון. רוב האדם יחשבו לעמוק רק את זה המשמיע דברים הסותרים סתירה חריפה את הדעה המקובלת. במחשב, לא־פחות מאשר בספרות, המכתם הוא אשר אותו יחושו גם ירבו להעריך. ובשניהם הריהו פחוּת ביותר במעלה.

"רצוני לאמור, כי עֵרב המכתם והמלודרמה שברעיון, אשר על פיו חיה מרי רוז’ה עודנה, זה ולא איזו מידת־הגיון הנמצאת באמת ברעיון הזה, הוא אשר העלהו על דפי ‘ל’אטוּאל’ והבטיח לו קבלת־פנים נאה בקרב הצבור. הבה נבדוק את עיקרי טענתו של כתב־העת הזה, עם שנשתדל לחשוך נפשנו מגבוב־הדברים אשר ציין אותה במקורה.

"ראשית כוונתו של הכותב היא להראות, על סמך קִצרו של רווח־הזמן אשר בין הֵעָלמה של מרי למציאת הגויה הצפה, כי אין הגויה יכולה להיות זו של מרי. הנה כי כן ישית הטוען מיד את לבו להפחית את רווח־הזמן הזה כדי מעוטו האפשרי. בחפזו בזאת נתקע הוא לסברות־סתם מבתחילה. ‘אוולת היא לחשוב’, אומר הוא, ‘אשר נשלם מעשה־הרצח, אם אמנם רצוח רצחוה, מהר כל־כך עד כי יכלו הרוצחים להטיל את הגופה אל הנהר לפני חצות־הליל’. תיכף־ומיד קמים אנו ושואלים, מדוע? מדוע־זה איולת היא לחשוב כי בוצע הרצח חמש דקות לאחר צאת העלמה את בית אמה? מדוע איולת היא לחשוב כי בוצע הרצח באיזו שעה משעות היום? בכל השעות היו רציחות גם היו. אך אם נעשה המעשה באיזה רגע שהוא מן השעה התשיעית בבוקר יום־הראשון ועד לרבע השעה קודם חצות, עדין נמצא היה זמן די־והותר, להטיל את הגופה אל הנהר לפני חצות־הליל‘. היוצא מסבר זו אין הוא אלא – כי לא בוצע הרצח ביום־הראשון כלל וכלל – ואם נתיר ל’אטואַל’ לסבור כזאת כי אז הרשות בידינו להתיר לו את כל אשר יעלה על רוחו. הסעיף המתחיל בלשון: ‘אוולת היא לחשוב אשר נשלם מעשה־הרצח וגו’, יֵרָאה כאשר יֵרָאה על דפי ל’אֶטוּאַל', הלא אפשר לדמות כי במוח מחברו חוּבּל ממש כך: ‘אוולת היא לחשוב אשר נשלם מעשה־הרצח, אם אמנם רצוח רצחוה, מהר כל־כך עד כי יכלו הרוצחים להטיל את הגופה אל הנהר לפני חצות־הליל; אוולת היא, אומרים אנו, לחשוב כל זאת, ולחשוב עם זאת (כפי אשר מנוי־וגמור עמנו לחשוב) כי לא הוטלה הגופה עד לאחר חצות’ – משפט אשר בלתי־עקיב הוא למדי, אפס אינו תפל תכלית־תפלות כמשפט המודפס.

“אילו היה עניני”, המשיך דופין, "רק להביא ראיות לטענתי כנגד נמוק זה מנמוקי,ל’קֶטואַל‘, כי אז יכולתי לחדול ממנו בלב שקט. אולם לא ב’אטואַל’, נטל עלינו לעסוק, כי אם באמת, המשפט הנדון, כצורתו זו, רק כוונה אחת יש בו; ואת הכוונה הזאת פרשתי והגדרתי; אולם חשוב הוא לחפש מאחרי המלים רעיון, אשר נראה כי התכוונו המלים האלו לבטאו, ובלא הצלחה. היה בדעת העתונאים לאמור כי אם בוצע הרצח הזה באיזו שעה משעות היום או הלילה של יום־הראשון, אי־אפשר כי ערבו הרוצחים לבם לשאת את הגויה אל הנהר לפני חצות־הליל. ופה, בעצם, מונחת הסברה אשר עליה אני קובל. הסברה היא שהרצח בוצע במקום כזה, ובמסבות כאלו, אשר הצריכו את נשיאת הגויה אל הנהר. אולם הלא אפשר כי נעשה המעשה אצל גדת הנהר, או בנהר עצמו; ואם כן הדבר, אפשר כי הוטלה הגויה בכל שעה משעות היום או הלילה, מהיות הדבר הזה דרך ברורה ודחופה ביותר להפטר ממנה. הן תבין כי אין אני אומר בזה דבר מסתבר דוקא, או תואֵם לדעת, דוקא. עד הנה אין אני נוגע במאומה בעובדות אשר בפרשה. אין את נפשי כי אם להזהירך מפני כל נעימתה של השערת ל’אטואל', בהפנותי את תשומת־לבך אל החדצדדיות אשר בה מתחילתה.

אחרי אשר תחם כתב־העת תחום יפה לדעותיו המוקדמות, אחרי אשר הביע את הסברה כי, אם גופתה של מרי היתה זו, לא יכלה להיות במים כי אם זמן קצר, מוסיף הוא ואומר:

"מכל נסיוננו למדנו כי מששה עד עשרה ימים דרושים לגופות טבועות, או לגופות אשר טובעו תיכף לאחר מוות אָלים, למען תמסמסנה עד כדי לצוף על פני המים, גם כאשר יירו בתותח מעל לגויה, ועלתה לפני עבור חמשה או ששה ימים למצער, לטבּוּעה, תושב זו ותשקע, אם יניחוה'.

"סברות אלו נתקבלו בשתיקה על־ידי כל עתוני פריס, להוציא את ‘לה מוֹנִיטֶר’. זה האחרון מנסה לצאת חוצץ כנגד אותו חלק הסעיף הנוגע ב’גופות טבועות' בלבד, בהזכירו חמשה או ששה מקרים בהם נמצאו גופותיהם של אנשים, אשר נודע כי טבעו, כעבור זמן מועט מזה אשר עליו עומד ל’אטואַל', אך נסיונו של ‘לה־מוניטר’ להכחיש את כלל סברתו של ‘ל’אטואל’ בהזכרת מקרים מסוימים המתנגדים לאותה סברה, נסיון זה יש בו משהו בלתי־הגיוני ביותר. אילו ניתן להביא חמשים ולא חמש דוגמאות של גופות אשר נמצאו צפות כתום יומים או שלשה, עדיין אפשר והוגן היה לחשוב על הדגומות האלה יוצאות מן הכלל של ‘ל’אטואל’, כל עוד לא הוכחה משוגתו של הכלל עצמו. אם הודינו בכלל (ואותו אין ‘לה־מוניטר’ מזים, רק עומד הוא על היוצאים ממנו), הרי שלא גרענו מתוקף טענתו של ‘ל’אטואל’ מאומה; כי הטענה הזאת אין היא מבקשת לגעת אלא בשאלת הסתברות צוּפה של הגופה על פני המים קודם עבור שלושת ימים; והסתברות זאת אך תחזק את עמדתו של ‘ל’אטואל’ כל עוד אין מספר המקרים, אשר באופן ילדותי כל־כך הובאו כראיות, מספיק די קביעתו של כלל נוגד.

"עיניך הרואות כי כל טענה אשר תטען בנקודה זאת. יש להביאה כנגד הכלל הזה, אם אך יש להביאה בכלל; ולצורך זה חובה עלינו לבחון את יסודו של הכלל. והנה גוף האדם אין הוא, ברגיל, קל הרבה יותר ממי הסינה אף לא כבד הוא מהם ברב; פרושו של דבר, שמשקלו הסגולי של גוף האדם, במצבו הטבעי, שווה הוא בקרוב לנפח המים אשר ידחנו. גופותיהם של שמנים ובשרנים, אשר עצמותיהם קטנות, וגופות נשים בכלל, קלות הן מאלו של הרזים וגדולי־העצמות, ושל גברים; ומשקלם הסגולי של מימיו של נהר מושפע הוא במידת־מה מגאות הים. אולם, אם לא נביא בחשבון את הגאות הזאת, מותר לאמר כי מעטות מאד הן גופות האדם אשר תשקענה בכלל מעצמן, ואם גם במים חיים. כמעט כל אדם הנופל לנהר יוכל לצוף, אם יניח למשקלם הסוגלי של המים לדמוֹת, פחות או יותר, למשקלו הסגולי שלו, לאמור – אם יניח לגופו להישקע כולו ככל־האפשר. התנוחה היאה למי שאינו יודע לשחות, היא תנוחתו הזקופה של המהלך ביבשה כשראש מופשל כולו לאחור, ומשוקע במים, ורק הפה והנחירים נשארים בולטים מעל לפני המים. בתנוחה זו נמצא עצמנו צפים בלא קשי ובלא מאמץ. ברור אפוא, כי כובד הגוף וכובד המים המודחים שרויים בשווי־משקל נאה מאד, וכי כל דבר של מה־בכך יגרום או לזה כי יכריע. זרוע, למשל, כי תורם מן המים וכי ישלל ממנה ככה משענה, תהי משקל נוסף אשר די בו לשקע את הראש כולו, ואילו בסעד מקרי של שבב העץ הקטן ביותר נוכל לשאת את ראשנו ולהביט על סביבנו. והנה בפרכוסיו של מי שאינו רגיל בשחיה, תונפנה הזרועות מעלה תמיד, בעודו מנסה לשמור על הראש בזקיפותו הרגילה. התוצאה היא שיקוּע פיו ונחיריו של האדם, וחדירת מים לריאותיו, אגב מאמציו לשאוף אויר בהיותו מתחת לפני המים. מים רבים יחדרו גם לקיבה, והגוף כולו נעשה כבד יותר בגלל ההפרש בין משקל האויר אשר ניפח את החללים האלה בתחילה לבין משקל הנוזל הממלא אותם עתה. הפרש זה דיו לגרום לגוף שיטבע, בדרך כלל; אך אין די בו במקרה של איש בעל עצמות קטנות וכמות בלתי־רגילה של חומר לא־מוצק או שמנוני. איש אשר כזה יצוף אף אחרי טבעו.

"הגויה, אשר תשקע אל קרקע הנהר, תשאר שם, עד אשר, בדרך זו או אחרת, ישוב משקלה הסגולי להיות קטן מזה של נפח המים אשר אותו היא דוחה. תוצאה זו תיגרם אם עקב התמסמסות אם בדרך אחרת. תולדת ההתמסמסות היא הפקת גז, המנפח את רקמות התאים ואת כל החללים, ומשווה לגוף את המראה התפוּח האיום כל־כך, ברבות הניפּוח עד כדי הגדל בממש את נפח הגויה בלא הגדל את המסה או את הכובד, או אז ימעט משקלה הסגולי ממשקלם, של המים הדחויים, ולעת הזאת תופיע על פני המים, אבל מסבות אין־מספּר ממַתנות או ההתמסמסות – גורמים אין־מספר יחישוה או יאיטוה; כמו, למשל, חוּמה של העונה או קרתה, רוייתם או צלילותם המחצבית של המים, עמקם או רדידותם של אלה, זרימתם או עמידתם, תכונת גופו של האיש, נגיעותו במחלה או נקיונו ממנה קודם המוות, ברור אפוא כי אין אנו יכולים לקבוע, באיזו מדה של דיוק, מועד אשר בו תצוף הגויה עקב התמסמסותה. בתנאים מסוימים יבוא הדבר תוך שעה; באחרים אפשר לא יבוא כלל. יש תמיסות כימיות אשר בהן ניתן לשמר את הגוף החי לעד מהשחת; כספית דו־כלורית היא אחת מאלו. אך, מחוץ להתמסמסות, עשוי גז להיות מופק בקיבה, וברגיל גם מופק הוּא, מפּאת התסיסה החומצית של חומר צמחי (ובחללים אחרים מסבות אחרות), די עורר ניפוח אשר יעלה את הגופה אל מעל לפני המים. הפעולה אשר תפעל יריה בתותח אין היא אלא פעולת־זעזוע פשוטה. ועשויה זו להתיק את הגויה מן הרפש או הטין הרך אשר בהם היא שקועה, ולהניחה בכך לצוף לאחר שכבר הכשירוה לזאת גורמים אחרים; או שעשויה היא להתגבר על צמיגותם של כמה חלקים רקֵבים של הרקמה התאית, ולהניח בכך לחללים להתנפח בהשפעת הגז.

"בהיות אפוא כל התורה כולה לפנינו, הנקל לנו לבחון לאורה את סברותיו של,ל’אטואל'. ‘מכל נסיוננו למדנו’, אומר העתון הזה, ‘כי מששה עד עשרה ימים דרושים לגופות טבועות, או לגופות אשר טובעו תיכף לאחר מוות אָלים, למען תתמסמסנה עד כדי לצוף על פני המים, גם כאשר יירו בתותח מעל לגויה, ועלתה לפני עבור חמשה או ששה ימים, למצער, לטבּועה, תשוב זו ותשקע, אם יניחוה’.

"סעיף זה כולו חייב עתה להיראות כרקמה של חוסר־הגיון ודברים נעדרי־קשר. כל הנסיון איננו מראה כי דרושים ל’גופות טבועות' מששה עד עשרה ימים למען תתמסמסנה עד כדי לצוף על פני המים. גם המדע גם הנסיון מלמדים כי אין מועד צוּפן בר־קביעה, ובהכרח אין הוא בר־קביעה. יתר־על־כן, אם עלתה גויה עקב יריה בתותח, הרי לא ‘תשוב ותשקע, אם יניחוה’, אלא אם כן כבר רבתה ההתמסמסות די אַפשר לגז המוּפק להתמלט. אולם רצוני להסב את שימת־לבך להבדל אשר הובדל בין ‘גופות טבועות’ ל’גופות אשר טובעו תיכף לאחר מוות אָלים‘. אם כי מודה הכותב בהבדל, הנה כוֹלל יכלול את כולן באותו סוג. הראיתי איך גדל משקלה הסגולי של גופת אדם טובע מנפח־מימיה, וכי לא היתה טובעת כלל, אילולא הפרכוסים אשר בהם יניף האדם את זרועותיו מעל לפני המים, ואילולא השאיפות אשר ישאף בהיותו מתחת לפני המים – שאיפות הממלאות במים את מקום האויר אשר היה בריאות. אפס הגופה, ‘אשר הוטלה המימה תיכף לאחר מוות אָלים’ לא תפרכס גם שאוף לא תשאף. הרי שבמקרה זה האחרון לא תטבע הגופה ברגיל, כל עיקר – עובדה אשר נראה כי נעלמה היא מ’ל’אטואל’. כאשר רבתה ההתמסמסות במאד–באשר התפרד הבשר במדה מרובה מן העצמו – אז, אמנם, אך לא קודם לכן, תיעלם הגויה מעינינו.

"ועתה איך ננהג בסברה האומרת, כי אי־אפשר אשר גופת מרי רוז’ה היא הגופה שנמצאה, יען כי, כעבור שלושת ימים בלבד, נמצאה צפה? אם טובעה אפשר כי, מהיותה אשה, לא שקעה כלל; או, אם שקעה, עשויה היתה לשוב ולהופיע תוך עשרים־וארבע שעות ופחות. אך אין איש מניח כי טבוֹע טבעה; ומאשר מתה בטרם הוטלה אל הנהר, אפשר היה למצאה צפה בכל עת ובכל שעה אחרי־כן.

" ‘אבל’, אומר ‘ל’אטואל’, ‘אילו הוחזקה הגופה על החוף בהֶשחֵתה עד מוצאי יום־השלישי, כי אז נמצאו על החוף עקבות כלשהם מעקבות הרוצחים’. פה יקשה בתחילה לתפוס מה כוונתו של בעל־הסברה. יש בדעתו לקדם את פני הדבר אשר, כמדומה לו, יהיה בו משום סתירה להנחתו – כגון: כי הוחזקה הגופה על החוף יומים, בהיותה נתונה אגב כך להתמסמסות מהירה – מהירה יותר מאשר היתה אילו שוּקעה במים. מניח הוא כי, אם כן היה הדבר, עשויה היתה להופיע על פני המים ביום־הרביעי, וחושב הוא כי רק במסבות אשר כאלו יכלה להופיע כך. אשר על כן נחפז הוא להוכיח כי לא הוחזקה על החוף; שאם כן ‘כי אז נמצאו על החוף עקבות מעקבות הרוצחים’. נדמה לי כי יעלה ה־ 'sequiteur חיוך על שפתיך. הבן לא תוכל איכה זה יכול עצם שהותה של הגויה על החוף להרבות את עקבות הרוצחים.. הבן לא אוכל גם אני.

" ‘ויתר־על־כן’, מוסיף עתוננו ואומר, ‘רחוק הוא ביותר מהסתבר, כי יטילו עַוָלִים אשר בצעו מעשה־רצח כזה את הגופה בלא משקולת להשקיעה, אמצעי־זהירות אשר כה קל היה לנקטו’. ראה־נא את מבוכת המחשבה המבדחת! אף אחד­אף לא ‘ל’אטואל’ – אינו חולק על כך שרצוח רצחו את הגופה שנמצאה. אותות האלימות ברורים הם מדי. בעל־הסברות שלנו אין חפצו כי אם להראות כי לא גופת מרי היא הגופה הזאת. חפץ הוא להוכיח כי מרי לא נרצחה – לא כי הגויה לא נרצחה. אפס הערתו מוכיחה רק את הדבר הזה האחרון. הנה גויה אשר אין משקולת קשורה אליה. רוצחים, בהטילם גויה המימה, זו דרכם לקשור אליה משקולת. על־כן לא רוצחים הטילו את זאת. זהו כל אשר הוכח, אם הוכח דבר בכלל. בשאלת הזהות אין פה כל נגיעה, ו’ל’אטואל' טורח טרחות הרבה אך למען סתוֹר את הדברים אשר בהם הודה רק לפני רגע. ‘ברור לנו בהחלט’, אומר הוא, ‘כי גופת אשה נרצחת היתה הגופה אשר נמצאה’.

"גם אין זה המקרה היחיד, אף בחלקו ככה את הנושא אשר לפניו, בו טוען בעל־הסברות שלנו בהסח־הדעת נגד עצמו. כבר אמתי כי חפצו הברור הוא להקטין ככל־האפשר את רווח־הזמן אשר בין העלמה של מרי למציאת הגויה. עם זאת מוצאים אנו אותו מטעים את ההנחה, כי לא ראה איש את העלמה לְמִצֵאתה את בית אמה. ‘אין בידינו כל עדות’, אומר הוא, ‘להיות מרי רוז’ה בארץ־החיים אחרי השעה התשיעית של יום־הראשון, העשרים־ושנים ביוני’. באשר ברור כי חדצדדית היא טענתו, היה עליו, למצער, להתעלם מן הענין הזה; כי אילו נודע אשר ראה מישהו את מרי ביום השני, דרך־משל, או ביום השלישי, כי אז היה רווח־הזמן הנדון קטן ברב, ועל פי הֶסֵקו הוּא, מתמעטת היתה ברב ההסתברות כי גוית הגריזט היתה הגויה. משעשע הוא לראות כי 'אף על פי כן, עומד ‘ל’אטואל’ על שלו, מתוך אמונה שלמה כי מסייע הדבר לכלל טענתו.

"ועתה שוב ועיין באותו חלק של הטענה הנוגע בזהוי הגויה על־ידי בובי. באשר לשׂער אשר על הזרוע, ברור כי נהג ‘ל’אטואל’ בעקבּה. אי־אפשר כלל כי נסמך מר בובי, שאין הוא שוֹטה, בזהותו את הגויה, רק על שׂער אשר על זרועה. אין זרוע בלא שער. הכּלליות של בטויו של ‘ל’אטואל’ אין היא אלא סירוס דבריו של העד. אל נכון דבר על איזה יחוּד שלשער הזה, אל נכון היה זה יחוד בצבע, בגודש, באורך או בתנוחה.

" ‘רגלה’, אומר כתב־העת, ‘קטנה היתה – כמוה כאלפי רגלים. הבירית שלה אין היא בגדר הוכחה כלל – ואף נעלה אינה בגדר הוכחה – כי ביריות ונעלים בחבילות הן נמכרות. אותו הדבר ניתן לאמרו על הפרחים אשר במגבעתה. דבר אשר עליו עומד מר בובי בתוקף הוא, כי הקרס של הבירית אשר נמצאה נמשך־אחור למען הדק. דבר זה איננו ולא כלום; כי על כן רואות מרבית הנשים לנכון לקחת עמן זוג ביריות הביתה ולהתאימן למידת האברים אשר אותם נועדו להקיף תחת נסות אותן בחנות שם קנוּן’. פה קשה לשער כי בכובד־ראש ידבר בעל־הסברה. אילו גלה מר בובי, בתוּרו אחר גופת מרי, גויה ההולמת בכלל מדתה ותארה את העלמה הנעדרת, כי אז מותר היה לו להגות (בלא געת כלל בשאלת הלבוש) כי הצליח בחפּושו. אם נוסף לצד של כלל המידה ומבנה־הגוף, מצא על הזרוע שער אשר יחוּד לו כזה של שער זרועה של מרי החיה, כי אז התחזקה דעתו בצדק; וגידול הוודאות עשוי היה להיות תואם למידת יחוּדו של האות השעיר, או למידת הנִפְלֶה שבו. אם כרגלי מרי הקטנות קטנות היו גם רגלי הגויה, כי אז לא היה שעוּר ההסתברות, כי הגופה גופת מרי היא, גדל ביחס אריתמטי בלבד, כי אם ביחד גיאומטרי, או צבִיר, מאד. הוסף על כל אלה נעלים אשר ידוע כי כמותן נעלה ביום העלמה, ואם כי אולי נעלים אלו, ‘בחבילות הן נמכרות’, הרי כבר נגדשה ההסתברות עד היותה גובלת בוודאות. דבר אשר בפני עצמו לא יהיה כלל בגדר עדות לזהות, הרי במעמדו המחזק הופך הוא להיות הוכחה בטוחה ביותר. הב לנו, אפוא, פרחים במגבעת המתאימים לאלה אשר עדתה העלמה הנעדרת, ולא נבקש עוד דבר יותר מזה. אם אך פרח אחד נמצא, לא נבקש יותר דבר – ומה אפוא אם שנים, או שלושה, או יותר, נמצאו? כל פרח נוסף כפל־עדות הוא – לא הוכחה שנוספה להוכחה, כי אם הוכחה שנכפלה מאות ואלפי מונים. עתה הבה נגלה על גופת הנרצחת ביריות כאשר היו לחיה, וכמעט למותר הוא להמשיך. אבל ביריות אלו נמצאות מהודקות, במשיכה של קרס לאחור, ממש כאשר הדקה מרי את ביריותיה שלה קודם צאתה את הבית. עתה שגעון הוא או צביעות להטיל ספק בדבר. מה שאומר ‘ל’אטואל’ בענין קיצור זה של הביריות, שמעשה בלתי־רגיל הוא, אינו מראה אלא על קשי־ערפו במשוגתו. עצם גמישותה של בירית־הקרס מדגימה את הבלתי־רגיל שבקיצור. דבר העשוי להתקין את עצמו, בהכרח אין הוא נזקק להתקנה חיצונה אלא לעתים נדירות. אין זאת כי במקרה, במובנה המדויק ביותר של המלה, צריכות היו ביריותיה של מרי להדוק המתואר. אלו עצמן היה בהן כדי לקבוע את זהותה די־והותר. אך אין זה שנמצאו על הגויה ביריותיה של העלמה הנעדרת, או נעליה, או מגבעתה, או פרחי מגבעתה, או כי היה לגויה רגלי העלמה, או סימן מיוחד על הזרוע, או כי דמתה לה לזו בכלל קומתה ותארה – אלא שכל הדברים האלה היו לה לגויה, וכולם ביחד. אילו ניתן להוכיח כי, במסבות אלו, אמנם הטיל עורכו של ‘ל’אטואל’ ספק, כי אז לא היה צורך במקרהו לתעודת de lunatico inquirendo. הוא ראה טעם לענות כהד אחרי להוּגם של עורכי־הדין, אשר, על־הרוב, די להם כי יענו כהד אחרי חוקיו המהוקצעים של בית־הדין. אעיר בזה כי הרבה מאשר יפסול בית־הדין לעדות – מיטב העדות הוא לשכל. כי בית־הדין עצמו, אשר ידריכוהו העקרונים הכלליים של העדות – העקרונים המוכרים והכתובים־בספר – ממאן הוא לנטות מדרכו במקרים מיוחדים. ודבקות מוחלטת זו בעקרון, אגב התעלמות נוקשה מן היוצא־מן־הכלל הנוגד, הריהי דרך בטוחה להשיג את מירב האמת שניתן להשיגה, באיזה פרק־זמן ממושך שהוא. בסכום הגיוני הוא, אפוא, נוהג זה; אך כן גם אין ספק בדבר כי מביא הוא לידי טעויות עצומות בפרטים.4

"אשר לרמיזות השלוחות אל בובי, הלא תאבה לפטרן בהבל־פיך. כבר ירדת עד חקר אפיו האמתי של אדון טוב זה. הריהו מחזר, בעל רומנטיקה הרבה ושכל מעט. כל מי אשר זה טבעו עשוי יהיה ביותר, במקרה של התרגשות אמתית, לנהוג מנהג אשר יחשידנו בעיני השנונים־מדי או רָעי־הכוונות. מר בובי היו לו (כפי הנראה מתוך רשימותיך) כמה ראיונות אישיים עם עורכו של ‘ל’אטואל’, גם העליב את הלז בערבו לבו לחוות דעה כי, חרף סברתו של העורך, גוית מרי היה הגויה, לאמתו של דבר. ‘מחזיק הוא בטענתו’, אומר העתון, ‘כי גוית מרי היא הגויה, אפס אין הוא יכול להביא עילה, נוסף על העילות אשר עליהן כבר העירונו, שתשכנע את זולתו’. והנה, מבלי אשר נשוב להזכיר את העובדה, כי עדות חזקה יותר ‘שתשכנע את זולתו’ אי־אפשר היה להביא מעולם, מותר לציין כי הנקל הוא להבין אשר, במקרה ממין זה, יוכל אדם להאמין, מבלי אשר יהיה בידו להביא גם סבה אחת אשר תשכנע את זולתו להאמין. אין לך דבר סתמי יותר מרשמי זהותו של אדם. כל אדם מכיר את שכנו, ובכל־זאת מעטים הם המקרים בהם יהיה איש מוכן להביא סיבה להכרתו. עורכו של ‘ל’אטואל’ לא היתה לו כל זכות להעלב מפני אמונתו הבלתי־מסקנית של מר בובי.

“המסבות המטילות עליו חשד תמצאנה תואמות יותר להנחתי, הרואה חיזור רומנטי בדבר, מאשר להשערתו המאשימה של בעל־הסברות. באחזנו בפרוש החנון יותר, שוב לא נמצא קושי בהבנת השושנה בחור־המנעול; השם ‘מרי’ על לוח־הצפחה; את ‘הדיפת קרוביו הגברים’; את ‘ההתנגדות להרשות להם לראות את הגופה’; את ההתראה שהתרה במדם ב –, כי אל לשוחח עם ג’נדרם עד אשר ישוב הוא, בובי; ולבסוף, את האומר אשר גמר, כביכול, ‘לבלי תת לאיש מלבדו לקרב אל הענין’. נראה לי כדבר שעליו אין לערער, אשר היה בובי מחזר אחרי מרי; אשר השתעתה עמו; ואשר להוט היה להחשב כמי שנהנה ממלוא קרבתה ואמונה. לא אומר יותר דבר בענין זה; והואיל והעדות מזימה תכלית־הזם את לעזו של ‘ל’אטואל’ בענין האדישות מצד האם ושאר קורבי־משפחה – אדישות שאין לישבה עם ההנחה שמאמינים הם כי גוית מוכרת־ הבשמים היא הגויה – הרי נמשיך עתה בשלנו כאילו נפתרה שאלת הזהות לשביעת־רצוננו הגמורה”.

“ומה”, עניתי ושאלתי, “חושב אתה על דעותיו של ‘לה קומרסיל’?”

"כי, ברוחן, ראויות הן לשימת־לב רב־יתר מכל דעה אשר חיוותה על הענין. מסקנותיהן של ההנחות הגיוניות הן גם שנונות; אפס ההנחות מיוסדות הן, בשני מקרים, למצער, על הסתכלות פגומה. ‘לה קומרסיל’ מבקש להגיד כי נתפסה מרי בידי איזו כנופיה של בני־בליעל פחותים לא־הרחק מפתח ביתה. ‘אי־אפשר היה’, טוען הוא, ‘כי תעבור עלמה, הידועה לאלפים כאשר ידועה היתה זאת, על פני שלשה בנינים מבלי אשר יראנה מי’. זהו הרהורו של איש היושב בפריס זה־כמה – של איש־צבור – ושל איש אשר הלוכו אנה־ואנה בכרך מוגבל הוא בעיקר בתחום הסמוך למשרדים הצבוריים. יודע הוא כי אך לעתים רחוקות ירחיק כדי מנין בנינים ממשרדו שלו מבלי אשר יוכל ויבורך. ומדעתו מה רבים האנשים אשר יִדֵע, ומה רבים האנשים אשר ידעו אותו, משווה הוא את פרסומו לזה של מוכרת־הבשמים, אינו מוצא הבדל רב ביניהם, ומגיע מיד למסקנה כי בהיותה מהלכת עשוי להכיר אותה מספר אנשים השווה לזה העשוי להכיר אותו בהַלכו. כך יכול הדבר להיות רק אילו היו טיוליה בעלי אותו האופי השיטתי, שאינו־משתנה, ואילו היה תחומם אותו מין של איזור מוגבל שהוא תחום טיוליו שלו. הולך הוא אנה־ואנה, ברווחי־זמן קצובים, בחוג תָחום, אשר רבים שם האנשים העשויים להבחין בו עקב התענינותם בקרבת עסוקו לעסוקם. אך טיוליה של מרי רוז’ה אפשר להניח כי דלגנים היו, בדרך כלל. במקרה זה המיוחד נראה שמסתבר הוא ביותר, כי הלכה בדרך השונה, במידה רבה מהרגיל, מן הדרכים אשר הורגלה בהן. ההקבלה אשר הוקבלה, כמדומה במוחו של ‘לה־קומרסיל’, יהיה לה קיום רק במקרה אם עוברים שני האנשים את הכרך כולו. במקרה שלפנינו, אם נניח כי שוים הם מספרי ההכרויות האישיות, שוים יהיו גם הסכויים לפגישת מספר שווה של מכרים. אשר לי סבור אני כי לא רק אפשר, אלא גם וודאי כמעט, שיכלה מרי ללכת, בכל שעה שהיא, באיזו מן הדרכים הרבות אשר בין מעונה למעון דודתה, מבלי אשר תפגוש גם איש אחד אשר תדענו, או אשר ידענה. בהאירנו את השאלה הזאת באורח המלא והיאות, שומה עלינו לבלי הסח דעתנו מאי־ההתאמה הרבה בין מספר מיודעיו של מי מאנשי פריס, ויהי גם המפורסם בהם, לבין כלל האוכלוסיה של פריס עצמה.

"אך אם נְדַמה כי נותר עוד משקל כלשהו להשערתו של ‘לה קומרסיל’, הרי ימעט זה בהרבה אם נשית את לבנו אל השעה בה יצאה העלמה החוצה. ‘מלאים־אדם היו הרחובות’, אומר ‘לה קומרסיל’, ‘בעת אשר יצאה’. אולם לא כן הדבר. בשעה התשיעית בבוקר היה זה. ואכן, בשעה התשיעית לבקרו של כל יום מימות השבוע, מלבד יום־הראשון, מלאים חוצות הכרך אדם. בשעה התשיעית בבוקר יום־הראשון נמצאים התושבים בבתיהם בעיקר ומתכוננים ללכת לכנסיה. שום איש מתבונן לא יכול לבלי הבחין בשממותה המיוחדת של העיר, למן השעה השמינית ועד לשעה העשירית בבקרו של כל יום־א'. בין העשירית לאחת־עשרה יהמו החוצות, אך לא בשעה מוקדמת כזו אשר צוינה.

“ובעוד נקודה ימצא פגם בהסתכלות של ‘לה קומרסיל’. ‘מאחת שמלותיה התחתונות’, אומר הוא, ‘של העלמה האומללה נקרע קרע, אמה ארכו וחצי האמה רחבו, ונקשר מתחת לסנטרה סביב ערפה, אל־נכון למען מנעה מזעוק. דבר זה ברנשים אשר לא היו להם ממחטות עשוהו’. אם מיוסדת היא הדעה הזאת ואם אין, עוד נשתדל לראות אחרי־כן; אולם בדברו על ‘ברנשים אשר אין להם ממחטות’ מכוון העורך לפחותים בבני־בליעל. אפס האנשים האלה היה תהיינה להם ממחטות, דוקא, גם אם כותנות לא תהיינה להם לעורם. אל־נכון אונה לך להבחין בדבר, עד כמה הפכה הממחטה בשנים האחרונות להיות לאיש־ההפקר האמתי דבר שאין לוותר עליו בשום פנים”.

“ומה עלינו לחשוב”, שאלתי, “על המאמר ב’לה־סולי”?

"כי חבל מאד־מאד על כי לא נולד עורכו תוכי – כי לוּ תוכי נולד הלא היה הדגול במשפחתו. הוא רק חזר על פרטיה הבודדים של הדעה אשר פורסמה כבר; ובחריצות ראויה־לתהילה אספם מעתון זה ומעתון אחר. ‘נראה בעליל כי כל החפצים’, אומר הוא, ‘היו שם שלשה או ארבעה שבועות, למצער 'ולא יוכל להיות ספק בדבר, כי נגלה מקום הפשע הזה האיום’. אכן, העובדות אשר חוזר ‘לה־סולי’ ומביאן בזה רחוקות הן מאד מישב את פקפוקי אני בענין זה, ועוד נבדוק אותן אחר־כן בהקפדת־יתר, בקשר לחלוקה אחרת של הנושא.

"כרגע שומה עלינו להתעסק בחקירות אחרות. הלא בוודאי הבחנת ברשולה היתר של בדיקת הגויה. אמנם, שאלת הזהות נפתרה מיד, או כי היה עליה להפתר מיד; אבל עוד בעיות טעונות היו בירור. האם נגזלה הגופה באיזו בחינה שהיא? האם עדתה הנרצחת תכשיטים בצאתה את הבית? ואם כן, ההיתה עדויה כאשר נמצאה? אלו הן שאלות חשובות אשר בהן אין דברי־העדות נוגעים כל־עיקר; ועוד שאלות ישנן, לא נופלות מאלו בערכן, אשר לא זכו לכל שימת־לב. שומה עלינו לנסות ולהגיע בכוחות עצמו עד חקר הדברים. ענין סן־אסטש יש לשוב ולבחנו. איני חושד באדם זה במאומה; אבל הבה נתקדם שיטתית. ברר נברר לבטח מה תקפן של שבועות־העדות הנוגעות למקומות המצאו ביום־הראשון. שבועות־עדות ממין זה על־נקלה תיעשינה ענין שבהולכת־שולל. אפס אם לא ימצא בהן כל דופי, נפטור עצמו מחקור בענין סן־אסטש. אכן, דבר שלחוֹ יש בנפשו, אשר, אילו נמצאה תרמית בשבועות־העדות, היה בו כדי לאשר חשדות, הנה באין תרמית אשר כזאת אין הוא בשום פנים דבר שעליו אפשר להסתמך או דבר אשר יצריכנו לנטות מקו הנתוח הרגיל.

"בדבר אשר בא אני להציעו עתה, נשטה מעל הנקודות הפנימיות אשר בטרגדיה הזאת, ונשים מעינינו בשוליֶה. טעות שאיננה הרגילה־פחות־מכל בחקירה היא הטעות שבצמצומה בתחום המקרים התכופים, אגב התעלמות גמורה מן הנלוים והצדדיים. הרי זה מנהגם הרע של בתי־הדין להגביל את העדות והדיון בגבולות השייכות, כביכול. אולם הנסיון מראה, ופילוסופיה האמתית תראה תמיד, כי חלק נכר, אולי החלק העיקרי של האמת יצמח ממה שאינו־שייך־לעניין, כביכול. על פי רוחו של עקרון זה, אם לא על פי נוסחו ממש, החליט המדע החדיש לחשב את שאינו־נחזה־מראש. אך אולי לא תבין לרעי. ברציפות רבה כל־כך מראות קורות הדעת האנושית כי למקרים הצדדיים, הטפלים ובלתי־צפויים חבים אנו תודה על התגליות הרבות והחשובות ביותר, עד כי במרוצת הזמן קם הצורך להתחשב, תוך הוֹחָלָה לשפורים, לא רק התחשבות רבה, כי אם רבה ביותר, בהמצאות אשר תוּמצאנה במקרה, ומחוץ להיקף הסֵבֶר הרגיל. לא עוד יאתה להישען על דבר אשר הוא חזות העתיד להיות המקרה מאושר כחלק של המסד. עושים אנו את הסכוי ענין לחישוב מוחלט. את הבלתי־מצופּה והבלתי־משוער עושים אנו כפוף לנוסחות המתמטיות של בית־הספר.

“חוזר אני ואומר כי אין זאת אלא עובדה, שעיקר כל האמת הן הצדדי והסועף הוא צומח; ואין זה כי אם בהתאם לרוחו של העקרון הגלום בעובדה הזו אשר אַטה את החקירה במקרה אשר לפנינו משטחו של המקרה עצמו, אשר נכבש ופרי טרם יתן, אל המסבות התואמות לו בזמן המקיפות אותו. בעוד אתה מברר מה תקפן של שבועות־העדות, אעיין אני בעתונים עיון כללי יותר משעיינת בו אתה. עד כה סיירנו רק בשדה החקירה; אבל מוזר יהי, באמת, אם לא תביא לנו בחינה מדוקדקת של העתונים, כזו אשר אני מציע, כמה פרטים אשר יתווּ כוון לחקירה”.

על פי עצת דופין בדקתי בקפדנות את ענין שבועות־העדות. התוצאה היתה אשור מוצק לתקפן, ובעקבות זה־לבור־כפיו של סן־אסטש. אותה עת התעסק ידידי, בדקדקנות אשר חסרת־שחר לגמרי נראתה לי, בעיון בתיקי העתונים השונים. בתום שבוע שם לפני את הקטעים הבאים:

“לפני כשלש שנים וחצי קם רעש דומה מאד לזה של היום עקב העלם אותה מרי רוז’ה עצמה מחנות־הבשמים של מסיה לה־בלנק, אשר בפלי־רוֹיל. אפס כתום שבוע שבה והופיעה אצל דוכנה הרגיל, ופניה טובים כתמול־שלשום, רק חורון קל ובלתי־רגיל מעט בלחייה. מסיה לה־בלנק ואמה הודיעו כי אך התארחה העלמה בבית איזה ידיד מחוץ־לעיר; ועד מהרה שכך הענין. מניחים אנו כי העדרה הנוכחי הריהו ממין אותו המעשה, וכי כתום שבוע, או חודש, אולי, תשוב להיות בתוכנו”. עתון הערב, יום השני 23 ביוני.

“עתון־הערב מיום אתמול דן בהעלם מסתורי קודם של מרי רוז’ה. ידוע הוא כי בשבוע העדרה מחנות־הבשמים של לה־בלן היתה בחברתו של קצין־צי צעיר הנודע בשחיתות־מדותיו. סבורים כי מריבה גרמה, בחסד־ההשגחה, כי תשוב לביתה. נמצא בידינו שמו של מדיח־הנשים האמור, אשר בפריס הוא כיום, אך מטעמים מובנים נמענים או מפרסמו”. – לה מרקירי, יום־השלישי בבוקר, 24 ביוני.

“פשע מתועב ביותר נעשה בסמוך לעיר הזאת שלשום. אדון אחד, ועמו אשתו ובתו, שכר, בעת הדמדומים לערך, ששה צעירים, אשר מתוך בטלה שטו בסירה כה־וכה אצל גדות הסינה, להעבירו את הנהר. בהגיעם לחוף שמנגד יצאו השלשה מן הסירה, ואחרי הרחיקם־לכת עד העלם הסירה מעיניהם גלתה הבת כי שכחה בה את הסוכך אשר לה. היא חזרה לקחתו, נתפסה בידי החבורה, נִשאה אל הנהר, שם שמו מחסום לפיה, התעללו בה, ולבסוף לקחוה אל החוף, לא־הרחק מהמקום שם נכנסה בתחילה לסירה עם הוריה. הנבלים נמלטו, אך המשטרה נמצאת בעקבותיהם, ואחדים מהם יתפסו במהרה”. – עתון הבוקר, 25 ביוני.

“ידיעה או שתים הגיעונו אשר תכליתן לטפול את פשע מעשה התועבה האחרון על מנה5: אך מאחר שחקירה משפטית זיכתה אותו מכל מאשמה, ומאחר שנראה כי טענותיהם של כַתבינו חדורות־קנאות הן יותר משמעמיקות הן. אין אנו רואים לנכון לפרסם את הידיעות האלו” – עתון הבוקר, 28 ביוני.

“קבלנו כמה ידיעות כתובות בתוקף רב. ממקורות שונים כנראה, המרחיקות־לכת בבטחונן בהיות מרי רוז’ה האומללה קרבנה של אחת מכנופיות פורעי־החוק המרובות השורצות בסביבות העיר בכל יום־ראשון. אשר לנו הרי מחזיקים אנו בהחלט בהנחה זו. בקרוב נשתדל להקצות מקום לכמה מהטענות האלו”. – עתון הערב. יום השלישי. 30 ביוני.

“ביום השני ראה אחד משיטי סירות־המשא הקשורות בשרות־האוצר סירה ריקה צפה עם הסינה. מפרשים מוטלים ביו בבטן הסירה. שיט־המשא קשר אותה מתחת למשרד סירות המשא. בבוקר המחרת נלקחה משם הסירה בלא ידיעת איש מן הפקידים. ההגה נמצא עתה במשרד סירות־המשא”. – לה דיליז’נס, יום־החמישי, 26 ביוני.


בקראי את הקטעים השונים האלה לא רק נטולי־קשר נראו לי כי אם גם לא יכולתי לתפוס כלל איך ניתן לשייך איזה מהם לענין אשר לפנינו. חכיתי לאיזה הסבר מפי דופין.

“אין זו כוונתי כעת”, אמר, "להתעכב על הראשון והשני מן הקטעים האלה. העתקתים בעיקר למען הראות לך מה רבה רשלנותה של המשטרה שלנו, אשר, ככל אשר שמעתי מפי המפקח, לא טרחה משום בחינה, לחקור את קצין־הצי הנזכר. אך הלא רק אוולת היא לאמור כי בין העלמה הראשון והשני של מרי אין כל קשר משתער. נניח שהבריחה הראשונה הסתימה במריבה בין האוהבים ובשוב המודחת לביתה. עתה נכונים אנו לראות בבריחה שניה (אם נדע כי שוב היתה בריחה) עדות לחידוש עגביו של המדיח יותר מתוצאתם של פתויים חדשים מצד איש שני – נכונים אנו יותר לחשוב אותה ל’תקונה' של האהבה הישנה מלחשבה ראשיתה של אהבה חדשה. הסכויים לכך, שמי אשר ברח פעם עם מרי ישוב ויציע לה בריחה, שקולים הם עשרת מונים כנגד הסכויים לזה, שזו אשר הציע לה איש בריחה תניח לזולתו להציעה לה. ופה אסב את שימת־לבך לעובדה, שהזמן אשר עבר בין הבריחה הראשונה והידועה־לבטח לבין הבריחה המשוערת ארוך הוא בחדשים אחדים מתקופת שיטוטיהן של אניות־המלחמה שלנו. האם הופרע המאהב במעשה־הנבלה שלו הראשון על־ידי הצורך להפליג בים, והאם ניצל את הרגע הראשון לשובו למען חדש את זממיו השפלים אשר טרם נמלאו – או אשר טרם נמלאו כליל על ידו? על כל הדברים האלה לא נדע מאומה.

"אכן, תאמר כי במקרה השני לא היתה כל בריחה כזו המשוערת. וודאי לא – אך הנכונים אנו לאמור כי לא היה הזמם המוּפר? מחוץ לסן־אסטש, ואולי לבובי, אין אנו מוצאים כל מחזר מוכר, גלוי ומהוגן של מרי. אין אומרים דבר על איש מלבדם. מיהו, אפוא, המאהב הנסתר, אשר עליו אין הקרובים (או, למצער, מרביתם) יודעים דבר, אך אשר אותו פוגשת מרי בבוקר יום־הראשון, ואשר אליו הוגה היא אמון רב כל־כך, עד כי לא תהסס להשאר עמו עם רדת צללי הערב, בינות לגנים העזובים בריר־די־רוּל? מיהו אותו מאהב נסתר, שואל אני, אשר עליו אין מרבית הקרובים, למצער, יודעים דבר? ומה פשר נבואתה המוזרה של מדם רוז’ה בבוקר העלמה של מרי? – ‘יראה אני כי לא אראה עוד את מרי לעולם’.

"אך אם לא נְדַמה כי שותפת היתה מדם רוז’ה לסודה של מזימת הבריחה, האם לא נוכל לשער למצער כי זממה העלמה את המזימה הזאת? בצאתה את הבית אמרה כי יש את נפשה לבקר את דודתה אשר ברחוב־דרום, וסן־אסטש נתבקש לבוא לקחתה עם חשכה. והנה, במעוף־עין ראשון, דומה כי מתנגדת עובדה זו בחזקה להנחתי; – אך הבה נתבונן בדבר. כי אמנם פגשה איזה רֵע, וכי שטה עמו אל עבר הנהר, וכי הגיעה לבריר־די־רול בשעה כה מאוחרת כשעה השלישית אחר־הצהרים, כל זה הלא ידוע הוא. אך כאשר נאותה להלוות אל האיש הזה (לאיזו תכלית שהיא – הידועה או שאינה־ידועה לאמה), הן שומה היה עליה לחשוב על הכוונה אשר הביעה כצאתה את ביתה, ועל הפתיעה והחשד אשר יתעוררו בלב אוהבה וארוסה, סן־אסטש, כאשר בבואו לקחתה, בשעה היעודה מרחוב־דרום, ימצא כי לא היתה שם, וכאשר, בשובו למלון ועמו הידיעה הזאת המחרידה, יראה אשר גם מן הבית נעדרת היא עדין. שומה היה עליה לחשוב על הדברים האלה, אומר אני, שומה היה עליה לחזות־מראש את מפּח־נפשו של סן־אסטש, את החשד של כולם. אי־אפשר שחשבה כי תחזור ותעמוד באומץ בפני החשד הזה; אבל החשד נעשה ענין בעל חשיבות פעוטה לגביה, אם נניח כי אין היא מתכוונת לחזור.

"יכולים אנו לתאר לעצמנו כי כך חשבה – ‘עתידה אני להפגש עם איש מסוים לתכלית בריחה, או לאיזו תכלית אחרת הידוע אך לי. נחוץ שלא יהיה כל חשש להפרעה – צריך שתנתן לנו שהות די המלט מרדיפה – אומר כי אתארח אצל דודתי ברחוב־דרום ושם אבלה את היום – אגיד לסן־אסטש אשר לא יבוא לקחתני קודם־חשכה – בדרך כך ימצא טעם להעדרי מן הבית העדר ממושך ככל האפשר, מבלי אשר יתעוררו חשד ודאגה, וככה אזכה בשהות רבה יותר מאשר באיזו דרך אחרת אם אבקש את סן־אסטש לבוא לקחתני עם חשכה, בוודאי לא יקדים לבוא; אך אם לא אבקשהו כלל לבוא ולקחתני, כי אז תמעט השהות אשר בידי לנוס, כי יחכו לשובי במוקדם יותר, והעדרי יקדים לעורר דאגה. והנה, אם היה בכוונתי לחזור בכלל – אם לא היה בדעתי אלא לטייל עם האיש המדובר – כי אז לא חבּלתי לבקש את סן־אסטש אשר יבוא לקחתני; כי, בבואו, וודאי הוא כי יתברר לו אשר הטעיתיו בשוא – עובדה אשר אותה יכולתי להצפין ממנו לעד, אילו יצאתי את הבית מבלי להגיד לו מגמת־פני מהי, ואילו שבתי קודם־חשכה, ואילו אמרתי אז כי התארחתי אצל דודתי ברחוב־דרום. אפס מאשר זממי הוא לבלי חזור לעולם – או משך שבועות מספר – או עד אם הוסתרו דברים מסוימים – אשר על כן הזכיה־בזמן היא הענין היחיד אשר עליו צריכה אני לתת את הדעת בכלל’.

"ברשימותיך ציינת כי הדעה המקובלת ביותר ביחס לפרשה נוגה זו הנה, והיתה מבתחילה, כי היתה העלמה קרבן לכנופיה של בני־בליעל. והנה, במסבות מסוימות, אין לזלזל בדעה המקובלת. בקוּמה מעצמה – בהתגלותה באופן ספונטני בהחלט – הרי עלינו לראותה דומה לאותה הארה־עליונה, אשר היא תכונת האיש הגאון. בתשעים־ותשעה מקרים ממאה מחזיק הייתי במשפט אשר תחרוץ. אולם חשוב הוא אשר לא נמצא כל עקבות מוחשים של השפעה. חייבת הדעת להיות של הקהל עצמו ושלו בלבד; ותכופות יקשה ביותר להרגיש בהבחנה ולשמור עליה. במקרה אשר לפנינו נראה לי כי ‘דעת קהל’, באשר לכנופיה, נתוספה עקב המקרה הנלווה, המפורש בקטע השלישי מקטעַי. כל פריס רוגשת בגלל מציאת גויתה של מרי, עלמה צעירה, יפה, ונודעה. הגויה הזאת נמצאת, אותות אלימות עליה, והיא צפה בנהר. עתה מודיעים כי באותה עת עצמה, או לערך באותה עת עצמה, בה נרצחה העלמה, כמסתבר, נעשה על ידי כנופית עַוָלים צעירים מעשה־פשע, דומה בטיבו לזה אשר נעשה בנרצחת, ואם גם מועט מזה בחומרתו, בגופה של צעירה אחרת. היפלא כי ישפיע הפשע האחד הידוע על משפט הצבור בנידון הפשע השני אשר אינו ידוע? משפט זה חכה למכוונו, מעשה־הפשע השני כמו בא בעת הנכונה לכוונו! מרי גם היא נמצאה בנהר; ובנהר הזה עצמו בוצע זה מעשה־הפשע הידוע. הקשר בין שני המקרים היה בו כל־כך הרבה מן המוחש, עד כי נפלא היה הדבר אילולא הכיר בו ההמון ואילולא נתלה בו. אך למעשה, אם יש בו משהו בפשע האחד, אשר נודע כי כן בוצע, הרי יש בו עדות לזאת, שהפשע השני, אשר בוצע בעצם אותה העת כמעט, לא בוצע כך. אכן לנס היה הדבר אילו, בעת אשר עשתה כנופית בני־עוולה במקום מסוים, מעשה־נבלה מרעיש ביותר, היתה עוד כנופיה מעין זו עושה, במקום מעין זה, באותה העיר, באותן המסבות, באותם האמצעים והאפנים, בדיוק אותו מעשה־נבלה, ובדיוק באותו פרק־זמן. אולם במה, אם לא בצרוף־מאורעות נסי זה, קוראת לנו דעת ההמון, המושפעת שלא־במתכוון, להאמין?

"בטרם נמשיך, הבה נבדוק את מקום הרצח המשוער, בחורש אשר בבריר־די־רוּל. חורש זה, אף כי עבות הוא, הריהו נמצא בסמוך לדרך־הרבים. בתוכו נמצאות שלש אבנים גדולות, הערוכות כמין מושב אשר גב לו והדום. על האבן העלינה נגלתה שמלה־תחתונה לבנה; על השניה – סודר־משי. סוכך, כפפות ומטפחת נמצאו פה אף הם. על המטפחת היה שם ‘מרי רוז’ה’. קרעי לבוש נראו על השוֹכוֹת אשר סביב. העפר נבוס היה, השיחים היו שבורים, ואותות האבקות עזה נכרו בכל.

"חרף הצהלה בה קבלה העתונות את גלוי החורש הזה, וחרף העובדה כי הכל כאיש אחד סברו אשר זהו מקום־הפשע ממש, יש להודות כי היו טעמים חשובים למדי לספק. כי היה זה מקום־הפשע, בזאת אוכל להאמין או לא להאמין – אולם טעמים חשובים ביותר לספק היו גם היו. אילו היה המקום האמיתי, כהשערת ‘לה קומרסיל’, בסביבת רחוב ככר־סן־אנדרה, כי אז נבעתו, כמובן, עושי־הפשע במאד, אם נניח כי בפריס עודם יושבים, מפני הכוון אשר כוּונה שימת־לב הקהל ככה בחריפות לאפיק הנכון; ובמיני מוחות ידועים עשויה היתה להתעורר מיד הרגשת הצורך באיזה נסיון לשוב ולהטות את שימת־הלב הזאת. ומאחר שכבר חשדו בו בחורש של בריר־די־רוּל, אפשר היה, אפוא, כי יחשוב הרוצח לשים את החפצים במקום אשר נמצאו שם. אף כי ‘לה־סולי’ סובר כך, אין כל ראיה ממשית אשר תראה כי יותר מימים מעטים מאד נמצאו בחורש החפצים אשר יגלו בו; אולם מן הסבות הידועות יש הוכחות הרבה לכך, כי לא יכלו אלה להשאר שם, בלא הסב שימת־לב, משך עשרים הימים אשר עברו בין יום־הראשון המר והנמהר לאותה שעה של אחר־צהרים בה מצאו הילדים את החפצים; ‘בכולם שולח ירקון גם פשה’, אומר ‘לה־סולי’, באחזו בדעות קודמיו, ‘מפאת הגשם, ועקב הירקון דובּקו זה בזה. סביב להם ובכמה מהם עלו העשבים. משי הסוכך חזק היה, אך חוטיו התמסמסו. חלקו העליון, המקופל, אכוּל־ירקון וממוקמק היה כולו, ועם הפתחו נקרע. אשר לעשבים אשר ‘עלו סביב להם ובכמה מהם’, הלא ברור כי עובדה זו ניתן ללמדה רק מתוך דבריהם, ומתוך זכרונותיהם, אפוא, של שני ילדים קטנים; כי הילדים האלה לקחו את החפצים ויביאום הביתה בטרם ראָם איש זולתם. אפס העשב יצמח, בפרט בעונה חמה ולחה (כאשר היתה תקופת הרצח), עד גובה שתים או שלוש זרתות ביום האחד. סוכך המונח על אדמה אשר זה מקרוב הֶעֱשִׂיבה עשוי להעלם תוך שבוע אחד מעין־רואה על ידי העשב הגדל. ובאשר לאותו יֵרקון אשר עליו עומד עורכו של ‘לה־סולי’ בהטעמה עקשנית כל־כך, עד כי לא פחות משלש פעמים משתמש הוא במלה הזאת בסעיף הקצר אשר אך זה הבאנוהו, האומנם לא ידע, כי אין זה אלא אחד הסוגים המרובים של **הפטריה’** אשר תכונתה הרגילה ביותר היא גדוּלה וכמישתה תוך עשרים־וארבע שעות?

"ככה נראה במעוף־עין כי אשר הובא בתרועת־נצחון כעדות לחזוקה של הדעה אשר לפיה היו החפצים בחורש ‘שלשה או ארבעה שבועות, למצער’, בטל הוא ומגוחך ביותר מצד העובדות. מצד שני קשה הוא ביותר להאמין כי יכלו החפצים האלה להשאר בחורש הנזכר משך יותר משבוע אחד – משך יותר מאשר מיום־ראשון אחד לזה שלאחריו. אלה היודעים משהו על סביבתה הקרובה של פריס יודעים מה מופלג הקושי במציאת בדידות, שלא ברחוּק רב מפרבריה. דבר כעין מחבוא אשר לא־נודע־ברבים, או אף כזה אשר אין מבקריו באים תכופים מדי, דבר כזה אין להעלותו גם רגע בדמיון. יוּתן־נא לאיש אשר, עם היותו אוהב־הטבע בלבבו, אוסרת אותו חובתו אל האבק והחום של הבירה הזאת הגדולה – יוּתן־נא לאיש אשר כזה לנסות, ולוּ גם בימות השבוע, ולרוות את צמאו לבדידות בתוך נופי־החמדה המכתרים אותנו. על כל פסיעה שניה ימצא והנה מופרע הקסם הגובר על ידי הקול וההופעה של איזה בן־עוולה או של חבורת אנשי־בליעל סובאים. הוא יתור מסתור בחבי העֳפי הסבוך, והכל לשוא. כאן־כאן הן הפנות בהן ירבו ביותר בני האספסוף – פה המקדשים המחוללים יתר־על־כל. בכאב־לב ישוב הנודד וינוס אל פריס הנטמאה כנוּס אל ביב־טומאה אשר משוקץ הוא פחות, מהיותו מתאים־למקומו יותר. אך אם ככה רוחשת סביבת העיר בימות־העמל של השבוע, מה תרבה בה הרחישה ביום־המנוחה! דווקא ביום הזה יבקשו בני־הבליעל, בהיותם פטורים מתביעות עבודתם, או חסרים את ההזדמנויות הרגילות לפשע, את סְפָר העיר, לא מאהבה לכפרי, אשר בלבבם יבוזו לו, כי אם למען המלט מבלמיה ומוסכמותיה של החברה. האויר הצח והאילנות הירוקים יבקש פחות מבקשוֹ את ההפקר הגמור אשר חוצה־לעיר. פה, בפונדק עוברי־הדרך, או מתחת לעפי היער, ישקע, מבלי אשר תניאנו עין מלבד עיני רעיו העולצים, בכל טרוּפה היתר של הוללות מזויפת – זו בת הדרור והכוהל כאחד. איני אומר דבר יותר מן הצריך להיות ברור לכל משקיף בלתי־משוחד, בשובו ובאמרו כי דבר הִשָאר החפצים האמורים נסתרים, משך תקופה ארוכה יותר מאשר מיום־ראשון אחד לזה שלאחריו, באיזה חורש שהוא אשר בקרבת פריס, יש לראותו כמעשה־נס כמעט.

“אולם חסור לא תחסרנה סבות אחרות לחשד אשר הושמו החפצים בחורש למען לא יושגח במקום־הפשע האמתי. ובראשונה הנה אַפנה את שימת־לבבך אל תאריך גלוי החפצים, השוהו לתאריך הקטע החמישי אשר הוצאתי מן העתונים. מצוא תמצא כי חל הגלוי כמעט תיכף לאחר השלח הידיעות הדחופות אל עתון הערב. ידיעות אלו, אף כי שונות הן זו מזו, ולכאורה ממקורות שונים באו, מגמת כולן היתה אותה נקודה – לאמור, הטית תשומת־הלב אל כנופיה כמחוללת הפשע, ואל סביבת בריר־די־רוּל כמקומו של זה. והנה אין לאמור כמובן, כי בתוצאת הידיעות האלו, או בתוצאת ההטיה אשר הטו את תשומת־לבו של הקהל, מצאו הילדים את החפצים, אך אפשר גם ראוי הוא לחשוד, כי לא מצאו הילדים את החפצים קודם יען כי קודם לא היו החפצים בחורש; ויען אשר רק בתאריך הידיעות או מעט לפניו, הושמו שם בידי שולחיהן האשמים של הידיעות האלו עצמם.”

"חורש זה מיוחד־במינו היה – מיוחד־במינו במינו ביותר. עבות היה במדה לא־רגילה. בתחומיו הגדורים, כמובן, היו שלש אבנים יוצאות־מן־הכלל, ערוכות כמין מושב אשר גב לו והדום. והחורש הזה, רב הקסמים, סמוך הוא ביותר, כדי כמה עשרות פסיעות, למעונה של מדם דליק, אשר ילדיה נוהגים היו לפשפש פשפש היטב בסבכי השיחים בחפּשם את שִיפַת הסַסָפְרָה. האם פזיז יהיה ההמוּר – המוּר של אלף לאחד – על כך שמעולם אין יום עובר על ראשי הילדים האלה מבלי אשר ימָצא אחד מהם למצער חבוי בנחלה המצלה ויושב על כסא־מלכותו הטבעי? אלה אשר יהססו להמר על כך הרי שלא היו ילדים מעודם, או ששכחו את טבע הילד. חוזר אני ואומר – קשה הוא ביותר לתפוס איך יכלו החפצים להשאר נסתרים בחורש משך יותר מיום או יומים; וככה יש טעם רב לחשוד, חרף בערותו העקרונית של ‘לה־סולי’, כי הושמו במקום אשר נמצאו שם, ובמועד מאוחר ביחס.

"אבל יש עוד טעמים אחרים להאמין כי הושמו כן, טעמים חשובים מכל אשר הבאתי עד הנה. יותר־נא לי להסב עתה את שימת־לבך אל סדורם המלאכותי במאד של החפצים. על האבן העליונה מונחת היתה השמלה־התחתונה הלבנה; על השניה, סודר משי; פזורים סביב היו סוכך, כפפות, ומטפחת אשר עליה השם ‘מרי רוז’ה’. הנה זהו סדור אשר כמוהו יסדר בדרך הטבע אדם שאיננו שנון יתר־על־המדה המבקש לערוך את החפצים באופן טבעי. אפס אין זה סדור טבעי באמת כלל וכלל. נכון הייתי יותר לראות כל הדברים כולם מונחים על הארץ ורמוסים ברגלים. בתחומיה הצרים של אותה מטללה ספק אם אפשר היה לשמלה־התחתונה ולסודר להשאר על גבי האבנים בהיות הרבה אנשים נאבקים בורשים אותם כה וכה. ‘אותות האבקות’, אומרים ‘נראו בכל; והעפר נבוס היה, והשיחים היו שבורים’, – אולם השמלה התחתונה והסודר נמצאים מונחים כעל גבי אצטבוֹת. ‘קרעי שמלתה אשר קרעו השיחים רחבים היו כשלש זרתות ושש זרתות ארכם. אחד מאלה היה אמרת השמלה, ומוטלאה היתה. כרצועות אשר נקרעו נראו אלה’. פה השתמש ‘לה־סולי’, בלי־צדיה, במאמר חשוד ביותר. הקרעים אכן נראים הם ‘כרצועות אשר נקרעו’; אולם במזיד ובידים. הרי זה אחד המקרים הנדירים ביותר אשר ‘יקרע’ קרע מבגד מעין זה הנדון עתה באמצעותו של קוץ. קוץ או מסמר כי יֵאחזו באריגים אשר כאלה, בזוית ישרה יקרעום, מפני עצם טיבם של האריגים האלה – לשני קרעים מארכים יפצלוּם, הנטויים בזויות ישרות זה אל זה, ונפגשים בחוד מקום שם בא הקוץ – אך כמעט לא יתכן לתאר כי תקרע הרצועה. מעולם לא ידעתי, גם אתה לא ידעת, אשר יהי כן. למען קרוע חתיכה מאריג אשר כזה, ידרשו כמעט תמיד שני כוחות נבדלים, הפועלים בכוונים שונים. אם שני קצוות לו לאריג – אם, למשל, מטפחת בידינו, ורצוננו לקרוע ממנה רצועה, או אז, ורק אז, ישמש הכח האחד לצרכנו. אך במקרה אשר לפנינו שאלת לבוש היא השאלה, לבוש אשר רק קצה אחד לו. לקרוע חתיכה מן הפנים, מקום שאין בו כל קצה, דבר זה רק בנס ניתן הוא להיעשות בכוחם של קוצים, ושום קוץ יחיד לא יוכל לעשותו. אך גם במקום שם יש קצה, ידרשו שני קוצים, אשר האחד מהם פועל בשני כוונים נבדלים, והשני – באחד. וזה מתוך הנחה שאין אמרה לו לקצה. כי אם יש לו אמרה, הלא כמעט לא יתואר הדבר. ככה רואים אנו מה רבות גם גדולות הן המניעות אשר תמנענה חתיכות אריג מהקרע על־ידי ‘קוצים’ בלבד; ואף על פי כן נדרשים אנו להאמין אשר לא רק קרע אחד כי אם אף רבים נקרעו בדרך כך, ‘ואחד מאלה’ גם ‘היה אמרת השמלה’! וקרע שני ‘חלק של השובל היה, ולא של האמרה’ – לאמור, בכוח קוצים קורע כליל מתוך הפנים נטול־הקצה של הלבוש! אלה, אומר אני, הם דברים אשר סלוח יסָלח לאיש כי לא יאמין בם; אפס, בקבוּצם, יש בהם, אולי, פחות מן היסוד ההגיוני לחשד משיש בעובדה האחת המרעישה אשר השאר השאירו רוצחים את החפצים בחורש, והלא היטב נזהרו וסלקו את הגויה מן המקום. אכן, לא תבין לי נכונה אם תשער כי כוונתי להכחיש אשר היה החורש הזה מקום־הפשע. אפשר כי נעשה דבר־עוון פה, ואפשר יותר כי היתה איזו תקלה בפונדקה של מדם דליק, אולם בעצם הרי זו שאלה בעלת חשיבות פחותה במעלה. אין אנו עוסקים בנסיון לגלות את מקום הרצח, כי אם למצוא את מבצעיו. כל אשר הבאתיו לראיה, חרף הדיקנות בה הבאתיו, היתה מגמתו, ראשית, להראות את אולתן של הודעותיו הפסקניות והבהולות של ‘לה־סולי’, אך שנית, ובעיקר, להביאך, בדרך הטבעית ביותר, ליתר־עיון בספק, אם אמנם היה הרצח הזה פועל כנופיה או לא היה.

"נשוב אל השאלה הזאת עם אשר רק נרמוז על הפרטים המרעישים אשר מסר המנתח שנחקר. צריך לאמור רק כי להקשיו אשר התפרסמו, באשר למספר העַולים, לעגו כל האנטומאים המהוללים שבפריס כיאות, כלעוג לדברים מוטעים וחסרי־שחר בתכלית. לא כי עשוי היה הדבר שלא להיות כפי אשר הקיש הוא, אלא כי לא היה לו כל יסוד להקש: – האין יש יסוד רב לזולתו?

"הבה נתבונן עתה ב’אותות ההאבקות'; ויותר־נא לי לשאול על מה, חשבו, מראים האותות האלה. על כנופיה. אולם האין הם מראים דוקא על העדר כנופיה? מה האבקות יכלה להיות – מה היאבקות כה עזה וכה ממושכת עד כי תשאיר ‘אותותיה’ בכל עבר – בין עלמה רפת־כוח וחסרת־מגן לבין כנופית העוָלים המדומה? די בתפיסתן השקטה של כמה זרועות גסות – ותם הכל. הקרבן בהכרח כפוף היה לרצונם בהחלט. הן תזכור כי הטענות אשר הובאו נגד היות החורש מקום־הפשע, ניתן להטיחן, בעיקר, רק כנגד היותו מקומו של פשע שבוצע בידי יותר מאיש אחד. רק אם נשווה בנפשנו אך אָלים אחד בלבד, רק כך נוכל להבין אשר תהיה היאבקות עזה ועקשנית עד כדי להשאיר את ‘האותות’ הנראים.

"ושוב. כבר ציינתי את החשד העשוי להתעורר עקב עצם העובדה אשר הונח לחפצים להשאר בחורש אשר נגלו שם. דומה שכמעט מן־הנמנע הוא אשר תושארנה עדויות־אשמה אלו במקרה במקום שם נמצאו. בשעת מעשה היתה הדעת צלולה (מסתבר) די הרחק את הגויה; ואילו עדות מפורשת יותר מן הגויה עצמה (אשר תארה עשוי היה להשָחת חיש ברקב) הונח לה להשאר במובלט במקום הפשע – מכוון אני למטפחת אשר שם המתה בה. אם היתה זו שגגה, לא שגגת כנופיה היתה. רק כשגגתו של יחיד נוכל לתארה לעצמנו. הבה נראה. יחיד בצע את מעשה־הרצח. לבדו הוא נמצא עם רוח הנפטרת. הבעת יבעיתנו הדבר המוטל בלא־זיע לנגדו. חרון אפו חלף, ובלבבו מקום די־והותר לאימה הטבעית מפני מעשהו. אין בו אותה בטחה אשר נוכחותם של רבים משרה אותה בהכרח. לבדו הוא עם המתה. מרעיד הוא ונבוך. אולם יש צורך להפטר מן הגויה. הוא נושא אותה אל הנהר, ומשאיר אחריו את שאר העדויות לאשמתו; כי קשה הוא, אם לא בלתי־אפשרי, לשאת את המשא כולו בבת־אחת, והנקל יהיה לשוב וליטול את הנותר. אך בדרכו היגעה אל המים ירבו בו פחדיו גם יעצמו. קולות החיים יסובו את שבילו. מנין פעמים ישמע או ידמה לשמוע פעמי מסתכל. אף עצם האורות הנראים מן הכרך יביאוהו במבוכה. בכל־זאת מגיע הוא, סוף סוף ולאחר הפוגות ארוכות ותכופות הרצופות יסורי־שאול, אל שפת הנהר, ונפטר – אולי באמצעות סירה – מנטלו האיום. אבל עתה מה מטמון יצפון העולם – מה איום של נקם יוכל לאיים – אשר יהיה בכחו להניע את זה הרוצח הבודד לשוב על עקביו היגעים והמסוכנים? אין הוא שב, ותהיינה התוצאות אשר תהיינה. אין הוא יכול לשוב גם לוּ אבה. מחשבתו היחידה היא מנוסה מידית. הופך הוא גבו לעד אל סבכי השיחים הללו הנוראים, ונס כמו מפני הקצף אשר יֵצא.

"ובאשר לכנופיה? מספרם היה משרה עליהם בטחה; אם אמנם תעדר אי־פעם הבטחה מחזה בן־הבליעל המושבע, ולעולם אין כנופיות מרכבות אלא בני־בליעל מושבעים כמסתבר. מספרם, אומר אני, מונע היה את בוא החרדה המביכה והסתומה אשר תשַתק, כאשר תארתי, את האיש היחיד. אם נניח כי ישכח דבר מלב אחד, או שנים, או שלשה, הלא יזכור רביעי את השכוּח. השאר לא ישאירו אחריהם דבר; כי הודות למספרם יהיה בידם לשאת הכל בבת־אחת. והיה לא יהיה כל צורך לשוב.

"חשוב עתה על העובדה כי כאשר נמצאה הגויה נמצא בשמלתה ‘קרע, כחצי האמה רחבו, אשר קורע מן האמרה התחתונה ולמותן, וכרוך היה שלש כריכות סביב למתנים, ופרוף במין פריפה על הגב’. דבר זה היתה תכליתו הברורה לשמש ידית אשר בה תנשא הגופה. אולם מספר אנשים האם מעלה היה בדעתו להזדקק לאמצעי אשר כזה? לגבי שלשה או ארבעה היו גפּי הגויה משמשים לא רק אחיזה מספקת, כי אם גם אחיזה טובה מכל האפשר. המצאת איש יחיד היא זאת; ודבר זה מוליכנו אל העובדה כי ‘בין החורש והנהר נמצאו המשׂוכות עקורות־ממקומן, ובאדמה נכר כי נגרר איזה משא כבד על פניה!’ אך האם היו אנשים מספר נוטלים על עצמם את הטורח המיותר הכרוך בעקירתה של גדר ממקומה למען גרור והעבר גויה אשר כהרף־עין יכלו להרימה מעל לכל משוכה? האם בכלל היו אנשים מספר גוררים ככה גויה, וכדי השאר עקבות ברורים לגרירה?

"ופה שומה עלינו לפנות אל הערה אחת של ‘לה־קומרסיל’; הערה אשר, במדת־מה, כבר עמדתי עליה. ‘קרע’, אומר כתב־העת הזה, ‘נקרע מאחת שמלותיה התחתונות של העלמה האומללה, ונקשר מתחת לסנטרה וסביב ערפּה, אל־נכון למען מנעה מזעוק, דבר זה ברנשים אשר לא היו להם מטפחות עשוהו’.

"חויתי דעי קודם אשר עוָל אמתי לעולם אין הוא בלא מטפחת. אפס לא על העובדה הזאת מעיר אני עתה במיוחד. אשר לא מחסרון מטפחת לתכלית אשר יתאר ‘לה־קומרסיל’ נעשה שמוש באגד זה, על זאת תראה בעליל המטפחת אשר הושארה בחורש; וכי לא היתה התכלית ‘למנעה מזעוק’ יֵראה גם ממה שבוּכר לעשות שמוש במטפחת מבדבר אשר יצלח רב־יתר לתכלית. אך לשון העדות אומרת על הקרע המדובר כי ‘סביב לצוארה נמצא, מרופה כלשהו, ומהוּדק בקשר קשה’. דברים אלה מעורפלים הם למדי, אך שונים הם מעיקרם מדברי ‘לה־קומרסיל’. הקרע שמונה־עשרה זרתות היה רוחבו, ועל־כן היה בו, חרף היותו מלמלה, כדי להוות קשור אמיץ בהכּרכו או בהקפלו לאורך. ומקופל ככה מצאוהו. ההקש שלי הנה זהו. הרוצח הבודד, אחרי אשר נשא את הגויה מרחק־מה (אם מן החורש ואם מאיזה מקום אחר) באגד האזוּר סביב לאמצעיתה, מצא את המשקל, באורח זה, כבד מעמו. הוא נמנה וגמר לגרור את המשא – העדות מוכיחה כי אכן נגרר. לחפצו זה הוּצרך לקשור כמין חבל באחד הקצוות. טוב ביותר היה לקשרו סביב הצואר, מקום שם ימנע הראש את השמטו של זה. יפה השיב הרוצח אל לבו, בלא־ספק, אשר אזוּר האגד לחלצים. אל־נכון משתמש היה בו, אילולא היה זה טובע את חותמו החלזוני סביב הגויה, אילולא הפּריפה אשר הכבידה עליו, והמחשבה כי לא ‘קורע’ זה מן השמלה. קל היה יותר לקרוע קרע מן השמלה־התחתונה. הוא קרעו, הדקו הדק סביב לצואר, וככה גרר את קרבנו אל שפת הנהר. כי נעשה ב’אגד' הזה, אשר רק בעמל וטרחה נאגד, ואשר רק בדוחק שימש לתכליתו – כי נעשה באגד הזה שמוש בכלל, מראה כי הצורך להזקק לו נבע ממסבות שנולדו בעת בה שוב לא היתה המטפחת בת־השג – לאמור במסבות אשר נהיו, כפי שתארנו לעצמנו, לאחר עזיבת החורש (אם אמנם היה זה החורש), ובדרך בין החורש לנהר.

אך, תאמר, עדותה של מדם דליק (!) מצביעה במיוחד על מציאותה של כנופיה בקרבת החורש, בעת הרצח או בסמוך לה. בזאת אודה. מסופּק אני בדבר אם לא היה מנין כנופיות, מעין זו שתארה מדם דליק, בקרבת בריר־די־רול ובסמוך לו בעת הטרגדיה הזאת או בסמוך לה. אולם הכנופיה אשר עליה מוסבת תוכחתה החריפה של מדם דליק, ועדותה המתמהמהת מעט והחשודה במאד של זו, היא הכנופיה היחידה המתוארת על ידי אותה זקנה מהוגנת וזהירה כמי שאכלו אנשיה את עוגותיה וסבאו מיינה, מבלי אשר יטריחו עצמם לשלם לה. Et hinc illae irae?

"אבל מהי בדיוק עדותה של מדם דליק? ‘הופיעה כנופית בני־הפקר, אשר הקימו שאון, אכלו ושתו מבלי לשלם, הלכו בעקבות הצעיר והעלמה, חזרו לפונדק בשעות הדמדומים לערך, ושבו וצלחו את הנהר כמו בחפזון רב’.

"והנה זה ‘החפזון הרב’ אפשר מאד כי רב היה יותר בעיני מדם דליק, הואיל והאריכה לספּוד לתופיניה ולשֵכָרה הגזולים, – תופינים ושֵכָר אשר אולי עוד השתעשעה בתקוה קלושה לקבל את תמורתם. שאם לא כן, מדוע־זה תטעים את דבר החפזון, אם שעת הדמדומים לערך היתה השעה? וודאי כי אין כל סבה לתמוה על שאפילו כנופית בני־עולה נחפזת לשוב הביתה כאשר ניטל עליה לצלוח נהר רחב בסירות קטנות, כאשר סער ממשמש ובא, וכאשר הלילה קרב.

"קרב, אומר אני; כי הלילה טרם בא. רק שעת־דמדומים לערך היתה השעה בה פגע חפזונם הפרוע של ‘בני־הפקר’ אלה ברגשותיה המפוכּחים של מדם דליק. אולם נאמר לנו כי באותו ערב עצמו שמעה מדם דליק, וכמוה כן בנה הבכור, ‘זעקות אשה בקרבת הפונדק’. ובאלו מלים מגדירה מדם דליק את פרק־הערב בה נשמעו זעקות אלו? ‘זמן קצר לאחר חשכה’ היה זה, אומרת היא. אפס, ‘זמן קצר לאחר חשכה’ תשׂוֹר, למצער, חשכה; ו’בשעת הדמדומים לערך' הרי ודאי כי ישוֹר אור־היום. הנה כי כן ברור הוא בתכלית כי עזבה הכנופיה את בריר־די־רול קודם לזעקות שנשמעו(?) לאזני מדם דליק. ואף כי בכל הפרטיכלים המרובים של העדות מובאים הבטויים היחסיים הנדונים תמיד ובמפורש ממש כמו שהבאתים בשיחה זו אתך, הנה טרם נתן גם אחד מכתבי־העת, או מי מפקידוני המשטרה, את דעתו כל־עיקר על סתירה גסה זו.

"לא אוסיף כי אם נמוק אחד לנמוקים שנגד כנופיה; אבל האחד הזה יש לו, לפי עניות־דעתי, למצער, משקל מכריע בהחלט. נוכח הבטחת הפרס הגדול, נוכח הבטחת מחילה מלאה לכל עד־מלך, אין לדמות גם רגע כי לא היה איזה מאנשי כנופיה של בני־בליעל פחותים, או מאנשי איזה חבר אנשים שהוא, בוגד זה מכבר בחבריו־להרע. כל אחד מאנשיה של כנופיה, בתנאים אשר כאלה, אין הוא חומד כל־כך את הפרס, או להוט להמלט מעונש, כמו שירא הוא מבגידה. בוגד הוא ברצון ובהקדם למען לא יבגדו בו עצמו. אשר לא גוּלה הסוד הוא הטובה שבהוכחות לכך כי, אכן, סוד הוא זה. אימי המעשה החשוך הזה ידועים רק ליצור־אנוש אחד, או לשנים, ולאלוהים.

"הבה נסכם עתה את פירותיו של נתוחנו הממושך, אשר דלים הם אך וודאים. הגענו לרעיון של אסון־מוות שחל תחת קורת גגה של מדם דליק, או של מעשה־רצח אשר נעשה, בחורש אשר בבריר־די־רול, בידי מאהב, או למצער בידי רע קרוב ונסתר מרעי המנוחה. רע זה שחום־פנים הוא. פנים אלה, ה’פריפה' באגד, ו’קשר המלחים' בו קשור סרט־המגבעת, כל אלה מורים על איש־ים. ידידותו אל המנוחה – עלמה עליזה אך לא מן הנקלות – מציינת אותו כמוּרם ממעלת המלח הפשוט. פה יש בידיעות הכתובות־היטב והדחופות, אשר נשלחו לכתבי־העת, הרבה מן המאשר. מקרה הבריחה הראשונה, כנזכר ב’לה־מרקירי', יטנו לשלב את המחשבה על איש־ים זה במחשבה על ‘הקצין הימי’, אשר נודע כמי שהדיח ראשונה את האומללה לפשע.

"ופה ייטב לתאוֹם העיון בהעדרו הממושך של בעל הפנים השזופים. יותן־נא לי להעיר כי שזופים ושחומים הם פני האיש הזה; לא שחמומית רגילה היא אשר היתה מושא־הזכרון היחיד, הן של לוָלנס והן באשר למדם דליק. אולם מדוע נעדר הוא האיש הזה? האם רצחתהו הכנופיה? אם כן הוא, למה־זה היו רק עקבות של העלמה הנרצחת? כמובן יסתבר כי אחד הוא מקום שני מעשי־הפשע. וגויתו איה? מסתבר ביותר כי משתי הגויות היו הרוצחים נפטרים באותה דרך. אך אפשר לאמור כי חי האיש הזה, ונמנע הוא מהתוודע מפחד פן יֵאשם ברצח. שקול זה אפשר להניח כי משפיע הוא עליו עתה – בעת מאוחרת זו – מאחר שנמסר בעדות כי ראוהו עם מרי, אפס לא היה בו כל ממש בעת המעשה. תגובתו הראשונה של איש חף תהיה להודיע על הרצח ולסייע בזהוי בני־העולה. דבר זה היתה התבונה מחיבתו. ראה ראוהו עם העלמה. במעברה פתוחה צלח עמה את הנהר. הרשעת הרוצחים הן תֵראה, אף לשוטה גמור, כדרך היחידה והבטוחה ביותר לחלץ עצמו מחשד. לא נוכל לחשוב כי במוצאי יום־הראשון, הוא יום־האסון, גם חף־מפשע היה הוא עצמו גם ידוע לא ידע על פשע כי בוצע. אפס רק במסבות אשר כאלו ניתן לדמות כי לא יקום, אם חי הנו, להרשיע את המרצחים.

"ומהם האמצעים אשר בידינו להגיע אל האמת? ככל אשר נמשיך נמצאם מתרבים במספר ומוסיפים בהירות. הבה נכבור את הענין הזה של הבריחה הראשונה ונפּינוהו. הבה נלמד לדעת את כל מעשה ‘הקצין’, ואת מעמדו כיום הזה ואת מקום המצאו המדויק בעת הרצח. הבה נשווה בקפידה אחת לרעותה את ההודעות השונות אשר נשלחו לעתון הערב, אשר היתה מטרתן להרשיע כנופיה. אחרי אשר נעשה את כל אלה, הבה נשווה את ההודעות האלו, את סגנונן כמו גם את כתבן, לאותן שנשלחו, בתקופה קודמת יותר, לעתון הבוקר, ואשר עמדו בעזוז רב כל כך על אשמתו של מני. וכעשותנו את כל אלה, הבה נשוב ונשוה את ההודעות האלו השונות לכתבי־היד הידועים של הקצין. הבה ננסה למצוא, על־ידי שנחקור ונשוב ונחקור את מדם דליק ואת ילדיה, כמו גם את הרכב, ולנס, מעט יותר על דמותו ועל מנהגו של האיש ‘שזוף הפנים’. שאלות מכוונות בשום־שכל בוודאי תוצאנה, מפי מי מהאנשים האלה, ידיעות על הענין הזה המסוים (או על ענינים אחרים) – ידיעות אשר אולי אין גם האנשים עצמם יודעים כי בידם הן. ועתה נתחקה־נא אחר עקבותיה של הסירה אשר נטל שייט סירות־המשא בבוקר יום־השני, הוא העשרים־ושנים ביוני, ואשר נלקחה ממשרד־הסירות, בלא ידיעת הפקיד האחראי, ובלי ההגה, באיזו עת קודם לגלוי הגויה. בזהירות ובהתמדה הנאותות נמצא בלי כל ספק את הסירה הזאת; כי לא די שיוכל השייט אשר נטלה לזהותה, גם ההגה בידינו. איש אשר לבו טהור בהחלט לא יעזוב את ההגה של סירת־מפרש, מבלי לשאול לו. ופה יותן־נא לי להגניב שאלה. לא ניתן כל פרסום למציאת הסירה הזאת. חרש נלקחה אל משרד סירות־המשא, חרש גם הוצאה משם. אולם בעליה או המשתמש בה – איך קרה מקרהו להוודע, להקדים ולהוודע כבר ביום־השלישי בבוקר, שלא על־ידי פרסום, איה מקום הסירה אשר נלקחה ביום השני, איך נודע לו הדבר אם לא כי נניח אשר יש לו איזה קשר אל הצי – איזה קשר אישי קבוע המביא לידיעת פרטי־עניניו – לידיעת חדשותיו המקומיות הפעוטות?

"בדברי על הרוצח הבודד הגורר את משאו לחוף, כבר רמזתי כי מסתבר אשר השיג לו סירה. והנה שומה עלינו להניח כי הוטלה מרי רוז’ה מסירה המימה. ככה יהיה דבר כמובן. לא יתכן אשר תמסר הגויה למימיו הרדודים של החוף. הסמנים המיוחדים על גב הנרצחת ועל כתפיה מעידים על דפנות התחתית של סירה. גם אשר נמצאה הגויה בלא משקולת יש בו כדי לחזק את הדעת. אילו הוטלה מן החוף כי אז קשרו אליה משקולת. את העדרה של זו נוכל לתרץ רק אם נניח כי שכח הרוצח להקדים ולהצטיד בדבר הזה מראש. בעת השליכו את הגויה המימה אין־ספק כי יבחין במשגהו; אולם לעת ההיא לא תמצא תרופה בידו. כל סכנה תבוכר על פני שיבה לאותו חוף ארור. אחרי השתחררו ממטענו האיום, יחוש הרוצח העירה. שם, באיזה רציף נעלם, יעלה לחוף. אולי הסירה – האם יקשרנה? רב מדי יהיה חפזונו משיתן דעתו על דבר כקשירתה של סירה. יתר־על־כן, אם יקשרנו לרציף הרגש ירגיש אשר כמו קושר הוא עדות נגד עצמו. מחשבתו הטבעית תהיה להחלץ, ככל האפשר, מכל אשר היה לו קשר לפשעו. לא רק שינוס מן הרציף, גם לא יניח לסירה להשאר שם. בודאי יפקירנה לגלים. נלך־נא אחר דמויינו – בבוקר יוכה המסכן בהלה בל־תבוטא בראותו אשר נמצאה הסירה גם הושמה במקום אשר רגיל הוא לבקרו דבר־יום־ביומו – במקום אשר שם אולי מאלצת אותו חובתו לבקר. בלילה הבא, בלא העז לשאול להגה, לוקח הוא אותה. והנה איפה היא אותה סירת נטולת־הגה? יהי־נא גַלוי הדבר הזה מתכליותינו הראשונות. עם ראשית האור אשר יגה עליו יאיר שחר הצלחתנו. הסירה הזאת תנחנו, במהירות אשר תפתיע אף אותנו עצמנו, אל זה אשר שט בה במוצאי יום־המנוחה, יום־האסון, אשור ירדוף אשור, והרוצח ימצא.

[מטעמים אשר לא נפרטם, אך אשר מובנים יראו לקוראים רבים, התרנו לעצמנו להשמיט פה, מכתבי־היד אשר לפנינו, חלק המתאר את ההליכה על פי החוט, הדק לכאורה, אשר אליו הגיע דופין. רואים אנו לנכון רק לאמור בקצרה, כי הושגה התוצאה המבוקשת; וכי קיֵם המפקח בדיוק, ואם גם בלא־חמדה, את תנאי האמנה אַשר כרת עם האביר. מאמרו של מר פוֹ מסתיים בדברים הבאים. – המערכת]6.

הלא יובן כי מדבר אני על צרופי־מקרים ולא יותר מזה. אשר אמרתי למעלה בענין זה – די בּוֹ. בלבי אני לא תשכון כל אמונה במה שאינו־כדרך־הטבע. כי הבריאה והאלוהים שנים הם, זאת לא יכחיש כל איש אשר יחשוב. גם אין לפקפק בדבר, כי האחרון, בורא הראשונה, יוכל, ברצותו, להדריכה ולשנותה. “ברצותו”, אמרתי; כי השאלה שאלת הרצון היא, ולא, כטענת טֵרופה של חכמת ההגיון, שאלת הכוח. לא שאין האלהות יכולה לשנות את חוקיה, אלא כי עולבים אנו בה בדַמותנו אשר אפשר כי יהיה צורך בשנוי. במקורם נעשו החוקים האלה להיות כוללים את כל האפשרויות אשר תוכלנה להיות צפונות בעתיד. לגבי האלוהי הכל הוא עתה.

"חוזר אני, אפוא, ואומר, כי רק כדבֵּר בצרופי־מקרים מדבר אני בדברים האלה. יתר־על־כן: באשר אספר יראה כי בין גורלה של מרי ססיליה רוג’רס רעת־המזל, עד כמה שידוע הוא, לבין גורלה של פלונית מרי רוז’ה עד לתקופה מסוימת בקורותיה, ישנה הקבלה, אשר המחשבה על דיוקה הנפלא תביא את השכל במבוכה. אומר אני כי יֵראה כל זה. אך אל ישער איש גם רגע כי, בהמשיכי את ספור־המעשה של מרי מן התקופה אשר צינתי זה עתה והלאה, ובגלילת התעלומה אשר עטפה אותה עד לפתרונה, כוונה נסתרת לי לרמז על הרחבת ההקבלה, או אפילו לרמוז על כך, שהאמצעים אשר ננקטו בפריס לגלוי רוצחה של הגריזט, או אמצעים המיוסדים על איזה הקש דומה, יביאו לאיזו תוצאה דומה.

"כי, באשר לסעיפה השני של ההשערה, יש להשיב־אל־לב אשר השנוי הזעיר ביותר בעובדות שבשני המקרים עשוי לגרום טעויות נכבדות ביותר, עם שיפלג לגמרי את שני ארחי המאורעות; בדומה מאד לטעות בחשבון, אשר, בפני עצמה, אפשר שחסרת־ערך תהיה, אולם, בהמשך הדבר, תביא, אגב הכפלה בכל שלבי הפעולה, לידי תוצאה הנבדלת מן האמת הבדל עצום. וביחס לסעיף הראשון, אל לנו לשכוח כי עצם חישוב־האומדנות אשר הזכרתיו גוזר על כל הרחבה של ההקבלה, – גוזר עליה בפסקנות תקיפה ומוחלטת ככל אשר היתה זו כבר נמשכה ומדויקת. הרי זו אחת מאותן הנחות יוצאות־מן־הכלל, אשר עם היותה יאה, לכאורה, למחשבה המופרשת תכלית־הפרש ממחשבה מתמטית, יכול בכל־זאת המתמטיקאי לאחוז בה. הנה, למשל, אין דבר אשר יקשה יותר מלהוכיח לקורא הרגיל כי העובדה, אשר פעמים רצופות הטיל מצחק־בקוביה שֵשׁוֹנים, הריה סבה מספקת להמר המור מופלג ביותר אשר בנסיונו השלישי לא יטיל ששונים. דעה אשר כזאת ידחה השכל מיד. אין זה מסתבר כי תוכלנה שתי ההטלות אשר הוטלו, והשייכות עתה בהחלט לעבר, להשפיע על ההטלה אשר אין מקומה כי אם בעתיד. הסכוי להטלת ששונים דומה כי כמוהו כאשר יהיה בכל עת ובכל שעה – לאמור, נתון רק להשפעת ההטלות השונות האחרות אשר אפשר יהיה להטיל את הקוביה. ושקול זה דומה כי ברור הוא כל־כך עד כי תכופות יותר יתקבלו נסיונות להכחישו בחיוך מהתל משיתקבלו בדבר הדומה להקשבה רוחשת־כבוד. את המשגה הכרוך בזה – משגה גס אשר ריח קלקלה ריחו – לא אוכל לבקש לבאר בתחומים המוקצים לי כרגע; ובעלי־ההגיון לא יהיו צריכים לבאוּר. אולי די יהיה לאמור בזה כי אין הוא אלא טעות אחת משורת טעויות אין־קץ אשר תופענה על דרכו של ההגיון עקב תשוקתו לבקש את האמת בפֵּרוט.





  1. עם פרסומה הראשון של “תעלומת מרי רוז'ה” נחשבו הערות־השולים המוספות בזה מיותרות: אך עם חלוף שנים מאז הטרגדיה אשר עליה מיוסד הספור, ראוי להביאן, וכן גם לאמור מלים מספר להסברת הרקע הכללי: עלמה צעירה, מרי ססיליה רוג‘רס, נרצחה בקרבת ניו־יורק; ואף כי עורר מותה התרגשות עזה וממושכת, טרם נפתרה התעלומה אשר סביבו לעת הכתב והתפרסם הכתב הזה (נובמבר, 1842). פה ממלא המחבר, במסוה הרצאת גורלה של grisette פריסאית, בפרוט מדוקדק, אחר העובדות העיקריות שברציחתה של מרי רוג’רס ממש, בעוד אשר את העובדות הטפלות פוטר הוא במקבילותיהן. ככה מתיחס כל דיון הנסמך על הספור אל האמת: וחקירת האמת היתה התכלית.

    “תעלומת מרי רוז'ה” נתחברה ברחוק ממקום הפשע, ובלא כל אמצעי חקירה אחרים מאלה שספקו העתונים. ככה נעלם מן הסופר הרבה מאשר יכול לעמוד עליו אילו היה במקום־המעשה וביקר בסביבה. אף על פי כן אולי יאתה לספר כי שני אנשים (בהם מדם דליק שבספור) אשרו בהודאותיהם, במועדים שונים, זמן רב לאחר הפרסום, אשור מלא, לא רק את המסקנה הכללית, כי אם את כל הפרטים המשוערים העיקריים אשר על־ידם הושגה אותה מסקנה.  ↩

  2. שמו הבדוי של פוֹן־הרדנבּוּרג.  ↩

  3. ראה “מעשה־הרצח ברחוב מורג”.  ↩

  4. “תורה המיוסדת על תכונותיו של מוּשא, תמנע את פתוחה בהתאים למושאיה: וזה העורך ענינם על פי סבותיהם, יחדל מהעריכם בהתאם לתוצאותיהם. הנה כי כן מראה תורת־המשפטים של כל אומה, כי בהעשות החוק מדע ושיטה, חדל הוא מהיות צדק. השגגות אשר אליהן הביא מסירות עיורת לעקרונים של מיון את חוק־המדינה, תראינה לנו עם שנתבונן מה תכופות נאלצה התחיקה להתערב ולהשיב לשיטתו את שווי־המשקל שאבדה לזו”– לנדוֹר.  ↩

  5. מנה היה אחד האנשים אשר נחשדו ונאסרו בראשונה, אך מחסרון עדויות גמור שוחרר.  ↩

  6. של הילקוט אשר בו נדפס המאמר ראשונה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!