רקע
אדגר אלן פו
הַתֵּבָה הָאֲרֻכָּה
אדגר אלן פו
תרגום: אהרן אמיר (מאנגלית)

לפני שנים מספר היה את נפשי לרדת מצ’רלסטון, אשר במדינת דרום־קרולינה, לניו־יורק העיר, בספינת־הדואר הנאה “עצמאות” שלפקודת רב־החובל הרדי. בחמישה־עשר לחודש יוני היה עלינו להפליג, באם ירשה זאת מזג־האויר; ביום הארבעה־עשר עליתי אל הספון למען התקן כמה דברים במדורי.

מצאתי כי רבים המה היורדים עמנו בספינה, ובזה מספר גברות גדול מן הרגיל. ברשימה נרשמו כמה ממיודעי; בתוך שאר השמות שמחתי לראות את שמו של מר קורנֶליוס וָיַט, צייר צעיר אשר לו רחש לבי ידידות חמה. רעי־ללמודים היה האיש במכללת ק––, מקום שם רבת השתעינו יחדיו. מזג רגיל של אמן היה מזגו, זה המכלול של איבת־אדם, רגישות והתלהבות. ולסגולות אלו חובר בו החם והנאמן שבלבבות אשר הלמו אי־פעם בחזה אנוש.

ראיתי כי שלשה מדורים נקובים היו בשמו; ובשובי להביט ברשימת הנוסעים, מצאתי כי הועיד מקומות לו לעצמו, לרעיתו ולאחיותיו השתים. המדורים מרווחים היו די־הצורך, ויצועים שנים במדור, זה על גבי זה. אכן, צרים היו אלה היצועים, ורק כמדת אדם אחד מדתם; ובכל זאת נפלא היה מבינתי למה־זה היו שלשה תאים לארבעת האנשים ההם. בעצם העת ההיא נתון הייתי באחד מאותם מצבי־הנפש אשר בהם ירחיק האדם לבלי־חוק לחקור־ולדרוש בקטנות. ולבשתי אודה כי העסקתי נפשי בכמה וכמה השערות גסות וסרות־טעם באשר לזה התא הנוסף. ודאי, לא עניני היה זה; אך אני לא הרפיתי מנסות לפתור את החידה. לאחרונה הגעתי למסקנה ומאד השתאיתי איך לא הקדימה לעלות על דעתי. “אין זאת כי אם משרת הוא זה, כמובן”, אמרתי; “מה נואלתי אשר לא חשבתי תחלה על פתרון ברור כל כך!” ואז שבתי ואפן אל הרשימה, אך בה ראיתי לבטח כי אין כל משרת עתיד לבוא עם החבורה: אף כי אמנם בראשונה חשבו להביאו – כי המלה “משרת” נכתבה תחילה ואחר נמחקה. “הו, אין זאת כי אם מטען מיוחד הוא זה”, אמרתי עתה לנפשי – “דבר אשר לא חפץ האיש כי ישימוהו בספנה – דבר אשר תהי עינו פקוחה עליו – הנה, מצאתי – ציור או דבר אשר כזה – הוא־הוא הדבר אשר עליו נשא־ונתן עם ניקולינו, היהודי האיטלקי”, מחשבה זו מצאה לי, ולעת הזאת שבתה סקרנותי.

את שתי אחיותיו של ויט הכרתי היטב, ועלמות חביבות ונבונות מאד היו. את רעיתו נשא לו זה מקרוב, ואני טרם ראיתיה מעודי. אולם תכופות היה מספר לי עליה, ובהתלהבותו הרגילה. תאר תארה כיוצאת מן הכלל ביפיה, בחין־שכלה ובשלמות מעלותיה. אשר על כן עז היה חפצי להתודע אליה.

ביום בו בקרתי בספינה (הוא היום הארבעה־עשר) היה גם על ויט וחבורתו לבקר בה – ככה הודיעני רב־החובל, – ואני חכיתי על הספון שעה תמימה יותר מכפי כוונתי, בקוותי כי אוצג לפני הכלה; אך אז באו דברי־הצטדקות. הגברת ו. אינה מרגישה עצמה בטוב מעט, ולא תעלה אל הספון כי אם ביום המחרת לעת ההפלגה".

עם בוקר הלכתי ממלוני אל הרציף, והנה קידם רב־החובל הרדי את פני ואמר כי “מפאת המסבות” (אמרה נואלת אך נוחה), “כנראה כי תאחר “עצמאות” להפליג יום או יומים, וכאשר יהיה הכל נכון, או אז ישלח להודיעני”. דבר זה מוזר היה בעיני באשר נשבה רוח דרומית עזה; אולם מאשר לא נתגלו “המסיבות”, אף כי בעקשנות רבה חקרתיו, לא היה לי כי אם לשוב אל ביתי ולהאריך־רוח.

כמעט שבוע עבר עד אשר קבלתי מרב־החובל את האות המצופה. אכן בוא בא לבסוף, ותיכף־ומיד עליתי אל הספון. גדושת נוסעים היתה הספינה, והכל התרוצצו אנה ואנה בחכותם להפלגה. כעשר דקות אחרי בואי הגיעה חבורתו של ויט ובה שתי האחיות, הכלה והצייר – זה האחרון באחד מפרצי איבת־האדם הרגילים אשר לו. אכן הסכן הסכנתי עם אלה מכדי שאתן עליהם דעתי במיוחד. הוא אף לא הציגני בפני רעיתו; בהכרח הושטה, איפוא, חובת־נמוס זו על שכם אחותו מרין – עלמה חמודה טובת־שכל במאד אשר וִדְעה אותנו זה לזו במספר מלים חטופות.

הגברת ויט מצועפת היתה צעיף עבה; ומודה אני כי כהרימה את צעיפה, בתשובה לקידתי, נרעשתי עד־למעמקי. אכן, נרעש הייתי רב־יתר אילולא הורה אותי נסיוני הרב לבלי הִסָמך, באמונה בוטחת מדי, על תאוריו הנלהבים של רעי הצייר בשגותו בדברים על חמדת נשים. היטב ידעתי מה נקל הוא לו להמריא אל גבולי הדמיוני הטהור מדי יהי היופי ענין השיחה.

האמת היא כי לא יכולתי לבלי חשוב את הגברת ויט אשה פשוטה־למראה בתכלית. אם אין היא רעת־תואר, חשבתי, הנה גם אין היא רחוקה מאד מהיות כזאת. אכן לבושה היתה בטעם מצוין – ואותה עת לא היה ספק בלבי כי בקסמיהם הקיימים יותר של השכל והרוח הוליכה את לב רעי שבי, מלים מעטות מאד אמרה, ומיד עברה עם מר ו. אל מדורה.

עתה שבה אלי סקרנותי־משכבר. אשר אין כל משרת בנמצא – דבר זה נראה בעליל. הנה כי כן נתתי דעתי על המטען הנוסף. לאחר פוגת־מה באה עגלה אל הרציף, ובה תיבה ארוכה עשויה עץ־אורן, אשר היתה כמדומה כל אשר צפו לו. תיכף אחר בוא התיבה הרמנו עוגן, ואחר זמן קצר עברנו לבטח על פני שובר הגלים ונכחנו הים הגדול.

כאשר אמרתי, ארוכה היתה התיבה אשר דובר בה. כשלש אמות היה ארכה כאמה ורבע־האמה רחבה. בשים־לב התבוננתי בה, ואוהב אני לדייק. והנה תבנית זו מיוחדת־במינה היתה; תיכף לראותי זאת נתתי שבח לעצמי על אשר כה היטבתי לנחש. כזכור, הגעתי למסקנה כי אל־נכון יתגלה אשר תמונות, או תמונה אחת למצער, הן־הן מטענו הנוסף של רעי הצייר; כי ידעתי אשר מזה שבועות בא בדברים עם ניקולינו: – והנה היתה בזה תיבה אשר, בעדות תבניתה, נבצר ממנה להכיל דבר מלבד העתק “הסעודה האחרונה” אשר ללאונרדו; ואני ידעתי כי זה זמן־מה נמצא העתקה של זאת “הסעודה האחרונה”, אשר העתיק רוביני הצעיר בפירנצי, בידי ניקולינו. דבר זה נראה לי, אפוא, נהיר די־הצורך. צחקתי לבלי־חוק בחשבי על חריפות־שכלי. זו הפעם הראשונה אשר ידעתי כי מסתיר ממני ויט איזה מסודות־האמן אשר לו; אבל פה נכר בו כי זמם לסובני בכחש ולהבריח תמונה נאה לניו־יורק מאחרי גבי, בתקוה כי לא אדע על זאת מטוב ועד רע. גמרתי־אומר להתל בו היטב, גם עתה גם בימים יבואו.

אך דבר אחד חרה לי לא מעט, התיבה לא הובאה אל התא הנוסף. בתאו של ויט הושמה, ושם גם נשארה, אף תפסה את כל הרצפה כמעט – דבר אשר אל־נכון הסב מצוקה למכביר לצייר ולרעיתו; – ולמרבה המצוקה הפיץ הטיח, או הצבע, אשר בו הותוו על התיבה אותיות גדולות ונסרחות, – ריח עז, לא־נעים, ולפי הרגשתי אני, אף מאוס במאד. על המכסה הותוו המלים – הגברת אדלאיד קרטיס, אלבני, ניו־יורק, בהשגחת קורנילוס ויט. להרים פה. נא־להזהר".

והנה ידוע היה לי כי אמה של רעית הצייר היא הגברת אדלאיד קרטיס, מאלבני; – אולם אותה עת ראיתי את הכתובת כולה כראות דבר אשר תוּכן במיוחד לאחז את עיני. מובן כי חרצתי משפטי, אשר לעולם לא ירחיקו את התיבה ואשר בה צפוֹנה מאולפן־הצייר של רעי עוין־האדם, אשר ברחוב צ’ימבּרס בניו־יורק.

בשלשת וארבעת הימים הראשונים נאה היה מזג־האויר, אף כי לא נשאתנו הרוח נשוא; כאשר תיכף אחרי העלם החוף מעינינו סָבָה זו ותפן לפאת צפון. הנה כי כן היתה רוח הנוסעים טובה עליהם מאד, אף נוטים היו להתרועע. אכן, שומה עלי להוציא מכלל זה את ויט ואחיותיו, אשר בפנים זעופות, וגם, לא יכולתי להבליג על מחשבתי, שלא בנמוס, התהלכו עם השאר. על הליכותיו של ויט לא נתתי דעתי כל־כך. עצב היה, אף למעלה מכפי מנהגו הרגיל. אכן, קודר היה – אך בו נכון הייתי לכל דבר־אשר־לא־כן. אולם את האחיות לא יכולתי להצדיק. משך מרבית עת הנסיעה התבודדו במדוריהן, ובקשי־עורף מאנו, חרף הפצרותי החוזרות־והנשנות, לבוא בדברים עם איש מן היורדים בספינה.

הגברת ויט עצמה נעימה היתה רב־יתר. לאמור, פושׂקת שפתים היתה; ותוֹאר זה דבר־שבח יחשב בים. קרבה יתירה קרבה אל מרבית הגברות; ולמרבה תמהוני לא הביעו שפתיה כל דבר־עגבים באזני מי מן הגברים. הרבה מאד שעשעה אותנו כולנו. “שעשעה”, אומר אני – וכמעט לא אדע לבאר את דברי. האמת היא כי עד־מהרה מצאתי כי תכופות יותר צחקו לה משצחקו עמה. הגברים מעטו לדבר בה; אולם הגברות מהרו להוציא את משפטה כמשפט “יצור טוב־לב, תפל למדי למראה, נעדר כל חנוך, והמוני בתכלית”. לפלא גדול היה הדבר, איך הוּדח ויט לקחת לו בת־זוג אשר כזאת. לדעת הכל היה המענה בעושר – אך אני ידעתי כי לא כן הוא; יען אשר סיפר לי ויט כי לא הביאה לו האשה גם קשיטה אחת, אף צפֵּה לא צפּתה מאומה מאיזה מקור שהוא. “מאהבה”, אמר, “ומאהבה בלבד, נשא לו אשה; ורעיתו ראויה היא לאהבתוֺ גם ראויה”. בהגותי באמריו אלה של רעי, מודה אני כי נבוכותי במדה לא־תתואר. האפשר כי התבלעו חושיו? וכי מה יכולתי לחשוב אם לא זאת? הוא, מלוטש־הנמוסים, הנאור, אנין־הדעת כל כך, אשר כה יפליא לחוּש בתפל וכה ייטיב להעריך את היפה! אמנם־כן, נראה היה כי אותו חובבת הגברת במאד – ובמיוחד בהעדרו – בתתה עצמה לשחוק כשוּבה וכאָמרה את אשר יאמר “בעלה האהוב, מר ויט”. המלה “בעל” נדמתה תמיד – אם נזכיר בזה אחד מבטוייה המתפנקים – כמו “תלויה בקצה לשונה”. אם כה ואם כה הרגישו כל הנוסעים, כי נמנע הוא מחברתה שלה בצורה החריפה ביותר, כי על פי רוב הסתגר במדור־בדידותו, במקום שם גם, ניתן לאמור, חי לבדד, בהניחו לאשתו להשתעשע כאשר ייטב בעיניה בקהל העדה אשר בתא־הראש.

מאשר ראיתי ומאשר שמעתי הסקתי כי בעטי איזה תעתוע־גורל הולל, או אולי תוך פרץ תאוה נלהבת ונתעית, נדחף הצייר להתחבר אל נפש נמוכה ממנו בתכלית, וכי לא בוֹששה לבוא התולדה הטבעית – שאט־נפש מהיר אשר אין־להכילו. בכל לבי רחמתיו – אך בשל כך עוד לא יכולתי לסלוח לו כליל את אשר לא שח לי מאומה בענין “הסעודה האחרונה”. על זאת גמרתי־אומר להתנקם בו.

יום אחד עלה אל הספון ואני אחזתי בזרועו כדרכי ואתהלך עמו כה וכה לרוח־היום. אולם עצבונו (אשר מובן למדי נראה לי במסבות ההן) נדמה כאילו לא סר מעליו גם במעט. מעטים היו דבריו, ואף אותם הגה ברוח נכאה. ביגיעה ניכרת. ערבתי לבי לאמור דבר־לצון אחד או שנים, והוא נסה נסיון עלוב לחיך, המסכן – בחשבו על רעיתו השתוממתי איך עמד בו לבו להעלות על פניו גם מראית־עין של שמחה. לאחרונה הרהבתי עוז לירות בו חץ. אמרתי להתחיל בשורה של רמיזות־סתרים, או דבר־משל, בענין התיבה הארוכה – רק למען ישיג מעט־מעט, כי היה לא אהיה לו למטרה, או קרבן, לאחיזת־עינים שלו הקטנה והנחמדה. את הערתי הראשונה העירותי כּפוֹעֵר את לועיה של סוללת־תותחים מוּסווה. אמרתי דבר על אודות “תבניתה המיוחדת של התיבה ההיא”; וכאמרי זאת חייכתי כבדעת, קרצתי עין, ובאצבע נגעתי קלות בצלעותיו.

למראה האופן בו קבל ויט את המהתלה הזאת התמימה נוכחתי מיד לדעת כי משוגע הוא האיש. בראשונה הביט אלי כאילו קצרה בינתו מהבין את השנינה אשר בדברי; אך ככל אשר השיג את עקצם של הדברים כן חשבו עיניו לצאת מחוריהן. הוא האדים מאד – ואחר חָוור־להבהיל – ואחר, כאילו מאד שעשע אותו אשר רמזתי, נתן קולו בצחוק רם וגדול, אשר לתמהוני, נמשך, אף גבר והלך, משך עשר דקות ויותר. לאחרונה נפל על הספון מלוא־קומתו־וכבדו. כאשר חשתי להרימו, כמת היה.

קראתי לעזרה, ובעמל רב השבנו אליו את רוחו. בקומו לתחיה דבּר איזה מן דברים אשר אין להם שחר. בסוף הקזנו מדמו וַנשכיבהו במטה. בבוקר המחרת החלים כמעט, בכל אשר לבריאות גופו. אשר לבינתו לא אומר, כמובן, דבר. משך מוֹתר המַסע נמנעתי מחברתו, כעצת רב־החובל, אשר נראה כמסכים לדעתי באשר לטרופו, אף כי התרה התרה בי לבל אומר על כך דבר למי מן הנוסעים.

תיכף אחרי הדברים האלה קרו כמה מקרים אשר עוד הוסיפו על הסקרנות אשר מלאתני כבר. בין השאר קרה אשר נרגז הייתי – רב מדי שתיתי תה ירוק וחריף, ובלילה נדדה שנתי – אכן, שני לילות לא ישנתי כיאות. והנה מדורי פונה היה אל התא־הראש, הוא אולם־האוכל, ככל מדור ממדורי הנוסעים הערירים אשר בספינה. שלושת חדריו של ויט בתא־האחור היו, ובינו לבין תא־הראש חצצה רק דלת קלה הסובבת־חרש, אשר אף בלילות לא ננעלה. מהיותנו שטים כמעט תמיד עם הרוח, מהיות הרוח עזה למדי, נטתה הספינה בשעור ניכר על צדה אשר כנגד הרוח; ומדי היות ימין הספינה נטוי כנגד הרוח, תסוֹב הדלת אשר בין התאים ותפתח חרש אף תשאר כן, באין מי אשר יטרח לקום לסגרה. אולם כזה היה מקום־משכבי, אשר בהיות דלת מדורי, וכן גם הדלת הסובבת אשר דוּבר בה, פתוחות (דלתי אני פתוחה היתה תמיד מעקת החום), ניתן לי לראות, בבירור די־והותר, את תא־האחור, ואת אותו אגף מאגפיו אשר בו מדוריו של מר ויט. והנה שני לילות (ולא לילות רצופים) ראיתי בבירור, בשכבי ואני עֵר, בשעה האחת־עשרה לערך מדי לילה, את מרת ו. חומקת בלאט ועוברת ממדורו של מר ו. אל החדר הנוסף, מקום שם נשארה עד האֵר היום, עד אשר קרא לה בעלה ותשוב. גלוי היה וברור כי נפרדים המה. נפרדים היו חדריהם, וּודאי נעשה הדבר במחשבה תחלה, לקראת פרידה מתמדת יותר; ופה, דמיתי נמצא, אחרי ככלות הכל, סוד המדור הנוסף.

ועוד מקרה עורר בי ענין רב. באותם שני לילות־הנדודים, תיכף לאחר חמוֹק הגברת ויט אל המדור הנוסף, צדה אזני כמה קולות נפלים במאד, חרדים וכבושים, אשר נשמעו ממדורו של בעלה. אחר הקשיבי להם עת־מה בשים־לב ובדאגה, הצלחתי לבסוף הצלחה שלימה בהשגת פשרם. קולות אלה גרמם הצייר בפתחו את התיבה במפסֶלֶת ובמקבֶת – וזו האחרונה נכבשה הלמותה, או נחנקה, בדבר־צמר או מוך רך אשר עטף את ראשה.

בדרך זו דמיתי כי הבחנתי בדיוק ברגע בו התיק האיש את המכסה – וכן כי אדע מתי הסירו כליל, ומתי הניחוֹ על היצוע התחתון אשר בחדרו; את הדבר הזה האחרון, למשל, ידעתי הודות למספר דפיקות קלות אשר השמיע המכסה בטפחו על שפות העץ אשר ליצוע, כי מאד בלאט נסה להניחו – מאין לו מקום לזה על הרצפה. אחרי־כן ירדה דומית־מות, ובפעם ההיא לא שמעתי יותר דבר עד קרוב לעת האֵר־היום; מלבד, אולי, אם יותן לי להזכיר קול נמוך, כקול גניחה או לחישה, כבוש כל־כך עד כי נבצר־לשמעו כמעט – אם אמנם לא היה הקול הזה האחרון כולו פרי דמיוני בלבד. אומר אני כמו דמה הקול לגניחה או לאנחה – אולם, כמובן, מן הנמנע הוא הדבר. בוחר אני לחשוב כי רק צלצול היה זה אשר צלל באזני שלי. אין ספק, כי, כמנהגו, היה מר ויט קורא דרור לאחת מחולשותיו – ומתמסר לאחד הפרצים אשר להתלהבות־האמן שלו. למען ענג עיניו באוצר־האמנות אשר בה – פתח את תיבתו. אולם הלא בזה לא היה דבר אשר ימריצנו כי יגנח. על כן שב אני ואומר כי אל נכון היה זה רק תעתוע מתעתועי דמיוני, אשר הרגיזהו התה הירוק של רב־החובל הרדי. עת־מה לפני עלות השחר שמעתי בבירור, בכל לילה מהלילות אשר דובר בם, איך ישוב מר ויט ויניח את המכסה על פי התיבה הארוכה ואיך שוב יקבע במקבת המעוטפת את המסמרים במקומותיהם: אחר כּלוֹתוֹ את מעשהו יצא ממדורו ולבושו עליו, ויפן לקרוא למרת ו. ממדורה שלה.

שבעה ימים היינו בלב־ימים, כבר מול כף־הֶטֶרַס נמצאנו, כאשר בּאָנוּ משב־רוח כבד ואדיר מפאת דרום־מערב. אכן, במדת־מה נכונים היינו לזאת, כי מזה זמן־מה קודרים היו פני השמים. הכל נצפן אם בירכתי הספינה ואם על ספונה; ועם אשר הגבּירה הרוח חילים, רבצנו אנחנו ומעלינו מתוחים מפרש־האנך ומפרש־תורן־הראש, כפולי־סרח גם שניהם.

אחר אשר יצבנו ככה את הספינה, שטנו בשלום ארבעים־ושמונה שעות, בהן נתגלה והנה אָני־שיט מצוין היא ספינתנו מבחינות הרבה, ובהן לא הרעו לנו המשברים ברב. אולם בתום העת הזאת גברה הסערה ותהי להוּרגן, מפרש־הירכתים שלנו נקרע לגזרים, כמה וכמה משברים אדירים באו בזה אחר זה וַישטפונו. עקב זאת נגרפו הימה שלשה אנשים, ועמם המטבח וכמעט כל המסעדים אשר בדף־שמאל של הספינה. רק שבה אלינו רוחנו וכבר שוסע מפרש־תורן־הראש; אז התקנוּ מפרש־מחסה, ועמו הונח לנו למדי והספינה נכונה רב־יתר מבראשונה.

ואולם הסערה לא שככה, גם לא ראינו כל אות להֵחלשה. חבלי הספינה ושלשלותיה נמצאו והנה אין הם תוֹאמים גם מתוּחים המה במאד; וביום השלישי לסוּפה, בשעה החמשית אחר־הצהרים לערך, קרס תרננו האחורי תחתיו, בנטותו מלוא־כבדו מול פני הרוח. הספינה חגה ותתנודד נוראות, ועל כן שוא יגענו במשך שעה או יותר להחלץ מן התורן שקרס; ובטרם נבצע את אשר זמוֹנוּ בא הנגר ויודיענו כי גבהו המים בספנה עד גובה אמותים, ולמרבה לחצנו ודחקנו מצאנו את המשאבות והנה סתומות הן וכמעט לא תצלחנה.

יאוש ואבדן־עצות היו עתה בכל – אך מאמץ נעשה להקל מעל הספינה – להטיל ממטענה הימה את כל אשר תשיגנו יד ולכרות את שני התרנים אשר שרדו. זאת בצענו לאחרונה – אך עדין נבצר מעמנו לעשות דבר אצל המשאבות; בינתים מהרו המים מאד להגיח וַיעצמו.

בשקוע השמש פחת עזוז הסוֹעה ברב, ועם אשר מָעט גם זעף המשברים, עדין שעשעונו תקוות קלושות כי הצל נציל את נפשותינו בסירות. בשעה השמינית בערב, הניסה הרוח את העבים, ויהי לנו הירח המלא למתנה – טפח מזל־טוב אשר הפליא לחזק את רוחנו הנופלת.

אחרי עמל לא יאמן עלה בידינו, לאחרונה, להוריד את האַסדה מבלי אשר תחבל, ולתוכה דחקנו את כל חבר־המלחים ואת מרבית הנוסעים. חבוּרה זו הפליגה מיד, ואחרי תלאות הרבה הגיעה ביום השלישי לְהִטָרֵף הספינה אל חוף־מבטחים בלשון־ים אוֹקרקוֹק.

ארבעה־עשר נוסעים, ועמם רב־החובלים, נשארו על הספון, בגמרם־אומר להפקיד גורלם בשוּטית אשר בירכתי הספינה. בלא־קושי הורדנוה, אף כי אך נס הוא אשר מנענוּה מהסחף עם געתה במים. בשוּטה הכילה זו את רב־החובל ורעיתו, את מר ויט וחבורתו, קצין איש־מקסיקו ורעיתו וארבעה ילדיו, ואותי, ועמי משרת כושי.

כמובן לא היה לנו מקום כי אם לכמה כלים נחוצים ביותר, לצידת־מה, ולבגדים אשר עלינו, איש לא חשב גם לנסות ולמלט יותר מכן. מה רב היה, איפוא, אל־נכון, תמהון כולם כאשר, אחרי הרחיקנו מעט מן הספינה, קם מר ויט ונצב בין מושבי־החותרים ויתבע בקור־רוח מרב־החובל הרדי כי ישיב את הסירה אחור למען קחת את תיבתו הארוכה!

“שב־נא, מר ויט”!, ענה רב־החובל, בתוקף־מה, “הפוֹך תהפכנו אם לא תשב דומם תחתיך. שׂפת־הסירה כמעט במים היא כבר”.

“התיבה!” שוַע מר ויט, ועודו עומד –" התיבה, אמרתי! רב־חובל הרדי, הן לא תוכל למאן לי, והן לא תמאן, אך מצער יהי משׂאה – רק דבר־מאומה הוא זה – דבר־מאומה ולא יותר. בשם אמך הורתך – למען אהבת הבורא – בשם תקותך־לישועה, ראה בקשתיך לשוב לקחת את התיבה!"

רגע נדמה והנה כמו נגעה קריאתו הרוגשת של הצייר אל לב רב־החובל, אך משנהו שבה וַתכּוֹן בו רוחו התקיפה, ויאמר:

“מר ויט, משוגע הנך. לא אוכל לשמוע לך. שב, אמרתי, ואם אין הטבעת את הסירה. עמוד – החזיקוהו – תפסוהו! – רוצה הוא לקפוץ המימה! הנה – ידעתי זאת – הוא קפץ!”

ואכן, כאמוֹר החובל את הדברים האלה קפץ מר ויט מן הסירה, ומאשר היינו עדין בצד הספינה הטרופה, אשר כנגד הרוח, עלה בידינו במאמץ־לא־אנוש כמעט, לתפוס בחבל האחוּז בשלשלות־החרטום. עבר רגע והאיש היה על הספון, כמטורף הסתער מטה אל התא.

בינתים נסחפנו מעם הספינה אחורה, בהיותנו מחוץ לצדה־אשר־כנגד־הרוח נתונים היינו לרחמי המשברים העצומים אשר הוסיפו להתנשא. עמלנו נמרצות לשוב לאחור, אך סירתנו הקטנה דמתה לנוצה במשב־הסופה. כהרף־עין ראינו כי נחתם אבדנוֹ של הצייר האומלל.

בעודנו נישאים במהירות הרחק מן הספינה הטרופה, נראה המשוגע (כי רק לכזה יכולנו לחשבוֹ) יוצא במעלה־המלחים, אשר בו גרר, בגבורה אשר כגבורת־נפילים נראתה, את התיבה הארוכה עצמה.

עודנו צופים בתמהון לא־ישוער, כּרך הוא כמה פעמים חבל אשר שלש זרתות עביו, תחילה סביב התיבה, ואחר סביב גופו, עוד רגע והיו הגוף והתיבה כאחד במים – ולפתע נעלמו, בבת־אחת לעולמים.

עת־מה התמהמהנו מחתוֹר במשוטינו, ועינינו מסומרות אל המקום. לאחרונה שבנו לשיט. שעה תמימה לא הפר איש את הדומיה. בסוף הרהבתי־עוז לאמור דבר.

“הראית רב־החובל, איך טבעו בחתף? האם לא נפלא היה הדבר הזה במאד? מודה אני כי בראותי אותו כוֹפת עצמו אל התיבה ומטיל עצמו הימה, שעשעתני איזה תקוה כי יושע באחרית־דבר”.

“מובן הוא מעצמו”, השיב רב־החובל, “כי טבעוּ, וכי מיד צללו תהומות. אכן, עד־מהרה יעלו ויצופו –אך לא בטרם ימס המלח”.

“המלח!” קראתי.

“הס!” אמר רב־החובל והורה על אשת המת ואחיותיו. “שומה עלינו לדבר בדברים האלה בעת היאוּתה”.

רבּת סבלנוּ ובנס נושענו; אך הגורל האיר פניו לנו וכן למרעינו אשר באסדה. באחרית־דבר עלינו, ככלות ארבעה ימי־רעה־ומתלאה, אנחנו קרובים למוות יותר מלחיים, על החוף מול אי רוֹאַנוֹק. שם נשארנו שבוע ימים, הבוזזים לא הרעו לנו, ולאחרונה ירדנו בכלי־שיט אל העיר ניו־יורק.

כחודש ימים אחרי אבדן “עצמאות”, נקרה לי בברוֹדווי רב־החובל הרדי על דרכי. כמובן החלונו לדבר באסון, במיוחד בגורלו העגום של ויט המסכן. וככה נודעו לי פרטי־הדברים הבאים.

הצייר ביקש לרדת בספינה עם רעיתו, אחיותיו השתים, ומשרתת. ואמנם היתה רעיתו כאשר תוֹארה, אשה יפת־מראה במאוד וכלילת־מעלות. בבוקר הארבעה־עשר בחודש יוני (הוא היום בו בקרתי בספינה בפעם הראשונה), נפלה האשה לפתע למשכב ותמת. הבעל הצעיר כמו השתגע מצער – אך המסבות אכפו עליו לבל יתמהמה מרדת ניו־יורקה. ניטל עליו לקחת את גוית אשתו הנערצה אל אמה, אך מצד שני ידוע היה משפט־הקהל אשר ימנענו מעשות מעשהו בגלוי. תשע־עשיריות מכל הנוסעים בוחרים היו לעזוב את הספינה תחת אשר יסעו עם פגר־אנוש.

במצוקתו זאת של הצייר נאות רב־החובל לבקשתו, אשר תשא הספינה את הגויה כשאת מטען־סוחר, אחר אשר תחנט ותארז, טבולה במלח למכביר, בתיבה המתאימה למדותיה. גם הוסכם אשר לא יאמר דבר על מות האשה, אך מאשר היטב ידוע היה כי בקש מר ויט להפליג עם רעיתו, הנה על כן דרוש היה כי תמלא מי את מקומה. הנקל היה לאלץ את שפחתה של המתה לעשות זאת. המדור הנוסף, אשר לה הועידוהו תחילה, בעוד גברתה בחיים, החזק החזיקו בו. במדור זה ישנה, כמובן, הרעיה המדומה מדי לילה. יומם מלאה, כמיטב יכלתה, את מקום גברתה, אשר אותה לא הכיר איש מן היורדים בספינה, כפי אשר הוברר לבטח.

טעותי שלי היתה, כמובן, תולדת מזג פזיז, סקרני ונרגש יתר־על־המדה. אולם הנה בעת האחרונה לא־נפרץ הוא אשר תערב עלי שנתי בלילות. יש דמות אשר תרדפני בכל אשר אפנה. ושחוק מטורף ישנו אשר לנצח יצלצל באזני.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!