Nil sapientiae odiosius acumine nimio.
Seneca
ערב סעור אחד שבסתו שנת –18 בשעה שתיכף לאחר החשֵך, יושב הייתי בפריס ומתענג על כפל־התפנוק שבהרהורים ובמקטרת משובחת, בחברת ידידי, ק. אוגוסט דופין, בספריה, או בקובת הספרים הקטנה au troisiême, רחוב דינו 33, פרוור סֶן־זֶ’רמן. משך שעה למצער היתה דממה כבדה בינינו, ולו השקיף מי במזדמן אולי דימה כי איש ואיש מאתנו מכוון דעתו אך ורק לתמרות העשן המתאבך אשר מלא אותן אויר החדר. אפס אשר לי הנה הוגה הייתי בכמה ענינים אשר שמשו ענין לשיחה בינינו בשעה קודמת משעות הערב; כוונתי לפרשת רחוב מורג, ולתעלומה העולפת את רצח מרי רוֹז’ה. וכאשר נפתחה דלת חדרנו ויופע בה מיודענו הנושן, מסיה ג–, מפקח משטרת פריס, ראיתי, אפוא, בדבר כמין צרוף־של־מקרים.
הקבלנו פניו בלבביות, כי על כן משעשע היה האיש כמחצית היותו מאוס, ואנחנו לא ראינוהו זה שנים מספר. תחילה יושבים היינו בחשכה, ועתה קם דופין למען העלות אור, אך כאמור ג– כי בא להוועץ בנו, או, בעצם, לשאול לדעת ידיד באיזה ענין רשמי אשר הסב תלאה הרבה, אז חזר דופין וישב מבלי אשר יעלה האור.
“אם יש בזה דבר הצריך עיון”, אמר דופין, כאשר חזר בו מהדלק את הפתילה, “ניטיב לדרשו בחשיכה”.
“הרי זו עוד אחת מנטיותיך המשונות”, אמר המפקח, אשר היה זה ממנהגו לקרוא “משונה” לכל דבר אשר למעלה מהשגתו, ואשר ככה חי בתוך חיל עצום של “משונות”.
“אמת ויציב”, אמר דופין, בתתו לאורחו מקטרת ובהזיחו אליו כסא נוח.
“ומה הבעיה עתה?” שאלתי. “לא עוד ענין שברצח, אקווה?”
“הו, לא; לא ממנו ולא מקצתו. ולאמתו של דבר אמנם פשוט הוא הענין מאוד, ואינני מטיל ספק בדבר כי יכול נוכל אנו עצמנו לכלכלו; אבל חשוב חשבתי כי אל־נכון יאבה דופין לשמוע את פרטיו, על כי כה מופלא הוא ומשונה”.
“פשוט ומשונה”, אמר דופין.
“אמנם כן; אף לא כזה הוא דווקא. לאמתו של דבר במבוכה רבה היינו עקב אשר כה פשוט הוא הענין, ובכל־זאת יוליכנו תוֹעָה”.
“שמא עצם פשטותו של הדבר היא אשר תדיח אתכם”, אמר ידידי.
“מה נואלת אשר דברת!” השיב המפקח, והוא שוחק מקרב־לב.
“שמא ברורה היא התעלומה מעט מדי”, אומר דופין.
“הה, שמים! איה האוזן אשר שמעה דעה אשר כזאת?”
“נהירה מעט מדי”.
“חה! חה! חה! – חה! חה! חה! הו! הו! הו!”, הרעים אורחנו, והוא מבודח ביותר, “הה, דופין, עוד תמיתני גם המת!”
“ומהו, ככלות הכל, הענין אשר לפנינו?” שאלתי.
“הנה אני אומר לך”, השיב המפקח, נפח מפח רב ומהורהר, והתישב על כסאו. “במלים ספורות אומר לך; אולם בטרם אפתח, תנוני ואזהירכם כי הפרשה הזאת דורשת סודיות רבה ביותר, וכי מסתבר הוא גם ודאי כי תאבד לי המשרה אשר אני מחזיק בה עתה, אם יוודע כי גליתי למישהו את הסוד”.
“המשך”, אמרתי.
“אם תחפּץ”, אמר דופין.
“מוטב, אפוא; ממקור רם מאד הודיעוני אישית, כי איזו תעודה אשר אין כחשיבותה נגנבה מגנזי המלכות. האיש אשר גנבה ידוע הוא; ומעבר לכל ספק; ראוהו בקחתו אותה. ידוע גם כי עדין ברשותו היא”.
“דבר זה איך הוא ידוע?” שאל דופין.
“דבר זה נלמד בבירור”, השיב המפקח, “מטיב התעודה, ומאי־הופעתן של כמה תוצאות אשר תגלינה תיכף לצאת התעודה מרשות הגוזל – לאמור, עם אשר יעשה בה את השמוש אשר אל־נכון כוונתו לעשותו בה באחרית־דבר”.
“באר־נא דבריך מעט יותר”, אמרתי.
“כי־כן אולי אפליג עד כדי לאמור כי נותן המסמך למחזיק בו כוח מסוים במקום מסוים אשר שם עצום ערכו של כוח אשר כזה”. חביבה היתה על המפקח לשון־הערומים של הדיפלומטיה.
“עדין לא אבין כמו”, אמר דופין.
“האמנם? מוטב; עם אשר תגולה התעודה לאיש שלישי, אשר לא יכונה בשם, יועם כבודה של אישיות אשר מעמדה מרומם הוא ביותר; ועובדה זו היא הנותנת למחזיק התעודה יתרון על האישיות הנעלה אשר לכבודו ולשלומו הסכנה נשקפת”.
“אולם יתרון זה”, נכנסתי לתוך דבריו, "תלוי יהיה בידיעת הגוזל כי יודע הנגזל את הגוזל. מי זה יעיז– ".
“הגנב”, אמר ג., “הוא הוזיר ד–, אשר יעיז לעשות כל מעשה, בין אם יאה הוא לאדם בין אם אינו יאה. אורח הגניבה לא היה שנון פחות שהיה נועז. את התעודה הנדונה – מכתב היה זה, אומר גלויות – קבלה האישיות הנגזלת בהיותה לבדה בבּוּדוּאַר המלכותי. עוד היא קוראה בו והנה הפריעתה כניסתה של האישיות המרוממה השניה אשר ממנה חפצה להסתיר את התעודה במיוחד. לאחר נסיון נחפז וריק להטילה לתוך מגרה, נאלצה להניחה, פתוחה היתה זו, על השולחן. אולם מהיות הכתובת למעלה, ובהיות ותוך המכתב לא התגלה, לא הושם אליו לב. והנה ברגע זה מופיע הוזיר ד–. עינו החדה מבחינה במכתב מיד, מכירה את כתב הכתובת, רואה במבוכת האישיות אשר אליה יעוד המכתב, ויורדת עד חקר סודה. אחרי אשר נושא הוא ונותן באלה ענינים, והוא אץ ונחפז כמנהגו, מוציא הוא מכתב הדומה במעט לזה הנידון, פותחו, מעמיד־פנים כאילו יקרא בו, ואחר מניח הוא אותו בסמוך מאד לשני. שוב הוא מדבר כחמש־עשרה דקות בעסקי הצבור. באחרונה הולך הוא משם, ועם לכתו גם יקח מעל השולחן את המכתב אשר לא לו הוא כלל. בעליו החוקי ראה את הדבר, אך, כמובן, לא העיז לעורר שימת־לב למעשה, בנוכחות האישיות השלישית אשר עמדה על ידו. הוזיר חמק־עבר לו; ועל השולחן השאיר את מכתבו שלו, נטול הערך”.
“הנה, אפוא”, אמר אלי דופין, “הדבר אשר שאלת לבעבור יהיה היתרון שלם – ידיעת הגוזל כי יודע הנגזל את הגוזל”.
“כן”, השיב המפקח; “והכוח אשר הושג ככה מנוצל, מזה כמה חודשים, במדה מסוכנת מאד, לצרכים מדיניים. מיום ליום תקיפה האישיות הנגזלת יותר ויותר בדעתה, כי שומה עליה להשיב את מכתבה הגזול. ביאושה מסרה את הענין לי, ולבסוף”.
“לסוכן”, אמר דופין, בתוך סופת עשן כלילה, “אשר פיכח ממנו לא יבוקש, אדמה גם לא יצוייר”.
“בחלקות אתה שת לי”, הישב המפקח; “אולם אפשר כי נֶהגתה מין דעה אשר כזאת”.
"ברור, אמרתי, “כדבריך, כי במכתב מחזיק עוד הוזיר; יען אשר החזקה זו, ולא איזה שמוש הנעשה במכתב, הוא המעניק את הכוח. עם עשיית השמוש יסור הכוח”.
“אמת”, אמר ג.; ובהכרה זאת המשכתי. ראשית דאגתי היתה לחפש חפש היטב במעונו של הוזיר; ופה נבע עיקר מבוכתי מן הצורך לחפש בלא ידיעתו. בראש־וראשונה, התרו בי על הסכנה אשר תצוף עם אשר יותר לו טעם לחשוד בזממנו".
“אולם”, אמרתי, “הלא בחקירות האלו דרכך סלולה לפניך. תכופות כבר עשתה משטרת פריס כדבר הזה”.
“הה, כן; ומפני זה לא נואשתי. והליכותיו של הוזיר גם היו לי לתועלת רבה. תכופות יעדר ממעונו כל הלילה. משרתיו לא רבים הם כלל. ישנים הם בריחוק מחדר אדונם, ומהיותם בני־נַפּוֹלי בעיקרם הנקל הוא להשקותם לשכרה. הלא תדע כי מפתחות לי אשר בהם אוכל לפתוח כל חדר ולשכה בפריס. משך שלשה חדשים לא עבר לילה אשר לא אהיה עסוק מרבית שעותיו, בעצמי ובגופי, בחפוש קפדני במלונו של ד–. כבודי נוגע בדבר, ואם אזכיר סוד גדול, עצום הוא הפרס. אשר על כן לא חדלתי מחפש עד אשר הוברר לי בתכלית כי רבה ערמת הגנב מערמתי. אדמה כי בדקתי במעון כל זוית ופנה אשר בהן אולי אפשר להצפין את התעודה”.
“אך האין זה אפשר”, שאלתי ואמרתי, “כי, אף שאין ספק בדבר, כי מחזיק הוזיר במכתב, אולי הצפינו באיזה מקום מחוץ למעונו שלו?”
“דבר זה כמעט מן הנמנע הוא”, אמר דופין. “מעמד הדברים הנוכחי המיוחד בחצר, ובפרט מעמד אותן מזימות אשר בהן מעורב ד–, כידוע יעשו את היות התעודה בת־שמוש בכהרף־עין, את היותה נתונה לגילוי בן־רגע – ענין השווה כמעט בחשיבותו להחזקה בה”.
“היותה נתונה לגילוי?” אמרתי.
“פרושו של דבר, נתונה להשמד”, אמר דופין.
“אמת”, חויתי; “נהיר, אפוא, כי במעון הוא המכתב. ואשר להיותו עם הוזיר ממש, רשאים אנו לחשוב כי הדבר הזה אין להעלותו על הדעת”.
“בהחלט”, אמר המפקח. “פעמים שמו לו מארב שודדי־דרכים, כביכול, ובהשגחתי אני בדקוהו בקפידה”
“יכולת לחשוך את נפשך מן הטורח הזה”, אמר דופין. “סבור אני כי אין ד– שוטה גמור, וגם לו היה כן, בוודאי חזה את המארבים האלה מראש, כדבר מובן מאליו”.
“לא שוטה גמור הוא”, אמר ג., “אפס הנה פיטן הוא, ולדעתי אך כפשע בין הפיטן לבין השוטה”.
“אמת”, אמר דופין, אחרי יניקה ממושכת ורבת־סרעפים ממקטורתו, “אם כי אני עצמי חטאתי בהפרחת אלה חרוזים”.
“שמא תרצה”, אמרתי, “את פרטי חפושך”.
“הנה כי כן, אזור אזרנו חלצינו ונחפש בכל. נסיון רב לי בענינים האלה. חדר־חדר בדקתי את בנין כולו, ואת לילותיו של שבוע תמים הקדשתי לכל חדר. בתחילה בחנו את רהיטיו של כל חדר. פתחנו כל מגרה שבנמצא; והלא וודאי ידעת כי לגבי איש־משטרה מאומן כיאות, אין דבר מעין מגרה ‘סודית’ בגדר האפשר. אך גולם הוא האיש אשר יניח למגרה ‘סודית’ להעלם מעינו בחפוש ממין זה. כל־כך פשוט הוא הדבר. יש איזה נפח – איזה מרחב מסויים – שיש להביאו בחשבון ובכל לשכה. ופה הלא יש בידינו סרגלים מדוייקים. כמלוא חוט־השערה לא יכול להעלם מעינינו. אחרי הלשכות פנינו אל הכסאות. את הכריות בדקנו במחטים הנאות והארוכות אשר ראיתָנו משתמש בהן. מן השולחנות הסרנו את גביהם”.
“זו למה?”
“יש אשר יסיט האיש, המבקש להצפין איזה חפץ, את גבו של שולחן, או איזה חלק אחר של רהיט הערוך בדומה; אחר יקדח ברגל השולחן, את החפץ ישים בחור, ואת הגב ישוב ויקבע במקומו. גם בתחתיותיהן וגוּלותיהן של מוּטות מטה יעשה כן”.
“אך האם לא יתכן לגלוֹת את החור בהקשה?” שאלתי.
“בשום פנים לא, אם, כאשר יוטמן החפץ, יחוּתל מוֹך די הצורך. מלבד זאת, במקרה אשר לפנינו חייבים היינו לעשות מעשינו בלא שאון”.
“אך הן לא יכולתם להסיר – הן לא יכולתם לפרק לחלקים את כל הרהיטים אשר בהם יתכן להטמין דבר באורח אשר ציינת. אולם מכתב הלא ניתן לגללו למגילה דקה, אשר בדמותה ובנפחה לא תיבדל ברב מצנוֹרת־סריגה, ובצורה זאת אפשר לתתוֹ בעֲוָק של כסא, למשל. הן לא פרקתם את כל הכסאות לחלקיהם?”
“בודאי לא; אולם היטבנו עשה – בדקנו את עוקיו של כל כסא אשר במלון, אף גם את פרקיו של כל רהיט מן הרהיטים, בעזרת מגדלת אדירה ביותר. לוּ היו שם אלה עקבות שהם של פרץ אשר נפרץ זה מקרוב הלא בכהרף־עין גלינום. קוֹרט אחד של שחק־מקדח, למשל, הלא ברור יהיה כתפוח. כל קלקלה בדיוק – כל בקיע אשר־לא־כן בפרקים – הן די יהיה באלה למען נגלם לבטח”.
“הדעת נותנת כי התבוננתם במראות, בין הטבלות לרקועים, וכי בחנתם את המטות ואת כלי־המטות, כמו גם את הוילאות והשטיחים”.
“זה מובן; וכאשר כּלינו מעשינו אלה בכל רהיט ורהיט, בדקנו את הבית עצמנו. חלקנו את הבית כולו למחלקות, ואת אלו מנינו, לבל נפסח גם על אחת מהן; אחר התגוננו במגדלת, כבתחילה, בכל זרת־מרובּעת במקום, ואף שני הבתים הסמוכים בכלל”.
“הבתים הסמוכים!” קראתי; “אל־נכון רב היה טרחך גם רב”.
“אמנם כן: אפס הפרס המוצע עצום הוא”.
“כולל אתה גם את המגרשים אשר סביב הבתים?”
“כל המגרשים מרוצפים לבנים. באלה מועט היה טרחנו ביחס. בדקנו את האזוב בינות ללבנים, ולא מצאנו שם דבר אשר־לא־כן”.
“בנירותיו של ד – חפשתם, כמובן, וכן בספרי הספריה?”
“בודאי; כל צרור וחבילה פתחנו; לא די שפתחנו כל ספר, גם הפכנו כל דף בכל כרך, מבלי אשר נסתפק בטריפת־דפּים סתם, כמנהג כמה מפקידי המשטרה שלנו. כמו כן מדדנו את עביה של כל כריכה, מדידה מדויקת ביותר, ובדיקה קפדנית ביותר בדקנוה במגדלת. אילו נעשה מעשה זה־מקרוב באיזו מֵהֵנה, כי אז אי־אפשר היה בשום־פנים־ואופן אשר לא יובחן בעובדה. חמשה או ששה כרכים, אשר אך זה בוֹאם מתחת ידי הכּורך, בדקנו לארכם בדיקה מדוקדקת במחטים”.
“חקרתם את הרצפות מתחת לשטיחים?”
“בלי כל ספק. כל שטיח הסרנו, ובמגדלת בדקנו את הקרשים”.
“ואת הגליונים אשר על הכתלים?”
“כן”.
“חפשתם במרתפים?”
“חפשנו”.
“אם כן”, אמרתי, “חשבון־שוא היה חשבונכם, והמכתב איננו במקום, כאשר תחשוב”.
“ירא אני כי בזאת צדקת”, אמר המפקח. “ואתה, דופין, מה הדבר אשר תיעצני לעשותו?”
“לחקור את המקום חקור היטב”.
“דבר זה מיותר הוא בתכלית”, השיב ג. –. “בטוח אני, כי אין המכתב נמצא בבית, לא־פחות משבטוח אני בנשמת־אפּי”.
“אין לי עצה טובה מזו, לעוּצה לך”, אמר דופין. “יש אתך, כמובן, תיאור מדויק של המכתב?”
“הה, כן!” – ופה הוציא המפקח פנקס רשומות והחל קורא בקול תאור מפורט של מראיתה הפנימית, וביחוד של זו החיצונית של התעודה הנעדרת. עת־מה לאחר כּלותו לקרוא את התיאור הזה הלך מעמנו, ורוחו של האדון הטוב נעכּרת כאשר לא ידעתיה עוד מעודי.
כעבור כחודש ימים בא לבקרנו שנית ומצאנו עסוקים כמעט באותם הדברים, אשר עסקנו בם בראשונה. הוא נטל מקטרת וכסא ופתח באיזו שיחה שבשיגרה. לבסוף אמרתי:
“כי־כן, ג., המכתב הגנוב מה היה עליו? הדעת נותנת כי באחרית־הדבר התברר לך אשר לא יתכן כלל להערים על הוזיר?”
“מאֵרה על ראשו, אומר אני – כן; אכן, שבתי ובדקתי, כעצת דופין – אך עמל־חנם היה כל זה, כאשר ידעתי מראש”.
“מה הוא הפרס אשר הוצע, אמרת?” שאל דופין.
“דגול ורב – נדיב מאד הוא הפרס – לא אובה לאמור מה גדלו, בדיוק; אך דבר אחד אמוֹר אומר, אשר לא אהסס לתת את המחאתי אני על סכום חמשים אלף פרנק לכל אשר יוכל להשיג לי את המכתב הזה. אכן, מיום ליום רבה חשיבות הדבר והולכת; והפרס הוכפל לא־מכבר. אפס גם כי ישולש יבצר ממני לעשות יותר משעשיתי”.
“אמנם כן”, הפטיר דופין בנעימה, והוא מפיח במקטרותו. “באמת – חושב אני, ג., כי לא אמצת – את כל כוחותיך בענין הזה. יכולת לעשות מעט יותר, חושב אני, הה?”
“איך? – באיזה אופן”
“הנה – פוף, פוף – יכולת – פוף, פוף – לשאול בעצת איש, הה? פוף, פוף, פוף. הזוכר אתה את ספּור המעשה אשר יספרו על אַבֶּרְנֵתִי?”
“לא; לאבדון אותו אבּרנתי!”
“בהחלט; לאבדון ולשאול־תחתיות. אבל בזמן מן הזמנים זמם עשיר כּילי אחד להוציא במרמה חות־דעת רפואית מאבּרנתי זה. אגב שיחה שבשיגרה, אשר עורר, לתכלית זו, בחברה פרטית, רמז לרופא על מקרהו כרמוז על מקרהו של איש דמיוני”.
"נניח', אמר הכּילי, “כי כאלה וכאלה הם סמני חליו; ועתה הרופא, מה היית אתה מצווה עליו ליטוֹל?”
“‘ליטול!’ אמר אברנתי, ‘ליטול עצה, כמובן’”.
“אולם”, אמר המפקח, בתרעומת־מה, “בכל־לב רוצה אני ליטול עצה, גם לשלם תמורתה. באמת אתן חמשים אלף פרנק לכל אשר יעזור לי בדבר הזה”.
“אם כן הוא”, השיב דופין, בפתחו מגרה, ובהוציאו פנקס־המחאות, “יכול תוכל לכתוב לי המחאה על הסכום האמור. אחרי אשר תחתום עליה, אמסור לך את המכתב”.
הייתי כנדהם. המפקח נראה הלוּם־רעם בתכלית. כמה דקות נשאר יושב בלא־אומר ובלא־ניע, והוא מביט ברעו באין־אִמון, פיו פעור ועיניו כמו יוצאות מחוריהן; אחר התעשת, לכאורה, באיזו מדה, תפס בעט, ולאחר כמה שהיות ומבטים בוהים, כתב לאחרונה המחאה על סכום חמשים אלף פרנק, חתם עליה, והושיטה לדופין. הלז בחנה בשוּם־לב ונתנה בנרתיקו; אחר פתח מכתבה נעוּלה. הוציא משם מכתב ונתנוֹ למפקח. הפקיד הזה תפסוֹ בסערת־חדווה, פתחוֹ בידים רועדות, העיף בו מבט מהיר, ואחר זינק בפּרכוס־אברים אל הדלת ובלא פניות הרבה התפרץ מן החדר ומן הבית, מבלי אשר הוציא הגה מפיו מאז בקשהו דופין לכתוב את ההמחאה.
אחרי צאתו פתח רעי בדבר־הסבּר.
“משטרת פריס”, אמר, “חרוצה היא להפליא על פי דרכה. אנשיה עקשנים הם, שנוּנים, פכּחים, ובקיאים הם היטב בחכמה אשר נדמה כי אותה בעיקר דורשים תפקידיהם. הנה כי כן, כאשר תיאר לנו ג. – את דרך חפּוּשיו בנוה ד.–, האמנתי באמונה שלימה כי חקירה מספּקת חקר – ככל אשר השיגה ידו”.
“ככל אשר השיגה ידו?” אמרתי.
“כן”, אמר דופין. “האמצעים אשר ניקטו לא די שמצויינים היו במינם, גם בוצעו להפליא. אילו נטמן המכתב בתחום חפּושם, כי אז מצאוהו הברנשים האלה, בלי כל ספק”.
אני שתקתי – אך נראה כי רם־לב היה בכל אשר אמר.
“האמצעים, איפוא”, המשיך, “טובים היו במינם, גם היטב הוצאו לפעולות; חסורנים היה בהיותם בלתי־כשרים־לשמוש כלפי המקרה הזה והאדם הזה. שורה ידועה של תחבולות שנונות ביותר הריהי, לגבי המפקח, כמין מיטת פּרוֹקרוּסטס, אשר אליה מתאים הוא את זממיו בעל־כרחם. אך לעולם הוא שוגה אם בהיותו מעמיק ואם בהיותו שטחי מכפי אשר יצריך הענין אשר לפניו; והרבה דרדקים של בתי־ספר טוב הגיונם מהגיונו. הכרתי לדעת דרדק אחד כבן שמונה שנים, אשר עורר התפעלות כללית בהצלחתו בניחושים במשחק ‘זוג או פּרט’. צחוק זה פשוט הוא, ובששים יצחקו בו. המצחק האחד יחזיק בידו כמה מן הצעצועים האלה, וישאל את רעהו אם זוג הוא מספרים ואם פרט. אם נכונה ניחש המנחש, וזכה בשיש אחד; ואם טעה, והפסיד אחד. הנער אשר עליו אני מדבר זכה בכל השישים אשר בבית־הספר, כמובן היה לו איזה עקרון בניחושו; והעקרון הזה לא היה כי אם הסתכלות בחריפותם של יריביו ואמידתה. הנה, למשל, פתי גמור יריבוֹ, והוא נושא את ידו הקמוצה ושואל, ‘זוג או פרט?’ הדרדק שלנו משיב, ‘פרט’, ומפסיד; אך בבּוֹחן השני זוכה הוא, כי אז יאמר לנפשו: זוגי היה מספר שישיו של הפּתי בבוחן הראשון, ואין פכחותו מספיקה אלא להיות מספרם פרט בשני; אשר על כן אנחש כי פּרט הוא מספרם'; – ככה ינחש, וזכה. והנה, אם נופלת פתיות יריבו בדרגה אחת מזו, הלא ככה ישקול בדעתו: ‘ברנש זה מוצא כי בראשונה נחשתי כי פּרט המספר, ועתה תהיה ראשית כוונתו להמיר את הפרט תמורה פשוטה בזוג, כמעשה הפתי הראשון; אך מיד תחלוף בו מחשבה שניה לאמור כי פשוטה מדי היא התמורה הזאת, ולבסוף יליט להשאיר את המספר זוגי כבראשונה. כאשר על כן אנחש כי זוגי הוא המספר’; – ככה ינחש וזכה. והנה אורח חישובו זה של הדרדק, אשר חבריו יקראו לו ‘בן־מזל’ – מהו, בשרשו של דבר?”
“אין זה”, אמרתי, “כי אם הזדהות שכלו של המחשב עם זה של יריבו”.
“אמנם כן”, אמר דופין; “וכאשר שאלתי את הנער מה האמצעים אשר בהם השיג את ההזדהות השלמה אשר בה הצלחתו, ענני כדברים האלה: ‘כאשר אחפּץ למצוא מה חכם, או מה טפּש, מה טוב, או מה רע הוא מישהו, או מהן מחשבותיו ברגע זה, מעלה אני על פני ארשת המתאימה, ככל האפשר, לארשת פניו הוא, ואחר אמתין לראות מה המחשבות אשר תעלינה בדעתי, או מה ההרגשות אשר תתעוררנה בלבבי, כהולמות את הארשת או כתואמות לה’. מענהו זה של הדרדק הוא מקור כל העמקות המדומה אשר תיוחס ללָרוֹשפוּקוֹ, ללה־בּוֹגיב, למקיולי, ולקמפּנלָה”.
“וההזדהות”, אמרתי, “של שכל המחשב עם זה של יריבו, תלויה היא, אם בנתי לריעך, בדיוק אמידתו של שכל היריב”.
“מבחינת ערכה המעשי תלויה היא בדבר הזה”, השיב דופין; “והמפקח וגדוד נכשלים לעתים קרובות כל כך, ראשית, מפני העדר ההזדהות הזאת, ושנית, מפני אמידה מוטעית, או, בעצם, בעטי אי־אמידה, של השכל אשר כנגדם. אין הם מעלים על דעתם כי אם את מושגי השנינות שלהם; ובתוּרם אחר דבר נסתר, רק אל האופנים אשר בהם היו הם מסתירים אותו ישעוּ. צודקים הם ברב – בחשבם כי שנינותם שלהם משקפת נאמנה את זו של ההמון; אבל כאשר תהיה ערמת הפושע שונה במהותה מערמתם, אז, כמובן, יפיר הפושע את עצתם. דבר זה יקרה תמיד בהיות ערמתו של הלז רבה משלהם, ורגיל הוא מאד בהיותה פחותה משלהם. אין הם יודעים כל גינוני עקרון בחקירותיהם; לכל המוטב, כאשר יחזק עליהם איזה הכרח דוחק – איזה פרס יוצר־מגדר־הרגיל – ירחיבו את ארחות הנוהג שלהם הנושנות או יפליגו בהן. מה, דרך־משל נעשה במקרהו זה של ד. – לשנות את עקרון הפעולה? מה כל הקדיחה הזאת, והבדיקה, וההקשה, והבחינה במגדלת, וחלוקת שטח הבנין לזרתות־מרובעות – מה כל זה אם לא הפלגה בשמוש של העקרון האחד, או של שורת העקרונות. האחת, של חפוש, המיוסדים על שורת המושגים האחת ביחס לשנינות האדם, אשר בה הורגל המפקח בתקופות שרותו הממושכת? האינך רואה כי בטוח היה אשר כל האנשים נוהגים להצפין מכתב, לא דוקא בנקב־המקדח אשר נקדח ברגל־כסא, אלא, למצער באלה חורים או זויות יוצאי־דופן שהם, אשר עליהם יורה מהלך־מחשבה אשר ימריץ אדם להחביא מכתב בנקב־מקדח קדוח ברגל־כסא? והאם לא תראה כי רק למקרים־שבשיגרה מתאימים מחבואי־פליאה אשר בכל מקרי ההסתר הלא תיכף־ומיד תהיה טמינת החפץ המוצפּן – טמינתו באורח פּליאה זה – בת־השג וגם מושגת; וכך אפוא אין גילויו תלוי כלל בחריפותם של המחפשים, כי אם רק בשימת־לבם, באורך־רוחם ובקשי־ערפם בלבד; ובמקום שם חשיבות לו למקרה – או, דבר השקול כנגד זה בעיני המשטרה, כאשר גדול הוא הפרס, – לא נודע אשר תכזבנה הסגולות האמורות גם פעם. עתה הן תבין למה התכוונתי באמרי כי אילו הוצפּן המכתב באיזה מקום שבתחומי בדיקתו של המפקח – במלים אחרות, אילו היה עקרון טמינתו כליל בכלל עקרונותיו של המפקח – כי אז היה גילויו של זה ענין שמחוץ לגדר ספק. אפס היטב נתעה הפקיד הזה בשוא; ושורש סבּתה של מפלתו הלא הוא בהנחה כי שוטה הוא הוזיר עקב אשר יצא לו שם בפיטנים. כל השוטים פיטנים הם; בזאת מרגיש המפקח; ואין עליו כי אשמת non distrbutio medii באשר הסיק מכאן כי כל הפיטנים שוטים המה”.
“אך האמנם הפיטן הוא זה?” שאלתי. “ידעתי כי שני אחים הם; ושניהם קנו להם תהילה בשדה־ספר. אדמה כי הוזיר כתב בהשכּל על החשבון הדיפרנציאלי. מתמטיקן הוא, ולא פּיטן”.
“טועה אתה; יודע אני אותו היטב; גם מתימטיקן הוא גם פּיטן. כמי שגם פיטן וגם מתמטיקן הוא, ייטיב חשב; אילו רק מתמטיקן היה, כי אז נבצר מעמו לחשב, וכה נתון היה לרחמי המפקח”.
“הפתעתני”, אמרתי, “בדעותיך אלו, אשר אין דעת הבריות סובלתן. הן אין את נפשך לבטל את המחשבה אשר דורות על דורות הפכו והפכו בה. זה מכבר נחשב השכל המתימטי השכל בה”א־הידיעה par excellence".
“Ilyaà parier'”, השיב דופין, בדבריו של שמפוֹר, “‘que toute idée publique, toute convention reçue est une sottise, car elle a convenu au plus grand nombre.’” המתימטיקנים, מודה אני לך, עשו כמיטב יכלתם להפיץ את הטעות המקובלת אשר דברת עליה, ואשר אין מדת הטעות שבה פוחתת עקב היותה נפוצה כאמת. בכשרון הראוי לתכלית טובה יותר החדירו את המונח ‘נתוּח’ כמוּסב על האלגבּרה. כזב זה במיוחד הצרפתים הם אבותיו; אך אם יש למונח חשיבות כלשהי – אם נאצל על מלים ערך כלשהו מהתאמתן – הרי מובעת ‘אלגברה’ ב’נתוח' באותה מדה, לערך, שמורה ברוֹמית ambitus'' על אמביציה, ‘religio’ על דת, או ‘homines honesti’ על קבוצה של אנשים מהוגנים".
“רואה אני כי ריב לך”, אמרתי, “בכמה מהאלגבראים של פריס; אך המשך נא”.
"חולק אני על כשרו, וגם על ערכו, אפוא, של אותו שכל אשר חונך באיזו צורה שאינה הגיונית־מופשטת. המתמטיקה היא מדע הצורה והכמות; החישוב המתמטי אין הוא כי אם חכמת ההגיון בשמשה להסתכלות בצורה ובכמות. הטעות הגדולה היא בהנחה כי אפילו האמתות של הדבר המכוּנה אלגברה טהורה אמתות מופשטות הן או כלליות. וטעות זו גסה היא כל כך עד אשר תמה אני איך קבלוה הכּל. אכּסיוֹמים מתמטיים אין הם אכסיומים של אמת כללית. אשר נכון יהיה באשר ליחס – אשר בין צורה לכמות – תכופות לא יהיה כי אם כזב גס כאשר יוּסב על המדות, דרך־משל. במדע זה האחרון נפרץ הוא מאד, אשר לא יהיה זה אמת כי שוים החלקים המקובצים לשלם. גם בכימיה לא יצלח האכּסיום הזה. גם בעיון במניעים לא יצלח; כי שני מניעים, כל אחד בעל ערך נתון, אין הכרח שבהצטרפם יהיה להם ערך השווה לסכום ערכיהם הנפרדים. יש עוד הרבה אמתות מתימטיות אשר אין הן אמתות כי אם בתחומי היחס. אך, מתוך הרגל, מסתמך המתימטיקן על אמתותיו המוגבלות כעל אמתות ששמושן כולל בהחלט – כאשר אמנם תצטיירנה בעיני הכל. ברינט ב’מיתולוגיה' שלו רבּת הדעת, מזכיר מקור טעות דומה, באמרו כי ‘חרף אשר אין מאמינים במעשיותיהם של עובדי־הכוכבים, שוכחים אנו עצמנו בתמידות, ולמדים מהן כאילו ממשויות קימות היו’. אכן, בקרב האלגבראים, אשר עובדי־כוכבים הם עצמם, האמן יאמינו ב’מעשיות' האלו, ולמוד ילמדו מהן לאו דווקא מפני חולשת זכרון כי אם מפני בלבול־עשתונות שאין־לו־שחר. קצורו של דבר, מימי עוד לא פגשתי במי אשר אינו אלא מתמטיקן ויפּתה לנטוֹש את השרשים השוים, או שלא יאמין בסתר, כהאמן בעיקר מעיקרי אמונתו, כי x2+px שווה הוא בהחלט וללא־תנאי ל־q. נסה־נא ואמור לאחד האדונים האלה, כי לדעתם אפשר אשר יקרה ולא יהיה x2+px שווה בתכלית ל־q, ואחרי הסבירך לו את כוונת דבריך, מהר וָצא מתחום־הישגו במהירות היאותה, כי אין כל ספק שינסה למחוץ את קדקדך.
“רצוני לאמור”, המשיך דופין, בעוד אני שוחק על הערותיו האחרונות, “כי אילו היה הוזיר מתמטיקן בלבד, לא היה המפקח צריך כלל לתת לי את ההמחאה הזאת. אפס אני ידעתיו הן כמתמטיקן הן כפיטן, והאמצעים אשר נקטתי הותאמו לכשרונו, בהתחשב במסיבות בהן היה נתון. גם כאיש מאנשי־החצר ידעתיו, וכ־ intriguant נועז. איש אשר כזה, חשבתי בלבבי, בוודאי ידועות לו ארחות פעולתה של המשטרה. בוודאי צפה־מראש – והעובדות הוכיחו כי אכן צפה־מראש – את המארבים אשר הושמו לו. אל־נכון שער־מראש, הרהרתי, כי תערכנה חקירות חשאיות במעונו. בההעדרו בלילות מן הבית לעתים תכופות, דבר אשר המפקח שׂשׂ עליו כעל עזר ברור להצלחתו, ראיתי אני רק תחבולות, אשר כוונתן להניח למשטרה לחפש חפש נמרץ, וככה לעורר בה את ההכרה, אשר אליה, אכן, הגיע ג.–, בסופו של דבר – את ההכרה אשר אין המכתב נמצא במקום. כן גם הרגשתי כי כל אותו מהלך־מחשבת, אשר אך זה עמלתי לתארו לך, בנוגע לעקרונה הקבוע של פעולת המשטרה בחפּשה אחר חפצים מוצפנים – הרגשתי כי כל אותו מהלך־מחשבה מן המוכרח הוא שיעבור במוחו של הוזיר. בהכרח היה עליו לגרום לו שיבוז לכל המחבואים השגורים. הוא לא יכול, הרהרתי, להיוָאל עד לבלי ראוֹת, כי הסבוּך והחבוי בחביוני מלונו גלוי יהיה כחדריו הגלויים לעיניו, לאזמליו, למקדחיו ולמגדלותיו של המפקח. ראיתי, בקצרה, כי אל הפשוט יפנה, בחינת דבר המובן מאליו, אם לא יגיע לכך במחשבה־תחילה, בחינת דבר שבבחירה. אולי תזכור מה אדיר היה צחוקו של המפקח, כאשר חויתי דעתי, בפגישתנו הראשונה, לאמור, כי אפשר שהוגיעתו התעלומה הזאת כל כך עקב היותה כה נהירה”.
“כן”, אמרתי, “היטב אזכור את צהלתו. באמת־ובתמים חשבתי כי השבץ יאחזנו”.
“העולם הגשמי”, המשיך דופין, “מלא הוא תופעות הדומות דמיון מדוייק מאד לבלתי־גשמי; וככה ניתן חיזוק־מה לדוֹגמה של הדברנים, האומרת כי ההשאלה וההמשלה ניתן לעשותן חיזוק לטענה לא־פחות מלעשותן קישוט לתיאור. העקרון של vis inertiae דרך־משל, דומה כי אחד הוא הן בפיסיקה הן במטפיסיקה. באותה מידה שנכון הוא, בזו הראשונה, כי קשה יותר להניע. גוף גדול מלהניע גוף קטן, וכי אף תאוצתו מותנית בקושי הזה, באותה מידה נכון הוא גם, בזו האחרונה, כי השכל הגדול יותר בכשרו, עם היותו נמרץ יותר, מתמיד יותר והרה־תוצאות יותר בתנועותיו מזה הירוּד ממנו במעלה, הנה כבד־הנעה הוא יותר, ונבוך יותר, ומלא היסוס הוא בראשית התקדמותו. שוב: ההשבת פעם אל לבך איזה משלטי־חוצות, אשר מעל לפתחי החנויות ירתק שימת־לב יותר מכל?”
“מעולם לא נתתי דעתי על הדבר”, אמרתי.
“צחוק חידות ישנו”, המשיך, "אשר על מפּה יצחקו בו. אחד המצחקים שואל מרעהו אשר ימצא לו מלה ידועה – שם של עיר, נהר, מדינה או ממלכה – בקצרה, איזו מלה שהיא, על פניה המנוּמרות והמסוכסכות של המפה. הטירון בצחוק יבקש בדרך־כלל להביך את יריביו בהציעו להם את השמות הפעוטים ביותר בכתבם; אולם המנוסה יבחר מלים כאלו אשר תשתרענה, באותיות גדולות, מקצה המפה ועד קצה. אלו, בדומה לשלטים ולכרזות הגדולים־מדי באותיותיהם, נעלמות הן מעין הרואה עקב היותן גלויות יתר־על־המדה; ופה תדמה העלמת־העין הממשית בדיוק להסח אשר תוסח הדעת מן הדברים הנהירים במובלט מדי ובמוחש מדי. אפס הדבר הזה דומה כי נעלה הוא או נמוך הוא במידת־מה מבינתו של המפקח. גם רגע לא חשב כי מסתבר הוא, או אפשר הוא, אשר יניח הוזיר את המכתב ממש תחת חטמו של העולם כולו, למען היטיב ביותר למנוע מי מן העולם הזה להרגיש בזאת.
"אך ככל אשר הוספתי להרהר בערמתו הנועזת והשנונה של ד–; בעובדה כי אל־נכון היתה התעודה תמיד בסמוך, אם התכוון לעשות בה שמוש לתועלתו; ובהוכחה החותכת, אשר נוכח המפקח, כי לא הוסתרה התעודה בתחומי חפושו השגור של אותו נושא־משרה – ככל אשר הוספתי להרהר באלו כן בטחתי יותר בדבר, כי למען הצפן את המכתב הזה נקט הוזיר את האמצעי המחוכם, לבלי נסות להצפינו כל־עיקר.
“מלא רעיונות אלה, הצטידתי במשקפים ירוקות, ובבוקר לא־עבות נקלעתי, דרך־מקרה, אל מעונו של הוזיר. מצאתי את ד– בבית, והוא מפהק ומבלה זמנו לבטלה, כדרכו, ומעמיד־פנים כאילו תקוף הוא שעמום אשר אין כמותו. אדם זה אפשר שהוא בן־האדם רב־המרץ שבעולם – אלא כשזה הוא רק כאשר לא יראנו איש.”
"למען אישר בעיניו, התאוננתי על עיני הרכּות, וקוננתי על אשר נזקק אני למשקפים, אשר בחסותם סקרתי היטב־היטב את החדר כולו, בעודי נתון לכאורה רק לשיחוֹ של מארחי.
"בפרט נתתי דעתי על שולחן־כתיבה גדול אשר אליו ישב, שעליו מונחים היו בערבוביה מכתבים ושאר נירות, עם כלי־נגן אחד או שנים ומספר ספרים. אפס, לאחר הסתכלות ממושכת וקפדנית מאד לא ראיתי פה דבר אשר יעורר חשד במיוחד.
"לאחרונה נתתי עיני, כהַקיפה את החדר, בתיבת־קרטון עלובה לכרטיסי־בקור, אשר ככלי אין־חפץ־בו תלויה היתה במדולדל בפתיל־תכלת מלוכלך, היורד מכפתור־פליז שמתחת לאמצעית מדף־האח. בתיבה זו, אשר שלושה או ארבעה תאים היו לה, נמצאו חמשה או ששה כרטיסי בקור ומכתב יחיד ובודד. זה האחרון מזוהם וקמוט היה במאד. באמצעו כמעט קרוע היה לשנים – כאילו חזר בו איש באמצע־המעשה מכונתו לקרעו כליל כחסר־ערך. חותם שחור גדול היה עליו, אשר ראשי־התיבות של שם ד– טבועים בו במובלט מאד, ובכתב־נשים זעיר רשומה היתה עליו כתבתו של ד–, הוזיר עצמו. מושלך היה כלאחר־יד ואפילו בזלזול, כמדומה, באחד מדוריה העליונים של התיבה.
"אך העפתי עיני במכתב הזה מיד אמרתי לנפשי כי הוא המכתב אשר אותו אני מחפש. למראית־עין נבדל היה, כמובן, בדול קיצוני מזה אשר קרא לפנינו המפקח את תאורו המפורט כל־כך. פה היה החותם גדול ושחור, ואותו של ד– עליו; שם קטן היה ואדום, ועליו שלט הדוּכּס של משפחת ס–. פה היתה הכתובת כתבתו של הוזיר, רשומה בכתב זעיר ונשיי; שם היה המען, מענה של איזו אישיות מלכותית רשום בכתב ברור ונמרץ ביותר; רק במידות היתה איזו נקודת־התאם. אפס, הנה, קיצוניות ההבדלים האלה, שיתרה היתה; הלכלוך; זיהומו וקימוטו של הנייר, אשר כה נוגדים היו להרגליו השיטתיים האמתיים של ד–, ומרמזים כל־כך על כונה לגנוב את דעתו של הרואה ולבעבור יחשוב כי חסר־ערך הוא המסמך; – דברים אלה, וההבלט היתר אשר היה המסמך הזה מובלט, לעיני כל הבא, בהתאם למסקנות אשר אליהן הגעתי קודם־לכן; דברים אלה, אומר אני, היה בהם חיזוק רב לחשדות, לגבי מי אשר בא בכוונה לחשוד.
"הארכתי את בקורי ככל האפשר, ובעודי משוחח עם הוזיר שיחה ערה ביותר, על נושא אשר ידעתי כי תמיד ימצא בו חפץ וענין, הנה באמת היתה תשומת־לבי מסומרת אל המכתב. אגב הסתכלותי זאת הבעתי בזכרוני את מראיתו החיצונית ואת תנוחתו בתיבה; וכן נגלה לי, במרוצת העת, דבר אשר ישב כל ספק של־מה־בכך אשר יכולתי להגותו. בהתבונני בשפות־הנייר, ראיתי כי שחוּקות הן יותר מן הראוי, לכאורה. היה בהן מן המראה השבור אשר יתגלה כאשר יטלו נייר נוקשה, אחרי אשר פעם קפלוהו וכבשוהו במקפל, וישובו לקפּלו במגמה הפוכה, באותם קפלים או שפות אשר בהם קוּפּל בראשונה. תגלית זו די היה בה. ברור היה לי כי הוּפּך המכתב ככפפה, פּנימו לחוץ, יוּשר שוב ונחתם שוב. נטלתי ברכת־פרידה מן הוזיר, ומיד פניתי ללכת בהשאירי קופסת־הרחה מוזהבת על השולחן.
"בבוקר המחרת באתי לשאול לקופסת־ההרחה שלי, ובחשק רב למדי השכנו בשיחת יום אתמול. עודנו משוחחים וקול רם, כקול יריה, נשמע מתחת לחלונות הבית ממש, ואחריו כמה צווחות נוראות וקריאות המון נבעת. ד– חש אל החלון, פתחו והביט החוצה. בינתים נגשתי אל תיבת הכרטיסים, לקחת את המכתב, נתתיו בכיסי, ותחתיו שמתי העתק (העתק התואר החיצון) אשר הכינותיו בביתי בקפידה – בהעתיקי את ראשי־התיבות של ד– העתק היטב, בחותם עשוי לחם.
“את המהומה ברחוב גרמה השתוללותו של אדם שרובה בידו. הוא ירה בו בתוך קהל נשים וטף. אפס התברר כי לא היה קֶלע ברובה, והברנש נעזב לנפשו כמשוגע או שכור. אחרי לכתו בא ד– מאצל החלון, אשר אליו נגשתי אף אני תיכף אחרי השיגי את מבוקשי. עד־מהרה נפרדתי ממנו ואלך לדרכי. המשוגע המדומה היה איש אשר שכרתיו”.
“אולם מה היתה תכליתך”, שאלתי, “בשימך העתק חלף המכתב? האם לא טוב־טוב היה אילו לקחת אותו בגלוי, בבקורך הראשון, והלכת?”
"ד– “, השיב דופין, איש־מצוֹק ומר־נפש הוא. גם אין מעונו חסר משרתים המסורים לעניניו. אילו חרפתי נפשי ועשיתי כאשר תיעץ, אולי לא יצאתי חי מעם הוזיר. אולי לא יספו אנשים פּריס הטובים לשמוע את שמעי. אך דבר היה לי גם מלבד הנימוקים האלה. הלא תדע את השקפותי המדיניות. בענין הזה עושה אני מעשי כאיש סיעתה של הגברת הנוגעת־בדבר. זה שמונה־עשר חדשים נתונה היתה בידי הוזיר, לשבט או לחסד. עתה הריהו בידיה – באשר, מבלי דעת כי אין המכתב ברשותו, ימשיך בסחיטותיו כאילו עוד ברשותו היא. ככה יכין בעצם ידיו את אבדנו המדיני. ותלולה תהיה נפילתו כהיותה קשה. נאה גם נאה לדבר על ה־ facilis descensus Averni; אולם בכל מיני הטפוס קל הוא רב־יתר, כאשר אמר קָטָלָני על הזמרה, לעלות מאשר לרדת. במקרה שלפנינו איני רוחש שום אהדה – שום חמלה, למצער – ליורד. הריהו אותו monstrum horrrendum, גאון חסר־מצפון. אכן, מודה אני כי מאד אחפץ לדעת בדיוק מה תהיינה מחשבותיו, כאשר, אחרי אשר זו, שהמפקח קורא לה ‘אישיות מסויימת’, תעז פניה כנגדו, יאלץ לפתוח את המכתב אשר השארתי לו בתיבת־הכרטיסים”.
“מה? וכי כתבת בו איזה דבר מיוחד?”
"הנה כי כן – דומה היה כי לא יאתה להשאיר את הגליון חלק – דבר זה עלבון יהיה בו. פעם, בוינה, עשה עמדי ד– רעה קטנה, אשר אותה, אמרתי לו, כטוב עלי לבי, זכור אזכור. ומדעתי כי תהיה בו סקרנות־מה באשר לזהותו של האיש אשר הערים עליו, חשבתי, אפוא, כי ראוי אשר אתן לו סימן־הכּר. כתב־ידי ידוע לו היטב, ואני אך העתק העתקתי בלב הגליון החלק את המלים –
– Un dessein si funeste,
S’il n’est d’Atrée, est digne de Thyeste.
ב־ de Atrée של קרבּיוֹן תמצאנה אלו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.